שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

סצינה מיום שישי האחרון

עבודת מאסטר{lori}
לפני 14 שנים • 13 ביוני 2010

סצינה מיום שישי האחרון

עבודת מאסטר{lori} • 13 ביוני 2010
אחרי שהבית כבר מסודר ומאורגן, ויש ריח מטריף בכל הבית של לחמים שאפית, ואני סיימתי יום של ניקיונות והכנות והבית עם אוירה של הכנסת אורחים כמו שרק שנינו יודעים, ישבנו בסלון עם אחד החברים שלך שהגיע בין הראשונים לחגוג את יום הולדתך.
הוא ניגש בשלב מסויים למטבח, אולי לקחת לעצמו נשנוש או לפתוח בקבוק יין ואני ישבתי צמודה אליך על הספה אחרי מקלחת, עם ריח של היפנוטיק פויזון שאני יודעת בדיוק מה הוא עושה לך, לשם שינוי הפעם גם השקעתי באיפור מה שאני בדרך כלל לא עושה וזרקתי איזו התגרות מיותרת. ממש מיותרת. מהעיניים שלי זו אפילו היתה התגרות "חמודה", בלתי מזיקה. בדיעבד זה היה ממש לא במקום.
באותה שניה ידעתי שתנחת עליי סטירה. לא היית צריך אפילו לסובב את הראש שלי, מיד הסתובבתי אליך וחיכיתי שהיא תנחת, אולי עשיתי את זה בשביל זה, לא זוכרת מה עבר לי בראש באותו רגע, והחבר שלך עדיין במטבח מחפש משהו באחד הארונות.
לא הסטירה עצמה העליבה אותי כמו העוצמה שלה. הרגשתי את הפרצוף עף לצד השני ואת הלחי שלי בוערת. אפילו לבכות לא הייתי מסוגלת. רק הסתכלתי עליך המומה חסרת יכולת להוציא מילה.
כשהחבר שלך חזר לסלון הורדתי את הראש למטה והתחלתי לשחק עם האצבעות של הרגליים שלי, עם השוליים של המכנס, כל דבר שיעסיק אותי רק לא לפרוץ בבכי. לא עכשיו. למרות שכבר התחילו לרדת דמעות.
יד אחת שמתי על הלחי, מנסה להרגיע את החום שמתפשט בכל הפנים.
וכל כך נעלבתי.
מה שרץ לי בראש זה "יא ראבק! איפה המידתיות כאן??"
אספת אותי אליך בחיבוק ובכעס כבוש התרחקתי ומלמלתי שאני רוצה שתעזוב אותי.
ושוב הרצתי לעצמי מילים מרגיעות בראש, לא לפרוץ בבכי ולא להתחיל פה סצינה מול אדם אחר שפשוט התיישב והמשיך לראות טלויזיה כאילו כלום. כנראה חשב שסתם נכנס לי משהו לעין.
המשכנו לשבת שם משהו שנראה כמו דקות ארוכות, בלי תזוזה ובלי קול. הפנים שלי נהיות רטובות מבכי עצור, רק דמעות, משיכות אף כדי ששום דבר לא ייזל, ואיפור מרוח.
בסוף שלחת אותי ללכת לשירותים ובאת אחריי.
הגשת לי טישו שאנקה את האיפור ושתקת. שתיקה שאפילו לא צריך להסביר אותה.
אני יודעת שזה הגיע לי.
אחרי שנרגעתי והצלחתי לתקן את המסקרה ולהסיר את העיפרון השחור שגם ככה אתה לא אוהב שאני שמה, הורדת אותי על הברכיים ודפקת לי את הגרון כל כך חזק ששוב פרצו דמעות.
הפעם כבר לא טרחתי לתקן האיפור, ניגבתי את העיניים ויצאתי ככה.


*נכתב על ידי לורי, נטולת כינוי עצמאי.
להבה חשופה
לפני 14 שנים • 13 ביוני 2010

לורי יקרה.!@!

להבה חשופה • 13 ביוני 2010
כל כך התגעגעתי לכתבייך - מצויינת את.!

לורי, חזרי בטובך לכתוב לעיתים מזומנות יותר.

רק בשבילך שווה להכנס לאתר ולקרוא *אותך*!!

דבר נוסף, מזל טוב לע"מ icon_smile.gif


להבה חשופה.!@!
מישלי
לפני 14 שנים • 13 ביוני 2010

ככה זה...

מישלי • 13 ביוני 2010
כשיש לך את ככה...

אותך, נטולת כינוי עצמאי, אני לא מכירה במציאות - לצערי,
אבל את האיש שלך, קצת כן...

אפשר לבקש ממך טובה קטנה ? לתת לו חיבוק קטן של מזל טוב, ממני ?

את כותבת כל כך נוגע, מדוייק, אמיתי, חכם... עושה חשק לתת גם לך חיבוק...
תודה לך !
פנטין
לפני 14 שנים • 14 ביוני 2010
פנטין • 14 ביוני 2010
ממש התגעגעתי לכתיבה שלך.

קטע חזק, יפה, זוגי.
פשוט נהדר.