שאלה

תחת השמש​(נשלט) • 28 ביוני 2010

פייה,
את בהחלט צודקת שכל אחד יכול לענות בהתאם לחוויה שלו.
עדיין.. תאמיני לי שאפשר לנהל מערכת יחסים זוגית אמיתית המושטטת על שליטה מוגדרת וברורה.
נכון שלא תמיד הכל שחור ולבן, וישנם את אילוצי החיים ואיתני הטבע. למרות זאת, כשחיים בזוגיות אמיתית ואוהבת, לצד ההגדרות הברורות ישנה גם רגישות אחד כלפי השנייה ומשחררים את החבל ו/או מקצרים בהתאם.

אני יכול לומר לך, ושוב רק ממקום אישי, שגם שהחבל "משוחרר" לכאורה ונדמה שהווניליות עוטפת אותנו, עדיין מאוד ברור אצל מי השליטה והמעמד. הכח והעוצמה לא באים בהכרח רק מהמקום של השולט/ת, הם באים בעיקר מהאהבה והנתינה ההדדית.

ושוב, כמובן רק למי זה מתאים וזה תהליך התבשלות והפנמה שלוקחים לעיתים שנים... [B]

תחת השמש​(נשלט) • 28 ביוני 2010

פייה,
את בהחלט צודקת שכל אחד יכול לענות בהתאם לחוויה שלו.
עדיין.. תאמיני לי שאפשר לנהל מערכת יחסים זוגית אמיתית המושטטת על שליטה מוגדרת וברורה.
נכון שלא תמיד הכל שחור ולבן, וישנם את אילוצי החיים ואיתני הטבע. למרות זאת, כשחיים בזוגיות אמיתית ואוהבת, לצד ההגדרות הברורות ישנה גם רגישות אחד כלפי השנייה ומשחררים את החבל ו/או מקצרים בהתאם.

אני יכול לומר לך, ושוב רק ממקום אישי, שגם שהחבל "משוחרר" לכאורה ונדמה שהווניליות עוטפת אותנו, עדיין מאוד ברור אצל מי השליטה והמעמד. הכח והעוצמה לא באים בהכרח רק מהמקום של השולט/ת, הם באים בעיקר מהאהבה והנתינה ההדדית.

ושוב, כמובן רק למי שזה מתאים וזה תהליך התבשלות והפנמה שלוקחים לעיתים שנים... [B]

עדכון נוסף. ואולי צרות בגן עדן

מייפל1 • 2 ביולי 2010

דברים משתנים תוך ימים ספורים. גם המציאות. בעיקר הרגשות שלי.
אני מלאה סימנים. רובם כחולים וסגולים. חלקם מצהיבים.
על השד הימני שלי יש שני סימנים קטנים ועגולים מחריכה של סיגריה. אחד מהם הגליד לגמרי. נשאר רק כתם קטן ואדום. השני מסרב להגליד.
אחד הכסאות בבית שלי נשבר. במקרה. הוא הלקה אותי לפני יומיים ובבוקר אחרי שהלך הבנתי פתאום שהוא הכה אותי ברגל של הכסא שנשבר. אני לא יודעת למה זה כל כך זעזע אותי.
במשך שלושה שבועות הוא היה עבורי המלך על הסוס הלבן. לחברות שלי אמרתי: אני הולכת להתחתן איתו.
עכשיו אני רואה אותו. גבר מבוגר, פצוע, סדיסט, פחות חכם ממני.
כשאני רואה אותו קשה לי לאהוב אותו.
ועדיין אני עושה כל מה שהוא אומר בחרדת קודש.
עדיין אני יושבת שעות ומלטפת ומעסה את גופו בלי לקבל רבע ליטוף בחזרה ולא אכפת לי. אני מוכנה להמשיך לילות שלמים. לא לישון. רק ללטף ולנשק את הגוף שלו כדי שיהיה לו טוב.
אני רוצה להתמסר אליו בשלמות ואני לא יודעת למה.
הוא קצת אוטיסט.
אני לעומת זאת רואה הכל. שום פרט לא חומק ממני.
הוא נותן לי לחכות לו שעות וימים. הוא מכתיב לי חלקים נבחרים מסדר היום שלי.
אני רוצה שהוא יכה אותי יותר. יקרע אותי. יטרוף אותי.
ואני לא מבינה למה.
כבר שנים שאני לא בעסק.
מי זו האישה הזו שמתמסרת ככה בטוטאליות? שמוכנה לספוג כל כאב והשפלה?
איך הפכתי להיות כזאת ומה זה אומר עלי?
שאני לגמרי דפוקה? שהדימוי העצמי שלי כל כך נמוך? שאני מוכנה לתת את עצמי תמורת כלום?
אני כבר לא יודעת דבר.

Brave Dwarf • 2 ביולי 2010

אני יכול שניה, מייפל? הכי בזהירות שרק ניתן וממקום שאצלי לרוב נותר כבוי.

הרגל של כיסא מזעזעת לא כי זה כפיס או כי בה מכים אלא בגלל הדיסוננס בו אנחנו, אנשי הסאדו מאזו, מתקיימים. כי מי מכה מתוך אהבה ועוד ברגל של כיסא? (ומה, להצליף בחגורה זה נורמאלי? ובשוט? ולכבול, להשתין לדחוף, למשוך? כן, נכון, אחר כך יש את צפירת ההרגעה המצפונית, ה"אפטר קייר" כלשונו של דן קאפ. אפשר לחשוב שיש בה לשנות את האמת)

אבל כל זה לא חשוב. פרט לתיקון של הכיסא, אני למעלה מבטוח שאת רוב התשובות תמצאי בתוכך. זה:



מה שגרם לי להגיב.

את בטוחה שאת אתו ולא עם עצמך? שהאדם הזה אותו את מתקשה לאהוב ואולי אפילו לכבד הוא זה שגורם לך להתמכר ולהתמסר ולא הרצון שלך, הבלתי תלוי כמעט, לעשות את זה? כשאת מבטלת את המכות, את הכוויות, את הכיסא ואת כל התפאורה, מייפל, מה נשאר? מי אלו שני האנשים שניצבים על הבמה ומה הם מרגישים זו כלפי זה?

אל תעני לי. תעני לעצמך.

(אני נשבע לך בכל היקר שלא ממקום שיפוטי או ביקורתי או מתנשא הגבתי ושאת כל התגובה הזאת הקלדתי בידיים רועדות)

המממ..

זיקית • 2 ביולי 2010

עד העדכון האחרון קראתי בחיוך גדול מהצד ולא התערבתי, מאחר ומערכת היחסים הנוכחית שלי לא קשורה לבדסמ כמעט בכלל ולא חשבתי שיש לי מה לתרום לדיון.
מערכת היחסים הקודמת שלי (אם ניתן לכנות אותה כך) היתה בדסמית לעילא ולעילא והיתה רעה מאוד, לשני הצדדים, אני מאמינה. הוא היה נשלט שלי, מאוד מאוד נשלט. רק אחר כך הבנתי שהוא לא נשלט, יש לו בעיה נפשית, ותסביכי אמא, ואמא עם מחלת נפש לא מאובחנת ונהיה שם סלט שלם. ואני רציתי לתקן אותו ולגור איתו והכל. ואהבתי אותו, עד כדי כך שהעינים שלי היו עצומות.
מצאתי את עצמי עושה בה דברים שלא היו שלי, שעשיתי מתוך רצון לענג ולבוא לקראת הציפיות שלו. אבל בסופו של דבר גיליתי שללהיות לא נאמנה לעצמך יש מחיר לשלם.

היום בדיעבד, אני שואלת את עצמי איפה היה הראש שלי, למה הוא לא התעורר ואיזה מזל שזה נגמר.

מה אני רוצה להגיד לך, מייפל?

שאת כבר יודעת את התשובה, שהעינים שלך פקוחות אבל שזה מילא אצלך מקום שלא ידעת שהוא רעב ורוצה( וזה נהדר). א ב ל - גם בתוך המקום הזה של ההתמסרות המוחלטת והעשייה עבורו, של שינוי ונתינה והתעגלות סביבו את חייבת חייבת חייבת לפקוח עינים ולשמור עליך.
כי אל תטעי - אף אחד לא יעשה את זה במקומך. כי להגיע למקום שבו את מפקידה את בטחונך והוויתך בידי מישהו צריך לעבוד ביחד, מתוך אמון ואהבה גדולה מאוד. אני מכירה זוגות בודדים שעשו את זה, ורק אחד מהזוגות האלה הם זוג של דום ושיפחה. ומה שיש בינהם מדהים ומקסים ומחייך אותי כל פעם מחדש ואני לא דואגת לה לשניה למרות שהיא עוברת ועברה ותעבור דברים שלי מטלטלים את הקרביים. אבל אני יודעת שהוא אוהב אותה כל כך כל כך שהוא באמת דואג לה.

את/ם רק בתחילת הדרך, לדבריך. אם כבר עכשיו את מרגישה מוזנחת, ורואה שהוא סאדיסט ו"פגום", דעי שעכשיו יהיה יותר קל לעזוב מאשר אח"כ.

את יכולה לקבל את כל הדברים המסעירים האלה, אבל כנראה שהוא בכל זאת לא מלא בחמלה ורוך ואהבה (לדבריך) מספיק בשביל לדאוג לך אחרי שהוא מכה אותך עם רגל של כסא.

והתשובה לשאלות הקשות נורא ששאלת את עצמך (ואותנו) פה?

לדעתי, לא את לא לגמרי דפוקה. את לא נותנת את עצמך תמורת כלום - את כן מקבלת משהו מהקשר הזה אבל ברובו, כך זה מרגיש, זה לא הדבר הנכון. אולי רסיסים ממנו אבל בודאי לא הדבר השלם.

את נמצאת בקשר הזה כי הוא עונה לך על צורך. השאלה הגדולה - וזה בהחלט מצריך חפירה - היא למה את שם. כשתדעי, תוכלי לשנות או לתקן את זה אם לדעתך זה דורש תיקון. אם זה משהו שתלמדי שאת יכולה להכיל בתוכך ועדיין להתנהל בעולם עם חיוך על הפנים וגוף שלם תמשיכי בכיף.

אני מתנצלת אם הנחתי הנחות מוטעות או אם נשמע שאני מטיפה, זו לא כוונתי. אני פשוט רוצה שתשמרי על עצמך, כי התיאור האחרון שכתבת מרים שלטים אדומים גדולים ופעמוני אזעקה. אם לא אצלך, אז אצלי.

ואני מצטרפת לבקשתו של הגמד האמיץ, שתעדכני.

ואני מאחלת גם, שיהיה טוב ונעים ומתוק כמו בהתחלה ומקווה שאולי אם תדברו ותגידי לו מה *את* רוצה וצריכה ובמיוחד מה לא, זה ימשיך להיות התחלה של סיפור אהבה.

Re: המממ..

Brave Dwarf • 2 ביולי 2010

זיקית, קסם, תהיי נחמדה אלי ותסבירי לי משהו (או מישהי אחרת) שאני כנראה באמת לא מבין. אני מודע לעובדה שקיים הבדל תהומי בין החשיבה הגברית לחשיבה הנשית ולכן יש לי תחושה שאני מפספס פה את העיקר. את חלקת סיפור אישי ואז השלכת את מסקנותיך ממנו על סיפורה של מייפל, שאם יורשה לי לסכמן בגסות, אומרות: אל תוותרי על רצונותיך בשבילו כי בסופו של יום זה יבוא לך בסיבוב. נכון או שלא?

ואני קורא אצל מייפל, בעיקר כאן:




שהיא דווקא עושה בשבילה. כי היא רוצה ככה. כי לה זה מספק צורך כלשהו עם קיומו אינה שלמה או מעט מבולבלת.

דהיינו, ואני משליך את זה על עצמי: אם עכשיו אקום ובמקום לבזבז את הזמן בכלוב אסע למקום עבודה של אשתי לדוגמא, אפרוץ פנימה, אתפוס אותה ביד, ואגרור אותה משם כי אני רוצה (!) שתהיה בבית, גם אם היא כבר מזמן ממתינה שאעשה זאת ותהיה הכי מאושרת כשזה יקרה (וזה יקרה), בפעולה הזאת אני עדיין אעשה את מה שאני רוצה כי אני רוצה ולא כי בא לה. ולכן אף אחד לא יוכל לבוא לי מחר ביציאה: גמד, שים לב, אתה מספק את צרכיה, מכה אותה, משפיל אותה, מקיף אותה בתשומת לב תמידית חונקת, וכד'. האם לא הגיע הזמן שתעשה משהו בשבילך?

לי יש הרגשה שבכלוב ואולי גם ב RL (נו לא על זה כל הבדיחות הפולניות?) מתיחסים לרצון לתת כאל משהו רופס שלא בא לספק צרכים וזאת להבדיל מהרצון לקחת שנתפס כאגואיסטי ונצלני. אז ניחא ב"עולם" אבל כשזה קורה ב BDsM אני מתבלבל. כי כאן, במקום בו יחסי-גומלין (מוטואליזם להבדיל מסימביוזה) הם הבסיס, כלל לא אמורות לעלות שאלות ה"תן וקח". היא לוקחת בזמן שהיא נותנת ואני, בזמן שאני לוקח, בעצם נותן.

לא?

גמד אמיץ

זיקית • 2 ביולי 2010

חומד, בלבלת גם אותי.

אני אעשה לך תקציר ברור יותר של מה שהתכוונתי שיעבור בטקסט הקודם שלי למייפל.

הסיפור שלי היה (מן הסתם) מנקודת מבט נשית, שלי. הקשר שלי לא רלבנטי לסיפור פה למעט "מוסר ההשכל" והוא נכון לכל מערכת יחסים,בדסמית או לא, אבל במיוחד לכזו בדסמית ושבעתיים לכזו שבה את/ה נשלט/ת בה:

לפקוח עינים, על אף ההתאהבות וההיסחפות ולדאוג לעצמך. לא כתבתי לוותר על הרצונות, להיפך - אם הרצונות שלה הם להיות אסקופה נרמסת (בלי טיפת ציניות) שתלך על זה אבל שתעשה את זה עם עינים פקוחות ושתשים לב שלא רומסים אותה עד דוק שלא תיעלם.
רוצה לומר, עדיף שתעשי את זה עם מישהו שידאג לך ויאהב אותך במקביל לכך שהוא שם אותך במקום של אסקופה נרמסת (אם זה מה שבא לשניכם. ביחד.). אחרת זה לא בדסמ, בעיני, זו סתם התעללות.

לגבי יחסי תן-קח - הכל טוב ויפה ואני לגמרי בעד. גם במערכות היחסים החולניות ביותר יש קח-תן, משהו בתן של אחד תואם את הקח של השני ולהיפך. אבל זה לא עושה אותן פחות חולניות..

אני סבורה שאין דבר כזה אלטרואיזם, למשל, אנשים שעושים למען אחרים משהו (טוב נדיב ומלא ויתור עצמי ככל שיהיה) אינם עושים את זה ללא איזושהיא תמורה - הם מקבלים משהו בתמורה, בין אם זה סיפוק, הרגשה טובה, תחושת האדרה עצמית וכו'. קרא לי צינית, אבל זה מה שאני חושבת.
בכל מקרה זה לא קשור לשאלה שמייפל העלתה, אם אתה רוצה אפשר לפתוח את זה במקום אחר

זיקית!

Brave Dwarf • 2 ביולי 2010

עכשיו הבנתי (נו מסבירים לאט אני מבין מהר, ככה זה עם גמדים). משהו הלך לי לאיבוד באמצע. אני מתנצל.
ותודה על ההסבר.


שבת שלום,
שלך,
מלינקי (-:

חומד

נוריתE • 2 ביולי 2010

אפשר להתמסר ולהכנע ולתת ולכאוב ולמלא את כל הצרכים הפנימיים הנפשיים פיזיים שיש בך(בי בכל אחת שמרגישה מה שאת),אין משהו שלא בסדר איתך שאת רוצה או צריכה את כל אילו
לא על מה שאני קוראת על פניו פה ולא "אחפור"אותך כי לא מכירה אותך
אני ,רק קוראת.ומזדהה,עם הצרכים והרצונות.

וחשבתי שלא להגיב פה כי לא היה לי ממש מה להגיד ממעבר למה שנאמר כאן,,כי אולי הזדהתי, יותר מידי, אני לא איגע פה בסיפור האישי שלי,אבל אני, יצאתי מהסיפור ההוא(ולא אשווה כי אין מה),לבד,לבדי,בעצמי,בכוח,במחיר די כבד,אבל לא במחיר שהייתי משלמת אם הייתי נשארת.

אצלך פה
הכיסא השבור,"שבר"אותי.להגיב כאן.
ממעבר לעוד כמה דברים.אני קוראת משהו שצועק לעזרה והלוואי שטועה.

אני אגיד לך דבר אחד
לא,בכל מחיר.
לא. יש מקום,שבו,צריך לעצור.ורק את תחליטי אם ומתי
רק שלא יהיה מאוחר מידי.

אלוהיםאדירים

מייפל1 • 2 ביולי 2010

טוב. בכיתי בערך ארבע מאות אלף דמעות. עכשיו אכתוב.
כל מיני אזהרות קיבלתי. שיחה מופלאה עם אחד הגברים הבודדים בחיים שלי שהיה ראוי לאהבה שלי. ובעקבות כך הלכתי אל הסדיסט שלי ודיברתי איתו.
שאלתי אותו על הקשר שלנו, איך הוא רואה אותו, איך הוא רואה אותי והוא אמר לי כך:
את שפחת המין שלי, עם פוטנציאל להיות בת הזוג שלי ברגע שתורידי את כל המשקל העודף שלך.
אז הנה הפצע הפעור. הנה התהום שאליה אני נופלת שוב ושוב. הנה חוסר הערך המוחלט שלי.
יקיריי, אב"ב צודק. הוא רק אומר את מה שכולם לא מעזים לומר.
אנחנו, הנשים השמנות, אנחנו כלום. אפס מאופס. איך אמרה זיקית? אסקופה נרמסת.
ואולי לא כל הנשים השמנות. רק אני.
כי אני, מייפל, המזיקה בארבעה תארים מהאוניברסיטאות הטובות בארץ, המחזיקה בתפקיד ניהולי בכיר, מטפלת באנשים ונשים, עומדת לפני הוצאת הרומן הראשון שלה לאור, מחזיקה בשלל חברות וחברים שאוהבים אותה אהבה גדולה. אני שקלתי ברצינות רבה (שקלתי? שוקלת) להגיד לו כן.
להסכים להיות במקום שהוא עבורי המקום הכי נמוך. להסכים להיות שוב זאת שלא טובה מספיק, שלא ראויה, שלא מקבלים אותה כמו שהיא, שלא ראויה לאהבה, שלא מסוגלת להביא למצב שבו יאהבו אותה כי היא לא טובה מספיק ולא ראויה והיא כלום. אפס אחד שמן ומאופס.

אחר כך הוא אמר שלא התכוון. שזה היה חלק מהמשחק ואני לא הבנתי.
אני לא מאמינה לו.


אני מפחדת שאגיד לו כן.
אני מתביישת לכתוב את כל זה. בעיקר מתביישת ממך, שדיברת איתי היום בכזאת אהבה והערכה. מתביישת נורא. אבל התחלתי ולכן אסיים. האמת חייבת להיאמר. וזוהי האמת.
למרבה הצער.
הצילו.