לילה טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

שבוע שבוע - סוף הסיפור

הפולניה​(אחרת)
לפני 20 שנים • 7 באפר׳ 2004

שבוע שבוע - סוף הסיפור

הפולניה​(אחרת) • 7 באפר׳ 2004
3.
את שבוע החופש הבא שלנו ביליתי יחד עם מוריס בדירתי הקטנה ברחוב טבריה מחפש אחרי הסגנון שלי.
הגענו לחיפה באוטובוס 901 וכל הדרך ישבנו יחד, מתפעלים מהשקיעה הנהדרת שנשקפה אלינו מחלונות האוטובוס. השמש ביצעה מופע מרהיב במיוחד באותו ערב ושקעה לאט לאט, גולשת לים דרך צעיפי עננים ורודים ואוריריים.
"תראה איזה יופי !" התפעלתי כשהכדור האדום הגדול הטיל על המים שביל של זהב מסנוור. במשך כמה דקות השמש עמדה מהססת מעל פני המים כאילו חוששת להרטב ואז גמרה אומר והחלה מחליקה פנימה.
הכדור האדמדם התכווץ לשלושה רבעי כדור ואז לחצי שגם הוא הלך וקטן ולבסוף נשאר רק שביל אור דהוי מרצד על פני הגלים, ועד שהגענו הביתה היה כבר חושך.

בהתחלה התייחסתי אל מוריס כאל אורח נכבד ואהוב. לקחתי ממנו את התיק שלו והושבתי אותו במרפסת לצפות בנוף הלילי.
אורות חיפה השתפלו בחן מהכרמל לכיוון המפרץ שהסתמן בחושך כמשטח גדול וכהה נטול אורות. רק פנסי האוניות העוגנות בו נצצו פה ושם על מימיו השקטים.
מהעיר התחתית נמשכו האורות לאורך כל אורך קו החוף, מסמנים את גבולותיו המתעקלים באלפי נקודות אור מהבהבות. מהצד השני של המרפסת זרחה לעומתנו כיפת הזהב, נוצצת ומסתורית לאור הכוכבים.
מהמרפסת שלי רואים את הנוף מהנמל ועד לקריות, וביום בהיר אפשר לראות אפילו את ראש הנקרה. נהניתי לראות את מוריס בוהה בנוף המרהיב בפה פעור.
אני, שהייתי רגיל למראה זה עוד מילדותי, כבר הפסקתי לשים אליו לב, אבל הוא היה מלא התפעלות.
הגשתי לו קפה ועוגה ששמרתי במקרר ובחסות החשכה הרשתי לעצמי לחבק את כתפיו למרות שכל המתרחש במרפסת התלויה שלי היה גלוי לעיני כל מי שעבר ברחוב למטה.

"לא ידעתי שאתה גר במקום כל כך יפה." אמר מוריס, "זה בית ערבי ישן, נכון ? פעם ידעו לבנות. תראה איזה יופי של מעקה." העביר את אצבעו על פיתוחי המתכת המחלידים של המעקה העשוי מתכת מסולסלת בדוגמא סבוכה של גלים ופרחים.
"אני צריך לצבוע אותו." נאנחתי, "הוא כבר מחליד. צריך לשפשף אותו בניר זכוכית, להוריד את הצבע המתקלף ואת החלודה ואחר כך לצבוע. אני שונא את העבודה הזו. הכנתי ניר זכוכית כבר בשבוע שעבר, אבל לא הייתה לי סבלנות לעבוד על זה."
"איפה הניר זכוכית והצבע ?" שאל מוריס בסקרנות.
הראיתי לו אותם וקיבלתי ברצון את הצעתו להכין לי ארוחת ערב.
הייתי עייף. בשבוע האחרון עבדתי קשה מאוד במטבח, פרוספר חש שאני מאושר ועליז וניסה בכל כוחו לדכא אותי, מטיל עלי את המשימות הכי מאוסות ומעייפות, ולא מניח לי לרגע בשקט.
למרבה המזל עבד מוריס באותו שבוע בחדר האוכל הקטן יותר של החוגרים בעוד שאני עבדתי בפרך בחדר האוכל הגדול של הנגדים. העדפתי שהוא יהיה רחוק ממני בזמן העבודה ולא יראה איך סמל המטבח הרשע שלי מתעמר בי.
מוריס הכין לנו טוסט וחביתה והגיש לי את הארוחה על מגש, מתעקש שאמשיך לשבת בנוחיות על המרפסת. הופתעתי מטעמו הטוב של האוכל שהכין.
הוא סיפר לי שהוא למד טבחות עוד בתיכון ושהוא שוקל לעזוב את הצבא בסוף השנה כי נמאס לו לעבוד במטבח גדול כל כך והוא מתגעגע להכין אוכל ביתי טעים.
"הצבא משלם טוב, אבל אני לא מרגיש כמו טבח אלא כמו פועל בבית חרושת." התוודה לפני, "אני חולם לבשל במסעדה ביתית קטנה ללקוחות קבועים שיעריכו ויאהבו את האוכל שלי. בצבא אני סתם בורג קטן."

הלכנו לישון, ומוריס הסכים לשכב במיטה רק אחרי שנשבעתי לו שזו לא המיטה שבה ישנתי עם דוד אלברט.
המיטה ההיא ושאר הרהיטים הישנים שלו נתרמו למוסדות צדקה מיד אחרי השבעה. לא יכולתי לשאת את מראה החפצים הישנים והמוכרים שלו ואת ימי האבל על מותו העברתי בשיפוצים. צבעתי, החלפתי מטבח, שיניתי את מראה הדירה ככל יכולתי, ומיד אחרי שגמרתי לעבוד הצטערתי שמחקתי ככה את זכרו.
רק עכשיו הבנתי שבעצם הכנתי את עצמי ואת הבית לאדם חדש שיתפוס את מקומו של הנפטר.

בבוקר התעוררתי וגיליתי שמוריס לא לצידי. הלכתי למטבח ומצאתי כוס קפה ועוגה ממתינים לי. מוריס היה במרפסת, לבוש רק מכנסי התעמלות קצרים, משפשף במרץ את החלודה מהסורגים. עורו נצץ מזעה ופניו היו מוכתמים בכתמי חלודה.
קראתי לו פנימה והתנפלתי עליו בהתלהבות. נישקתי אותו ולפליאתי הוא עמד קפוא כאילו ממתין לראות מה יקרה כעת, התנהגות מאוד לא אופיינית לו.
במקום להתבלבל נדלקתי. מצא חן בעיני איך הוא מביט בי וממתין לפקודתי ולא לוקח יוזמה כרגיל.
לא ידעתי שזה כל כך מחרמן לחלק פקודות. "אתה נראה כל כך יפה עם המכנסיים האלה." התלהבתי, "אבל בטח תראה עוד יותר יפה בלעדיהם."
משכתי אותם מעליו וכופפתי אותו קדימה, ידיו מונחת על טבלת השולחן ורגליו פסוקות ברווח גדול.
"אל תזוז." פקדתי עליו, "אני כבר חוזר."
מאז שראיתי את הסרט 'הטנגו האחרון בפריז' חלמתי לעשות את זה. הלכתי למקרר וחזרתי עם חבילת חמאה. חתכתי גוש מהחמאה הקרה והתחלתי לעסות אותו בין ישבניו של מוריס שגנח, מופתע מתחושת הקור שחיש מהר התחלפה בחמימות נעימה.
החמאה הקרה התרככה ונמסה בין אצבעותי והזין שלי נעמד, מבצבץ בעליזות מתוך הפיג'מה. העפתי אותה מעלי, מרחתי את שאריות החמאה על אברי המתוח והחדרתי אותו לחור המשומן של מוריס.
זיינתי אותו לאט לאט, מחזיק את הזין שלו בידי, אוסר עליו לגמור לפני. הוא ציית לי וגמר בדיוק יחד איתי. תחושת האורגזמה המשותפת שלנו הייתה נפלאה, הרגשתי שההנאה המשותפת גורמת לי להתמזג איתו. מרוב התלהבות נישקתי אותי על עורפו כל כך חזק עד שהשארתי לו סימן כחול.
נבוך התנצלתי על כך והוא חייך וליטף אותי בעדינות, "השבוע הזה אני שייך לך, מותר לך לעשות כל מה שתרצה." אמר בפשטות, "הגוף שלי הוא שלך."
היה לי קשה לקבל את זה. "אבל אתה לא פוחד שאני אזיק לך ?" דאגתי.
"ומה אתך ? איך אתה לא פוחד שאני אפגע בך ?"
"אני סומך עליך מוריס." הסברתי.
"וגם אני סומך עליך." ענה לי בחיוך, "אני סומך עליך יותר ממה שאתה סומך על עצמך בבר, אבל ליתר ביטחון בוא נקבע מילה שאם אחד מאתנו אומר אז המשחק נפסק מיד."

רק אז קלטתי שבשבילו כל הקטע הזה היה מעין משחק. בעיניו הדברים שעשינו זה לזה היה רק תוספת תבלין לסקס. בזה הוא היה שונה ממני, בשבילי ההרגשה שאני שלו, שאני שייך לו, הייתה הרבה יותר מרק סקס. אלו היו החיים שלי ששמתי בידים שלו.
"מה ? מה הבעיה בבר ?" שאל ברוך כשראה אותי מתעצב.
חייכתי ושיקרתי שאני בכלל לא עצוב, שהוא טועה, אני מאוד מאושר, מה שהיה נכון כמובן, הייתי מאושר להיות איתו ואת העצב על שהוא בכלל לא מבין כמה הוא חשוב לי החלטתי להחביא.
חששתי להפחיד אותו, רציתי שיהנה משבוע החופש איתי. אם הוא רוצה לשחק שאני כאילו האדון שלו אז אני אשחק את האדון הכי טוב שאני יכול.
הייתי מוכן לעשות דברים הרבה יותר קשים ומכאיבים למענו. להיות האדון שלו ולהנות מהפינוקים שהרעיף עלי היה קל ונעים כמו משחק ילדים.
החלטנו שמילת הביטחון שלנו תהיה - אסף – שם המשפחה המזויף שלי, ואני שמח להגיד שמעולם אף אחד מאתנו לא חש צורך להשתמש בה.
אני הייתי עדין מאוד איתו גם כשהוא התמסר לחלוטין לידי, מניח לי לעשות בו ככל שיעלה על דעתי, ואילו בשבוע שלו, גם כשכעס עלי ברצינות וחטפתי ממנו הצלפות חזקות, מעולם לא עלה בדעתי להפסיק אותו.
הייתי שלו וזו הייתה זכותו המלאה לעשות לי ככל שעלה על רוחו. העובדה שמעולם לא נחבלתי קשות ובאף אחת מההשתוללויות שלנו לא נגרם לי נזק רציני אומרת שצדקתי לגמרי כשסמכתי עליו.

זה היה שבוע נהדר ונוראי כאחת. הרגשתי חצוי, מצד אחד מאושר מהתענוג של המגורים איתו, השהות במחיצתו, התענוג של לראות איך הוא מרגיש יותר ויותר בבית בדירה שלי, ומצד שני לחץ עלי הסוד ששמרתי ממנו - שהיחסים שלנו הם יותר ממשחק מסעיר לגיוון הסקס, שהם מהות החיים בשבילי.

נעם לי לראות את בבר משתלט על המטבח שלי, עובד במרץ על צביעת המעקה, מתעסק לבד בכל מלאכות הבית, מתעקש שאני חייב לנוח ולהניח לו לשרת אותי, אפילו כלים הוא לא נתן לי לרחוץ.
והיו הזיונים כמובן - סקס שמעולם לא חלמתי שיכול להיות כמותו.
מוריס פתח לפני עולם חדש ומסעיר, עולם הקשירות והחבלים שהתגלה כעולם מגרה מאין כמותו. מוריס הדריך אותי בזהירות ובסבלנות, מראה לי איך לקשור לו את הביצים והזין בכל מיני דרכים מתוחכמות שגרמו לו להגיע לאורגזמות ממושכות ונהדרות.
הוא הראה לי איך בעזרת חבל כותנה, כמה שרוכים צבעוניים, מספר אטבי כביסה פשוטים וחגורת עור אחת שנחגרת על העור החשוף, אפשר להטריף אותו ולהחזיק אותו במצב של התרגשות מינית ממושכת שארכה כמה שעות והותירה אותו תשוש ומחייך באושר.
לפי דרישתי הוא ניסה את אותו התרגיל גם עלי. הידק את חגורת העור למותני, קשר אליה חבל שעבר בין פלחי ישבני וליפף אותו סביב ירכי, הביצים והזין שלי, קושר את קצהו על מתני. אחר כך כרך וקשר לי את הזין בשרוכים צבעונים ולתוספת עיטר את שק האשכים שלי באטבי פלסטיק.
זה נראה יפה כמו פסל מודרני, אבל במקום לחרמן אותי זה כאב לי סתם. בכלל לא עמד לי בגלל הקשירות הללו שהדליקו כל כך את מוריס. אני העדפתי דברים אחרים לגמרי.

"הייתי מעדיף שתעשה לי עם החגורה והחבל האלה דברים אחרים." העזתי להגיד אחרי שהוא פירק את יצירת האומנות שלו מעלי – להוריד את האטבים הללו היה כואב עוד יותר מאשר לשים אותם.
מוריס צחק ונישק אותי. "אני יודע. ניקח אותם לבסיס בשבוע הבא." חיבק אותי, "אבל השבוע הזה הוא השבוע שלי."
"בסדר." הסכמתי, "זה השבוע שלך."

וככה זה נמשך במשך כחצי שנה. כל פעם התקדמנו עוד שלב ביחסים שלנו. מוריס ויתר על הדירה שלו בתל אביב ועבר רשמית לגור איתי, הכיר לי את אחותו - שאר קרובי המשפחה שלו גרו בצרפת - וגם בבסיס, כל מי שהתעניין ידע שאנחנו יחד, אם כי באופן רשמי גרתי עדיין בחדר שלי בהילטון כולם ידעו איפה אני ישן באמת.
הסידור של שבוע שבוע היה נוח לנו מאוד. התרגלתי לתפוס פיקוד עליו כל פעם שחזרנו מהבסיס לחופשה בבית, אם כי עדיין עשיתי את זה בסגנון המאוד מיוחד שלי. ואם בטעות מרוב התלהבות הייתי טיפה מכאיב לו, הייתי נבהל ומתנצל מיד.
מוריס צחק ואמר שאם הוא היה מתנהג ככה איתי אז מרוב התנצלויות לא היה לו זמן לעשות סקס.
ניסיתי לצחוק איתו, אבל הייתי מודאג מידי. כמה שנהניתי מהשהות איתו והמיחסים הנהדרים שהיו לנו במיטה ומחוץ לה, ככה הייתי מודאג יותר ממה יהיה כששנינו נשתחרר. רצה המזל הטוב והוא עמד להשתחרר בערך באותו הזמן יחד איתי ואני פחדתי שהוא ירצה לחתום שוב. חששתי כל כך מתשובתו עד שלא העזתי לשאול אותו מה התכניות שלו לעתיד.
הזמן חלף במהירות עצומה ופתאום עמדתי לפני חופשת שחרור.
כרגיל נסענו יחד לחיפה, מביטים בשקיעת השמש – זה הפך למעין טקס קבוע שלנו לפני שהיינו באים הביתה ואוכלים יחד ארוחת ערב על המרפסת.
אחר כך היינו הולכים לישון, לפעמים עושים סקס ולפעמים לא, תלוי בחשק שלנו.
שמתי לב שככל שחשנו יותר קרובים ויותר נינוחים זה עם זה הסקס שלנו נעשה רגוע יותר ורגיל יותר, אם כי עדיין היינו מסוגלים להפתיע זה את זה לפעמים.
לפחות פעם בשבוע הייתי קושר את מוריס כמו שהוא אהב מתעלל לו בביצים ובפטמות, שולח אותו לגן עדן ובחזרה כפי שהוא כינה את זה, והוא היה תופס אותי מידי פעם בהפתעה, מצליף בי ככה שהישבן היה מכאיב לי עוד כמה ימים אחר כך, ומשגר אותי לרחף בחלל המיוחד שלי.

החלטתי שמספיק להיות פחדן, אני חייב לדבר עם מוריס כמו גבר, להסביר לו מה אני מרגיש ולשאול אותו ישר ולעניין מה התכניות שלו לגבי ולגבי העתיד בכלל, אבל שוב הוא הצליח להפתיע אותי.
אחרי שגמרנו לאכול הוא ביקש ממני לשבת בשקט ולהמתין כי יש לו הפתעה בשבילי. ישבתי מתוח על קצה הכיסא, שוקל אם לשוב ולחזור למנהג המאוס שזנחתי מזמן של כסיסת ציפורנים, כשמוריס חזר עם קופסא קטנה בידו והגיש לי אותה בקידה חגיגית. בפנים הייתה שרשרת זהב עשויה חוליות שטוחות ודקות שאותיות שמו היו משולבות בתוכה.
הייתי כל כך נרגש ונפעם עד שהתחלתי לבכות.
הוא ענד לי את השרשרת ונישק את לחיי. "כל זמן שאתה עונד את השרשרת עם השם שלי אני יודע שאתה שלי." אמר בפשטות.
נפלתי בוכה על צוארו ומרוב התרגשות לא יכולתי לדבר במשך כמה דקות.
מוריס נבהל קצת מתגובתי, "אתה באמת שלי בבר, נכון ? אתה לא מתכנן לברוח ממני עכשיו כשאתה הולך להשתחרר, מה ?" חקר בדאגה, מציץ בפני.
"כל זמן שתרצה אותי אני שלך." עניתי, ממשש בפליאה את חוליות הזהב הקרירות. "איך ידעת שזה מה שאני מרגיש ? חשבתי שבשבילך זה משחק ?"
"זה גם משחק, אבל זה בעיקר חלק חשוב מהחיים שלנו, והחיים שלנו יחד הם דבר מאוד רציני בשבילי." ענה בחיוך, "ועכשיו בוא נדבר על העתיד שלנו יחד בבר, מה דעתך ש..."

אפילוג
שנה וחצי אחרי השחרור חזרתי לבסיס לעשות מילואים. הכל היה שונה - הברכה נעלמה, הצריפים שבהם ישנו נהרסו, במקומם הקימו שורות של הילטונים מפוארים, שום דבר לא נשאר כמו שהיה קודם. אפילו פרוספר כבר לא היה שם.
לא פגשתי אף אחד מהחבורה הישנה של המטבח, ובכלל, הציבו אותי בשמירות ככה שנכנסתי לחדר האוכל רק לאכול.
האדם היחיד שזכר אותי מאז היה הבחור ההוא מתחזוקה שתמיד היה טופח על עכוזי וצוחק איתי, מרגיז בכך את מוריס.
"אז מה קורה אתך עכשיו אבי ?" שאל אותי בעליזות ולחץ את ידי.
לא תקנתי אותו. בשבילו, כמו בשביל שאר העולם, אני אבי אסף. רק מוריס יודע שאני בעצם בבר אסרף.
"הכל בסדר." חייכתי אליו, "אתה זוכר את רס"ל משה אביטן ? אני עדיין איתו. פתחנו מסעדה יחד. הוא מבשל ואני מטפל בניהול. הולך לנו לא רע, אנחנו גרים יחד, מתפרנסים, הכל בסדר אצלנו." אמרתי ונגעתי בשרשרת שלי, סגולה כנגד עין הרע.
הוא חייך. "נהדר," אמר בחמימות, "נהדר לראות שיש גברים שיכולים לחיות יחד. אני החלפתי לפחות חמישה בני זוג בשנתים האחרונות, ואת הסטוצים הפסקתי כבר לספור. איך אתם עושים את זה ? איך אתם מחזיקים מעמד יחד ?"
משכתי בכתפי בחיוך. "כמו שמחזיקים מעמד בעבודת מטבח. עושים תורנות של שבוע שבוע. תנסה את זה, אולי זה יעבוד גם אצלך."
Matok​(שולט)
לפני 20 שנים • 8 באפר׳ 2004

Very well written.

Matok​(שולט) • 8 באפר׳ 2004
Apologies to my English written response. Very well written. Thank you.
xfiles​(מתחלף)
לפני 20 שנים • 10 באפר׳ 2004

.

xfiles​(מתחלף) • 10 באפר׳ 2004
עשיתי מרתון הפולניה היום בערב

נהנתי לקרוא את כל הסיפורים שלא קראתי עד עכשיו.

אולי כדאי שיפתחו פורום על שמך ותפרסמ/י את על הסיפורים שלך שם.
הפולניה​(אחרת)
לפני 20 שנים • 10 באפר׳ 2004

תודה על המחמאה

הפולניה​(אחרת) • 10 באפר׳ 2004
http://www.heberotic.co.il/ הפורום הזה של הצד השני הוא אמנם לא על שמי, אבל בזמן האחרון אני המפרסמת העיקרית בו וזה לצערי הרב כי קצת עצוב להיות כל הזמן לבד מזמינה אותך להכנס ולארח לי לחברה. icon_biggrin.gif
creamy
לפני 20 שנים • 20 באפר׳ 2004
creamy • 20 באפר׳ 2004
כרגיל, (וגם באופן מיוחד),
אני נהנית לקרוא אותך.
תודה.