עד הקצה -

עד הקצה -

בכוח המוח​(שולטת) • 24 ביולי 2010

ש לי תאוריה שאיננה מבוססת כלל אלא על אנשים שאני אישית מכירה.
יש לנו איכשהו נטיה להיות יותר קיצוניים מהשאר.
השאלה שלי היא עד כמה הייתם הולכים אחרי משהו שאם מאמינים בו:
הייתי מפגינים בנחת?
אולי הייתם שובתים רעב?
אולי הייתם יושבים מול משרד ראש הממשלה מבלי לתת לו להמלט ממה שיש לכם להגיד?
אולי הייתים מקימים אתר חתרני נורא שמגלה את הדבר המצריך טיפול?
הייתם מאיימים בהתססה?
מאיימים בהתאבדות כקלף מיקוח אחרון?
אולי מבעירים מלחמת אחים?

כמה מטורפים אמיתיים יש לנו כאן, שיקריבו את חייהם לטובת עתיד טוב יותר לילדיהם?
האם דווקא התחוום שמאגד בתוכו אנשים בעלי מועדות, וקיצוניות במידה, צריך להנפיק כמה כאלה.

זה לא בדס"ם, זה העולם האמיתי, הייתי מטים שכם כדי למגר עוולות?
ואם כן, מה הייתים מוכנים לעשות?

ועוד - מהן המטרות שקרובות לליבכם?

אני לא שואלת סתם, אני בוחנת את מה שאני עצמי מוכנה לעשות למען מטרה שחשובה לי.

אני אשמח אם לא נריב בפוסט הזה, תודה.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 24 ביולי 2010

את תאוות הקצוות שלי אני מוציאה במיטה.

המודעות הפוליטית שלי שואפת לאפס. לא רואה חדשות ולא קוראת עיתונים.
יש דבר אחד שבאמת, אבל באמת חשוב לי, וזה שלומם של הקרובים אלי. למען זה אני מוכנה לעשות כל שיידרש, חוץ מלמות ("חובש מת לא עוזר"). כל השאר - אני שמחה להכין עוגיות למען אלה שבאמת עושים משהו. דוגמת מצעד גאווה - אני צועדת, אבל לא מוכנה לארגן אותו בעצמי.

זה עונה על השאלה? מה שחשוב *לי*, יותר חשוב מהחיים שלי. אבל שום דבר שניתן לפתור בישיבה מול בית רוה"מ לא נמצא ברשימה הזאת.

Brave Dwarf • 25 ביולי 2010

אני מניח שלו הלכתי אחרי משהו שאני מאמין בו, הייתי מחליף את שטריימל בד בכיפת ברזל ואת אלוהים בטנק. הייתי חותם קבע ובמהלך המלחמה השניה מאבד את הכל, גם את המשפחה אך מסרב לעצור ולנוח תחת מטרייה פוסט טראומטית או בשמה העממי "הלם קרב", ואחרי שהייתי מסיים לשתות את הכאב החוצה, הייתי חוזר לטנק. אני מניח שלו הייתי הולך אחרי הלב, הייתי עומד כתף אל כתף (כמעט, כי אני גמד) עם נשות מרכז סיוע נפגעות תקיפה מינית בכניסה לבית משפט כדי לשנות את סגירתו של התיק במקרה שמרת, מתנדב במרכז לשפות, מכיר אשה ערביה, מתאהב בה עד כלות ומציע לה נישואין שלושה חודשים אחרי ההכרות. הייתי בונה לנו בית במו ידיי על הגבול ממנו תוכל לראות את הבית עליו ויתרה עבורי כאשר גם היא, כמוני בחרה ללכת בעקבות לבה. ואחרי שהייתה מסכימה, הייתי נוסע לצפון אירלנד אחת לשנה כדי להשתכר ולשכוח את כל מה שאני מאמין בו ואת מה שהקרבתי למענו כדי לא להקריב את האמונה למען עצמה.

אבל כל זה לולי הייתי גמד (-:

אני מאמין, בכוח המוח, שאנחנו לא צריכים לקפוץ מעל הפופיק כדי לשנות את העולם. בכל מילה שאת כותבת, למשל, בכל פוסט / נושא שאת מפרסמת ואפילו במשפט שהוספת בסוף: "אני אשמח אם לא נריב בפוסט הזה, תודה", ובאופן בו ניסחת אותו ("אשמח אם לא נריב" ולא "אשמח אם לא תריבו") את משנה. ולפעמים כדי לחולל את השינויים הקטנים ביותר צריך ביצים הרבה יותר גדולות מאשר לשבת בטנק.

וכמובן תודה לכלובי ולביציו על כי הביאוני עד הלום [או שזה שייך לפוסט החנפנות של RIR? מתכופף מראש (לא לפני שבודק שלא עומדת איזו *פולנייה מאחוריי) טרם מדמואזל קירי מעיפה לי מארוך בראש בימנית איתנה].


*סלחו לעלוב אצבעות שכמותי שלא יודע להסתיר לינקים תחת מילים בגוף התגובה:
http://www.thecage.co.il/phpBB/viewtopic.php?t=27957

וזהו?

בכוח המוח​(שולטת) • 25 ביולי 2010

יולי ,
אין אף נושא בעולם שכששמעת אותו אמרת: זה לא אמיתי, זה לא יכול לעבור בשקט?
ואני לא מדברת על מצעדי גאווה, כבודם במקומם מונח, אלא על עוולות שהדעת לא תסבול?
כאלה שהמערכת מאפשרת ואף נותנת להן יד?
כאלה שלא די בהכנת עוגיות בכדי שהעוולה תתנדף?

וגמד,
אני באמת תוהה, דברים משתנים אם לא היו כאלה שקופצים מעל הפופיק?

התרגלנו לחתום על עצומות ולשתף בפייסבוק, ובכך להרגיש שעשינו משהו.

האמת היא שזו הדרך בה לימדו אותנו להרגיש תורמים ומעורבים.
זה, וללכת פעם בשנה באיזה מצעד ססגוני.

אני חושבת שמלמדים אותנו בעיקר ש"ככה זה", ואדם לבדו לא יוכל לבצע שינוי,
קיצוני ככל שיהיה ומוכן להקריב את עצמו למטרה.

אבל עדיין, אין לחלק מכם נושא הבוער בעצמותיו שהוא מוכן לעשות לא מעט כדי לראות את השינוי מתהווה?

הקיצוניות באמת מסתכמת במיטה, אם בכלל?

the rain song • 25 ביולי 2010

מהפכות זה לאנשים צעירים....
ואכן, אנו דור אדיש, אנחנו עושים טצו טצו טצו ביום שישי עם חברים מול הטלוויזיה ויש כאלה שמגדילים וחותמים בפייסבוק.
או רבים בלהט באיזה פורום
או כותבים פוסט זועם בבלוג
על מה למשל שווה לדעתך למות?

בכוח המוח​(שולטת) • 25 ביולי 2010

ריין המקסימה שלי }{

לא, אני לא באמת חושבת למות על קידוש השם,
אבל זו היתה סיבה לא רעה בזמנו.

עדיין יש כל כך הרבה דברים שצריך לסדר כאן,
חלק גדול מהם קשורים לחלוקת העוגה.
זה מקומם אותי לפעמים עד דמעות,
הדרך בה החזקים כאן אינם נמנעים מגזילת כבשת הרש.
אני יודעת שאני הורסת עכשיו את הפאסון הציני שלי.

מרגיז אותי שאנחנו נותנים יד למדיניות שמחזקת ומרחיבה את הפערים,
מרגיז אותי שבתי משפט שאמורים להיות חלק מרשות נפרדת, נכנעים לפוליטיקה ולכוח,
מרגיז אותי שאלה שיש להם הרבה, משתמשים בזה לקבל עוד יותר הרבה,
מרגיז אותי שאנשים נלחמים על הבית שלהם, כאן בארץ, והמדינה עצמה נותנת ידה לגזלה אמיתית, לטובת הקשר בין הון-שלטון.
מרגיז אותי שלא נשאר הרבה שכל ישר, ומרגיז אותי שברגע שאתה מציג זוית שונה אתה צריך להתאמץ פי מאה על מנת שלא לאפשר להם לסטות חזרה ל"אבל ככה זה, הנה המדינה אמרה"

מרגיז אותי שהם מעטים ואנחנו רבים, וזה בכל זאת מצליח להם.

אבל מה זה משנה מה היא המלחמה שלי?
השאלה היא ם יש כאן אנשים שמאמינים במלחמות אישיות, ובכך שזה יכול להוביל לתוצאות..
במלחמות שלי אני בדר"כ הולכת עד הסוף,
כי ככה לימד אותי אבא שלי:
איך את יודעת שזה לא נגמר? הוא היה שואל
איך? הייתי עונה..
כי עוד לא הגעת לאן שרצית.

הייתי מוכנה למות למען היקרים לי, ואת זה ענתה גם מישהי מקסימה במיוחד אצלי בפרטי , שהיתה מוכנה למות למען הגבר שלה, לאחר כל מה שעשה למענה ומי שהוא בעבורה. תודה על המכתב המושקע }{
אבל לחיות בלי מטרה כלשהי, רק אני וההנאות שלי, זה הרי כל כך.. חסר משמעות, לא?
לא שיש משהו בעל משמעות, אבל לפחות אנחנו מוכנים להלחם בשביל החלומות, לא?
כל אחד והחלום שלו, כמובן.

Brave Dwarf • 25 ביולי 2010

אני נגד מעשי גבורה, בכוח המוח. בתור אחד שנושא בגאווה את הניק "גמד אמיץ" הרבה טרם כלוב, כיום עם יד על הלב ובמבט לאחור, אחרי שבגרתי אני ואלו שהעניקו לי אותו, נדמה לי שהיה הרבה יותר מתאים לי הניק "גמד אידיוט". מזכיר את מסך הברזל שנפל. את יודעת מי היה הגיבור הלאומי בברה"מ ועל מי לימדו את הקטנים בספרי היסטוריה עבי כרס? פבליק מרוזוב. ילד קטן שהלשין על אביו לבולשביקים ובכך גזר עליו מוות ואח"כ נרצח ע"י משפחתו בשל כך. אני לא יודע עד כמה אומתה כל ההתרחשות הזו והאם אין במיתוס מדובר וגם אין זה משנה. פבליק מרוזוב הוא דוגמא הכי קיצונית בעיניי לחומרים מזעזעים מהם עשויה הגבורה.

לגבי יציאה לרחובות הפגנות ומצעדים, גם שם לא מתחוללים שינויים מי יודע מה. רוב ההפגנות (אם לא כולן) מטרתן להביא למודעות ואת השינויים עצמם כבר מחוללים בבית. מתי הרגשתי שחוללתי שינוי? לא כשפיצצתי שני אידיוטים במכות כי התנכלו להומוסקסואל (או קוקסינל? הבחור היה לבוש בבגדים של בחורה) וגם לא כשאחרי אחד המצעדים הסברתי לבכורים שלי מי הם הומוסקסואלים אלא כשאמם התקשרה אלי וסיפרה שקלטה אותם מסבירים לחבריהם על הסובלנות ועל קבלתו של האחר. כאשר חזרתי אחרי שבוע לאותו מקום בו לה קראו "בוגדת נשואה לטרוריסט יהודי", אתה וקצת יותר בהיריון. כשחיבקתי ילדת שדרות יומיים לפני הכניסה שהתארחה אצל ילדיי בזמן שאמה נשארה לעבוד ולשמור על הבית תחת מטחים ולצלילי אזהרה.

כן, אני מאמין שלא צריך לקפוץ מעל הפופיק. לא צריך להיות פבליק מרוזוב ולא צריך להיות אמא תרזה כדי לשנות. כי השינויים לעולם לא נעשים בבת אחת ולרוב גם מורגשים/מוערכים רק בחלוף שנים ובדיעבד.

ועכשיו אני אלך לחולל שינויים בסלון ולסיים לרפד את הכורסא בעור שצבעו צבע יין. (שמישהו כבר יחולל שינוי וימציא צבע טיבון סטייק וסבון בריח בירה. בחיי)

the rain song • 25 ביולי 2010

אני לא בטוחה אם אני מבינה - את בעצם שואלת אם יש לנו אידאלים? עקרונות?
לי יש, בהחלט יש. וכל מה שמרגיז אותך מרגיז גם אותי.
השאלה היא מה אפשר לעשות. כי גם אני חושבת שהפגנות ועצומות לא משפיעות הרבה. לא בתקופה הזאת לפחות. ולא אצלנו. אולי באירן יעזור אם ימשיכו להפגין... האם ההפגנות בזמן שפינו את גוש קטיף עזרו במשהו? אנשים הביעו את מחאתם וזה הכי לגיטימי ודמוקרטי אבל לא יכלו לשנות משהו. לעומת זאת היום, שחלק מהמפונים עדיין לא קיבלו מה שהובטח להם אף אחד לא מפגין - וזה חורה לי יותר.
אבל אני מודה שגם אני לא עושה למענם דבר.
למות למען קידוש השם? למען הגבר שלי? משפחה? מדינה? - אני מאוד מקווה שלעולם לא אצטרך לעמוד בנסיון הזה כי אין לי תשובה חד משמעית. אני משערת שהורים יכולים לענות טוב יותר שמדובר בילדים שלהם.
לאיים בהתאבדות נראה לי מעשה טרור
לשבות רעב זה קצת דון קישוט
ובכלל מלחמה ב"מדינה" היא פעמים רבות מלחמה בתחנות הרוח. ואולי זה בגלל גילי המופלג. כפי שאמרתי מהפיכות זה לאנשים צעירים....

להבה חשופה • 25 ביולי 2010

משחר נעוריי, אחיי ואני חונכנו, לתת ותרום לחברה שבה אנו חיים. וכך אני מתנהלת בחיי ומנחילה זאת לדור ההמשך שלי.

יש, כמה תחומים שבהם אני פעילה, הן בפן הפוליטי וכמובן בפן החברתי.

נושא אחד {מיני כמה} מאוד קרוב לליבי. והוא "עניין" גלעד שליט, החייל השבוי שנמצא בשבי החמאס כבר מעל 4 שנים.{1491 ימים ולילות} אני חברה בעמותה שפועלת למען שיחרורו ועושה כמייטב יכולתי למען להביא עניינו , לכל מקום אפשרי. וכל העת בליבי תפילה שהסיוט של משפחת שליט יסתיים וגלעד שליט, ישוב לחיק משפחתו ולא יהיה {חס ושלום} רון ארד השני.

נושא אחר, שאני פעילה וחרטתי על לוח ליבי עד יומי האחרון, הוא עניין השואה. וגם כאן להבדיל מעניין גלעד שליט. {בהחלט, מאמינה שבקרוב ישוב הביתה}. אני, וכל העוסקים בעניין זה יודעים שאם לא נפעל, להחדרת המודעות של השואה, עלול, ולקום דור שלא ידע את מעשה הזוועה הנוראי בהיסטוריה, ושל העם היהודי בפרט.
באחד מכתביי בעניין כתבתי:"למעט המוסד יד ושם.. אין לנו דרך אלא להתמיד ולהזכיר, את מלחמת העולם השניה ,השואה ורצח עוד אנשים כמו הצוענים ועוד מיעוטים שאינם לפי "תורת הגזע הארי" .

למען לא יקום דור "שלא ידע את יוסף" כדאי שהשואה והכחדת העם היהודי לא יעלה אפילו בתאוריה ..

לכן הביטוי , לזכור ולא לשכוח, צריך להיות שגור בפי כל אחת\ד שחי בארץ . זו צוואתם של המתים והחיים !!!

למען, 6 מליון יהודים שנספו בשואה הארורה. למען אלו שאומרים שלא היתה שואה !!"

אלו, 2 מטרות, שחשוב לי להביא למודעות של כולם.


להבה חשופה.!@!

אקטיביזם

ראובן • 26 ביולי 2010

נושאים רבים חשובים לי, רובם ככולם עוסקים בהפיכתה של ישראל למדינה נאורה ומתוקנת. רק כדי לסבר את האוזן, אמנה שלושה מהם:

1. קידום רעיון השלום האזורי והפיכת המזה''ת לפדרציה כמו האיחוד האירופי.
2. חירויות הפרט בישראל (לגליזציה של קנביס, זנות, שיוויון זכויות בתעסוקה, הזכות לפרטיות)
3. בריאות הציבור (בעיקר - זיהום סלולרי, זיהום רעש, הורמונים במים, מזון וקוסמטיקה)

מבחינת אקטיביזם, אני עושה מעט מאוד. בעיקר כתיבה פרו-בונו בשביל אנשי שלומנו. מה שכן, אני נכנס למצב של ''יהרג ובל יעבור'': כאשר פולשים למרחב המחיה האישי שלי. אז, אין גבולות. דוגמאות רלוונטיות יהיו:

1. כריתה בלתי חוקית של עצים בשדרה מתחת לבית שלי (בידי עובדיו של קבלן). ירדתי, נעמדתי בין הבולדוזר לעץ ואמרתי להם להזמין משטרה אם הם רוצים (ואז הזמנתי בעצמי, תוך שאני גם מתקשר לחברים כדי שיבואו לעשות שמח). כאשר אחראי העבודה התקרב באיום ורצה להזיז אותי, אמרתי לו בשקט, ''תחשוב טוב אם אתה רוצה לנסות את זה''.

2. תיגרה בבית קפה האהוב עלי. בית הקפה הזה הוא כמו בית שני לתחושתי. לכן, כשיום אחד צצו בו ערסים שהרעישו נורא - ביקשתי מהם בעדינות להנמיך ווליום. הערסים התחילו לקלל ולאיים, אז אמרתי להם ''נו, זה שאתם מהקריות לא אומר שכולם צריכים לדעת מזה'' - והדבר הוליד תיגרה קצרה וחיננית.

3. מסיבות הקהילה: כאשר מניחים יד על נשלטת שלי או עלי במועדון, ללא רשותנו (הדבר קרה מספר פעמים לאחרונה, לצערי). אני מבקש להפסיק, אחר כך מזהיר, אחר כך שוכח את נימוסיי ומחלק בעיטות לפי הצורך. חבל באמת שאנשים לא שומרים את ידיהם לעצמם.

R