מתוך 'על העיוורון' - ז'וזה סאראמאגוּ (ספר מומלץ)

מתוך 'על העיוורון' - ז'וזה סאראמאגוּ (ספר מומלץ)

Cauchy{Venus Blue} • 26 ביולי 2010

*זהירות ספוילר*

מתוך 'על העיוורון' על ידי הסופר זוזה סאראמאגוּ (ז"ל):

''כנראה שמע את הצעדים הנגררים, כי הוא הכריז, הנה הן באות, הנה הן באות. מבפנים בקעו צעקות, צהלות, קולות וצחוק. ארבעה עיוורים מיהרו לסלק את המיטה ששימשה כמחסום בכניסה, מהר, בנות, תיכנסו, תיכנסו, כולנו כאן כמו סוסים, ואחר כך הוסיף, תצאו מכאן עם בטן מלאה. העיוורים הקיפו אותן, ניסו למשש אותן, אבל נסוגו מיד, נדחפים ומועדים, כשהמנהיג, זה שהיה לו אקדח, צעק, אתם יודעים שאני בוחר ראשון. עיני כל הגברים האלה חיפשו בשקיקה את הנשים, כמה מהם הושיטו ידיים חושקות, ואם נגעו בחטף באחת מהן, ידעו סוף-סוף לאן להפנות את המבט. באמצע המעבר, בין המיטות, היו הנשים כמו חיילים שמחכים לביקורת במסדר. מנהיג העיוורים, האקדח בידו, התקרב, זריז וקל תנועה כאילו הוא יכול לראות בעיניים שיש לו. הוא הניח את ידו הפנויה על העיוורת שהיו לה נדודי-שינה, שהייתה הראשונה, מישש אותה מלפנים ומאחור, את האחוריים, את השדיים, בין הרגליים. העיוורת פרצה בצעקות והוא דחף אותה, את לא שווה כלום, זונה. הוא עבר לבאה אחריה, שהייתה זו שאין יודעים מי היא, עכשיו מישש בשתי הידיים, אחריי שהכניס את האקדח לאחד מכיסיי המכנסיים, תשמעו, זאת לגמרי לא רעה, ומיד עבר לאשת העיוור הראשון, אחר כך לפקידת הקבלה, אחר כך לחדרנית, וקרא, בחורים, הנקבות האלה ממש בסדר. העיוורים צהלו, רקעו ברגליהם ברצפה, וכמה מהם שאגו, מתחיל להיות מאוחר, בואו נעלה עליהן כבר, שקט, אמר בעל האקדח, תנו לי לבדוק קודם איך נראות האחרות. הוא מישש את הבחורה במשקפיים הכהים והשמיעה שריקה, אוהו, זכינו בהגרלה הגדולה, פרוצות כאלה עוד לא הגיעו אלינו. הוא היה מגורה, ובעודו מוסיף למשש את הבחורה, עבר לאשת הרופא, ושב ושרק, זאת אישה בשלה, אבל יש לה נתונים יש נקבה מוצלחת. הוא משך אליו את שתי הנשים, וכמעט הזיל ריר כשאמר, אני לוקח את שתי אלה, אחרי שאני גומר איתן, אני מעביר אותן אליכם. הוא גרר אותן לקצה החדר. הנשים, כולן, כבר צעקו, נשמעו מהלומות, בעיטות, פקודות, שקט, זונות, כל הנקבות האלה אותו דבר, תמיד צריכות לצרוח, תכניס לה בכוח אז היא תשתתק, חכו חכו שיגיע תורי ותראו איך הן מבקשות עוד זוז כבר, אני לא יכול להתאפק אפילו עוד רגע. העיוורת שהיו לה נדודי-שינה ייללה מרוב ייאוש מתחת לעיוור שמן, ארבע האחרות היו מוקפות גברים שהורידו את המכנסיים ודחפו אלה את אלה כמו להקת צבועים מסביב לפגר. אשת הרופא עמדה ליד המיטה שאליה נלקחה, כפות ידיה הרועדות לפתו את מסגרת הברזל של המיטה, והיא ראתה את העיוור בעל האקדח מושך וקורע את החצאית של הבחורה במשקפיים הכהים, מוריד את המכנסיים, ואחרי גישוש בעזרת האצבעות נועץ את איבר מינו לאיבר מינה של הבחורה, דוחף וחודר, היא שמעה את הנחרות, את מלות הזימה, היא ראתה את הבחורה במשקפיים הכהים שלא הוציאה הגה, רק פתחה את הפה והקיאה, בראש מוטה הצידה, ועיניה פונות לעבר האשה האחרת, הוא אפילו לא שם לב למה שקורה, כי ריח הקיא מורגש רק כשהאוויר והשאר אינם מדיפים אותו ריח, ובסוף הוא רעד כולו, היטלטל שלושה טלטולים עזים כאילו הוא נועץ שלושה עמודים, והתנשם כמו חזיר נחנק, הוא גמר. הבחורה במשקפיים הכהים בכתה חרש. העיוור בעל האקדח הוציא את איבר מינו שעדיין טפטף, הושיט את זרועו לעבר אשת הרופא, ואמר בקול רוטט, אל תקנאי, אני כבר הולך לטפל בך, ואחר כך הגביר את הקול, הי, בחורים, אתם יכולים לבוא לקחת את זאת, אבל תטפלו בה בעדינות, כי אולי אני עוד אצטרך אותה. חצי תריסר עיוורים התקדמו במעבר, דוחפים ונדחפים, שלחו ידיים לבחורה במשקפיים הכהים, כמעט גררו אותה, אני ראשון, אני ראשון, קראו כולם. העיוור בעל האקדח התיישב על המיטה, איבר מינו הרופס היה מונח על קצה המזרן, המכנסיים מגולגלים לרגליו. בואי תעמדי פה על הברכיים, בין הרגליים שלי אמר. אשת הרופא כרעה ברך. תמצצי, אמר הוא, לא, אמרה היא, או שאת מוצצת, או שאני מרביץ לך, ולא תקבלי אוכל, אמר, אתה לא מפחד שאני אתלוש לך אותו בנשיכה, שאלה, את יכולה לנסות, הידיים שלי על הצוואר שלך ואני אחנוק אותך לפני שתצליחי להוציא לי דם, ענה לה. ... אשת הרופא גהרה קדימה, בקצות שתי אצבעות ידה הימנית אחזה והרימה את איבר המין הדביק של האיש, ובידה השמאלית נשענה על הרצפה, נגעה במכנסיים, מיששה, הרגישה את הנוקשות המתכתית והקרה של האקדח, אני יכולה להרוג אותו, חשבה. היא לא יכלה. במצב שבו היו המכנסיים, מגולגלים לרגליו, היה בלתי אפשרי להגיע לכיס שבו נמצא הנשק. אני לא יכולה להרוג אותו עכשיו, חשבה. היא קידמה את ראשה, פתחה את הפה, סגרה אותו, עצמה את העיניים כדי לא לראות, והתחילה למצוץ.''

אחי, למה?

שמעון רביזדה​(אחר) • 26 ביולי 2010

זה פשוט סיוט לקרוא ככה...
עדיף שתערוך את ההודעה שלך ותחלק אותה לפסקאות, ושורות חדשות.

Re: אחי, למה?

Cauchy{Venus Blue} • 26 ביולי 2010

התשובה ללמה היא פשוטה - זו הכתיבה של סראמאגו עם הניקוד ו''החלוקה'' לפסקאות המקוריים.

Beta Male • 26 ביולי 2010

אם איכשהו הגעת לגירוי מיני מהספר הזה יש לך בעיה נפשית,חבר

ערימה של סחי וצואה וטירוף ומה לא. ספר אדיר

Cauchy

שמעון רביזדה​(אחר) • 26 ביולי 2010

אתה רציני?
בחיים לא נתקלתי בספר שלאורך כ"כ הרבה שורות אין פסקה חדשה.
או לכל הפחות שורה חדשה...מוזר.
טוב לא נורא, נערוך את זה לבד בWORD.

"על העיוורון"...

מישלי • 26 ביולי 2010

אז יכול להיות שאנחנו סוטים... ?

הספר הזה טילטל אותי ברמות קשות. לקח לי שבועות להתאושש ממנו.
מה שעזר לי לצאת מהסרט והחרדות שהוא העלה בי, זה הביקור הראשון ב"דיאלוג בחשיכה"
(זה היה לפני שש שנים).

ונילו • 26 ביולי 2010

טוב קודם כול כדי להימנע מפלגיאט, ולפי כללי הציטוט הראויים, אתה חייב לציין גם את העמודים, שבמקרה זה מדובר בעמודים 142-144.

דבר שני, אומנם יש פה אנשים שאונס, אונס קבוצתי, אונס אלים ואכזרי, ניצול, פגיעה בכבוד האישה והפיכתה לחפץ הוא חלק מהפנטזיה שלהם (או שלהן). אבל לטעמי הקטע שהבאת מעיד בעיקר על טעם רע. בלי להיכנס לניתוח ספרותי מעמיק, ותסלח לי על החפירה, סאראמאגו מראה איך האדם הופך להיות חיה אכזרית, רצחנית ונצלית שלא בוחל באמצעים כאשר מדובר על השרדותו העצמית שלו, שלא לציין כיצד הופך כול דאלים גבר, ובמקרה זה, העיוור מלידה הופך למלך בממלכת העיוורים, ומנצל את כוחו לרוע.

הטקסט המדובר בעיקר מראה על קטנותו של האדם, במיוחד של הגבר בסיטואציה המצוטטת, על ניצול ציני, אכזרי ומרושע של נשים, החפצתן, ואינוסן האלים כאשר הן נשלחו למעשה כקורבנות, או כאתנן על ידי בני זוגן שבתמורה לאינוסן הכנופיה תספק להם קצבה קטנה של מזון. הטקסט מהווה ביקורות חברתית נוקבת של המחבר על האנושות בעולם המודרני.

אישית אני לא חושב שזה טקסט שראוי להפוך למושא של פנטזיה מינית אפילו לא במחשכי הכלוב, אבל זו דעתי, וברור לי שיש כאן כאלה שיחלקו עלי, שיבושם להם, כול אחד/ת והשריטות שלו/ה.

רק אושר.

Cauchy{Venus Blue} • 26 ביולי 2010

ונילו,
באופן כללי, ניתן להביע את דעתך ולהוכיח את ידיעותך מבלי לנסות לדרוך על כתפי אחרים.

הציטוט מובא פה כלשונו (למעט השמטת מספר העמוד ומספר מסוים של משפטים), כל אחד זכאי לפרש אותו בדרכו שלו.
המוות הוא אחד ממעוררי התשוקה החזקים ביותר, שכן הוא מאותת לנו 'סכנה מגיעה, תתרבו מהר' (זה מתוך Cracker). אפשר להעמיד פנים שאין לאלימות קשר לפנטזיות מיניות, ואפשר שלא.

כך או כך אם אני אגרום למישהו לקרוא את הספר בפעם הראשונה אני אהיה מרוצה. אני מאד מקווה שלא שכנעתי אף אחד שלאנוס זה בסדר. זה לא בסדר. מאד.


פט: אם רק תרשום לי גם מרשם בנוסף לאבחון תחסוך לי הליכה לפסייכיאטר.

ונילו • 26 ביולי 2010

Cauchy, לא הייתה לי כול כוונה להוכיח את ידיעותי או לדרוך על כתפי אחרים, לא שלך ולא של אף אחד אחר.
הבעתי את דעתי ופרשנותי לטקסט הספציפי שהעלאת תוך התייחסות להקשר הכולל של הדברים קרי לאתר ולפורום בו בחרת להעלות אותו. כמו כן, ציינתי מפורשות שמדובר בדעתי שלי ושאני מודע לכך שיש שיחשבו אחרת ושאינני שולל כלל ועיקר את דעתם.

גם אם "המוות המעורר תשוקה (מינית) חזקה" אכן קיים (ולצורך הדיון זה לא משנה אם כן או לאו) לטעמי הטקסט שציטטת לעיל אינו מציגו ככזה, להיפך, האיום במוות (וספציפית איום ברצח או בהרעבה למוות) משמש כתירוץ למעשים ברבריים של מספר גברים אלימים, והטקסט מציג באופן די ברור שהסיטואציה אינה מעוררת שום תשוקה אצל הנשים המעורבות בסצנה, ועל כן מדובר באונס לשמו. אני שמח לקרוא בתגובתך שאינך מעודד מעשים שכאלה.

מטרתך לעודד קריאה של ספר היא ראויה ומקובלת, עם זאת, לדעתי, אם אדם יבחר לקרוא את הספר רק בגלל שהוא סבור שמדובר בספר העוסק בסקס אלים, נראה לי שהדבר יפספס את מטרתך, ראויה ככול שתהיה.

אומר שוב, איש איש ופרשנותו, איש איש ואמונתו.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 27 ביולי 2010

אחד הספרים היותר חזקים. ממש טלטל אותי.
העניין הוא, שבגלל שהספר כמכלול מאד זעזע אותי, וקראתי את כולו בליווי תחושת בחילה קלה (וחלקים ממנו עם בחילה קשה), שום חלק בו לא חירמן אותי, חוץ מאולי הקטע לקראת הסוף עם הנשים המתקלחות בגשם. כי בתוך המכלול של הסיפור, לא יכולתי שלא לחוות את הקטע הזה באופן דומה להסבר של ונילו.

קראתי את הספר לפני כמה שנים. היום, כשקראתי את הקטע שציטטת, הקטע הזה כן חירמן אותי. למעשה, הוא תואם בהרבה פרטים אחת מהפנטזיות שלי (בשלי אין סכינים ואקדחים, מעדיפה הרקולסים שיודעים לעשות הכל עם הידיים). זו פנטזיה שהייתה לי גם אז, לפני שקראתי. ועכשיו, אם אקרא שוב את הספר, סביר להניח שהקטע הנ"ל שוב יגרום לי צמרמורת, ולא נעימה.

אני חושבת שזה באופן כללי מאפיין פנטזיות קיצוניות - הן מרגשות בזכות הניתוק שלהן מהמציאות. כלומר, מאפשרת לחוות חוויה קשה במסגרת הבטוחה של הדמיון. אפשר להשמיט ממנה פרטים לא נוחים (כמו שעשיתי עם הנשק), אפשר לבחור בדיוק באיזה מרחק מהגבולות שלנו להציב אותה. היא חייבת להיות ללא הקשר. יכול להיות לה סיפור מסגרת, אבל חייבים לא לתת את הדעת על כך שזה ממש לא בסדר לאנוס. באותה מידה שפנטזיית אונס לא תרגש בכלל, אם תוך כדי פינטוז נעסיק את עצמנו במחשבות על הטראומות הנפשיות שנותרות מחוויה כזו, והרי במציאות אנחנו מודעים להן היטב ונזהרים מהגעה למצב הזה.

נראה לי שבגלל זה, אותו הטקסט מחרמן אותי כשהוא לבד, ומחליא אותי כשהוא בתוך המכלול של הספר ומחובר חזק למסר הכולל שלו. אני בטוחה שלא הייתה כוונה כזו. כל התיאורים מסביב מכוונים לעורר תיעוב. ואם הייתה כאן מודעות לפונטציאל, הרי שגם הוא נועד לעורר תיעוב עצמי בקורא המרוגש (ככה נראה לי... ידוע שאין לנחש את כוונת המשורר וכל זה).

אני באופן אישי מאד נהנית למצוא קטעים כאלה בספרים טובים. קטעים שניתן להוציא אותם מההקשר ולהפוך אותם לעוד פנטזיה. זה נורא כיף לקחת ספרות יפה, ותוך כדי קריאה לטוות סביבה רובד נוסף. זה מרגש אותי יותר מספרות פורנוגרפית. זה כמו ההבדל בין לחפש ספר בספריה ולפתע לגלות בחורה ערומה בין המדפים, לבין למצוא את אותה הבחורה במגזין פורנו. היא יותר מרגשת כשאתה לא מצפה לה.