אהבה ממבט ראשון

פרלין​(נשלטת){ש} • 5 באוג׳ 2010

אף פעם לא הייתה לי את היכולת הנהדרת הזו, ממש להתאהב ממבט ראשון, אבל כן את האינטואיציה הראשונית הזו שאומרת, בלי לדעת למה: "אותו אני רוצה לראות שוב."

אהבה ממבט ראשון היא אינטואיציה ממש חזקה לגבי מישהו.
אהבה ממבט ראשון היא (אולי) זיהוי מאוד ברור של התת מודע שלך בקשר למה שהוא צריך, מסיבותיו הוא. (מי אמר דמות אב/אם, פרויד ולא קיבל?)
ומכיוון שזו אהבה וזוגיות ולמצוא בן/בת זוג זה משהו שהעצמי שלנו חווה כחיוני, התחושה היא מאוד-מאוד חזקה.

אנחנו מקבלים החלטות מאוד מהירות שמבוססות על כמה מבטים כמעט כל הזמן. מה, כשאתם מגיעים למקום עבודה חדש, נניח, ופוגשים את האנשים שיעבדו איתכם, אין לכם דעה עליהם תוך שניות ספרות?

זיהוי מהיר של אנשים וחלוקה קטגוריאלית שלהם הוא משהו חיוני אבולציונית: מי בעדי? מי נגדי? עם מי הצאצאים שלי יהיו חזקים במיוחד? על מי אני יכולה לסמוך?

הרבה פעמים הזיהוי הזה מוצלח, אבל מכיוון שאין לו שום קשר עם לוגיקה או הסתברות, הרבה פעמים הוא גם מוטעה ואז לרוב ה"נפש התאומה" שלך, עולה לך על העצבים בשנייה שההתאהבות עצמה דועכת.

הדורבנים​(נשלט) • 18 באוג׳ 2010

חשבתי על זה. ייתכן שזה לא סביר בעיניך, וזה בסדר, אבל לא הייתי אומר שזה "מופכך". ההבחנה היא חשובה בעיניי, כי אני מרגיש שהרבה פעמים אנחנו מייחסים לרציונל שלנו את חזות הכל.
נראה לי שאפילו בלי קשר לאהבה, אם אני או אתה נספור אובייקטיבית את מספר הדברים שאנחנו עושים שאין להם הצדקה רציונלית (לראות טלוויזיה, למשל. לשכב על חוף הים. ועוד) המספר יהיה מבהיל.
אני לא חושב שמתאהבים בצורה רציונלית. עוד אני חושב, שברגע שיש אהבה זוגיות, אתה נוטה להתפשר ולוותר על המון דברים, בינהים דברים שלא חשבת שתוותר. אפשר לומר שאתה חי בצורה שלא חשבת רציונלית שתוכל לחיות בה (לאו דווקא בצורה רעה. זה יכול להיות שינוי חיובי מאוד, פשוט כזה שלא העלית בדעתך שאתה האדם שתעשה אותו).

בגלל כל זה, נראה לי שהזהוי הזה, של האדם שלך שאתה רוצה לחיות איתו, היא נובעת מגרעין מאוד עמוק בתודעה שלנו. יכול להיות שמספיק לו תנועה כלשהי, אמירה כלשהי, ניד ראש "נכון" בשביל לזהות להתאהב.

Re: "על מה אנחנו מדברים כשאנחנו מדברים על ...אהבה "

רפאל • 18 באוג׳ 2010

מידות טובות, ערכים, רגשות, השכלה, עולם תרבותי ורוחני, חוש הומור... כל אלו לא פחות ממשיים מהתשוקה של הגוף. ולא פחות משמעותיים בשביל יצירתה של זוגיות יציבה ומאוזנת. קשה לי לראות כיצד התשוקה של הגוף משמשת כמסד של הזוגיות בה"א הידיעה. הרי היא הפכפכה, ואי-אפשר להשביעה.



הטענה הזו רחוקה מלהיות טרוויאלית. בכך שהראית שדבר מה הוא דמיוני עדיין לא הראית שאפשר לוותר עליו במסגרת החיים הממשיים של בני-אנוש, ושהוא פשוט מיותר. אני בכלל לא בטוח שאפשר לוותר, במסגרתה של "זוגיות ממשית", על "אהבה מדומיינת". לתקוות שלנו, לחלומות שלנו ולדמיונות שלנו יש השפעה עצומה על החיים הממשיים שלנו. ולא תמיד אפשר להמיר את כוח הפעולה שלהם בחשיבה רציונלית.

את הדמיון לא צריך לחסל. צריך לחנך אותו ולרתום אותו לתכליות ראויות.

Cauchy{Venus Blue} • 18 באוג׳ 2010

פוג,
אני מסכים שאפשר ברגע קצר לראות ניואנסים קטנים שגורמים לך למשיכה (אפילו אם הבגדים שלה הזכירו לך את דפנה מכיתה ג' שהייתה ראשונה בסולם האהבות שלך).
מה שהתכוונתי אליו בעיקר כשאמרתי שזה נראה לי לא פרקטי, הוא העובדה שאמרת שאפשר לזהות אם הניואנסים הקטנים הם מאולצים (כלומר למדו אותם באיזה קורס) או טבעיים.

פרט לכך אני מסכים עם כל מה שאמרת.

Bent • 19 באוג׳ 2010

עד הלגור ביחד הייתי בטוח שזה אני

Re: אהבה ממבט ראשון

Brave Dwarf • 27 בנוב׳ 2010

הכרנו במועדון חשפנות בצפון. היא לא הייתה חשפנית. אלו היו השעות הראשונות שלה שם, עדיין לא ידעה בעצמה במה היא מתכוונת לעבוד. יותר מתלהבת מהשואו ומהדווקא ומהנועזות מאשר מהעבודה עצמה. אני לא יודע מה ראתה בפניי. הגעתי לשם עם בחורה אחרת, זה היה ממש שבועות ספורים אחרי שאננה עזבה אותי. הבחורה האחרת, תקווה (הופ), פיתחה אתי שם איזה ויכוח מוזר על רקע: "אני כרגע בהיסטריה וכל מה שתגיד לי ישמש כנגדך מאוחר יותר ולכן עדיף שתסתום". אז סתמתי. ראיתי את הופ משתוללת ואז עוזבת בהפגנתיות. אפילו לא עצרתי אותה כדי לשאול מה קרה ומה הסיבה. הייתי אטום ועייף. פרט לכך שהרמתי טלפון לחבר וביקשתי שלא יחתוך מהמועדון לפני שהוא מדבר אתי כי הגענו ברכב שלה ולא היה לי איך לחזור, לא עשיתי דבר. קפאתי במקום. מפעם לפעם ניגשתי למלא את הכוסית. עמדתי בפינה חשוכה ומרוחקת. אני גבוה לכן ראיתי את הבמות ממילא. ואותי לא ממש רציתי שיראו. לעומת הבמות האחרות, את במתה של אנג'לינה לא ראיתי כי הייתה נסתרת ופינתית. אני לא יודע, אולי אם הייתי רואה, הייתי שם לב אליה. ואולי לא. אבל היא ניגשה אלי, התחילה לדבר, לכן התכופפתי כדי לשמוע, אולי נגעתי בכתפה. ופתאום בום! דפקה לי לק על השפתיים. זה היה קרוב מדי לאננה. קרוב מדי. והייתי רעב. הייתי רעב מינית ואכול כעס. עצמי בעיקר. הסטתי אותה בזהירות ממני. עניתי אמת אבל בקצרה, חייכתי מעט אבל לחלל ולשיחה לא היה להבטיח דבר. ופתאום היא נעלמה. נבלעה בהמון העומד, הרוקד, השותה והמריע. החלטתי לחפש פינה שקטה לשים בה את הראש עד שהחבר יהיה מוכן ליציאה וככה עליתי לגג. הנוף היה עוצר נשימה. זאת הייתה שעת זריחה. למה הם לא סגרו את הגג אני לא יודע, זה הרי כל כך לא בטיחותי. הסתכלתי סביבי ולעומת הזריחה עוצרת הנשימה שנפרשה לעיניי, הבדידות שלי הרגישה מרירה אף יותר. שקלתי לקנות בקבוק ולחתוך ברגל לבסיס, לאסוף את הנשק ולדפוק איזו ריצה למקום מסתור מוכר ופשוט לגמור עם זה שם. אבל תחת זאת חזרתי אליה. היא שוב רקדה סביב איזה עמוד ומישהו עמד מולה. אחזתי בידה והורדתי אותה מהעמוד וסחבתי אותה אחריי. מלמלתי שאני לא רוצה דבר רק להראות לה משהו ואעזוב אותה. ה... כל היה יפה מדי, אני התפוצצתי מכל מה שהרגשתי באותו רגע, טוב אולי השתייה השפיעה והבדידות בטח שגם, רציתי לחלוק אתה את הזריחה. כאשר עלינו, היא נאלמה דום. אני נשבע בכל היקר שהבוקר ההוא היה הכי מיוחד לעולם. לא עשיתי אתה אהבה על הגג למרות שיכולתי. ידעתי שכל רגע אקבל טלפון אצטרך לברוח. הרגיש לי לא נכון לחדור אותה או את חייה בלילה בו כמעט החלטתי סופית לעזוב. ביקשתי לגעת בה. רק קצת. ללקק ולטעום. והיא הרשתה. נגעתי לאט ובזהירות. כמעט במגע ללא מגע וכשהתקשר החבר ואמר שאנחנו עוזבים, ביקשתי עוד חצי שעה ואח"כ שאלתי אותה כמה אני חייב. היא לא הבינה. הסברתי לה שחשבתי שהיא זונה והודיתי על כי לא ביקשה תשלום מראש כי אז הכל היה נהרס. היא לא נעלבה אבל כסף לא לקחה. מספר טלפון כן.
אחרי המשמרת למחרת שכבתי על הספסל וחשבתי עליה. על כי זה מוקדם מדי. צמוד מדי לאננה, אותה עדיין לא סיימתי לזיין החוצה או לשתות ושבכלל אולי עדיף לי שוב לא לנסות. המערכת יחסים עם אננה פצעה אותי קשות. לא כי נגמרה. הסוף שלה היה הדבר הכי יפה שקרה לה ולי. זאת הייתה התאבדות, אננה ואני. ונילית חמודה ואני המתאפק, המרגיש כל הזמן אשם, כזה שנוגע בה בצל שלי ואותי משאיר לטפס על הקירות.

היה לנו קשה בהתחלה, היא עזבה אל אחותה אינספור פעמים. גם היא לא הייתה דבש. לא יציבה, מבוהלת מעצמה ומהסביבה ובטח ממני. אבל לאט לאט היא נפתחה אלי. למדה לסמוך עלי, לקרוא אותי ואת שתיקותיי שקודם פצעו אותה, כן, גם עם התפרצויות הזעם למדה להתמודד. הייתי יושב שעות ומסביר לה מי אני. איך לאכול אותי, איך להתנהג אתי ובסוף כל יום שואל אותה אם היא רוצה ללכת, לוותר. הייתי מפתה אותה בסיפורים על נערים מקסימים ויפים כמוה (על כאלו כמוך, קושי), משווה אותם אלי המחוספס והפצוע, מבטיח לה עתיד מזהיר בלעדיי. היא לא קנתה את הלוקשים שלי. היא ידעה מה היא רוצה. ואנג'לינה רצתה אותי. כזה כמו שאני. אני אתקן בך את אננה הייתה אומרת, ומתקנת. ואז לאט לאט הרעד בידיים חלף. והתחלתי לגעת. ומאז זה רק הולך ומשתפר.

אנג'לינה גדלה לתוך עולם בו הגבר הוא אדון. היא עברה תהליכים בחייה של מרד וכעס ובלבול. היכולת להעניק את עצמה נשארה לה, מה שאבד היה הרצון לתת כי צריך. היא הבינה שהיא יכולה לתת כי רוצה. למה היא בחרה בי להיות זה שלו היא רוצה להעניק, ממבט ראשון, אני לא יודע וגם לא יודע אם אני זכאי. אני רק יודע שפרט לה לא קיימת עוד אישה שתרצה להעניק לי את עצמה. לא ככה. לא בשלמות כזאת. לא עד הסוף.
לפניה לא אהבתי וגם לא אוהב.

הייתי חייב לך, קושי.
בבקשה, קבל את התנצלותי הכנה (אם לא כי שלפתי לכאן משהו שלא האמתי שאשלוף אי פעם, הרי על הזמן שהקדשתי לחיפושים אחרי השרשור. ואם לא על שניהם, הרי על כי הייתי סתם חזיר ולא הגיע לך). פיטים?
(ואגב... במקרה כזה לבטח הייתי שואל למי מתג כיבוי של החמאס. (-: )

Re: אהבה ממבט ראשון

בכוח המוח​(שולטת) • 27 בנוב׳ 2010

מרגש כל כך אליפל(ט)..

}}{{

Tobias​(אחר) • 27 בנוב׳ 2010

כשמסתכלים על זה לוגית, אז זה כמו מצב שילד עובר ליד חלון ראווה של חנות צעצועים ורואה משהו שבאותו רגע כל הישות הקטנה שלו רוצה וכמהה אליו, והוא יכול כבר בדמיון שלו לראות ולחוות את כל הדברים שהוא ומשא חפצו אשר בחלון יעשו יחד בעתיד.
וזה בערך מה שזה, רצון, פשוט רצון, לא כוח קוסמי עליון, לא נפשות תאומות, ולא אינסטלטורים בודדים.

אתה רואה משהו שמפעיל לך את כל הטריגרים הנכונים, מרגיש פעמון קטן בתוכך מצלצל, וכמו הכלבים של פבלוב אתה מתחיל לרייר.


ומצד שני, האמת היא, שאני לא רוצה שזה יהיה נכון
ואני גם לא רוצה שאף אחד אי פעם ימצא לזה הסבר מוכח עם קונצנסוס וחתימת נוטריון, באמת שלא.

אולי כי אני התאהבתי במבט ראשון במישהי שמעולם לא ראיתי, היינו יחד 6 שנים, והגעתי עם עצמי להסכמה במהלך השנים האלו, שזו האישה שאני רוצה להזדקן איתה.
אבל כמו שמי שמכיר אותי מעט יודע,
זה נגמר טרגית.

בכוח המוח​(שולטת) • 27 בנוב׳ 2010

איך התאהבת במבט ראשון במישהי שלא ראית?

אבל טאבי, אתה עצמך אומר שזה החזיק 6 שנים. זה בטח לא כמו בובה בחלון ראווה.
הפעם שזה קרה לי, ההתאהבות במבט ראשון היתה ממש דרמטית -
הייתי בת 15, נכנסתי לחדר, הוא ישב על החלון, הוא הרים את המבט, לקח לנו נצח להתיק את המבט אחד מהשני.
וידעתי, בגיל 15, שזה הגבר שאני רוצה להביא את ילדיו לעולם. ממש ככה הרגשתי, שמכל העולם ואשתו, את הגבר הזה אני רוצה.
האהבה הזו לא שככה שנים, אבל לא הגיעה למימוש מלא, בעיקר כי הייתי פוסטמה. עד היום אני חושבת שהוא היה הגבר שלי, ואני שלו.

הוא היה מסתכל בי ואומר: אני לא מקנא בבעלך, בכוח, את לעולם הרי לא תסתפקי בגבר אחד.
אמרתי לו שהוא צודק, במקום לומר לו את האמת, שזה רק בגלל שאחרים זה לא הוא, וזה רק עושה אותי חסרת מנוחה.
אני חושבת שאולי בו הייתי מסתפקת, אבל לא יכולתי לחשוב שמגיע לי כזה אושר. הייתי מתבוננת בו, והייתי כואבת מרוב שהוא היה יפה בעיני. לימים הכרתי את בעלי, הוא נפרד מהחברה שלו. הייתי כבר בצבא כשהוא התקשר ואמר שהוא רוצה. שאנחנו חייבים לנסות להיות ביחד. אין לי מושג למה עניתי לו שלא. אולי לא חשבתי שאני אעמוד בהצפה רגשית כזו. אהבתי אותו עוד שנים רבות אחר כך. לפני שהוא נישא, והייתי אני כבר נשואה ואם לבת, הוא התקשר לשאול מה קורה אצלי, ואם אני מאושרת. שהוא אולי מתחתן. אני זוכרת ששנינו הסכמנו שלא סגרנו מעגל, ואולי זה יקרה פעם, בכל זאת. שהחיים מפתיעים. איחלתי לו המון אושר, ובכל זאת משהו צבט בלב.

מה שמפליא הוא שהמבט הזה, הראשון, כן הצביע על התאמות בהמון תחומים, כך שזה לא רק היה הקטע הפיזי. הבנו אחד את השני ברמז, בחצי חיוך, איכשהו היינו אפילו קצת דומים פיזית, בני אותו מזל, אותם תחומי התעניינות, רמת אינטליגנציה מתאימה.

מאז היו לי הדלקויות פה ושם, אבל לא אהבה ממבט ראשון. אהבתי אחריו, אבל אלה היו אהבות אחרות. אני לא חושבת שאהבה ממבט ראשון היא משהו שקורה תדיר. זו לא הדלקות.
זה משהו אחר לגמרי.

מה זאת,אהבה

נוריתE • 27 בנוב׳ 2010

זאת תחושה כמו אינטואציה,לא הגיונית לא מודעת
כמו נדלקת לך מנורה בראש וכל החדר מואר
זאת זרימה חמימה במורד עמוד השידרה של צמרורים
אל המרכז שבגוף וחם בבטן והתכווצויות פעימות בלתי רצוניות בשרירי הסוגרים
והרגלים מתחילות לרעוד ואת רק רוצה לרדת על הברכיים
להשאר שם ולא לקום יותר
אפשר להגיד שהורמונים משתלטים עלייך, המוח הקדמון משתלט
על המוח האנליטי את הופכת להיות מיצור אדם חושב הגיוני
לאחת שפועלת רק על תחושות ואינסטינקטים בלבד
הלב משתלט על המוח
את רק רוצה להרגיש , לא לחשוב בכלל
משחררת את המחשבה נותנת לה "פס"
לכי תנוחי בצד ,אני מאוהבת.