| underfoot |
לפני 14 שנים •
7 באוג׳ 2010
סדיזם נשי
יצא לי להכיר כמה נשים סדיסטיות. פחדתי מהן, הן היו אמיתיות ולא ניסו להעמיד פנים או לכופף את עצמן בכדי למצוא חן או להשיג תשומת לב מגברים בעלי סודות. ליופי שלהן כמעט ולא היתה משמעות כי גם האופי הסדיסטי, היכולת הנדירה הזאת, הוא כל כך סקסי עד שהוא מאפיל על תכונות אחרות, במיוחד גופניות. המשיכה והחשש שימשו בעירבוביה אצלי כי הרגשתי כמו עכבר שנמצא ליד חתול, ידעתי שכל אדם אחר היה מזהה את הרוע ומתרחק ממנו, דוחה אותו מעליו, נזהר ממנו, מסמן לעצמו מוקש אנושי ופוסח עליו. וידעתי שאצלי האינסטינקט הזה אינו עובד ונהפוך הוא, אני פרפר המבקש להתקרב למנורה החזקה ולא אכפת לי שישרפו לי הכנפיים.
שיחקתי עם נשים סדיסטיות אבל הן לא שיחקו איתי הן עשו הכל בכוונה רצינית ומתוך תשוקה כנה לפגוע בי. נדהמתי מהיכולת הזאת של אדם לנתק את עצמו מחמלה אמפתיה וחום אנושי אבל יותר נדהמתי מהרצון שלי להיות בקרבת אותו אדם. יש חמישים דרכים לדרוך על אדם, בקלילות מצחקקת, בכבדות מכאיבה, לאט, יחפים, על הגב, על החזה וכן הלאה, אבל רק סדיסטית אמיתית דרכה עלי עם נעליים ובלי בכלל לשים לב איפה דרכה, פנים, פצעים, אצבעות, אף, ביצים, עצמות עדינות. וזה ריגש אותי עד אימה. זה עדיין מרגש אותי. ההבדלים בין משחקי מין אלו ואחרים לבין מפגש עם סדיזם צרוף הוא תהומי, משחקי המין הם שטחיים ומענגים כמו לקרוא עיתון של סופשבוע בשירותים אבל המפגש עם הרוע הוא כמו לקרוא ספר כבד שמעביר ריגושים וזרמים עמוקים ומזעזעים, משאיר בך חותם. אני מעריץ סדיזם נשי אבל לא הייתי רוצה להיות בקשר עם מישהי שיש לה צורך להיות רעה לאנשים אחרים, זהו הרי לא משחק זהו צורך רציני ועיוור שיכול להשאיר טעם רע בפה ודמעות בעיניים. מעניין אותי מה מקשר בין הקורבן למענה, מלבד כמובן חדר העינויים, אני תוהה על הדמיון האנושי בין השניים כאשר הם נמצאים מחוץ לסשן, בתוך חייהם. האם הם הפכים גמורים, יינג-ויאנג או שדווקא הם דומים מאוד מבחינת ההתעניינות שלהם באכזריות והם בעצם אותו האדם רק עם דרכים שונות לבטא את עצמם. |
|
|
blue roses(אחרת)
|
לפני 14 שנים •
7 באוג׳ 2010
אמממ...
קשה להסביר את זה... זה לא יין ויאנג, אלא נקודות על פני רצף. התפקיד הוא לעולם תלוי סיטואציה. לפעמים אתה עוקד, לפעמים נעקד ולפעמים מזבח.
עושה רושם שאתה אומר שאתה רוצה מלכה אנושית, וצועק את ההיפך. |
|
|
דוכיפת(נשלט)
|
לפני 14 שנים •
7 באוג׳ 2010
לא נראה לי שיש תשובה לשאלתך.בני אדם שונים זה מזה,כל אחד ותיפקודו,כל אחת והתנהגותה.
כל מקרה לגופו ואין האחד דומה למשנהו, לא באקט הסאדומאזוכיסטי,הפמדומי.ואתה עצמך מתאר את זה.וגם לאבחיים הנורמטיבים. ואומנם צריך הרבה נכונות למסור עצמך לידי סאדיסטית שאינך יודע גבולותיה,אבל מה לא עושים בשביל להעמיק את ההנאה.כי אצלה אתה באמת כלום כמו בפטנזיות שאנו כה פוחדים,ואולי בצדק,ללכת איתן עד הסוף,ולמרות שאולי שם התשובה.. |
|
|
לבטוב(לא בעסק)
|
לפני 14 שנים •
8 באוג׳ 2010
לכל סיר יש מכסה
לסדיסטית יש מזוכיסט
לשולטת יש נשלט זה הסוד של הנפלא בבדסמ ככל שמשלימים יותר אחד את השני,כך ההנאה גוברת,כמובן שכל אחד נהנה מדברים אחרים.הסדיסטית נהנית מההכאבה וזה מחרמן אותה(ראיתי סרט על שולטת שמתחרמנת ומאוננת מההצלפות. המזוכיסט נהנה מהכאב ומהנאת הסדיסטית. אבל,משהו שכתבת מאוד צרם לי. גם סדיסטית חייבת לשמור על כללים של אי פגיעה (כנזקים קבועים) במזוכיסט. כאשר הסדיסטית דרכה עליך בכל מיני מקומות ללא הבחנה והתרגשת מכך.אשרך וטוב לך. במידה והינך מרגיש שישנה חציית גבול,חובה להשתמש במילת הבטחון או סימן הבטחון. לדעתי לא כל שוטלת הינה סדיסטית אבל כל סדיסטית היא גם שולטת. |
|
|
|
blue roses(אחרת)
|
לפני 14 שנים •
8 באוג׳ 2010
אוסף של שטויות וקלישאות...
"משלימים אחד את השני"
SSC מילת ביטחון נו, באמת... אתה לא מדריך ברשות למלחמה בסמים, והוא לא בן 16. אם אין לך משהו מהותי לומר, שמור על זכותך לשתוק. מורן. |
|
|
|
rimmer
|
לפני 14 שנים •
8 באוג׳ 2010
אין לי תשובות לשאלות שלך. רק הזדהות אני יכול להציע לך.
הקטע הזה חזק. חזק מאד.
ואין לי תשובות לשאלות שלך. עבורי, הן אפילו לא מהותיות. תאורטית אולי מהותיות, אבל לא פרקטית. הטקסט שלך לעומת זאת. נדיר. נדיר במחוזותנו. ולכן, ברשותך, אני רוצה להדגיש ולחזק כמה משפטים שלך שהיו חזקים עבורי והזדהיתי אתם. מאד הזדהיתי אתם. המשיכה הזו, לאכזריות, לרוע, מעבר למשחק במיטה. מעבר למשחק הבדסמי הרגיל המוכר. המשיכה לאכזריות שאתה יודע שתפגע ממנה. ועדיין, כמו פרפר לאש, יודע שישרף, ועדיין נמשך ונסחף לאש, להישרף להיפגע. והרצון, הצורך, להיות עם אנשים כאלו, נשים כאלו, סאדיסטיות באמת. סאדיסטיות שיפגעו, שיוציאו אותך פגוע, משיכה כמעט בלתי נשלטת. וגם ההערצה לסדיזם, לאותה דמות, אותה אישה, שיכולה באמת להכאיב, בלי לפחד בלי עכבות בלי חשש ובלי פחד להכאיב. ולהנות מזה. הערצה למשהו שאנחנו כנראה לא יכולים, למשהו שנתפס בעינינו ככוח האולטימטיבי . נדיר לקרוא על זה כאן. ואני חייב לומר שאני מזדהה. מזדהה מאד. יש עוד משפטים שלך שאני מזדהה איתם. אעצור כאן. חשוב לי להזדהות עם הטקסט הזה. חשוב לי להזדהות איתך. חשוב שזה יהיה כאן. ואולי אחרים, עם תשוקות דומות. יזדהו גם. תודה עבור הטקסט הזה. underfoot כתב/ה: יצא לי להכיר כמה נשים סדיסטיות. פחדתי מהן, הן היו אמיתיות ולא ניסו להעמיד פנים או לכופף את עצמן בכדי למצוא חן או להשיג תשומת לב מגברים בעלי סודות. ליופי שלהן כמעט ולא היתה משמעות כי גם האופי הסדיסטי, היכולת הנדירה הזאת, הוא כל כך סקסי עד שהוא מאפיל על תכונות אחרות, במיוחד גופניות. המשיכה והחשש שימשו בעירבוביה אצלי כי הרגשתי כמו עכבר שנמצא ליד חתול, ידעתי שכל אדם אחר היה מזהה את הרוע ומתרחק ממנו, דוחה אותו מעליו, נזהר ממנו, מסמן לעצמו מוקש אנושי ופוסח עליו. וידעתי שאצלי האינסטינקט הזה אינו עובד ונהפוך הוא, אני פרפר המבקש להתקרב למנורה החזקה ולא אכפת לי שישרפו לי הכנפיים.
שיחקתי עם נשים סדיסטיות אבל הן לא שיחקו איתי הן עשו הכל בכוונה רצינית ומתוך תשוקה כנה לפגוע בי. נדהמתי מהיכולת הזאת של אדם לנתק את עצמו מחמלה אמפתיה וחום אנושי אבל יותר נדהמתי מהרצון שלי להיות בקרבת אותו אדם. יש חמישים דרכים לדרוך על אדם, בקלילות מצחקקת, בכבדות מכאיבה, לאט, יחפים, על הגב, על החזה וכן הלאה, אבל רק סדיסטית אמיתית דרכה עלי עם נעליים ובלי בכלל לשים לב איפה דרכה, פנים, פצעים, אצבעות, אף, ביצים, עצמות עדינות. וזה ריגש אותי עד אימה. זה עדיין מרגש אותי. ההבדלים בין משחקי מין אלו ואחרים לבין מפגש עם סדיזם צרוף הוא תהומי, משחקי המין הם שטחיים ומענגים כמו לקרוא עיתון של סופשבוע בשירותים אבל המפגש עם הרוע הוא כמו לקרוא ספר כבד שמעביר ריגושים וזרמים עמוקים ומזעזעים, משאיר בך חותם. אני מעריץ סדיזם נשי אבל לא הייתי רוצה להיות בקשר עם מישהי שיש לה צורך להיות רעה לאנשים אחרים, זהו הרי לא משחק זהו צורך רציני ועיוור שיכול להשאיר טעם רע בפה ודמעות בעיניים. מעניין אותי מה מקשר בין הקורבן למענה, מלבד כמובן חדר העינויים, אני תוהה על הדמיון האנושי בין השניים כאשר הם נמצאים מחוץ לסשן, בתוך חייהם. האם הם הפכים גמורים, יינג-ויאנג או שדווקא הם דומים מאוד מבחינת ההתעניינות שלהם באכזריות והם בעצם אותו האדם רק עם דרכים שונות לבטא את עצמם. |
|
|
|
בכוח המוח(שולטת)
|
לפני 14 שנים •
8 באוג׳ 2010
אני קוראת ותוהה - הסאדיסטית הזו, זו שאתם מדמיינים, היא קיימת?
מישהי מוכנה להעיד על עצמה שהיא מזדהה עם הדמות? ואם כן, מה מניע אותה? |
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 14 שנים •
8 באוג׳ 2010
היא קיימת בתוכי. פעם היה לה הרבה מקום. היום מעט מאד.
היו ימים שלא נתתי את הדעת על השאלה, במי אני פוגעת. לא חושבת שהייתי אינקויזיטורית גדולה, אבל הדמות הזאת - יש לי מקום שבו אני מזדהה איתה. היא לא כל מה שאני והיא לא מגדירה את מערכות היחסים שלי. אבל אני לגמרי מבינה. יש עונג בהשתמשות באנשים. היום העונג הזה כבר לא מושך אותי כדרך חיים. אבל הוא מובן לי. הו, כמה מובן. ובפנטזיה, מובן עוד יותר. אני גם חושבת, שבתקופה שבה יכולתי באמת להשתמש, בלי שזה יזיז לי איך הוא מרגיש, הייתי מסוגלת להנות מזה כי הייתה בי נכות מסויימת. זה היה על חשבון היכולת להתענג על הדדיות. אבל יש בזה משהו משכר. היכולת להשתמש, באמת. גם מרעיל על הדרך - אבל בהחלט משכר. |
|
|
|
בכוח המוח(שולטת)
|
לפני 14 שנים •
8 באוג׳ 2010
יולי Yuli כתב/ה: היא קיימת בתוכי. פעם היה לה הרבה מקום. היום מעט מאד.
י
היו ימים שלא נתתי את הדעת על השאלה, במי אני פוגעת. לא חושבת שהייתי אינקויזיטורית גדולה, אבל הדמות הזאת - יש לי מקום שבו אני מזדהה איתה. היא לא כל מה שאני והיא לא מגדירה את מערכות היחסים שלי. אבל אני לגמרי מבינה. יש עונג בהשתמשות באנשים. היום העונג הזה כבר לא מושך אותי כדרך חיים. אבל הוא מובן לי. הו, כמה מובן. ובפנטזיה, מובן עוד יותר. אני גם חושבת, שבתקופה שבה יכולתי באמת להשתמש, בלי שזה יזיז לי איך הוא מרגיש, הייתי מסוגלת להנות מזה כי הייתה בי נכות מסויימת. זה היה על חשבון היכולת להתענג על הדדיות. אבל יש בזה משהו משכר. היכולת להשתמש, באמת. גם מרעיל על הדרך - אבל בהחלט משכר. יולי, אני מבינה את עניין השימוש, באמת. אני אפילו לא חושבת שמדובר בנכות, אלא עוד סוג של אוננות עם מכשיר מתוחכם. השאלה שלי היא - הסאדיזם שבך, היה לך צורך פשוט לפרק מישהו פיזית, לפגוע בו בלי הבחנה כמו שמתואר, או משהו שמקביל לזה? לעלות עליו ולרסק אותו? היית יכולה לשאוב מזה הנאה? ואם כן, איזו הנאה היא זו? אני אישית יכולה לרצות להכאיב ולפגוע, אבל זה תלוי מאוד באובייקט, במה שאני חשה אליו. למעשה, המילה אובייקט בכלל לא מתאימה כאן. רק לאלה שאני אוהבת מאוד אני יכולה ממש להכאיב, אבל זה לא כדי "לשבור קריז" או משהו. הכאב שלהם זו הדרך בה אני אומדת את האהבה שלהם ולכן היא בעלת משמעות רבה. פיזית, זה יכול להראות סאדיזם, אבל זה רחוק מלהיות הסוג שמתואר כאן. אם בכלל זה סאדיזם. |
|
|
רפאל
|
לפני 14 שנים •
9 באוג׳ 2010
כוח קסם של הרוע הוא עניין מסקרן מאוד. הרי יש כל כך הרבה רוע בעולם, וכל כך הרבה אנשים רעים, ואין בזה שום קסם. אבל אנחנו מוקסמים מאוד כאשר הרוע הוא כנה והחצוף, וכאשר אין בו היסוס או הצטדקות. זה קשור לדעתי במה שרימר אמר, ב"הערצה למשהו שאנחנו כנראה לא יכולים, למשהו שנתפס בעינינו ככוח האולטימטיבי." רק שהדבר שבדרך כלל איננו מסוגלים לו ונתפס בעינינו ככוח אולטימטיבי, אינו המעשה הרע גופו, אלא העובדה שאינו מלווה ברגש אשם. שלא נלווה לו שום צורך לתת דין וחשבון. כאילו שלפנינו אדם המחוסן מבחינה מוסרית, אוטונומי לחלוטין, ובלתי תלוי באיש.
זה לא רק נשים רעות במיוחד. זה גם אנשים כמו המרקיז דה-סאד. זה הפסיכופט מ"ארץ קשוחה" של האחים כהן, או הלורדים של הסית' במלחמת הכוכבים. זה לא רק הרוע. זו איזו אתיקה מושלמת של רוע שמהלכת קסם עלינו. זו היכולת להגיד "הן" בלתי מסוייג ליצרים האלימים והסאדיסטיים שנמצאים בתוך כל אדם, ולבטל ביריקה אחת כל המאמצים שלנו להיות אנשים חברתיים, כאילו לא היה זה אלא מעשה של צביעות וניוון. זו לא המעשה האנוכי שנעשה בהסתר שמקסים אותנו, אלא העדר האמפתיה והזלזול המוחלט במוסר החברתי. הרוע הזה דומה לאיזשהו שחרור מן הפשרה החברתית, והחיים הממוצעים מבחינה יצרית שהחברה דורשת. אני חושב שזו גם הסיבה שלא מעט אנשים מוקסמים מהנאציזם באופן אירוטי ופרוורטי. הם רואים בו איזשהו אישור טוטאלי לייצרים ומאווים, וביטול מוחלט של המוסר. משהו טוטאלי ובלתי מתפשר. היום אני מסוייג מאוד מן האידיאליזציה הזו של הרוע. אני מלא הערכה לאנשים שחיים חיים-אתיים ושאינם מופעלים ע"י רגשות אשם ואמפתיה מזוייפת. אבל כבר אינני מוקסם כמו בעבר מן ההיענות שלוחת-הרסן ליצרים אלימים. |
|
|