''ידיד נפש''

Mary Jane • 10 באוג׳ 2010

מונוגמיה, איזה שעמום.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 10 באוג׳ 2010

מה פתאום, שם כל הדרמה
כשאין מחוייבות אין סרטים

Re: על ידידי נפש, וטיעונים תקפים

L איה • 10 באוג׳ 2010

אז מה? עושים חיים באברבאנל? גישה חופשית למחשב וכו'? מיד יגיע למשמרת פסיכיאטר מתורבת ויעדכן את המינון של הסגולים, והכל ישוב על מקומו בשלום.
תוכלי לשתף גם אותו בתהליך הדיסנסיטידזציה שכשל עקב הביהביוריזם הבעייתי -שהוא הגורם לואקום אקזיסטנציאלי שמניע אותך להשתמש במונחים שיגרמו לך להרגיש מתוחכמת ולהתיש אפילו את אבבוש...
אצלנו בפורום של שוק הכרמל , כשרוצים לספר על כך שנילס הולגרסון זלל בהנאה את שבעת אשכיה של מרלין דיטריך, אף אחד לא מנתח את ההרכב המולקולרי של תכולת הנוזל.עממים וקלילים שכמונו. עזבי אותך מהמרירות והשעמום של המחלקה. כל הפוזה הכבדה והמיוסרת הזו לא סקסית בעליל. בואי ונעוף על תחרות הכתיבה, דמיון והומור חסרים בשרשור הנ"ל. סתם בשביל הכיף. מכירה כיף? מה גם שהפרס הראשון הוא ידידות נפש עימי -ואני עם עצמי כבר מיודדת יופי. על הרתמה לא לגמרי בא לי להתמודד... אעניק לך גם אותה. כאות לתחילתה של ידידות מופלאה .
ראובן יקירי-מחמצי ,אני שמחה על היוזמה הברוכה (אני בטראנס של צהלולים והשלכת סוכריות לכל עבר)
אני בטוחה שתבחר לי ידיד/ה שראויים לערוך הכירות עם השלדים בארוני, לאחרונה הם די בודדים , מאז שהחבר המרוקאי השחום עזב את הארון אין להם עם מי לשחק.
נ.ב. אם אזכה בידיד נפש אני מתחייבת לערוך הילולה אצל הבבא ברוך ולהזמין את כל חברי הכלוב. בלי נדר, רק אם ירצה ה'... mia

Re: על ידידי נפש, וטיעונים תקפים

Morticia • 11 באוג׳ 2010

אני יכולה רק לנחש למה רצית להתכוון אבל אני באמת מצטערת - פשוט אין כזו מילה.

מקווה שבפעם הבאה שתבחרי להתפלצן על אינסוף מילים לועזיות יהיה לך קצת יותר מזל...

בעזרת השם

Re: על ידידי נפש, וטיעונים תקפים

הדורבנים​(נשלט) • 11 באוג׳ 2010

בפורום???!
http://www.youtube.com/watch?v=cbTdHvB272k

Re: על ידידי נפש, וטיעונים תקפים

L איה • 11 באוג׳ 2010

חומד, מבחינתי דיסטנסטידזציה יכולה להיות סוג של פטריה בכפות הרגליים או תת זן של כמהין.
את לא הצלחת להבין דבר מתוכן הכתוב אם חיפשת משמעות במילים שכל מטרתן היא לשקף אינפנטיליות פלצנית בהן על הכותב/ת שורה הרוח 'הידענית מתחכמת' כפי שזה עתה עשית.
אני מצטערת , כולן יפות וכולן חכמות אבל רק אחת זכתה. תואר 'רירית המרירית וידענית הכלוב' כבר אצלה. אל תתבאסי, יהיו עוד הזדמנויות.

יום בחייו של "ידיד נפש" - תחרות הסיפורים

מיקל • 11 באוג׳ 2010

שמש עולה, משאית זבל, שרב והתעוררתי. המטאטא של מנקה הרחובות עורם אשפה במוחי. מסופקנתי אם מישהי תבוא לפנות. ילדים צווחים, מעט ציפורים, התנעת אוטו. הנה פח נסגר, הזבל שברחוב נשפך ונעלם לתוכו. לתוכניות הטלוויזיה הארורות של הילדים יש ארבעה חמישה מדבבים קבועים. לו לפחות הייתה קמה לפני, לוקחת את הילדים ונעלמת איתם לגינה ציבורית או בית קפה שכונתי. הספרות האדומות בשעון מתחלפות כל דקה. אני לא רוצה לקום. תשישות ובחילה. ריקבון וסירחון. אישתי, שתחיה ישנה כמו מתה למרות כל הרעשים. שלולית ריר הגונה מצטברת על הסדין, מתחת לפיה. כשאני אומר לה שהיא מרטיבה רק כשהיא ישנה היא כבר לא צוחקת. נגמר לנו ההומור בנישואין. היא ממלמלת " ירוני, תדליק ת'מכונת קפה " וירוני הולך להכין קפה." "ירוני, תן לילדים קורנפלקס "" וירוני עושה גם את זה, בלי עיניינים אבל גם בלי למהר במיוחד. אני נע כמו צלופח במי אקווריום דלוחים, משייט בין משימות הבוקר, משהה בהנאה את הרגע שבו אגש למחשב. חלקלק שכמותי. יש לי מספיק מילים יפות לכל הדגיגות בים. אני בודק הורדות חדשות ומיילים. לפני כמה ימים כתבתי תגובה ארוכה ומושקעת למכתב של מיה. שיא השיאים היה כשהעזתי להציע, רוצה ולא רוצה לדעת את התשובה, שתבקש להצטרף לגבר שלה מחר, כלומר היום, לספריה העירונית לשמוע אותו מספר סיפורים לילדים שלי. גם היום אין תשובה. לא נורא. הלוואי שתבוא. סוף סוף אראה במי מדובר. מסקרן אותי להביט בהם ביחד. במיוחד אחרי כל הסיפורים שלה לראות אם אוכל להבחין בטקסים שלהם שהופכים אותה לשלו. כבר כמה חודשים אנחנו מתכתבים, נפגשנו פעם אחת לקפה. היא מספרת לי הכל. גם את הדברים הטובים היא מספרת לי, בלי התחשבות ברגשותיי. אני מגיש את הקפה לאירית. עדיין שותה עם שניים סוכר, כמו ילדה. למראה המבט המתפנק שלה אני בטוח במאה אחוז שזה המצב לשנים הבאות. לא יעלה על דעתה להעיר אותי בלטיפה ולהכין קפה. מיה שלא רק עושה קפה אלא גם מוצצת בבוקר אומרת שזה עניין של מודעות והרגל. מצד שני היא מפחדת מהגבר שלה ובאה לבכות אצלי. אם הייתה שלי הייתי משאיר את הרגלי הבוקר שלה כפי שהם אבל מתגמל אותה במקומות אחרים, נגיד מכין עבורה תבשילים עשירים ולעולם לא מעיר לה על הגזרה. כשגיליתי שחבר של מיה מופיע בבית אריאלה ושבמוזאון יש תערוכת לילדים שפשוט אסור לפספס והכל במחיר כולל של חמישים שקל לנפש הורים חינם תכננתי לנו יום של תרבות. נעבור בין המזגן של המוזיאון למזגן של הספרייה וניתן לילדים קצת קולטורה. כולם היו שבעי רצון. אירית אפילו נתנה לי נשיקה מיד אחרי שצחצחה שיניים. לפני היציאה היא מעמידה את הילדים למסדר אחרון ליד הדלת ובוחנת אותם בדקדקנות. היא לא מוצאת כלום. הם באמת ילדים מנומסים ונקיים. אני רוצה לעשות גם לה מסדר ולמנות בפניה את כל הפגמים והכתמים שלה אבל יודע שהצדק עוד יעשה, הנה לדוגמא הילדים של השכנה, כבר בני עשרה ומקללים את אמא שלהם בצרחות. אני מתגרה מזה. "תצאו, אני אשיג אתכם" אני אומר לאירית ותופס את בטני. "את יודעת שהשירותים שם איומים" אני טורח להסביר כשהיא מביטה בי בפקפוק. לבסוף הם יוצאים, אני מביט בהם חוצים את הפארק ונעלמים מעבר לבנייני השיש. דרך חלון אחר אני רואה את פניה הסמוקות מבכי של השכנה. איך לעזור לה מבלי לפגוע בה? מבלי לחדור לפרטיותה? האם מנחם אותה להיות מושא תשוקה בפנטזיית הבוהריים שלי? אני מתקלח, שותה עוד קפה ומתעכב ליד המחשב. אין מייל ממיה. בשעה הזו הם בטח סיימו את הסיור במוזאון ומתכוננים ללכת לספרייה. אירית לא מתקשרת אבל זה לא סימן לכלום. ואני מחפש סימן, רמז שכדאי לי לקום וללכת. משהו שיעורר אותי מהעייפות שנחתה עלי פתאום. מחלון הקומה התשיעית הרחוב נראה שוקק חיים אבל שום דבר לא מצליח לעורר אותי כמו אותה כוס אספרסו קצר ומר שמונחת לפני ריקה. היכן הקוסמים והליצנים שבכוחם לכוון מאות עיניים אובדות אליהם ולעצור את התנועה באמצעות להטוט? למעשה אישה אחת ערומה תספיק. לו מיה הייתה לצידי עכשיו הייתי לוחש לאוזנה: התפשטי ומצעיד אותה ברחוב להנאתי. כל כך משעמם בלעדיה. אין לי מושג מה העונש על התערטלות בפומבי בארץ הזו אבל אין ספק שהוא מגיע לה.

Re: הסיפור האישי: קדימון

Homelander​(שולט) • 11 באוג׳ 2010

ראשית, פרגון חבר יקר- הצלחת (ועוד בתקופה האחרונה, בה הכלוב מוכה בצרעת או אבעבועות שחורות- עוד לא אבחנתי את המגפה), לפתוח דיון שאשכרה החזיר לעניינים כמעט את כל הפרצופים הרציניים באתר הזה; לא סתם דיון, אלא כזה שלא התלכלך ברפש עד הדפים האחרונים שלו, אשר בהם כל העסק התדרדר כפי שהיה צפוי שיקרה מתישהו.
אבל יפה לך בהחלט!

שנית, בעקבות הנ"ל, במטרה לנסות להעלות מחדש את הנושא המקורי, אכתוב כמה מילים למרות שאצלי (כמו שאני מניח אצל רוב האנשים גם כשהם מנסים להכחיש זאת) הוא דואלי במיוחד:

ובכן, אתחיל בזה שאמרו כאן גדולים-וחכמים (באמת חכמים, לא בסרקסטיות), שאם הזוגיות תקינה, אזי שאפשר לדבר על הכל וכמו-כן שבמצב הזה גם אמור להיות אמון-מלא בנשלטת.
באשר לראשון, אני לא-ממש מסכים עם תגובתך להם- בקשר טוב אפשר לדבר על הכל נקודה, אין באמת צורך במישהו חיצוני שיעזור לנו לסדר את מחשבותינו, כי מחשבותינו לא-צריכות להיות מבולגנות מלכתחילה. למרות זאת, אם יש רגשות מעורבים בזוגיות ומורכבות כזו או אחרת, אזי שאם כבר איש-סוד, אז אין ספק שזה צריך להיות אך ורק חבר קרוב ואמיתי שאותו אנחנו מכירים אישית ולא איזו דמות-וירטואלית.
באשר לשני, באידיאל והתאוריה ברור שצריך להיות אמון מלא ובטחון בנשלטת, באידיאל ובתיאוריה זה גם מה שקיים; אבל בפועל זה קצת יותר מסובך מזה-
אכן, יש אמון ובטחון בנשלטת, אבל אף-פעם לא מלא, הוא לא יכול להיות מלא... בימנו אנחנו מסתובבים באתרים כמו הכלוב, אלו אתרים שכבר מזמן איבדו את הכבוד לזוגיות\אינטימיות\פרטיות וכו', הם יותר סוג של שדה-הציד המודרני, בו עשרות נבלות סמאות שמסוגלות לראות רק מטרה אחת מול העיניים שלהן: לצוד בן-זוג (או כמה); מעטים האנשים באתרים כאלה שמכבדים ערכים ולא מנסים לרעות בשדות-זרים.
היות והמצב כזה עגום (אין פה וויכוח כלל), אז בסך-הכל אף-אחד לא יכול באמת להתנהל בשקט ובשלווה בביטחון-מלא ולו רק בגלל שכמה שתאמין בנשלטת שלך, זה עדיין יעלה לך את העצבים שיש איזה אדיוט שמנסה להתעסק איתה מהצד.
***

ולבסוף, לגופו של עניין:
אני מכיר אותך אישית ויודע שיש לך מספיק ביטחון-עצמי וזה פועל גם-הפוך, זה הדדי.
ולשנינו יש מספיק אנשים שיעידו בשבילנו- שגם אם אני קנאי לשפחתי, זה לא מחוסר-אמון בה או בי, אלא מפאת אותה הגנה שהזכרת בהמשך הדיון שתמיד נחוש צורך בלהוציאה אל הפועל בכל עניין הנוגע לנשלטות שלנו.

אי לכך ובהתאם לזאת, אני מבין בהחלט מדוע אתה מתרעם על אותו נלוז אשר כינית "ידיד-נפש" ומתפלא על אחרים שהם לא מתרעמים על-כך וגרוע מזה מתרעמים על זה שאתה מתרעם על כך. אבל ניתן להסיק שאצל רובם זה פשוט עניין של תמיכה בתופעת ה"ידיד-נפש" הזאתי.
תופעה בה יתמכו הגברים שאוהבים לקחת על עצמם את תפקיד ידיד-הנפש (מלבד אולי יחידי-סגולה ליברלים במיוחד- כי אני לא מאמין שברייב-דווארף, תום, שולט באהבה, אוראנוס וטיצ'ר הם כאלה שפלי-רוח; מתנצל מראש אם שכחתי כמה שמות של אנשים משכמם-ומעלה, פשוט מלא הגיבו פה בכלוב);
והנשים שנהנות מחסדיהם של ידידי-הנפש; כי משום-מה לא הייתה פה אפילו אחת (מלבד שפחתי היקרה) שגינתה את התופעה (מלבד אולי גם נריסה, לא זוכר...).
מה שכן, פרלין הציעה פה רעיון מוצלח בנוגע להתניית-גבולות לידידות הזו... אבל אם הולכים לקראת הדרך הזו, צריך לקחת בחשבון שמדובר בפשרה.

למיקל

הדורבנים​(נשלט) • 11 באוג׳ 2010

דוחה ברמות קשות, ואם זאת ריאליסטי עד אימה.
אהבתי מאוד מאוד.

מיקל

פרלין​(נשלטת){ש} • 11 באוג׳ 2010

את מעולה!

איזה יופי של סיפור.