שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

פרגמנטים - אוסף.

ginger
לפני 14 שנים • 27 במאי 2010

פרגמנטים - אוסף.

ginger • 27 במאי 2010
אספתי את הפרגמנטים כפי שנכתבו לאורך השנים לכדי אוסף אחד.
אני לא יודעת אם יהיו עוד מהם כי הכל שונה היום, לא אוכל להיות שפחה שוב.
התלבטתי באיזה פורום להניח אותם, בכללי ? אולי באלפוני או אפילו במגזין, אבל במחשבה אחרונה, אני מניחה שהכי הרבה הם שייכים לכאן.

אני לא יודעת לומר אם הם אמיתיים או לא, זה תלוי בהגדרה של כל אדם באשר למהי אמת. מבחינתי הכל התרחש בתוכי, לפעמים, בחלקים, גם מחוץ לי.
הם בעיקר מתארים דמויות שעברו בתוכי באופן בו היה לי נוח לראות אותן.

עיקרו של פרגמנט הוא להיות קטע קצר, תמציתי, מזוקק, מרוכז וטהור מתוך רצף. הרצף, הינו רצף של חיים, רצף של יחסים, רצף של קיום. הפרגמנט מעצם היותו פרגמנט, מציג אך הצצה קטנה אל המתרחש, מעין מסגרת המדגישה איזו נקודת מבט ספציפית שהעין הבוחרת מבקשת להאיר לעיניים אחרות. מרבית המילים, מכילות בתוכן יותר מכפי הנראה לעין, ברבדים רדודים וברבדים עמוקים בו זמנית. אני מניחה כי פירורי הפרגמנטים כאוסף, מסוגלים להרכיב כיכר של מהות כלשהי שמציגה פנים שונים לשליטה בעיני וכפי שלימדוני מלמדיי ובעליי. זויות ההסתכלות משתנות כל העת - לפעמים אני רואה בכתוב סוג של ביקורת, לפעמים כמיהה שיהיה בדיוק כך, לפעמים - את שכך בדיוק היה, לפעמים רק תמונה אסתטית להביט ולבהות בה לזמן מה ולפעמים אורח חיים. לפעמים דבר שאני מתביישת בו, לפעמים כזה שאני שמחה בו. הכל הוא כל כך רבגוני כל הזמן.
לבטח - מערכת גם וגם.

אין חובת קריאה ברצף כי ישנם הרבה מהם.
וכן, מותר לדלג אם משהו דביק מידי או קורע מידי, או סתם ארוך.
בחירת אופן הקריאה - הינו לשיקולכם.

אם כן,
פינת הפרגמנטים להנאתכם.

ג'ינג'ר.
ginger
לפני 14 שנים • 27 במאי 2010
ginger • 27 במאי 2010
(פרגמנט 1)

השינה הייתה כל כך מתוקה. כל כך נעים היה לשקוע בזרועותיה הענוגות והמענגות במגעה האינסופי של החשיכה, לאחר תלאות יום שגרתי שזה עתה חולף.
רפיון.
מנוחה.
הזמן אט אט הראה בחלון את השעות הנוקפות בצבעים מתגוונים שבין קודם ל-הלאה, ריח לאות הצמחייה חדר את החלונות הגבוהים של חדר השינה שלו ככל שהעמיקה שררת החשיכה בכיבושה. חבוקה כפליים. היא הייתה שקועה מידי בשנתה בממלכת החלומות כדי להבחין בכף היד אשר נתחבה אל חמוקיה במגע בועל דורש ומצווה.
היא נדרשה.
היה זה רחש השרשרת שהעביר אותה משנתה אל דימדומיי ערות.


(פרגמנט 2)

הוא אהב להשתמש בי.
היו לו דרכים שונות ומשונות לסמן אותי וזה היה אחד מתחביביו האהובים ביותר תוך שהוא ממציא את עצמו ואותי מחדש לאחר כל התנסות כזו.
מפעם לפעם היה מחפש דרכים חדשות ויצירתיות ככל שיהיו, כדי להשיג את מבוקשו, והליך כזה בדרך כלל התגרה בקצה.
אח, כמה הוא אהב להתגרות בקצה הזה, וכמה אהבה מושקעת בו בשל כך.
יש בי הצורך הזה להלך על חוט השערה בין מציאות לדמיון בין ביטחון לספק ובין החיים למוות.

הסימון - היה האהוב עליו ביותר. אחת הדרכים להשגתו, היתה במגדל השן:
קן הצרחות והאנחות שלנו נקבע בקצהו של מצוק החותך בים הגלים המתנפצים אליו.
נסיעה ארוכה ומנותקת היתה מנת חלקי בדרכי אליו, ודרכו להפרידיני מן העולם.
נקראתי.
משהגעתי, כבל אותי אל צלב העץ המינימלי שבנה לכבודי כשגבי אליו.
מעולם לא אהבתי את גאג הריתמה שזה מכבר בלם את קולי, אבל זה בדיוק הדבר ששירת את מטרתו נאמנה - סימון.
מרפסת הנוף עוצר הנשימה היוותה את הזירה המרכזית:
הצלב ואני העקודה, נשלחנו הרחק אל מעבר לתחום המרפסת, שם הושארתי משך כשעה, כאשר פניי אל השמיים והשמש בשרותו מסמנת אותם, את פירקי ידיי, ואת קרסוליי.
הפחד חלחל בתוכי ואכל כל חלקה אפשרית, אות קין מוטבע בפניי... וידעתי,
זו רק ההתחלה.

לאחר ששבע מלהביט באגלי זיעתי וברעד אשר השתלט על גופי, ולאחר עבודת השמש לפקודתו,
הפך אותי על ביטני, זרועותיי פשוקות בתווי הצלב, אך לא היה די בכך.
אל הקצה הוא שאף.
עיניי נפערו לנוכח המתקן אשר נחגר אל ראשי ושמר את עיניי פעורות.
הוא שלח אותי להביט אל התהום. להביט בגלים המתנפצים על נחרצותו של המצוק. לגעת בקצה.
להביט בדרכן מטה של טיפות הרוק משולי הגאג אשר חסם כל יכולת לשחרר את הפחד אל דרכו.
הגרון חסום והפחד... חונק,
והמחשבה....המחשבה מאכלת.

והשמש סימנה
וליבי הוטבע,
והתהום הביטה חזרה.


(פרגמנט 3)

היא ישבה מולו, מצידו האחר של שולחן עץ גס שנזדמן למקום.
היה יום או לילה? היתה זו זריחה שמא שקיעה.
הוא הביט בה, היא היתה לבושה או עירומה, רגועה או גועשת, קשורה-חופשייה הביטה בעיניו חזרה.
כפות ידיה המחוברות אל אמותיה, היו פרוסות בביטחון נושקות במלוא שטח פניהן לעץ המטופל.
"התבטחי בי?" הוא החל מקפץ את להב המתכת המושחז בקרום העץ בעוד ידה עושה אהבה...
"התבטח בי אתה, על כי לא אזוז תחתיך?" קולה דיבר מעם עצמו, כשלפתע הלא צפוי-קרה.


(פרגמנט 4)

הכאבת לי כל כך, וכשהכאב חנק, חשבתי שאין פירור מקום בשבילו יותר - שכחתי.
הסתובבתי אליך בראש מורכן, שרירים רועדים ופנים רטובים שטיפסו עד עיניך,
ושאלתי בקול קופצני ומגמגם: "למה?"
ואתה ענית.
ואני הבטחתי לזכור.
לזכור עד רגע אחד לפני הפעם הבאה - כדי לשכוח.
ואז לשאול שוב בראש מורכן, שרירים רועדים ופנים רטובים המטפסים עד אליך:
"למה?"
ואתה תענה.


(פרגמנט 5)

נתלשתי מעיסוקי.
עכשיו שערותיי אחוזות כפקעת עבה בידו האחת, מקשתות אותי לאחור וזרועי מאיימת לדגדג את הכתף הנגדית מהגב. אני מובילה אך בעצם מובלת. אני יודעת לאן אנחנו הולכים ואני כבר מתחננת:
"לא לא לא, בבקשה לא, בבקשה..."
"בבקשה אל תכאיב לי, אל תכאיב לי בבקשה אדוני."
אני יודעת כי אין שום טעם בכך, כי מרגע שהחליט - הוא מבצע, אבל אני תמיד מפחדת.
אני מפחדת שיכאב לי, עם זאת, ליבי מבקש כי ירשה לי להמשיך להתחנן על חיי, וכי יעשה בי כפי רצונו.
אני מנסה להאט את קצב הסערה, ולהאחז בפינות ומשקופים אשר בדרך, אבל אחיזתו איתנה ורוחו נחושה,
ואני יכולה רק להתכווץ בקירבי, ולפעום את פעמותיו.
עכשיו החבל מתחיל לאחוז בי, ואני יודעת כי ככל שנוקף הזמן, אהיה כפותה ותנועתי מוגבלת יותר ליותר,
והקץ עומד להופיע כי חלקים מגופי נחשפו מבגדיי - ואז תמיד הוא ממתין דקה ארוכה בשביל שהצמרמרת תעשה את שלה ותחלחל.
הקץ לתחינותיי תמיד מופיע אחרון כי הוא אוהב להקשיב לקול ענות חרישי, ולשאול אותי שאלות מלגלגות בנוגע למצבי חסר האונים לפניו, לאפשר לתחנון קטן אחרון להציץ. לכן הגאג הוא האחרון יחד איתו באה ההשלמה עם גורלי ולאחריהם - תמיד מגיעה לשון השוט.
הלשון צווחת קודם כל בסמוך אליי, כי האדון שלי אוהב את הבהלה הקבועה של גופי, הוא ממתין לבטן שלי שתתהפך.
לכן הוא לא מרחם ולו במעט, על השטח לימיני ולשמאלי, אחר כך הוא עושה אהבה בי - הלשון כמובן...
הכבלים מוּתַרים לפי סדר ההצלפות, ורק לאחר שיהיה מרוצה מיצירתו וממני, הוא יסיר אותם.
עד אז, הוא מרשה לי להשתחרר בתוך כבליי תוך שאני נלקחת.
ורק כשנדמה כי באמת אי אפשר לספוג יותר - הוא מוסיף את הדובדבן:
עינוי נוסף של סדרה נוספת, לפעמים דבר מה אכזרי יצירתי אחר.
הכאב והסבל שלי מזינים אותו בעונג.
ככל שאכאב, אסבול ואתחנן בליבי חזק יותר,
אמיתי יותר ועמוק יותר, ועיני ישדרו אימה ותחינה רבות יותר -
הוא יתענג עליי יותר.
ואני אודה לו בכניעה כבושה, נכלמת ומושפלת,
אשק לגבי ידיו ואאסור את השוט למקומו עד הפעם הבאה.


(פרגמנט 6)

רשמים של התחלה.

כבר התפשטתי.
... כך הוא ביקש מקודם.
הוא דיבר איתי על כך לא מזמן, מאז לא נשמתי.
עכשיו ההוראות האחרונות:

- "מותר לך רק דבר אחד"

והוא השתהה לרגע תוך כדי הכַנתי והכנת הכלים בתנועות אוהבות, בטוחות, תובעניות וקשות.
אני שקטה, מקשיבה וסופגת. ראשי נטה לאחור, צווארי בהדרו.

- "מותר לך לדמוע"

בלעתי אך בקושי את הרוק שנתאסף ללוויה אחרונה.
כשהוא התיר זאת, הוא הכריח את שלא הכרחתי בעצמי - להרגיש ה כ ל .
ראשי הוּבַל ונמשך לאחור והמספריים פצחו בקול והחלו לגזור, והסכין ניקתה אחריהן את שאריותיהן, צבטה וקיפלה והחליקה ושרטה והחליקה וצרבה.
ונערמתי על הרצפה.
וכאבתי כל חתיכה.
בכיתי
בדממה
ונתמלאתי בּצְמַרְמוֹרְתִי ובְּבוֹשֶת מערוּמיי.
משנסתיימה המלאכה בשתיקה, ונהרות העיניים ייבשו מלחים בתוואיהם,
הרכנתי ראשי.

צוּלַמְתִּי בְּצֶלֶם.


*
מאז,
אני מציצה אל השמיים,
רק מזווית העין -
הנעוצה באדמה.


שפלות הרוח
טובה לשיפחה

והסיכה ננעצה.


(פרגמנט 7 חלק א')

"המסע אל בטן האדמה ואל ניבכי הנשמה"

ככה הוא הגדיר את המבחן הבא.
כך הוא גם נהג לומר, שהחיים כולם הם אוסף של מבחנים, ושאני כשיפחה נבחנית כל הזמן,
כפי שהוא כבעלים, נבחן כל הזמן, וגם הביחד הוא בחינה.
הוא ביקש ממני לפשוט את בגדיי ועל אף שהסרתי אותם מעליי לבקשתו חדשות לבקרים,
פעולה זו עדיין הכילה בושה רבה, וחלקים נכבדים מן הראשוניות של הפעם הראשונה.

הוא תמיד מבקש.
ומבקש בלבד.
מעולם לא ציווה עליי דבר, בקשותיו הן ציווי ליבי.

נתבקשתי להניח מאחורי גבי כל כף יד בצמוד למרפק המנוגד והוא שַלַב אותם אחת בשנייה,
והידק.
אחר כך הוא הניח כרית מול כפות רגליי, אחז בשערותיי וקימר את צווארי וגבי,
תוך שבירכיו מתכסות באֶצְלֵי בִּירְכַּיי וגורמות לגופי לכרוע על הכרית.
הוא ייצב אותי לפני דלי והורה לראשי להיכנס בחללו עד מגע כתפיי בשוליו.
ואז הוא ביקש כי אסתגל לדלי ואספוג אותו.
לא ידעתי מה לעשות ולא ידעתי מה לחשוב אז רק הרחתי.
אני לא יודעת כמה זמן נשמתי את הדלי, ומה היו מעשיו בעולם שמחוץ לדלי.
הוא לא נגע בי ולא הורה שום דבר אחר,
וכשאין עוד הוראות, יש לשמר.
אז נשמרתי ומידי פעם הערתי את גופי ושריריי.

אני חושבת שהוא בישל את זמני עם מרחב הדלי.


(פרגמנט 7 חלק ב')

"המסע אל בטן האדמה ואל ניבכי הנשמה"

ככה הוא הגדיר את המבחן הבא.
כך הוא גם נהג לומר, שהחיים כולם הם אוסף של מבחנים, ושאני כשיפחה נבחנית כל הזמן,
כפי שהוא כבעלים, נבחן כל הזמן, וגם הביחד הוא בחינה.
הוא ביקש ממני לפשוט את בגדיי.
הוא תמיד מבקש ומבקש בלבד.
הושכבתי על גבי בשיפוע קל.
נתבקשתי להניח את ידי מעל ראשי והנחתי, הן נמתחו מעלה, הודקו ונאזקו אחת אל רעותה ושתיהן אל עוגן.
קרסוליי נמתחו מעלה ונאזקו בפישוק.
הבטן חישבה להיסגר עוד יותר ברגע בו הוחדר מפשק נוסף על התנוחה, שהדף את קירותיי.
עיניי נאטמו כשהניח את המראה הגדולה בזווית אידיאלית ומשרתת.

בעוד זמני מתבשל בחלַלַי על אש קטנה, נוכחותו נעדרה ופינתה את מקומה לאינטימיות שלי עם עצמי.
משזמני בושל והיה בשלב האידוי שלו, בדיוק כמו שעושים עם אורז, פקחתי את עיני.
וכשהגיע זמן האכלה, הוא נכנס אל החדר והשתכֵן למראה כך שאוכל לראות את שנינו יחד.
בהתחלה השפלתי את עיני לסירוגין, ואז הוא ביקש ממני לדבר.
לדבר את סגוֹר ליבי.
נדמה לי שהיתה שם שאלה פתוחה, רחבה ומפושקת שהיה לי קשה לענות עליה.
הוא אמר שהוא ישתוק וימשיך להביט בי, וכי אני אמשיך להביט בנו - ושאבשל את זמני ככל שידרש.
אחרי שהתכווצתי ונשמתי והתכווצתי שוב והובכתי והושפלתי והתכווצתי ונשמתי עוד,
התחלתי מעט לגמגם.
ואז שתקתי שוב,
ואז דיברתי.
הסתכלתי אל תוך עיניו, ועניתי ועניתי ועניתי ועניתי,
בנחישות והסתערות.
ככל שעניתי יותר, נאכלתי יותר.
הוא אכל ברעבתנות ביס ועוד ביס ועוד ביס ממני,
ולא וויתר על אף קינוח.
את הפירורים הזולגים הוא הספיג בטישו כלבים וורודים.
וכששבע והספיג את שפתיו,
הותיר אותי בגפי ובאותה התנוחה,
"לחימום משמר" הוא אמר ויצא.


(פרגמנט 8 )

כדורי התמסרות.

מנעול הדלת הסתובב בחללו המצומצם והדלת נפתחה כבכל בוקר קודם בזמן ארוחת הבוקר הצנועה,
אלא שארוחת בוקר לא הגיעה היום.
הגיע הוא.
בידו האחת כוס מים, בידו האחרת כוסית עם שלושה כדורים ציבעוניים.
הוא מתיישב לצידי/למולי, מיישיר מבט אל תוכי המושפלת, ומסביר.
ומסביר.
וקורע,
ומסביר.
אחר כך, הוא יאסוף את הכוס והכוסית המרוקנות, יפנה גבו, ויסוב על פני צעדיו הראשונים.
המפתח יסתובב שוב בחללו, המיית התארגנות תשמע ברקע, העולם בדרך העיניים יטשטש מעט
ואני נשארת בין הדיי מילותיו הנחבטים בקירות ובליבי בעוצמה עד סיבובו השלישי של המפתח בחללו המצוצמם.


"אני חושב שהגיע סוף עידן הטוהר: אני עומד לטמא אותך.

הצהבהב הוא הגלולה לה את רגילה (נגד גידול עצמאי) השניים האחרים חדשים:
הערמוני נועד למקד את התודעה בצלילות מירבית מהרגיל, ואת העיצבוב והתחושה בדריכות רבה מהרגיל.
הכחול נועד כדי להמיס את התנגדות השרירים אך לא לשתק כדי שלא תהיי גוויה."


אחר כך הוא הסביר שנבחרו מספר גברים על פי איברם שיפלחו ויקרעו לפחות שני חורים, אלו התחתונים בגופי,
שהם יפעלו בזה אחר זה, ושאני ארגיש את העומק יותר מהרגיל ואאבד את הזמן, אולי לתמיד.
שיכאב לי יותר מהרגיל, ושהוא לא יתערב,
שלא אהיה קשורה כדי שאוכל להביע התנגדות שלא יהיה לה שום סיכוי כי גופי לא יהיה בשליטתי,
שהלכלוך ישאר ויקח זמן עד לשטיפה ו/או הנגיעה הבאה.

אוכל לא קיבלתי כי הוא ידע שאת הפחד אני אוכל.
רק התודעה נשארה טהורה
כדי שאראה, ארגיש, ואכאב.

בלעתי בדממה.


(פרגמנט 9)

נחישות מבטו כבר הורידה אותי אל הקרקע וגופי ונישמתי כבר נמצאו שם מזה זמן.
המתנתי לנגיעה ונתכנסתי בעצמי בספירה עליונה כשדרך על כף ידי וגרם לעיני לטפס עד למבטו, שנזדווג עם סופו וקימט אותי.
מבט שנתעצם ככל שעיני ביקשו את הרחמים. מבט שהזין את תחנוניי וטען אותם באמת מרוכזת.
מבטי נכלא, ראשי הונמך והדבקות שנתגברה בו הפכה את סבילותי לבלתי מוגבלת.
משהרפה,
נצטערתי.


(פרגמנט 10)

שכבתי במערומיי על ביטני.
כפותיי היו שלובות תחת ראשי אשר נח עליהן.
תנוחת ראשי הביעה במלואה את התמסרותי, את כניעותי, מבוכתי וביישנותי.
מבטו שכב לידי, והרגשתי אותו כפי שמרגישים את הדיי להט אש קרובה.
אצבעו נחתה על סנטרי, מתחה את צווארי והרימה את מבטי אל זה שלו.
האור הבהיר נבלע בתוך שני החורים השחורים, הבולעניים שלי,
אשר משכוהו בלפיתה פנימה.
הרגשתי אותו יורד אל בטן האדמה, בתוך מנהרה אשר דפנותיה נשרפים מן התנועה החדה,
חודר שכבה ועוד שכבה ועוד אחת, בעמידות, תוך הכלה מלאה,
וככל שירד, נלחצו אוזניי ונחרשו והקרום שלי איים להתפקע ורטט.
הוא ירד אל מצולותיי בעדינות ובנחישות ולא נרעד ולא הסיח מבטו,
ולא הניח לאצבעו שלא הניחה לסנטרי.
ואני,
דמעתי דמעות שמחה
על שלא אצלול אל תוכי לבדי לעולם.
הנמכתי את ראשי מפניו,
עד המסע הבא,
אל תוך בטן האדמה.


(פרגמנט 11)

מעולם לא הורה לי לנסוק אל שיאי או לכובשו,
משהיה הארוע מתרחש, היתה בת חיוך נוגה בגולם של דמעה ננסכת על פניו, לא מפאת נדירותה של ההתרחשות, כפי שהיה זה מתוך מרעדת ההתרגשות וההשתתפות.
לא היה צורך מלבקש מאחר וידע את הרגע של לפני וברגע של אחרי, היה מתרפק על האופן בו רעידותיי חַבְקו ולַפְתו אותו כנחש חנק שנייה לפני ההרפיה.
אז - היה סופג מעוצמתי עמוק אל תוך עיניו ונפשו והיה מתחייה ממנה.
וּמשהיו דימעותיי מתפרקות כמו היו כביש מילוט למכת יתר של ברק,
היה מלטף, ומלטף, ומרגיע ומשתתף ועוטף בחמימות, כולא בזרועותיו וסופג אל תוכו את הרעד,

ומתענג על אימרתה של החוויה כשאצבעותיו פועמות בתוך פעמותיי בנחישות.


(פרגמנט 12)

הגעתי אל המקום.
כן, כך אקרא לו "המקום".
הנחתי את חפציי במקום המיועד לכך, ונעמדתי במקום שלא יפריע לאף אחד,
בזוכרי כי יש רק אחד שההפרעה יכולה לעמוד בדרכו.
נשענתי כהרגלי על אדן החלון והשקעתי את מבטי אל החוץ ונתמסרתי אל שהוא הזמין פנימה.
בדרך כלל היה מזמין את העצים פנימה, ואת ריח טחב הגשם, את האדמה, הקור ואת האורנים.
הזרועות הזרות ממני, נרכנו אליי מאחוריי, נכְּרכוּ ונתלפּפו סביבי, חַבְקוּ את ביטני הרגישה למגע ובכלל.
גופי שינה את תנוחתו כמגיב למגע והפך את קעירותו לקימורו ונתמתח עד קצהו של הקודקוד.
כפות הידיים הזרות ממני, לומדות, בתפר שבין מעשה לתגובה.
לאחר שהתערפל הזמן והדעת יצאה לטיול, כפות הידיים החלו להתיר את הכפתורים,
בכוונתן להסיר, לחשוף ולערום.
בו בזמן, יצאו כפות ידיים אחרות מעם עצמן, ואחזו בשוליו של הבד למען ישאר במקומו.
הכפות הראשונות אחזו בכפות הרועדות, חיממו אותן, והרגיעו אותן אל מאחורי המותן, והגוף רעד,
והנשימה רטטה, והשכבה הוסרה,
והשהות ניתנה כדי להתרגל ל-פחות אחת, לפני שהשנייה הוסרה, והשלישית, הרביעית כבר הקפיאה.
ואז,
לא היה מגע שיכסה, היה רק מבט שמפשיט, וקור שמתחלף בחום, שמתפשט.


(פרגמנט 13)

אחרי שהמבט שבע, החל המגע לרעוב ולדגדג את פנים הבטן ולשלוח חיצי מסרים במרחבים שונים.

המבט ניבט,
והמגע ננגע.

*

(הפרגמנט מצונזר בכוונה, פרט לאחד)

והגוף - רעד,
והנשמה - נעלמה,
והדממה - שלטה.

כמי שהיה בגלות, וניתן לו לשוב אל ביתו המוכר לרגע קט של כאב עמוק.
ואז -
שבו עננים להסתיר את מבושותיה של הלבנה.

lunatic

ההייתי,
או חלמתי חלום?


(פרגמנט 14)

הבגדים הוסרו מן הגוף מזמן, ועדיין רחשה בו הבושה.
המודע סיפר את עצמו לדעת, ועדיין קיננה בו דאגה.
התת מודע, סיפר את חלומותיו, ועדיין רעד מאימה,
הציף את הזיכרון על גדותיו,
כנורה מקולקלת, מהבהבת, מרגיזה,
בוחנת שפיות וכח עמידה.

ואז המוסיקה ניגנה.
עצמתי את עיניי, וכהרגלי, התמסרתי לה, כולי.
התמסרות שאין תקדים אנושי עבורה.
והוא ישב והביט בי.
ולא נגע.
אבל ספר כל נשימה רועדת שרטטה בי,
ומדד כל התרחבות של חלל הבטן שלי,
והתחקה אחר כל משב אשר נכנס אל תוכי,
אחר כל הניד עפעף שלי,
אחר כל עוותית מדגמית על פני עורי ותחתיו,
כמו קילף אותו מעליי,
וחשף את השרירים והגידים,
את המבנה, האיברים,
ואת אופן הפעולה,
את ההתנהגות,
בעודי חיה.
חשף את המקומות אותם אין עין אדם קורנת.
הביט וניקב את הפחדים שלי,
אל תוך האימה שלי,
והסתכל עמוק בתוך נשמתי,
חושף את התמסרותי
העמוקה ביותר.
אמת.
את המקום הזה שלא חושפים, לא משנה מה.
את האינטימיות האישית הזו,
שאף אדם אינו חווה, אף לא עם עצמו.
ונשפכתי והתפזרתי, והתפשטתי, והרטבתי
ונספגתי בכל מה שהסכים לספוג שלולית.

שם -
אין גבולות יותר.

אני לא הייתי דבר,
והייתי הכל.

היה זה מבט של ידיים קרירות שאינן קרות,
וחומן פושר, בדיוק בטמפרטורה הזו של המעבר (passage)
שבין מציאות לפנטזיה,
בין כאן לשם,
בין העולם הזה לעולם הבא,
ובין החיים למיתה
עברתי את הגבול.


(פרגמנט 14.5)

"יותר עמוק בבקשה..."

בעל הבית סובב את מנעול הדלת, משך בידית ונכנס אל ביתו.
לאחר שהניח את כליו במקומם, פנה לסרוק את בֵּיְתו ולאתר אותי בתוכו : "ג'ינג'ר!" הדהד את הקירות...
ניגש אליי המביטה בו דרוכה icon_eek.gif מקמט את פרצופי בגסות, מציק לאפי כמו היה יתוש טורדני עד שנתחלפה הדריכות בעצבנות ונרתעתי.
+ "אבל למה.. מה עשיתי ?"
- "היית את."
חופר באצבעותיו בתוך פי עד כי מצאתי את עצמי נוזלת אל הרצפה ומתפתלת בה ועיני ניתלו בו בלית ברירה,
מחליפות את העצבנות בתחינה ומבקשות רחמים "בבקשה..." . wightflag.gif
בעל הבית הופך אותי על פניי תוך שהוא דורך את כלי נישקו לפניי מתכוון לירות אל תוכי . icon_moon.gif
הוא מפשיט אותי מעצמי ונכנס. אחר כך יוצא כדי להכנס שוב ולהכאיב, שאבכה -
ומששתקתי, הפך אותי על גבי, אחז בזרועותיי מפושקות בחוזקה ונעץ רק את עיניו בשלי.
ואז, הוא דיבר דברי השפלה שכיווצו אותי והכאיבו לי מתוכי, עירומה לפניו.
בעל הבית הביט יותר עמוק ולחץ את מבטו אל תוכי לאט לאט, בנחישות קבועה פנימה.
גם אם רציתי להתיק עיניי מעליו, לא יכולתי תחת מעטה ההיפנוט הזה ומשקל גופו על שלי הנושם בקושי.
אצבעותיו הילכו על פניי וליטפו ומבטו קשוב אליי כשידו זלגה אל צווארי והתהדקה עליו לאט.
חייכתי וגופי נתמתח והתפתל.
ביקשתי מבעל הבית שיכאיב לי בבקשה כשמבטו הפך להיות ניבזי והוא ננעץ אל תוכי המפרפרת תחתיו.
אז, סטר בהפתעה לפניי ומשהשבתי את מבטי אליו, ואת נשימתי אל גופי, סטר שוב, ואחר כך סטר עוד פעם ועוד אחת.
ומשלא השבתי מבטי יותר, אצבעו משכה את סנטרי למעלה כדי שאביט אל תוכו מחדש "ששש"... . sh.gif
כל פעם זה נעשה יותר קשה וכשזזתי ורציתי להתקפל אל תוכי, הוא לא נתן לי לברוח . no2.gif
אחז בי בחוזקה אל תוכו, פנימה ועמוק.


(פרגמנט 15)

יכולתי ללכת משם.
ואולי נוח לי לחשוב כך... שיכולתי...
אני מתכוונת לכך שלא הייתי קשורה... כלומר, לא בכבלים שמרבית האנשים רואים. אלו היו כבלים אחרים, כבלים של מבט.
משהו במבט שלו תמיד היה מהפנט אותי והיה מפזר לי את כל המחשבות והרגשות במחי יד לכל עבר,
מלבד אלו שהביעו רצון להיות לו ולרַצות אותו,
מלבד אלו שהיו מרוכזות בו, נמצאות שם ריקות, כדי שימלא אותן במה שירצה.
כל תחושה נעשתה אחרת ממה שהיא ידועה ומוכרת בעולם הרגיל.
הכל הרגיש פשוט - אחרת.
"שונה.. אחר", כפי שנהג לומר תמיד על המחשבות שלי, "מוכר מאוד, אבל - שונה" ,
וזה היה תמיד מלווה בחיוך קר וממזרי שמנסה לדלות עוד רעיון יצירתי להתעללות אוהבת בי.
תמיד ידעתי שהוא יכול ללכת הרבה יותר רחוק מגבולות מחשבתי וזו היתה פעם כזו.
גופי היה שרוע על המיטה שלו, חלק, עסיסי, מקומר ומעט מואר באור קטן חמים,
ונפשי היתה מפושקת למרגלות מבטו בי וקעורה כדי לאסוף אל תוכי את כל מבטיו.
הייתי,
ולא הייתי מעולם.
הוא ליטף וליטף, והשכיב כל רגל שהתרוממה ונמתחה והשקיט כל זרוע וכל פיתול של הגוף תחתיו.
מששבע, משך את המגירה החוצה ושלף את הסכין שלו מביתה הקבוע, אשר בבת אחת נשמה נשימה עמוקה
וגעגועיה אל האוויר ניצנצו מעליה באור מבריק.
אני יודעת שהוא אהב אותה עוד מימות הטיולים בתיכון והיא ליוותה אותו גם בשירות הצבאי הסוער שלו וגם אחרי.
היא מלווה אותו כבר שנים רבות, רוויות בחוויות מסמרות שיער ומתגרות במוות.
היא, שמכירה את כף ידו יותר טוב מכולן, מכל האחרות, היא שהיתה שם, והיא זו שתשאר לעד.
החצי החושב שלי נזעק "ג'ין, מה את עושה, השתגעת, אין לו גבולות" והחצי האחר (ג'ר), שכב ולא הניע שרירון כשהמבט המרוכז שלו עקב אחר תנועת ידו האוחזת בסכין המושחזת ומלטפת את עורקיי צווארי.
הסכין התיישבה היטב בתוך כף ידו, במקום הזה שכל כך מוכר לה, באחיזה הזו שכל כך התגעגעה אליה ולשברירי שניות קינאתי בה...
עד שהבנתי כי לפתע גם אני פיתחתי רגשות אליה.
באותו הרגע היא התהדקה.
והתהדקה עוד.
ואז, עשתה הפסקה ויצאה לטייל על גופי, לשרטט שריטות מהלכה, מקפיאה את השפתיים התחתונות שפישקה וגירתה,
עד ששבה אל צווארי, שלרגע נשם לרווחה, ולאחריו נשנק - בחזרה.
ככל שהיתה הסכין מתהדקת אל שורשי הצוואר, היו עיניו מתהדקות אל האימה שפרצה מתוך עיני,
וככל שזו התגברה, התגבר גם הריכוז, האיפוק שלו, אך בעיקר האחיזה בסכין אשר העבירה בו את הרטט הזה וגרמה לו להדק אותה עוד...
עד הפכו אחד,
עד שנגלה האדום לפניו
ופניי הלבינו.

הייתי,
ולא הייתי מעולם.


(פרגמנט 16)

נתדפקתי על דלתו בתחינה, והוא הואיל להכניסני פנימה,
תוך שהוא מושך אותי מן הקולר לצווארי, על הרצפה,
אל תוך פנים ביתו, מוליך אותי אל עבר הפינה שלי,
אל הכלוב: "פנימה, קדימה".
כלוב עשוי ברזל, מוטות, ורצפתו חלקה. מידותיו קטנות,
ומכריחות אותי לתנוחות שונות מכווצות טרם יסגור עליי את הפתח היחיד.
הפעם, הוא בחר את התנוחה עבורי.
אחת המשפילות, שאני לא אוהבת, ומתכווצת רק מעצם המחשבה.
הוא ביקש שאשכב על הגב, קשר את ידיי הרחק מעבר לראשי,
וביקש כי אכפוף כף רגל אחת אל מול רעותה, והידק,
כך שנבצרה ממני כל תזוזה.
במרכז הפישוק הוא קבע יתד מתכת שהיתה מחוברת לחוט.
ואז התחלתי לפחד.
כי הוא אהב את ההשהייה כדי לעורר בעתה והפתעה רבה יותר בקירבי.
הלך לעסוק בענייניו, והיה מפעיל את החשמל לזרום בגופי כשהתחשק לו,
או כשנשען על המכשיר בטעות.. והיה מגיב בארשת פנים המבטאת סליחה שאינה אמיתית.
התנצלות צינית, וניבזית, כשתליתי בו את עיני, שמתחננות: מספיק.
לפעמים היה מפעיל אותו תכופות, עד שגופי לא יכול היה לספוג עוד.
רק אז היה מניח אותו מידיו, ומתיישב להביט בי בדריכות, לומד את הרעידות.
ומשאלו היו נרגעות, היה מעיר את גופי שנית, באכזריות קרה, ובמבט,
אשר מפיק הנאה.
לפעמים היה ניגש ללטף ולהרגיע, להשתיק בלחישה, שלא השאירה לי ברירה,
מלבד להיות לו ולסיפוקו, ולספוג עוד, בלי ברירה,
מרצון וכמיהה.
הוא אהב אותי,
ואת העונג שסיפקתי לו,
מן הכאב שהיה מספק לי.

ואז היה מחבק.
ואז הייתי מנמיכה ראשי בפניו,
רגע לפני שהיה שולח אותי בחזרה אל הרצפה,
שלו.


(פרגמנט 17)

לפעמים היה לוקח אותי איתו לשבת בבית קפה, או פאב,
עם חברים שלו או לבד.
הוא אהב את הקפה שלו מאוד מדויק ואיכותי,
כמו גם את העונג של השאיפה והנשיפה מהסיגריות,
שאני כל כך שנאתי, שהיו חונקות אותי, שלא היתה בי טיפת התפשרות איתן.
אני תמיד הייתי מביטה בו פנימה אל תוך מבטיו שלו, מודדת כל תנועה שלו,
כל נשיפה וכל שאיפה, לומדת את העשן הדק המתמר מפיו ואומדת את הקץ.

לפעמים היה משחק בי ובסיגריה ביחד,
מתגרה בפיטמה החשופה,
ומגדיל את מעגלי הכאב מפאת החום,
ואת החנק מפאת הנשימה.

לפעמים,
היה יושב איתי באיזה בית קפה מיני רבים האהובים עליו,
היה מסיים את הקפה ואת הסיגריה, בסמיכות:
"כפות ידיים על השולחן, פרושות, רווחים בינוניים." -
בשלווה וקור רוח מאופק...
של פעולה שיגרתית, כמעט אוטומטית...
ואני מצייתת, ורועדת מפני מה שידעתי שיגיע ולמרות זאת, מפשקת.
על גופי פקד להרטיב את עצמו, וגופי -
היה מגיב לרצונו, לפעמים גם בלעדי...
ואז היה שולח את ידו האוחזת בבדל אל בין ירכיי,
תוך שידו השנייה מסיתה בעדינות מדוייקת, מעט מן החצאית שלי.
מביט עמוק אל תוך עיניי הדומעות בקרירות המאופקת שלו,
ומכבה אותה ברטיבות שידע כי תמצא שם תמיד, לפי רצונו,
ומתיר לגופי לספוג את הכאב וההשפלה פנימה,
כשהוא לא מניח לעיני לנוח ממנו ובעקשנות מהפנטת,
שומרת אותי צמודה אליו ומתמסרת.

ואז היינו קמים,
והמאפרה הפרטית שלו, עם הזוהמה בין הרגליים,
צועדת צעד אחד אחריו בשתיקה,
ובעיניים מושפלות לרצפה.


(פרגמנט 18 )



מרחב מחייה.

Step Back
וזזתי אחורה, אני דחוייה.
הפקודה היתה מלווה במבט קשה, אני הפרעתי באמצע הדרך,
שמא עליי לומר כי עמדתי כמכשול אל מול שעטת הנחשול.

Step Forward
ואני פוסעת צעד אחד קדימה, אני נבחרת.
Bend Over
ואני מתכופפת ונוזל לי בין הרגליים ואני מאוד מתביישת.
היד שלו, הגם שנשקתי לה, זרה בין רגליי
ונעימה לי ההשפלה,
כפי שנעים לי הקור,
כפי שנעים לי הקושי,
כפי שנעים לי איתו -
שאיתי.

לא משנה מה, המרחק נשמר, מרחב מחייה,
ואני מרגישה שאני רוקדת טנגו,
או תלמידת טאי צ'י,
מתרגלת The Pushing Hands Movement

הגב והצוואר שלי מושכים לאחור בעוד ירכיי חובקות חזק סביב מותניו.
אני רוצה להתקמר לאחור, להתרומם חזרה וללדת עוד תנועה.
עוד חיכוך, של גוף עם גוף,
עוד מגע.

אני זוחלת על הרצפה והישבנים שלי מבטאים תנועה.
הצוואר והעורף מושפלים לרצפה, והשיער מלטף מרצפות קרות.
ראשי קם למעלה ועיניי מבקשות לחבק, להתחכך - מגע.
בתחינה,
כדי להפר את הקור,
ולקצר את המרחק לאפס מהודק של מילוי וחור.

Spread Them Out
ואני מפשקת אותם חזק.

Lean all The Way Down To The Floor
Arms Stretched And Secured
הכל חשוף ואני מתביישת,
כל כך שמחה,
על שראשי קבור באדמה.

No Mercy For Me.



*הפסל של רודן, דנאיד.
Rodin Danaid 1889


(פרגמנט 19)

הקרסול השמאלי היה אזוק אל רגל המיטה הקצרה וגופי שרוע על השטיח למרגלות בעל הרגליים הארוכות.
הוא התעסק בחיים שבחוץ ואני חיכיתי בתוך החולצה הגדולה שלו (רק חולצה.. זו היתה חולצה גדולה כדי להיות שמלונת).
הרגליים עצמן נחו מיותרות, שאין השימוש בהן, כרגליה של בת הים הקטנה טרם למדה להשתמש בהן כשאיבדה את קולה וזנבה.





ברכיי באזור שמורות הבטן והקרסוליים בחופשה אצורה.
הזרועות השלובות, היו לכר עבור לחיים בוערות.
חלמתי.
כנראה שקרה דבר מה כי בבת אחת נדרכתי על זרועותיי לשמע השאון, מתרוממת ובודקת מה קורה מסביב.
בעליי היה לידי כשהרמתי את עיניי אל מרום גובהו וליטף את שערותיי הסתורות, מרגיע את הבהלה: "בסך הכל חשבתי עליך, נבהלת?" חיוך.
הוא הורה להסתובב עם הישבן אל המיטה, לשכב על הגב, להרים ולכופף את הרגליים על המיטה והראש על כרית מגביהה כך שעיני לא תחשובנה לברוח. הוא התיישב על רגליי ובפישוק שלו פישק אותן הרבה יותר ממה שאיפשרו השרירים בנוחות ואז החדיר אל בין ירכיי את המפשק ופישק. ואז פישק עוד, הכאיב ולחץ יותר ואסר על כפות הידיים לגעת, על הכתפיים לזוז מהרצפה ועל עיניי לברוח ממנו.
ואז, הוא ביקש ברכות לחושה כי אגמור לפניו, בשבילו, כך, בדיוק כפי שזה.
לא עברו מספר ניעות עד שהניח את הנעל שלו בין רגליי ובכל תנועה היה דוחף עמוק יותר, מקמט עוד והגב היה מתקמר יותר והראש לא יכול היה לברוח בשום צורה. הרעד עבר מן הגוף שלי אל הגוף שלו והעוצמה נמזגה אל תוך כפותיו והתווספה אליו.
הרצון שלו היה בתוך הרצון שלי, כך ידעתי כי הגמירה שלי היתה כולה -
בשבילו.

הוא מזג עצמו פנימה והפך אותה למה שהיתה,
ואותי, למי שאני.


(פרגמנט 20)

לבסוף,באת.

מצאת אותה מתפתלת ומייללת בקולי קולות. היא בכתה ויללה את כאביה וחבלי העולם המתהדקים עליה. גופה רעד מפחד ללא שליטה. לבסוף באת עם כל החום והרוך שיש בך וליטפת את הדמעות מעל פניה. ספגת כל אחת ואחת מהן אליך פנימה. החלקת את ידך בתוך תלתליה וליטפת את ראשה, באיטיות, ברכות, עד כי פעימות ליבה התאימו אל קצב פעימות ליבך. תנועותיך איטיות ושקולות, מרגיעות ונועלות את כל העולם בחוץ אט אט. המשכת ללטף אותה עוד, מעסה מעט את השרירים ומשחרר את הצוואר. משנרגעה ואך טיפות אחדות קטנות עוד ברחו מעיניה, לקחת את המוצץ העגול הגדול והכנסת אותו אל פיה וסגרת עליו את סנטרה, להרגיע. הרגשת כמה עמוק לחצת על נשמתה כעת וזה כלל לא הפריע לך להדק את הכבלים של ידיה מאחורי גבה - עוד, לפשק את רגליה, להחליף את הטיטול שעליה ולא לשכוח למרוח בנדיבות מן המשחה שיודעת לחקות צריבה של להבה. יכולת לשמוע את שאריות הכבוד שלה מתנפצות לאלפי זכוכיות קטנות שהדימיונות שלך היו שולחים אותך לאחת מהן, לאחוז בה ולצייר עליה בעור ובדם. קיבעת אותה בזמן ללא עבר, שללת ממנה את הדיבור והתרת לה את הדמעות כולן. זה לא מנע ממך לבוא לבסוף וללטף לפניה ולשערה בכל החום והרכות שיש בך...


(חלק 20 )

לבסוף פה.
קול קולות בודד קורע שקט תוך התפתלות דמעות שפוכות לבִּצת צער מלח רדוד. שבר של מסע, דרך מתהדקת, חוסמת, עוצרת, בולמת, חומקת, בורחת ומתפוגגת. הגוף רעד מפחד והמושכות סרו הרחק הרחק מעבר.
לבסוף פה, כמו גם החום והרוך שלך, שעשו לדמעות לפרוש וללכת. ספגת, ספגת עוד. החלקת בתוך שערות חוּמוֹת בחום הדוק. שערות מלופפות בחוזק לפוּתות. לקחת, לקחת עוד. הכל ועוד קצת, הכל, הכל חסר תוחלת חלל מהדהד משוחרר לטרף חומות חתום חסר הרף כגבב רצפה מושפל מחובק זרוק מחוּלל בקצה החדר.
בל עמד בדרכך לעד, ללטף לשערהּ, לצד ועוד צד בכל החום והרכות שבך...כבמעשה של מג.
כלום כרוך בחבל, סתום, כלום ועוד כלום חסום. רכות מדודה צפה, עולה ולוטפת, כובשת מבט שוקע וּמתמסר בכפות מלכת החושך הבוקע. קצב לב שלו, קצב לב שלה פסעו במַרש דרך עד עלומה שהלכה לעולמה. הרוגע שרר למרותך והשתתק לדום כל עוד עולם בטל בחוץ גמור וקפוץ. מגע ועוד מגע, תרופה משחררת עלה של כותרת. שלוש דמעות בכפתך הפכו דבוקה מתוקה. לקחת מוצץ עגול וגדול ודחפת לפה שלה עמוק להתהדק, לחסום, לעצור, לבלום, לשתוק, לדמום, לחמוק וללחוץ, עוד – לשקוע בבוץ. ושוב כלום ועוד כלום סתום וחסום. מרכז מהודק למקומו הושב למרגוע של שקט דומם ושומם.. חלל בחלל פעור: דום ! פה וקול סגור, זל ודמוּם. לחצת ועוד קצת, הדקת ועוד קצת, מעכת ועוד קצת. עוד מעט ... ועוד קצת. כבל הודק כף לכף, חבל כורך קרסול לקרסול – קצת ועוד מעט. בגב הגב, בפשוקת רגל ועוד רגל - החִתול כּוּרַך קצת ועוד קצת. משחה בתווך - לחקות צרבת להבה רותחת. שבר כבוד ועוד שבר התפוררו, התפרדו לגלגול מולקולות חומקות כמו רבבה ועוד רבבות של דמם ועוד עשרות על העור ובתוך הרוחות. עבר מקובע בעבר בקול מתפשט בחופש מתגלגל, רק הדמעות מותרות בחבל ועוד חבל, כבל ועוד כבל. בל עמד בדרכך לעד, ללטף לשערהּ, לצד ועוד צד בכל החום והרכות שבך...כבמעשה של מג.

תלוש משם,
חסר גוף 1בודד ופרודות חלקו.


(פרגמנט 21)

הוא אחז בידה המושטת בתוך כף ידו, אחיזה איתנה ואוהבת. ידה השנייה אחזה באמרת התחרה הלבנה של שמלתה המנופחת. תלתליה השחורים היו אסופים בפקעת מעוצבת, לבד מתלתל אחד בינוני שנשאר לבדו בתוך שיחרורו, תלוי. הוא הסיט אותו הצידה בעמידה כדי להפשיט את הצוואר והנשמה ולנשק ברכות במרכזו, להרטיט את המיתרים הפנימיים ולטפס אל השפתיים כדי להרטיב בין הרגליים. הצעדים היו קלים וריקוד הוואלס המרחף, היה אריסטוקרטי ומלכותי. מחוותיו היו מהג'נטלמניוּת הגבוהה ביותר, מה שהפך את בקשתו מבעד לחיוכו הכובש - למכשֶפֶת והכריחה תגובה אצילה וזקופה. הוא הסיר את הנוצצים והכתר המינימלי באיטיות טעונה ולחש:

"על הבירכיים שלך, שפחה".


ג'ינג'ר שלו,
שפחה בשנה ב'.


(אולי פרגמנט)

את הבעלות אפשר לקחת בבת אחת, בלי הודעה מוקדמת, חזרה למקומה, למרגלות. לעיתים הוא נוהג כך, כמו שתה בלגימה אחת את האגם כולו ושוב שפחה בשנה ב', לפעמים כצעצוע, אינה של עצמה ומקום החיבור שהוקפא כשהופרד ודימם, מדמם בשנית בשל החיבור המחודש (אולי), הפעם. חיבור שמביא איתו את השמחה והעצב ביחד.
אולי ככה זה עם יהודים, השמחה שלהם תמיד מגיעה בלווית העצב, הכאב והדימום.
אולי ככה זה עם שפחה ובעלים, ואולי ככה זה בין גבר לאישה, אוהבים (?).
את הבעלות אפשר לקחת בבת אחת, בלי הודעה מוקדמת, חזרה למקומה, למרגלות.
כשהבעלות נלקחת, ההתמסרות נמסרת במקביל
וכשכך - היד מתהדקת על הצוואר וקנה החיים נמעך.
ומה שמקמט, הוא מילה אחת, קטנה, המחוללת את הכל.
הכל בתוך מילה אחת קטנה.

מילה אחת קטנה אותה יכול היה
להרחיב ואולי בחר שלא -

לא.


ג'ינג'ר,
שפחה בשנה ב'.


(פרגמנט 22)

בראשית, כמו בכל ראשית, היה המבט.
הוא הביט בעטיפה ובתצוגה ולאחר מכן קילף גלד אחר גלד מבפנים החוצה.
רק כשהבפנים היה עירום לפניו, דאג להפשיט את הגוף מכסותו כדי לכסות בגופו.
לאחר שנשמתו כבר מילאה מבפנים, דאג למלא את גוף גופה בגופו.
ראשית, כמו בכל ראשית, היה המבט מפשק.
לאחרי שפישק המבט, פישקו הידיים את הרגליים.
כשהכל היה מוכן לפניו ופניה משדרים ערגה נוזלית וניחוחית,
כיוון את עצמו פנימה והתכונן.
בראשית, כמו בכל ראשית, פיתה והתגרה.
לאחר מכן נלחץ, נתהדק ודחף עצמו פנימה למלא ולבתק.
לאט היה מעביר ממשקלו פנימה אל תוכה ומעמיס אותה בו.
ממלא, וממלא עוד באיטיות מחושבת וממסמרת.
לאחר מכן, נדחף עוד, עמוק.
משנתמלא - רוקן ונסוג, כדי לבוא ולמלא שוב,
כדי לרוקן ולמלא שוב ושוב ושוב -
עד כי היתה מלאה בו ובגופו וגבולותיה היו מתגבלים מחדש לפי מידתו בה,
היה ממלא,
ומעולם לא החסיר עצמו מחלליה
שכּן, שם היה מתחייה ומתגדל ומתעלה,
מזדקף
וזוקף.


ללא שם.
קטע שמתחיל מבראשית ומסתיים בקדיש ובאמצע עוטף את האינסוף.


(פרגמנט 23)

אני יודעת בוודאות שהדמעות אינן דמעות של עצב.
כששורר הלבד והשקט, אני הכי הרבה איתך. זה לא נעלם ולא השתתק ולו ליום אחד מאז החלה שתיקתך.
הרגעים של טרום השינה הם המיוחדים במיוחד, כי אז, בהרבה מן הלילות, אני דומעת. מהתרגשות.
כן, אני יודעת לומר היום כי הדמעות אינן דמעות של עצב, גם לא של כאב, אלו דמעות של הרגש. האופן בו ההר הגועש פורץ את עצמו ומשתחרר ומביע ומספר לעולם עד כמה עמוק ורחוק יכול אדם לאהוב אדם אחר, הגם שהוא שותק. אם הייתי צריכה לצייר את הרגשות האלו הייתי עושה כתמים צבעוניים מרוכזים בלב ומתפשטים לכל עבר ומופצים בעולם כשליבם - במרכז הלב. אם הייתי צריכה לכתוב את האהבה הזו הייתי מספרת את כל הדברים הקטנים של חיי היומיום, אבל הכי הרבה - את הרגעים של טרום השינה.
כי שם, אתה הכי הרבה אתה
איתי.

ושם אני ישנה בדרך כלל, בתוך החיבוק ובמעטפת הטוב שבך, כמו גוזל בצמר גפן...(הנה הדמעות שוב. כל אימת ההרגשה הזו שמתעוררת. בתוך צמר גפן הטוב שבך). מידי לילה בלילו, מזה לילות רבים. כך, אני גם מתעוררת. מעולם לא חיללת בי חלל, בניגוד לשאר בני האדם, מילאת בי קצת שמהדהד בתוך חלליו.

רק מילות אהבה נוזלות ממני... לעזאזעל.

לפעמים ישנה איזו דימעה אחת שנוזלת מן העין על הלחי והסנטר וחורשת נחל דקיק במורד הצוואר כשמבטך מלווה אותה ומתרגש על ציר התנועה שציירה עבורך ומיקדה את תשומת ליבך.

* * *

עוצמת עיניים.

* * *

כולי צמרמרת, זו הפעם הראשונה של חשיפה מולך ואני כל כך רוצה להיות לידך אבל לא, אני ניצבת במערומיי הפשוטים המכוערים לפניך, מולך להביט. זה הופך אותנו מחברים זרים רחוקים למוכרים קרובים מאוד. הרגליים שלי מפושקות לפניך ופניי מוסתרות מפניך, הן אינן חשובות כעת. אתה קורא ורואה את מה שעליך לקרוא ולראות. הנר הכין את עצמו והאצבעות היו לשחקן ראשי. כפות הידיים לבשו ביטחון עצמי והדליקו גפרור שהדליק להבה שהרטיבה מבוכה. הנר שהרטיב עצמו החל להמזג אל תוך כוסי לפניך ומילא עד תום לבן מתגבש. בראשית, הגוף נרתע ולאחר זמן מה, הניח עצמו להעטף מזרועותיך ורצונך הרך-קשה. כל פעם היתה הראשונה וזו היתה אחת מהן, להיות פתוחה ומלאה לפניך.
מזגת אל תוכי את חום טובך,
ואני מודה לך.

חנוכה מאיר, חמים וטעים.
חיבוק של עומק הלב.


(פרגמנט 24)

הוא הביט בעיני כשנטל בנחישות מידיי את גביע השוקולד לבן וקוקוס ושפך אותו על השולחן מסמן לי בעיניו לכרוע עם הראש וללקק בעודו מביט בתגובותיי, בכריעתי ובליקוקי את השפוכת בתאווה מאופקת מלפניו. משסיימתי, הרמתי ראשי וליקקתי את שפתיי תוך שעיניי נתלו בחיוכו החם-קר כששפך את שארית הגביע והשקיע אט אט את פניי בתוך הלבן הקר והמתוק שהיה שפוך על השולחן הלבן לנוכח פניי שהאדימו וביקש כי אמשיך ללקק. תאוות הבליעה - היא שעיניינה אותו, כמו גם הראש שהנחתי על ירכיו בתודה על תשומת הלב שהעניק לי לאחר הדברים האלו אותם ציווה עליי היום.


(פרגמנט 25)

הדלת היתה פתוחה. ידעתי שהיא תהיה פתוחה.
נכנסתי ונעלתי אותה אחרי. ידעתי שאקבל את כוס התה שלי בדיוק כפי שאני אוהבת.

מצא חן בעיני שהוא משרת אותי. מצאה חן בעיני הכניעות שלו, הצייתנות.
ישבתי על כרית על הרצפה והוריתי לו לשבת באותה צורה מולי, שוחחנו.
ביקשתי ממנו להושיט את ידו ולפתוח את כף ידו לפניי, והנחתי למסטיק ליפול מפי אל כפתו סתם כך, תוך כדי דיבור.
נדמה לי שהיה שם פיפי באיזה שלב. שלחתי אותו להשתין בהתאם לתחתונים הנשיים הוורודים שעטפו את חלציו, הצצתי תוך כדי פעולה,
הייתי שפחה שלו לטיפ טיפה, פעם.
ביקשתי כי יביא איתו את החגורות שלו בחזרתו ארצה. הוא הביא והנמיך את ראשו. פרש אותן והדגים את השימוש בהן.
הוא לימד אותי להשתמש בחגורות העור השחורות, הפרטיות שלו, עליו, הייתי שפחה שלו לטיפ טיפה, פעם.
אח"כ תירגלתי עליו את הקשירות שזה עתה למדתי ועשיתי אהבה באמצעות כף מעץ עם גופו המתפתל.

אלו הניו-אנסים הקטנים ביותר שהופכים את הבטן הכי הרבה.

הרבה יותר קשה, כשהשפחה שלך לשעבר מכאיבה לך,
הרבה יותר משפיל, כשהשפחה שלך לשעבר משפילה אותך.
הנגיעה העמוקה, היא אותה נגיעה עמוקה אלא שהיא מבעד למראה...

-מוקדש-


(פרגמנט 26)

זרם דקיק.

ככל שהסדיזם שלו כלפיי נורא יותר, כך אני יודעת שהוא רוצה אותי קרובה אליו יותר.
גם הפעם זה לחלוטין לא היה משנה אם הייתי קשורה או לא, אם הגוף שלי היה מגושם או לא, אם התחשק לי או לא.
היו מספר כלים פרושים על משטח סטרילי. היו מחטים בעוביים שונים והיתה סכין (כי היא בידו לכן זו היא) קטנה, חדה ומדוייקת, כלשוני.
הוא שירטט בעור, הוא סימן לכאב היכן ברצונו שיעבור וכשהסכין סיימה לציית, הסכין חדר לכדי חריץ דקיק בבשרי. זרם דקיק ביצבץ לאיטו.

זו היתה רק ההתחלה.

כשנסגרו המעגלים בגוף, הוא הזרים את הזרם לאורכם של כל נחלילי הכאב המפולסים שנתחייו.

מדליק ולא מכבה,
מדליק ולא מכבה,

מדליק ולא

.



(פרגמנט 27) ה'

ישבתי על הרצפה עירומה או לא, זה לא היה משנה, למרגלותיו.
רגליו שהו עמוק בתוך גרביים שחורים נטועים בנעליים שחורות מבריקות שמטריית מכנסיו חיפתה עליהם מזיו פניו שהקרין לכל עבר. הוא התנשא גבוה מאוד ופניו קרנו מאושר. מתבונן ומבין. מתבונן ומבין. הייתי שפופה מלפניו וביקשתי כי יאיר לי את דרכי. הייתי שוב ילדה שיש לה אבא במובן האלוהי. היה טוב ונכון שם כי הטמפרטורה היתה בדיוק הטמפרטורה הנכונה, הנועם היה בדיוק הנועם המדויק, הטוב שכן בי בבטחה ולא נמצא כל סממן של פחד או אימה. הכל היה מדויק, הכל היה נכון והשלווה היתה שלווה. האור היה בדיוק אותו אור שהפיג לתמיד את החשיכה, אור לבן זוהר עם שוליים צהובים טהורים. האור ליטף את מעטפת עורי ונגע באור הנוגה שלי. היה לי טוב בתוך האינזמן והאינמרחב של האור הרך בליבו. נמצאתי בצלם כשצלמי התחבב עליי והראה לי אותי.


(פרגמנט 28 )

"לילה טוב, חור" - כך היה נוהג לכנות אותי אז, לאחר לידתי בקירבו, כשלימד אותי להיות לו, באהבה.
כל גופי התקיים כדי לקיים את גבולות החור שהנני.
נקב, חלל בתוך דבר. הייתי החור שלו והוא אהב לבקר בו.
הוא ביקר עם אצבעותיו כשהיינו בפנים, הוא ביקר עם אצבעותיו כשהיינו בחוץ, הוא ביקר עם איברו הזקור, הוא ביקר בשאר ירקות מפלחים,
הוא ביקר חדשות לבקרים, ביקר בלילות ובאשמורות אחרונות. הוא ביקר כל כך הרבה עד שהפסיק להיות מבקר והפך לדייר של קבע.
"לילה טוב, חור" - הוא איחל בכל לילה למרגלות מיטתו,
עד שהתחלתי להאמין כי כל הוויתי מסתכמת
בלהכיל -
אותו.


FIN
newoldone
לפני 14 שנים • 28 במאי 2010
newoldone • 28 במאי 2010
אני מקווה שמה שנראה לי כמו דלת שאת סוגרת, הוא רק הצד האחורי של דלת שנפתחת לך למשהו אחר.
ginger
לפני 14 שנים • 28 במאי 2010
ginger • 28 במאי 2010
את חכמה ונבונה מידי לכאן... icon_rolleyes.gif (תמיד היית)
(אין לי מושג)
kiss.gif
RIS
RIS
לפני 14 שנים • 28 במאי 2010

מסע יום ארוך אל תוך הלילה

RIS • 28 במאי 2010
וואחד סאגה פרשת כאן ונדמה לי שאולי גם את הופתעת כשהנחת אותם זה לצד זה כמו בקבר המוני ואולי הופתעת כשקיבלו חיים והמקברה הפכה לבית תינוקות.

ריפרפתי, אחדים זכרתי, אחרים נראו מוכרים אך היו גם זרים.

יהיה כייף לקרוא אותם לאט לאט ולהתבשם מריחה של נשמתך.

שבת שלום.
ginger
לפני 14 שנים • 28 במאי 2010
ginger • 28 במאי 2010
כן, אני עדיין קצת בשוק ממה שעשיתי אבל זה היה צריך להעשות.
זה חייב.
כדי לראות איזה משהו, אני עוד לא יודעת מה. וכדי למתוח קו על משהו שממנו יהיה אחרת, לא יודעת איך.
שבת שלום ריס.
תודה.
ginger
לפני 14 שנים • 28 במאי 2010
ginger • 28 במאי 2010
נו, לגמור בצרפתית זה הרבה יותר אלגנטי... icon_wink.gif
Bent
לפני 14 שנים • 28 במאי 2010

אהבתי לקרוא אותם כשפרסמת אותם במקור

Bent • 28 במאי 2010
אוהב לראות אותם מקובצים יחדיו, על אף האורך יש בהם מהמילים המשובחות שנכתבו פה ובעניין.

קצת צחקתי על הפתיח, נדבר עוד שנה שנתיים.

בנתיים אני רוצה לקרוא את מה שאת כותבת על מה שמעניין אותך עכשיו.

נשיקה
Brave Dwarf
לפני 14 שנים • 29 במאי 2010
Brave Dwarf • 29 במאי 2010
סיימתי לקרוא. (הדפסתי לשם כך כי המסך אצלי זז לשמאל והיה בלתי אפשרי לקרוא ישירות. אני מבטיח להשמיד אחרי שאנג'לינה תקרא גם כן).

אין לי מה להגיד, זנגוויל. גם בשידור חי לא ממש היה. ואת מה שהיה, אמרתי מאחורי הקלעים.



***
אולי הערה זעירה לגבי הפתיח - "לא אוכל להיות שפחה שוב". את מעולם לא היית "שפחה" ולכן גם לא "שוב". כפי שציינת בעצמך, ואנו עדים לכך, עולמך הפרטי עשיר דיו כדי לזלוג הרבה מעבר למושגים ולמציאות. את זו את ולכן אין זה משנה מי השתקף אלינו או אליך אמש ומי ישתקף מחר, זאת הזנגוויל בשלמותה הנדירה על כל רבדיה שמהממת כל כך.