Cauchy{Venus Blue}
|
לפני 14 שנים •
24 ביוני 2010
Re: תגובה אדון בועל בתשוקה כתב/ה: Cauchy כתב/ה: דווקא עניתי לך בדיוק על מה שהתכוונת. גם אם רגשי הנחיתות אצלהן, אתה מחטט בהם, במודע.
,
יופי פנימי אינו פרופורציות בין הלב לכבד. יופי פנימי הוא יופיו של אופי האדם. אופי האדם כמו כל יצירת אומנות יכול לעורר תחושות משיכה או דחייה. אתה כבר שקוע עמוק בתוך ענן של עיסוק במטפיזיקה שמקומי לא יכירנו שם. יצירת אומנות היא יש ממשי , בעוד שאופיו של אדם הוא יש מדומין שאינו ניכר בעין. אין לי ענין לקחת חלק בבלבול המושגים שלך. אני חוזר ואומר : "יופי פנימי" מועמד לרוב כניגוד ליופי חזותי, ולרוב מתוך מאמץ לרומם אותו על פני היופי החזותי. מבחינה זו זה אכן נסיון נואל של הנשים השמ"ד לטעת רגשות אשם אצל הנשים הח"ן ( החטובות נחשקות) ביופין, ובאופן מהותי לתת קדימות למדומין על פני הממשי - זו גישה מופרכת ואווילית כמובן. לא ייתכן שאישה אסטרטיבית תמשוך יותר מאישה ביישנית (ולהפך)? ברור שהאופי נקלט רק על ידי חושינו הממשיים- תנועות גוף, צלילים ומילים. מה שממשי פה הוא תחושות האדם הצופה, זה לא משנה אם סידור האטומים גרם לתחושתו, או קצב הריקוד שלהם. האופי אינו בא בניגוד ליופי. הפרטיקה היא שלרוב נשים יפות צריכות להתאמץ פחות ולכן הן פחות כשרוניות וחכמות ויותר מפונקות ובעלות אופי פחות נעים (סטטיסטית). לנשים פחות יפות יש אפקט הפוך. לכן נדמה שהיופי הפנימי מנוגד לחיצוני, אך זו המציאות, לא אג'נדה. |
|
|
| אדון בועל בתשוקה |
לפני 14 שנים •
24 ביוני 2010
Re: תגובה Cauchy כתב/ה: אדון בועל בתשוקה כתב/ה: Cauchy כתב/ה: דווקא עניתי לך בדיוק על מה שהתכוונת. גם אם רגשי הנחיתות אצלהן, אתה מחטט בהם, במודע.
,
יופי פנימי אינו פרופורציות בין הלב לכבד. יופי פנימי הוא יופיו של אופי האדם. אופי האדם כמו כל יצירת אומנות יכול לעורר תחושות משיכה או דחייה. אתה כבר שקוע עמוק בתוך ענן של עיסוק במטפיזיקה שמקומי לא יכירנו שם. יצירת אומנות היא יש ממשי , בעוד שאופיו של אדם הוא יש מדומין שאינו ניכר בעין. אין לי ענין לקחת חלק בבלבול המושגים שלך. אני חוזר ואומר : "יופי פנימי" מועמד לרוב כניגוד ליופי חזותי, ולרוב מתוך מאמץ לרומם אותו על פני היופי החזותי. מבחינה זו זה אכן נסיון נואל של הנשים השמ"ד לטעת רגשות אשם אצל הנשים הח"ן ( החטובות נחשקות) ביופין, ובאופן מהותי לתת קדימות למדומין על פני הממשי - זו גישה מופרכת ואווילית כמובן. לא ייתכן שאישה אסטרטיבית תמשוך יותר מאישה ביישנית (ולהפך)? ברור שהאופי נקלט רק על ידי חושינו הממשיים- תנועות גוף, צלילים ומילים. מה שממשי פה הוא תחושות האדם הצופה, זה לא משנה אם סידור האטומים גרם לתחושתו, או קצב הריקוד שלהם. האופי אינו בא בניגוד ליופי. הפרטיקה היא שלרוב נשים יפות צריכות להתאמץ פחות ולכן הן פחות כשרוניות וחכמות ויותר מפונקות ובעלות אופי פחות נעים (סטטיסטית). לנשים פחות יפות יש אפקט הפוך. לכן נדמה שהיופי הפנימי מנוגד לחיצוני, אך זו המציאות, לא אג'נדה. בענין היחס בין "האפי" לחזותי - אני מציע שתקרא את תגובתי לרפאל במיוחד במה שנוגע לתודעה כוזבת. |
|
|
|
Cauchy{Venus Blue}
|
לפני 14 שנים •
24 ביוני 2010
Re: תגובה אדון בועל בתשוקה כתב/ה: בענין היחס בין "האפי" לחזותי - אני מציע שתקרא את תגובתי לרפאל במיוחד במה שנוגע לתודעה כוזבת. קראתי. אני לא רואה שום ראייה בעולם לכך שהתחושות הנובעות מתכונות אופי כוזבות יותר או פחות מהתחושות העולות ממראה חזותי. אין קשר בין נעימות אופי לבין אהבה. אני אפרט. תחושת הפרפרים בבטן והחסרת הפעימה למשל, שאתה מגדיר אותן בתור מדומיינות, הן למעשה תסימינים מדעיים מוכחים של התרגשות (שקבלו שם ציורי משהו, אותו הגיון מאחורי שברון לב). ההתרגשות יכולה להיות בלתי רציונאלית, אך התחושות שנובעות ממנה אמיתיות לחלוטין. לפיכך אין התחושות כוזבות, ואין האופי המצאה. הן אמיתות של ממש. אפשר לדבר על מה מביא אנשים להרגשה מסוימת בהתחשב באמירות מסוימות, אך אפשר באותה מידה בדיוק לדבר על מדוע אנשים נמשכים למראה פיסי כזה או אחר. שני הדברים הללו, יכולים להשתנות במידה מסוימת על ידי החברה והחינוך, ונקבעים במידה מסוימת על ידי טבע האדם. אך אין הבדל מהותי ביניהם, ואין אחד שיותר אמיתי מהשני. |
|
|
|
בכוח המוח(שולטת)
|
לפני 14 שנים •
24 ביוני 2010
טוב...לא קל להסביר את המובן מאליו, כך מסתבר פעם אחר פעם. ובכל זאת, איכשהו נכנסנו למשנתו האבבית משל אכן יש צורך להוכיח כי מטרתו של הנ"ל היא לנסות ולפגוע. ראשית יש לומר, הבחינה המרכזית לאלימות היא לא הפגיעה עצמה, כי אם הכוונה. ואבהיר: עצם העובדה כי יריה מכוונת אל ליבו של מישהו לא יצרה נזק משום היותו משוכפץ לא אומר שלא מדובר באלימות. יסודה של האלימות היא בכוונה, ולא בתוצאה. כך, כדור שנפלט מאקדח והרג מישהו לא יחשב כאלימות, אלא כרשלנות, משום שהיסוד הנצרך לאלימות, הכוונה, לא נמצא לנו כאן. מדוע לא להאמין לאב"ב תמה מישהו בשיחה פרטית איתי. הרי הוא שב ואומר ושב וחוזר חלילה, כי אין ברצונו לפגוע כל פגיעה. לא ביזוי ולא השפלה, לא יצירת תסכול ולא תחושות דחיה. רק את משנתו הכמעט מרקסיסטית הוא פורש בפנינו, ועל הדרך אומר את המובן מאליו – נשים שמנות הן אכן מכוערות, דחויות, אינו רואות את המציאות נכוחה ונתלות בשקרים על מנת לאפשר לעצמן את האמונה כי קיימת אפשרות כלשהי שתצאנה מביצת חייהן הדלוחה. או בלשונו האבבית : "מה לזה ולנשים השמ"ד - ובכן "האהבה" עבור הנשים השמ"ד היא בבחינת זכיה בלוטו, כרטיס פיס שאמור במעשה ניסים של הברון מינכהונזן להניף אותן בבת אחת מביצת החיים הדלוחה שלהן אל פסגות נישגבות של אושר מדומיין" ובכן, ראשית, הדרך היחידה לפגיעה מהסוג הזה היא לטעון כי מדובר אך באמת אובייקטיבית. לו היה טוען האבב שמדובר ברצון לפגוע, הרי שהפריזמה היתה מייד מועברת מייד אליו. (דבר שעוד נגיע אליו עם מעט סבלנות). שהרי מה יש להלין על מישהו כשמדובר באמת? נו מה, האמת היא הכואבת לך? ומה באמת ניתן לעשות שמדובר באישה הטובלת בביצת השומן של עצמה, סובלת מקמחון מוחי, דחויה היא בשולי החברה ומכוערת היא על פי אמת אובייקטיבית? לכי תעשי דיאטה, שמנה. ברור כי תכונות אחרות שאינן קשורות בשומן הדוחה הזה הן לא מה שיספרו כאן, כי הרי לכל ידוע שיופי פנימי, פרוטופלזמזובימשהו, תכונות אופי, וכל מה שהופך אותנו מיצירת אומנות לבני אדם, כלל לא קיים. אותי מרגיז דבר אחד, יותר מהאב"ב. מה שמפריע לי הוא הדרך בה רפאל למשל נוטה לנפול אל תוך הלוגיקה העכורה של האבב, ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו איזובי קיר. ולכן, נראה לי כי יש אכן צורך להאיר את המניפולציה האבבית, על מנת להראות שני דברים – 1. עד כמה פשוטה וקלה היא המניפולציה. 2. מה ניתן ללמוד על האבב בכבודו ובעצמו. ויודגש כבר כאן – אין באמור בכתוב בכדי לפגוע במישהו, בטח לא באבב, בעיקר משום שליבי איתו, עם התסכול המר והזועק, עם הצורך המכלה אותו לפצוע ולהדחות אחרים אל שולי החברה, להנמיכם נמוך יותר מהערך העצמי האישי שלו, שהרי לכל ידוע שערך עצמי מוזן מרלטיביותזובימשהו, ומקומו של הערך העצמי, מתקיים, ממש כמו כל ערך, במדרג ברור – יש שמעלינו ויש שמתחתנו. יש דחויים כמונו, יש דחויים אף יותר מאיתנו. או כמו שאמרה הבת שלי כשחזרה עם ציון לא משהו באיזו בחינה: "אבל נטלי קיבלה פחות, אמא". ועכשיו במאמר מוסגר – זה המקום בו כמעט שהייתי רוצה להפנות אתכם לקרוא משהו: איזה משנתו של מישהו, איזה תיאוריה פלצנית איזוטרית יותר או פחות, איזה מניפסט הפוער את התודעה. אלא שנזכרתי שככל שאין לי עניין במניפולציה, אין לי צורך להסתתר מאחורי טיעונים דמגוגים הנשענים על חלקיקי תאוריות דבוקות באלכסון מעשה שעטנז, רק על מנת לנסות לגרום לאנשים להאמין, שיש משהו בנאמר, שהרי הדברים אינם ברורים. לכל ברור שככל שלא מבינים את דבריו של אדם, המדובר הוא באדם כה חכם שיודע על מה שהוא מדבר, וניתן להאמין לו מבלי לבחון את דבריו... : )) ה מ נ י פ ו ל צ י ה פרופורציות, זה שם המשחק במניפולציות, בדמגוגיה, ובכל מראית פני שקר. מצחיק שאני מדברת על פרופורציות דווקא כאן, לא? הנה, פרופורציות היא היא תבנית פני היופי, ההרמוניה, בדיוק אותו דבר שחסרה הסאבית השמנה, הכעורה, הדחויה והמסכנה שלנו, שעל הישבן הגדול שלה אנחנו למדים הלכות בסיסיות. אובייקטיביות : ) – יופי הוא עניין אובייקטיבי, מהמהם אבבי שלנו, ומביא איזו תאוריה שעל פיה אנשים תופשים משהו יפה או לא, באופן דומה. דווקא לא. ברור הוא שיופי אינו אובייקטיבי. תחושה היא לעולם בסובייקט, ויופי הוא תפישה המייצרת תחושה. מי שעלה על MDMA או על סמים מרחיבי תודעה גילה דבר מוזר – העולם כולו, כולל אנשים, הם יפים יותר כך. כך כל מי שנתקע בפקק כשהוא מאחר לעבודה גילה את היפוכו של דבר – מימינך ומשמאלך נמצאים לך אנשים מרגיזים וכעורים שעצם הוויתם לידך גורם לך גרד. אלא מאי? יש מקבץ רוב של סובייקטים שהתחושות שלהם דומות ביחס לאותם טריגרים – מראה, טמפ. מגע, ריח, סוג מוסיקה, וקונצנזוסים חלקיים מסביב אומנות כזו או אחרת, או טעם כזה או אחר – כך משהו מתוק יחשב טעים לרוב הסובייקטים, אבל עדיין יהיו שיעדיפו חמצמצות או מליחות על פני מתיקות. נוסף, ניתן להעדיף גם דבר והיפוכו – אין בין כך שמתיקות טעימה לך בכדי לומר משהו על מליחות או חמצמצות. כבר מכאן אנחנו נמצאים למדים שאנחנו נחים בביצת הקמחון המוחי האבבי, שחייב לאכוף אובייקטיביות במקום בו ברור שאינו יכול להתקיים, שהרי תחושת היופי, ממש כמו תחושת האהבה, ממש כמו כל תחושה, מקורה בסובייקט. זה הזמן לסייג – גם בעיני הסובייקטיביות אותה אישה שתשיל מעליה את משקלה העודף תראה בעיני על פי רוב (נתקלתי בימי חיי הארוכים במקרים הפוכים ומפליאים בהם יחד עם הקילוגרמים אבד החן היחודי לאותה אישה), נאה יותר. אלא, שלא מדובר באובייקטיביות ולא בשוםזובימשהומרקסיסטיכלכלימניפסטכושלאמשלכם. ועכשיו נניח כי אכן יש לנו הסכמה סובייקטיבית רחבה לעניין היופי – הנה לנו השקר השני – יופי איננו פונקציה של קילוגרמי שומן בלבד. כשהעין שלנו מכמתת נתונים, היא מכמתת נתונים רבים נוספים: מדרג אבולוציוני – אנחנו יודעים להסתכל ולדעת אם מדובר באדם (ואפילו חיה) המפותחת אבולוציונית, מוח מפותח יבנה הרמוניה שתתבטא לא רק במבנה עצמות הגוף, אלא במבנה עצמות הפנים, בצלילות העיניים, בתנועת הגוף. בריאות ופוריות בכלל זה תתבטא בסוג העור ואיכותו, כמו גם איכות השיער הציפורניים והשיניים, במסת שריר מול שומן, ובאומד הגיל הביולוגי. האבולוציה הרגשית תתבטא (או שלא) בבטחונו של אדם, בהומור שלו, במבע שלו וכו. בזמן קצר מאוד, לדעתי של מספר שניות או אפילו פחות, אנחנו יכולים לומר לא מעט גם על אופיו של אדם, כמו על מבנהו הנפשי האישיותי, ובאף אם הוא לוקה בבעיות נפשיות מסויימות, תוך שניות אנחנו מקבלים את פלט המחשב הדמיוני ובו קבוע מדרג המשיכה אם בכלל. מכל אלה אנחנו נגזור את מונח היופי והמשיכה שלנו, ומעוד חצי מיליון דברים שאין לי בטח שמץ מושג איך הם עובדים. למה אני כותבת באריכות את הידוע מאליו? כי זוהי הרי טיבה של המניפולציה, הפרופורציות. אני רואה שישנם הטועים לקפיצת המניפולציה האבבית כאילו הרזון או השומן הוא מראית פני היופי הנשי ואין בלתו. מכאן הרי יקל לעשות את הקפיצה לכיעור ודחיה, לא? אה. אז זהו שלא. אם משהו אינו יפה בעיניך, הוא לא מכוער. אם משהו אינו מושך בעיניך, הוא לא דוחה. הוא פשוט לא יפה, או לא מושך. מתי אנחנו נדחים ממשהו? נגעלים ממשהו? יש כמה סיבות: אנחנו נמשכים למה שיכול להיטיב איתנו, להבריא אותנו, לחזק אותנו גנטית. אנחנו נדחים ממה שיכול להרע לנו, להחליא אותנו, להחליש אותנו גנטית. זה, וממה שהותננו להגעל ממנו. אנחנו נדחה ונגעל מריח רע משום שריח רע יספר לנו על הפוטנציאל להפגע ממחלה, מרעילות וכו. אנחנו נדחה ממראה של מצורע, כי זו דרכו של הגוף לייצר הגנות לעצמו. אנחנו נדחה גם ממה שיחנכו אותנו להגעל ממנו. חינוך מהסוג הזה (התניות) קורה כשאומרים לנו: איכס, לא לגעת. איכס, נו די, זה מגעיל. התניות הן מכשיר בעל כוח עצום אשר משנה את הטעם שלנו, כך למשל פורנוגרפיה שמולה מתבצעת אוננות יכולה לייצר טעם שונה מהטעם המקורי, ושינוי מרכזי המשיכה המיניים. כך גם להיפך – חיבור מראה מסויים, נניח שמנה (: )), למינוחים כמו: מכוערת, דחויה, מגעילה, ביצת שומן, קמחון מוחי ובעלת חיים דלוחים הוא ביצוע התניה. חיבור בין שלל התחושות שהמינוחים האלה יוצרים אצלנו, למראה הספציפי. לא במקרה זה לא ראוי. הנה לאט לאט מתווספים אלה האומרים כי אבבוש צודק, וכי זו האמת. והנה, באתר בו יש נטיה גדולה יותר לאנשים להיות מותנים (ע"ע נטיה לפטישיזם) זה אף בעייתי יותר. ובכן, אם זו לא האמת, נשאלת השאלה מדוע האבב זקוק לכך, בכפייתיות כה רבה, פעם אחר פעם? מה בעצם יוצא לו מזה? זה באמת פשוט, ודי עצוב. זה מסתכם במה שאמרה בתי, בת 8 עם הציון ההוא בבחינה שלא היה משהו: "אבל נטלי קיבלה פחות, אמא" בבחינת: הנה אני וחשבוני שלי עם עצמי- נו, אני לא איזו יצירת אומנות נשגבה של יופי טהור, חסר אני אהבה, חסר אני את היכולת בה משופעים האחרים בטמטומם כי רב לאופטימיות עתידית. אני מתוסכל מזה, אני הולך ומתבגר ולרוע המזל גם נגד זה לא ניתן לעשות דבר, מראי הולך והופך לנעים פחות ופחות, אפשרויותי בשוק הכלכלי הזה הולכות ומתקצצות למרות שאני מנסה לשכנע את כולם שכל גבר, ואף בדל גבר (כמוני) רשאי לא להתפשר ולדרוש את הנחשקות בנשים (..), השנאה העצמית בה אני שרוי מאכלת אותי, הצורך להתחבא תחת מילים גבוהות על מנת שלא יגלו עד כמה פגום אני, בעל תפישה עצמית כה נמוכה, הצורך הבלתי נפסק להוכיח לעצמי עד כמה העולם הזה אינו אוהב אותי לא מאפשר לי לעזוב את הכפייתיות שלי לפגוע באנשים, כך הרי לפחות אני מקבל מעט תשומת לב. כלשהי. גם משהו. אה... אבל הנשים השמנות ההן, אלה שמזכירות לי את אמא שלי/סבתא שלי/השכנה ממול שתמיד צחקה עלי/אשתי/המורה ציונה שלימדה אותי בכתה א' (מחק ו/או הוסף ו/או התאם ע"פ העניין) הן ממילא שנואות על ידי ולא ממש נחשבות לבני אדם בעיני, הן מגעילות יותר ממני, בזויות יותר ממני, בעלות אפשרויות עתידיות פחות ממני, וביננו, אם אני לא יכול להשיג אהבה, אז ברור שהן לא. זה הרי מקומם שנדמה להן שכן. או: "אבל נטלי קיבלה פחות ממני, אמא." ועכשיו מילה לך אב"ב – בניגוד לאחרות איני שונאת אותך , ואף איני בזה לך. ההיפך, אסור לבוז לאנשים מסוגך, ממש כמו שאסור לבוז לשמנות. כואב לראות את הדרך בה אתה שופט אחרים, כי ברור שדין אחד ומידה אחת לנו בין אם נדון אחרים ובין אם נדון את עצמנו. בניגוד לאחרים אני גם לא חושבת שלא ראוי לתת לך במה. אני כן רואה בתוך כל המלל שלך גם המון ידע ואף תפישות שיכולות להעשיר אותנו כאן באתר. אתה בהחלט יכול ועשוי להיות מועיל, ואולי אף מצחיק ומתחבב עלינו, חס וחלילה. אני יודעת שעוד מעט קט תנגב את דמעות הזעם ותשוב לתקוף בכל הכוח , רק משום שנדמה לך שהנה נפלה הכסות ממערומיך. אני מקווה שלא, שהרי טעות בידך. אני הרי אמרתי שכתבתי רק את המובן מאליו. את האמת כולם רואים, ואין הרי מה להתכעס על האמת, שהפעם באמת יכולה לגרום לשחרור. אתה מוזמן להרגע, ולשבת איתנו כאן, להסתכל בחמלה על עצמך ועל אחרים, להוסיף לשיח כאן, ולגלות שאתה יכול לקבל תשומת לב מסוג אחר. מנגד אני אומרת שלא רק אני, אלא קבוצה לא קטנה שמסכימה עם זה, מודיעים לך שאנחנו מגנים התנהגות מהסוג הפוגע. יש לך בלוג, אתה מוזמן לכתוב בו אלף פעם את המילה שמ"ד וקמחון מוחי. בפורום הווה זהיר בכבודם ותחושותיהם של אחרים, וממילא תקבל את אותה מידה חזרה. ככה פועלים הדברים, למה שלא תנסה? |
|
|
Brave Dwarf
|
לפני 14 שנים •
25 ביוני 2010
עם רובו של הפוסט הורוד הזה שלך, בכוח במוח, אני הסכמתי ומי שרוצה לדעת למה, שיקרא מעט ממסכת טבע האדם של דוד יום אותו באמת לא בזין שלי לצטט אלא אם מישהו מוכן לעשות את המשמרת הבאה במקומי או לסיים את הריצוף של הגג המתוכנן למחר. כן אביא חלק קצרצר אותו כבר ציטטתי בעבר בבלוגה של מיס שפחריפה (בלוג סופר שווה, אגב, גם אם מתעדכן בעצלתיים), בתודה לאלוהי הקופי פייסט.
"המעבר מאיזה רושם הנוכח לפני הזכרון או לפני החושים אל המושג של איזה מושא, הקרוי בפינו סבה או תולדה, מושתת על הנסיון בעבר, ועל זכירת החיבור התמידי שביניהם. הואיל וכך, מתעוררת השאלה אם הנסיון מעלה את המושג בעזרת התבונה או בעזרת הדמיון: אם נכרעים אנו על ידי טעם מושכל לבצע את המעבר או ע"י האגדות מסוימת ויחס מסוים של תפיסות. אילו היה השכל מניענו, היה נוהג עפ"י העקרון הבא: מקרים, שמהם לא היה לנו נסיון, דומים בהכרח למקרים שמהם היה לנו נסיון, ומהלך הטבע מתמיד לעולם בצורה אחת קבועה..." וכן הלאה וכן הלאה. מה שכן, בכוח המוח, אם תואילי בטובך להסביר לי דבר מה עמו לא הסכמתי אהיה אסיר תודה (ברצינות). והנה את באה וכותבת באותו ורוד על שחור: ציטוט: אם משהו אינו יפה בעיניך, הוא לא מכוער. אם משהו אינו מושך בעיניך, הוא לא דוחה. הוא פשוט לא יפה, או לא מושך
ואני לא מסכים. ישנן נשים שאינן יפות בעיניי, ישנן נשים שהופכות להיות מושכות רק אחרי הכוסית השנייה, וישנן נשים כה דוחות עד שכל הוויסקי בעולם לא יספיק כדי שיעמוד לי עליהן. ישנו מזון שאינו מרשים אותי, יש כזה שאינו טעים לי ויש כזה שדי לי להריח אותו ואני מתקשה לשלוט על רפלקס ההקאה (עוד בטרם אני שותה). למה את גוזלת לנו מילים מהשפה? בגלל שמישהו עשוי להשתמש בהן בתור עלבון אני צריך להיות נכה לשון ולקבץ את תחושותיי רק למילים מסורסות? את העלבון ניתן לצקת לתוך כל מילה, אפילו למילת ה- "מותק" למשל. דהיינו: ציטוט: ראשית יש לומר, הבחינה המרכזית לאלימות היא לא הפגיעה עצמה, כי אם הכוונה. עצם העובדה כי יריה מכוונת אל ליבו של מישהו לא יצרה נזק משום היותו משוכפץ לא אומר שלא מדובר באלימות
אמנם משפט נכון אך מכיוון שהשימוש במילים "דוחה" או "מכוער" אינו מוכיח את הכוונה, סתום לעצם העניין. משהו אחרון: ציטוט: מה לזה ולנשים השמ"ד - ובכן "האהבה" עבור הנשים השמ"ד היא בבחינת זכיה בלוטו, כרטיס פיס שאמור במעשה ניסים של הברון מינכהונזן להניף אותן בבת אחת מביצת החיים הדלוחה שלהן אל פסגות נישגבות של אושר מדומיין
von Munchhausen ולכן מינכהאוזן. "נפלתי לבור, לא ידעתי איך לצאת ממנו, אז הלכתי הביתה, הבאתי חבל וככה יצאתי". עכשיו, אחרי שראיתי את הציטוט הזה שלו אצלך, בכוח המוח, בכל פעם שאחשוב על הברון, אזכר בעוזרד (-: אבל בגדול, עוזרד סותר (ואני מסכים עמו) את קיומה של אהבה באופן כללי, גם בעולם של הנשים הרזות, אלא שבעולם של הנשים השמנות, דה-עוזרד (ואולי דה-אני גם, אבל אני צריך לחשוב על זה), להמצאה זו קיימת השפעה עמוקה יותר. |
|
|
| אדון בועל בתשוקה |
לפני 14 שנים •
25 ביוני 2010
Re: טוב... 'בכוח המוח' כתב/ה: לא קל להסביר את המובן מאליו, כך מסתבר פעם אחר פעם. ובכל זאת, איכשהו נכנסנו למשנתו האבבית משל אכן יש צורך להוכיח כי מטרתו של הנ"ל היא לנסות ולפגוע. ראשית יש לומר, הבחינה המרכזית לאלימות היא לא הפגיעה עצמה, כי אם הכוונה. ואבהיר: עצם העובדה כי יריה מכוונת אל ליבו של מישהו לא יצרה נזק משום היותו משוכפץ לא אומר שלא מדובר באלימות. יסודה של האלימות היא בכוונה, ולא בתוצאה. כך, כדור שנפלט מאקדח והרג מישהו לא יחשב כאלימות, אלא כרשלנות, משום שהיסוד הנצרך לאלימות, הכוונה, לא נמצא לנו כאן. מדוע לא להאמין לאב"ב תמה מישהו בשיחה פרטית איתי. הרי הוא שב ואומר ושב וחוזר חלילה, כי אין ברצונו לפגוע כל פגיעה. לא ביזוי ולא השפלה, לא יצירת תסכול ולא תחושות דחיה. רק את משנתו הכמעט מרקסיסטית הוא פורש בפנינו, ועל הדרך אומר את המובן מאליו – נשים שמנות הן אכן מכוערות, דחויות, אינו רואות את המציאות נכוחה ונתלות בשקרים על מנת לאפשר לעצמן את האמונה כי קיימת אפשרות כלשהי שתצאנה מביצת חייהן הדלוחה. או בלשונו האבבית : "מה לזה ולנשים השמ"ד - ובכן "האהבה" עבור הנשים השמ"ד היא בבחינת זכיה בלוטו, כרטיס פיס שאמור במעשה ניסים של הברון מינכהונזן להניף אותן בבת אחת מביצת החיים הדלוחה שלהן אל פסגות נישגבות של אושר מדומיין" ובכן, ראשית, הדרך היחידה לפגיעה מהסוג הזה היא לטעון כי מדובר אך באמת אובייקטיבית. לו היה טוען האבב שמדובר ברצון לפגוע, הרי שהפריזמה היתה מייד מועברת מייד אליו. (דבר שעוד נגיע אליו עם מעט סבלנות). שהרי מה יש להלין על מישהו כשמדובר באמת? נו מה, האמת היא הכואבת לך? ומה באמת ניתן לעשות שמדובר באישה הטובלת בביצת השומן של עצמה, סובלת מקמחון מוחי, דחויה היא בשולי החברה ומכוערת היא על פי אמת אובייקטיבית? לכי תעשי דיאטה, שמנה. ברור כי תכונות אחרות שאינן קשורות בשומן הדוחה הזה הן לא מה שיספרו כאן, כי הרי לכל ידוע שיופי פנימי, פרוטופלזמזובימשהו, תכונות אופי, וכל מה שהופך אותנו מיצירת אומנות לבני אדם, כלל לא קיים. אותי מרגיז דבר אחד, יותר מהאב"ב. מה שמפריע לי הוא הדרך בה רפאל למשל נוטה לנפול אל תוך הלוגיקה העכורה של האבב, ואם בארזים נפלה שלהבת, מה יגידו איזובי קיר. ולכן, נראה לי כי יש אכן צורך להאיר את המניפולציה האבבית, על מנת להראות שני דברים – 1. עד כמה פשוטה וקלה היא המניפולציה. 2. מה ניתן ללמוד על האבב בכבודו ובעצמו. ויודגש כבר כאן – אין באמור בכתוב בכדי לפגוע במישהו, בטח לא באבב, בעיקר משום שליבי איתו, עם התסכול המר והזועק, עם הצורך המכלה אותו לפצוע ולהדחות אחרים אל שולי החברה, להנמיכם נמוך יותר מהערך העצמי האישי שלו, שהרי לכל ידוע שערך עצמי מוזן מרלטיביותזובימשהו, ומקומו של הערך העצמי, מתקיים, ממש כמו כל ערך, במדרג ברור – יש שמעלינו ויש שמתחתנו. יש דחויים כמונו, יש דחויים אף יותר מאיתנו. או כמו שאמרה הבת שלי כשחזרה עם ציון לא משהו באיזו בחינה: "אבל נטלי קיבלה פחות, אמא". ועכשיו במאמר מוסגר – זה המקום בו כמעט שהייתי רוצה להפנות אתכם לקרוא משהו: איזה משנתו של מישהו, איזה תיאוריה פלצנית איזוטרית יותר או פחות, איזה מניפסט הפוער את התודעה. אלא שנזכרתי שככל שאין לי עניין במניפולציה, אין לי צורך להסתתר מאחורי טיעונים דמגוגים הנשענים על חלקיקי תאוריות דבוקות באלכסון מעשה שעטנז, רק על מנת לנסות לגרום לאנשים להאמין, שיש משהו בנאמר, שהרי הדברים אינם ברורים. לכל ברור שככל שלא מבינים את דבריו של אדם, המדובר הוא באדם כה חכם שיודע על מה שהוא מדבר, וניתן להאמין לו מבלי לבחון את דבריו... : )) ה מ נ י פ ו ל צ י ה פרופורציות, זה שם המשחק במניפולציות, בדמגוגיה, ובכל מראית פני שקר. מצחיק שאני מדברת על פרופורציות דווקא כאן, לא? הנה, פרופורציות היא היא תבנית פני היופי, ההרמוניה, בדיוק אותו דבר שחסרה הסאבית השמנה, הכעורה, הדחויה והמסכנה שלנו, שעל הישבן הגדול שלה אנחנו למדים הלכות בסיסיות. אובייקטיביות : ) – יופי הוא עניין אובייקטיבי, מהמהם אבבי שלנו, ומביא איזו תאוריה שעל פיה אנשים תופשים משהו יפה או לא, באופן דומה. דווקא לא. ברור הוא שיופי אינו אובייקטיבי. תחושה היא לעולם בסובייקט, ויופי הוא תפישה המייצרת תחושה. מי שעלה על MDMA או על סמים מרחיבי תודעה גילה דבר מוזר – העולם כולו, כולל אנשים, הם יפים יותר כך. כך כל מי שנתקע בפקק כשהוא מאחר לעבודה גילה את היפוכו של דבר – מימינך ומשמאלך נמצאים לך אנשים מרגיזים וכעורים שעצם הוויתם לידך גורם לך גרד. אלא מאי? יש מקבץ רוב של סובייקטים שהתחושות שלהם דומות ביחס לאותם טריגרים – מראה, טמפ. מגע, ריח, סוג מוסיקה, וקונצנזוסים חלקיים מסביב אומנות כזו או אחרת, או טעם כזה או אחר – כך משהו מתוק יחשב טעים לרוב הסובייקטים, אבל עדיין יהיו שיעדיפו חמצמצות או מליחות על פני מתיקות. נוסף, ניתן להעדיף גם דבר והיפוכו – אין בין כך שמתיקות טעימה לך בכדי לומר משהו על מליחות או חמצמצות. כבר מכאן אנחנו נמצאים למדים שאנחנו נחים בביצת הקמחון המוחי האבבי, שחייב לאכוף אובייקטיביות במקום בו ברור שאינו יכול להתקיים, שהרי תחושת היופי, ממש כמו תחושת האהבה, ממש כמו כל תחושה, מקורה בסובייקט. זה הזמן לסייג – גם בעיני הסובייקטיביות אותה אישה שתשיל מעליה את משקלה העודף תראה בעיני על פי רוב (נתקלתי בימי חיי הארוכים במקרים הפוכים ומפליאים בהם יחד עם הקילוגרמים אבד החן היחודי לאותה אישה), נאה יותר. אלא, שלא מדובר באובייקטיביות ולא בשוםזובימשהומרקסיסטיכלכלימניפסטכושלאמשלכם. ועכשיו נניח כי אכן יש לנו הסכמה סובייקטיבית רחבה לעניין היופי – הנה לנו השקר השני – יופי איננו פונקציה של קילוגרמי שומן בלבד. כשהעין שלנו מכמתת נתונים, היא מכמתת נתונים רבים נוספים: מדרג אבולוציוני – אנחנו יודעים להסתכל ולדעת אם מדובר באדם (ואפילו חיה) המפותחת אבולוציונית, מוח מפותח יבנה הרמוניה שתתבטא לא רק במבנה עצמות הגוף, אלא במבנה עצמות הפנים, בצלילות העיניים, בתנועת הגוף. בריאות ופוריות בכלל זה תתבטא בסוג העור ואיכותו, כמו גם איכות השיער הציפורניים והשיניים, במסת שריר מול שומן, ובאומד הגיל הביולוגי. האבולוציה הרגשית תתבטא (או שלא) בבטחונו של אדם, בהומור שלו, במבע שלו וכו. בזמן קצר מאוד, לדעתי של מספר שניות או אפילו פחות, אנחנו יכולים לומר לא מעט גם על אופיו של אדם, כמו על מבנהו הנפשי האישיותי, ובאף אם הוא לוקה בבעיות נפשיות מסויימות, תוך שניות אנחנו מקבלים את פלט המחשב הדמיוני ובו קבוע מדרג המשיכה אם בכלל. מכל אלה אנחנו נגזור את מונח היופי והמשיכה שלנו, ומעוד חצי מיליון דברים שאין לי בטח שמץ מושג איך הם עובדים. למה אני כותבת באריכות את הידוע מאליו? כי זוהי הרי טיבה של המניפולציה, הפרופורציות. אני רואה שישנם הטועים לקפיצת המניפולציה האבבית כאילו הרזון או השומן הוא מראית פני היופי הנשי ואין בלתו. מכאן הרי יקל לעשות את הקפיצה לכיעור ודחיה, לא? אה. אז זהו שלא. אם משהו אינו יפה בעיניך, הוא לא מכוער. אם משהו אינו מושך בעיניך, הוא לא דוחה. הוא פשוט לא יפה, או לא מושך. מתי אנחנו נדחים ממשהו? נגעלים ממשהו? יש כמה סיבות: אנחנו נמשכים למה שיכול להיטיב איתנו, להבריא אותנו, לחזק אותנו גנטית. אנחנו נדחים ממה שיכול להרע לנו, להחליא אותנו, להחליש אותנו גנטית. זה, וממה שהותננו להגעל ממנו. אנחנו נדחה ונגעל מריח רע משום שריח רע יספר לנו על הפוטנציאל להפגע ממחלה, מרעילות וכו. אנחנו נדחה ממראה של מצורע, כי זו דרכו של הגוף לייצר הגנות לעצמו. אנחנו נדחה גם ממה שיחנכו אותנו להגעל ממנו. חינוך מהסוג הזה (התניות) קורה כשאומרים לנו: איכס, לא לגעת. איכס, נו די, זה מגעיל. התניות הן מכשיר בעל כוח עצום אשר משנה את הטעם שלנו, כך למשל פורנוגרפיה שמולה מתבצעת אוננות יכולה לייצר טעם שונה מהטעם המקורי, ושינוי מרכזי המשיכה המיניים. כך גם להיפך – חיבור מראה מסויים, נניח שמנה (: )), למינוחים כמו: מכוערת, דחויה, מגעילה, ביצת שומן, קמחון מוחי ובעלת חיים דלוחים הוא ביצוע התניה. חיבור בין שלל התחושות שהמינוחים האלה יוצרים אצלנו, למראה הספציפי. לא במקרה זה לא ראוי. הנה לאט לאט מתווספים אלה האומרים כי אבבוש צודק, וכי זו האמת. והנה, באתר בו יש נטיה גדולה יותר לאנשים להיות מותנים (ע"ע נטיה לפטישיזם) זה אף בעייתי יותר. ובכן, אם זו לא האמת, נשאלת השאלה מדוע האבב זקוק לכך, בכפייתיות כה רבה, פעם אחר פעם? מה בעצם יוצא לו מזה? זה באמת פשוט, ודי עצוב. זה מסתכם במה שאמרה בתי, בת 8 עם הציון ההוא בבחינה שלא היה משהו: "אבל נטלי קיבלה פחות, אמא" בבחינת: הנה אני וחשבוני שלי עם עצמי- נו, אני לא איזו יצירת אומנות נשגבה של יופי טהור, חסר אני אהבה, חסר אני את היכולת בה משופעים האחרים בטמטומם כי רב לאופטימיות עתידית. אני מתוסכל מזה, אני הולך ומתבגר ולרוע המזל גם נגד זה לא ניתן לעשות דבר, מראי הולך והופך לנעים פחות ופחות, אפשרויותי בשוק הכלכלי הזה הולכות ומתקצצות למרות שאני מנסה לשכנע את כולם שכל גבר, ואף בדל גבר (כמוני) רשאי לא להתפשר ולדרוש את הנחשקות בנשים (..), השנאה העצמית בה אני שרוי מאכלת אותי, הצורך להתחבא תחת מילים גבוהות על מנת שלא יגלו עד כמה פגום אני, בעל תפישה עצמית כה נמוכה, הצורך הבלתי נפסק להוכיח לעצמי עד כמה העולם הזה אינו אוהב אותי לא מאפשר לי לעזוב את הכפייתיות שלי לפגוע באנשים, כך הרי לפחות אני מקבל מעט תשומת לב. כלשהי. גם משהו. אה... אבל הנשים השמנות ההן, אלה שמזכירות לי את אמא שלי/סבתא שלי/השכנה ממול שתמיד צחקה עלי/אשתי/המורה ציונה שלימדה אותי בכתה א' (מחק ו/או הוסף ו/או התאם ע"פ העניין) הן ממילא שנואות על ידי ולא ממש נחשבות לבני אדם בעיני, הן מגעילות יותר ממני, בזויות יותר ממני, בעלות אפשרויות עתידיות פחות ממני, וביננו, אם אני לא יכול להשיג אהבה, אז ברור שהן לא. זה הרי מקומם שנדמה להן שכן. או: "אבל נטלי קיבלה פחות ממני, אמא." ועכשיו מילה לך אב"ב – בניגוד לאחרות איני שונאת אותך , ואף איני בזה לך. ההיפך, אסור לבוז לאנשים מסוגך, ממש כמו שאסור לבוז לשמנות. כואב לראות את הדרך בה אתה שופט אחרים, כי ברור שדין אחד ומידה אחת לנו בין אם נדון אחרים ובין אם נדון את עצמנו. בניגוד לאחרים אני גם לא חושבת שלא ראוי לתת לך במה. אני כן רואה בתוך כל המלל שלך גם המון ידע ואף תפישות שיכולות להעשיר אותנו כאן באתר. אתה בהחלט יכול ועשוי להיות מועיל, ואולי אף מצחיק ומתחבב עלינו, חס וחלילה. אני יודעת שעוד מעט קט תנגב את דמעות הזעם ותשוב לתקוף בכל הכוח , רק משום שנדמה לך שהנה נפלה הכסות ממערומיך. אני מקווה שלא, שהרי טעות בידך. אני הרי אמרתי שכתבתי רק את המובן מאליו. את האמת כולם רואים, ואין הרי מה להתכעס על האמת, שהפעם באמת יכולה לגרום לשחרור. אתה מוזמן להרגע, ולשבת איתנו כאן, להסתכל בחמלה על עצמך ועל אחרים, להוסיף לשיח כאן, ולגלות שאתה יכול לקבל תשומת לב מסוג אחר. מנגד אני אומרת שלא רק אני, אלא קבוצה לא קטנה שמסכימה עם זה, מודיעים לך שאנחנו מגנים התנהגות מהסוג הפוגע. יש לך בלוג, אתה מוזמן לכתוב בו אלף פעם את המילה שמ"ד וקמחון מוחי. בפורום הווה זהיר בכבודם ותחושותיהם של אחרים, וממילא תקבל את אותה מידה חזרה. ככה פועלים הדברים, למה שלא תנסה? לא הייתי מגיב לטקסט הקלוש והאווילי הזה, כמו גם לפסיכולוגיזם בפרוטה שחוקה של מי שהציעה כאן כבר את רודנות הרוב כדי לחסום ולהשתיק כל קול אחר, זולת.. ובכן, זולת העובדה שזה הטקסט ה"קלאסי" של הרלטיביזם הפוסט-מודרני. בשמו של טקסט העיוועים הזה התשיעית של בטהובן והזבל של נינט, עפיה, גולן וכו' - עומדים על אותו "מישור" . כי לפי הטקסט הזה - אין אמת מידה אוביקטיבית לבחינה אסטתית. ולפי הטקסט הזה ונוס ממילו יפה בדיוק כמו כל סאבית השמ"ד מ"הכלוב" - כי אין אמת מידה לאסטתיקה. "קימחון מוח" ו"אווילות" הם בגדר תארי כבוד למי שמחזיק בדיעות מסוג זה. בתגובה לדיון קודם בנושא דומה - הפניתי את הקוראים לסיפרה של פרופ' רות לורנד "היופי בעיני הפילוסופיה" ( הוצאת אוניברסיטת חיפה ) - במקום להדיש מחשבה "יוצרת" לסתימת פיות - עדיף היה שתקראי את הטקסט הבסיסי הזה ואז תגלי ש"מניפולציה" ו"רצון לפגוע" - אינם כלולים כאן. |
|
|
|
בכוח המוח(שולטת)
|
לפני 14 שנים •
25 ביוני 2010
הוו..
אני סולחת לך על גבבת המילים, אבבוש,
ממש כמו על ההגיון הקלוקל שלך. אחרי ככלות הכל, אני מודעת גם למגבלותי : ) אבל תגיד לידבר אחד, אדון ב"ב, אם את עצמך אתה לא מצליח לשכנע את עצמך, אם אתה חייב להוכיח את זה באותות ובמופתים, בכפייתיות בכל פוסט, תחת כל עץ רענן. בזעקות שבר, בהתלהמות, בנרגנות, באופן חסר הקשרים, משל נדחקות כל הנשים הללו אל מיטתך ברגע שאתה אך עוצם עיניך.. 
אם אתה עצמך מכלה את חייך הדלוחים (ותאמין לי, אני יודעת עליהם קצת יותר משנדמה לך), בחזרה על ה"אמיתות" הללו, כאילו יהיה די בכך בכדי לשכנע אותך שכך הדבר. אבל אתה אולי חולה קצת, אבל לא אידיוט. את האמת אתה יודע. את הפתטיות שבמעשיך לא תוכל אולי להבליע ולהסתיר, אבל לא לבלוע. אתה תוכל לגרום לקומץ מבולבלים לקבל חלק מדבריך, לרוב לראות אותך בעירומך, (ולא. הוא כלל לא מלבב לרוע הזוועה המשותפת) אבל את עצמך לא תצליח לשכנע ככה, לא משנה כמה תשתדל. אני מאפשרת לך כאן, אתה רק לא מזהה את הפוטנציאל - פותחת לך פתח של ממש לאפשרות שאולי תקבל את עצמך על שלל המוגבלויות שלך, אבל זה יקרה רק כשתסתכל בעין מקבלת על העולם, אוהדת, מכבדת את פני האנושות והאנושיות. אחרת לעולם תשאר שמ"ד בעיני עצמך, ולעולם יתייחס אליך העולם בדרך בה אתה מטיף להתנהלות מולן. |
|
|
GlenRoth
|
לפני 14 שנים •
25 ביוני 2010
Re: בואו נדבר על אלימות בכלוב
"בכוח המוח", אותי שכנעת.
לא מכיר אותך או את אב"ב אבל אם עד עכשיו חשבתי שאב"ב זה אינו אלא פרובוקטור (ולא מהזן המאד אינטליגנטי) הצלחת לשכנע אותי שיש בו הרבה יותר מזה. לא שאני מקבל את דעתו (או בכלל מתייחס אליה) בנוגע ל... הכל כמעט, אבל זו זכותי. וזכותו לדעתו. כמו כולנו. אבל את מדברת על התלהמות? על כפייתיות? על אלימות? כל תגובתך האחרונה היא בגדר התלהמות, שלא לומר דמגוגיה זולה. התגובה שלפניה, על כל 200 השורות שלה (לא באמת ספרתי) וכל אלה שקדמו לה, וזה רק כאן בשרשור הזה, מעידות על כפייתיות לא קטנה מצידך את. ובקשר לאלימות - כמי שכבר יצא לה לחטוא ב "מיני" אאוטינגים פה ושם, אפשר בהחלט לפרש את המשפט שלך: "אם אתה עצמך מכלה את חייך הדלוחים (ותאמין לי, אני יודעת עליהם קצת יותר משנדמה לך)" כסוג של איום. ואם זו לא אלימות אני לא יודע מה כן. בקיצור, לא יודע אם אב"ב דרך לך על יבלת שמנה, מכוערת ודחויה או שסתם החלטת שמשעמם לך אבל מסע רצח האופי הזה שיצאת אליו בינתיים רק מוכיח עד כמה את קטנה. אז אני מציע, לפני שתשכנעי עוד כמה אנשים כאן שאב"ב עדיף בהרבה על טיפוסים כמוך, עצרי וחשבי במה את יותר טובה ממנו? ושוב, למען הסר ספק, אני לא מכיר ולא רוצה להכיר את אב"ב או את "בכוח המוח". |
|
|
|
בכוח המוח(שולטת)
|
לפני 14 שנים •
25 ביוני 2010
זה לך וויסקי -
אתה עושה סלט, וויסקי.
זכותך לדעה, זכותי לדעה, זכותו של כל אחד לדעה, גם אב"ב. אלא שאין לאף אחד זכות, בוודאי מוסרית, לגרום למישהו אחר, או לקבוצה כלשהי, לתחושות לא נוחות רק כי זו דרכו המעוותת של היחיד להרגיש טוב עם עצמו. אני לא בטוחה שקראת את השרשור מתחילתו עד סופו, וגם זו זכותך. בכל אופן, אם תגובתו של אב"ב היא ביטול מוחלט של הדרך בה אני מעלה את הדברים, כמו גם ביטול מוחלט של תחושותיהם של האחרים הנפגעים מדבריו ומתחושת העכירות שהוא משרה בפורום, כל זאת כשהוא פוטר את זה בקמחון מוחי, ולא מגיב לגופם של דברים אלא בגבבת מלמלת החוזרת ונשנית, ביהירות המכסה את תחושותיו האמיתיות, אני לא רואה מדוע אני צריכה להתייחס לזה באופן אחר. ולא, אני לא מאיימת, לא באאוטינג לפחות. אני כן אומרת שאני לא אקבל התנהגות כזו ואפעל כפי שיראה לי לנכון : ) ועכשיו לעניין החיים הדלוחים - זה לא משפט שאני היא שהמציאה, אלא, הפלא ופלא, האב"ב. מנגד, אין לי מושג היכן אתה רואה כאן איום. איום במה? וכנגד מה? או: האם לאורך כל השרשור הארוך הזה ראית מידע זולג שמהווה אאוטינג? ועכשיו לעניין היבלות - בחוכמה גדולה וחוש אבחנה נהדר עלית על האפשרות כי מדובר בדריכה על יבלת, או כלשונך:"בקיצור, לא יודע אם אב"ב דרך לך על יבלת שמנה, מכוערת ודחויה ". אתה לא חושב שעל זה ממש אנחנו מדברים? זה באמת משנה אם יש לי יבלת או לא, או לה או להן? שיזוז לי מהרגל ולא ידרוך לי עליה. זה הכל. ולפני שאני אבחן באם אני טובה מאב"ב ספר לי: במה אתה טוב ממני? נדמה לי, כי ההתלהמות שלך, הנסיון שלך להתנהל בבוטות ובזלזול ועל הדרך להראות כמה מבריק אתה, לא מאפשר לך לשים את כובע כהן הדת המדבר על מוסר מהסוג הזה
ואפרופו תגובה מתלהמת, דמגוגיה, ובחינות עצמיות - הרשה לי להעביר את השרביט אליך ולבקש ממך לבחון את עצמך בעניין הזה. |
|
|
הדורבנים(נשלט)
|
לפני 14 שנים •
25 ביוני 2010
אני חייב לספק נקודות ראות שונה כאן:
ראשית, אני מאוד אוהב את כתיבתו של אב"ב. היא מאוד ארוטית ובדסמ"ת. היא ללא ספק רוויה באלימות, וסדיסטית, אבל אני לא מוצא בכך כל פסול. לשאלתו של רפאל, למה דווקא שמד"יות שוב ושוב: הוא מאונן. הוא מאונן על השפלת השמ"דיות. הוא מפנטז על איך לא לתת להן תקווה כלשהי. על דיכוי מוחלט שלהם. שוב ושוב. והוא עושה את זה בכשרון לא מבוטל. סבבה לגמרי מבחינתי. מה שחזק באוננות הזו היא החיבור למציאות. להשתמש בתחושות שלהן נגדן, וכו. אני מבין שיש בנות שנפגעות מזה, כי זה באמת מאוד אלים. אולי הדרך היא לא לחשוב על זה בתור מציאות *באמת*. הוא מאונן, אוקיי? הוא לא אומר לכן את זה בתור למכולת, או בחנות, או בכיתה. כש*זה* יקרה, תפנו למשטרה. הוא בכלל לא מדבר אליכם. הוא מדבר לעצמו, באתר סקס. ואחר כך גומר. זה מה שעושה לו את זה. (תזכרו גם שיש סטירה מקסימה אצלו במוח בין דעתו שהן דחויות, לבן העובדה שהוא מאונן פה *רק* עליהן, שוב ושוב ושוב) אבל מה שהביא אותי לחזור מהגלות לכתוב פה הם לא ההודעות של אבב, אלא ההודעה המטופשת להפליא של רפאל. ובכן, גם אני מאונן באופן מרקסיסטי למדי. כשאני אוחז את המקל, אני מרגיש את כובדו של המניפסט הקומוניסטי שאינו נותן לי מנוח, ומנגד את עול הנדכאים ואת הצורך למהפכה אלימה שתשים קץ למעמדות פרי הביאושים של החברה הקלוקלת שלנו. ללא ספק יש לראות את האובייקט הגדול שלי כסובייקט, ולהיפך. אני מבין לרוחי, הרואה בזרע מעורבב של כולנו כבורגנות מסואבת נטו, ללא כל סממן של מחשבה חופשית *אמיתית*, אלא רק לשאיפה לבינוניות חמימה אך מסרסת, ורק הזרע הפרטי שלי יכול לפרוץ (כן, באלימות!) הגדרות צרות ומסוגרות אלו. הבעייה היא שכשאני מחרבן, אני דווקא מחובר יותר לג'ון לוק ולמונטסקייה, אבות המחשבה החופשית והליברליזם הנפלא והתמים בן המאה הי"ח, המתבטא בכל גוש חום גדול שמייצג את דעת הרוב ומטפח אותה. זאת הסיבה שאינני נוהג לאונן בשעה שאני מחרבן. ייתכן שכשהיציאות רכות יותר, יכולה לצאת סינטזה מלאכותית בין שתי ההיפותזות השונות כלכך לעיל. אך לא יותר מכך. אך יש לזכות כי בדרך כלל זה יוצא במין גוש גדול כזה וקשה, ככה שאין סיכוי בכלל לנקודת חיבור בין שתי השקפות עולם כלשהן. שב"ש |
|
|