שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

מנהרת הזמן

בלוסום​(לא בעסק)
לפני 14 שנים • 3 בספט׳ 2010

וואו!

בלוסום​(לא בעסק) • 3 בספט׳ 2010
אפשר עוד, ומהר? (-:

לגבי "תיקון" שגיאות בוורד - לפעמים הוא מציע הצעות שהן עצמן שגיאות כתיב, כך שתסתמך על תחושות הבטן שלך וידיעתך את השפה העברית - נראה לי שעד כה אתה עובר בצבעים עפים.. (:
זאת​(שולטת)
לפני 14 שנים • 3 בספט׳ 2010

תודה לאבו-נבוט,

זאת​(שולטת) • 3 בספט׳ 2010
מבט אחרון לאחור אל עבר הכפר הפסטוראלי שבו גדל וחונך. הוא רץ במהירות האור, הרחק מבית הוריו, מהמקום שבו מעד וחטא. אבל היא היתה כל כך יפה. היא כרעה על רצפת חדר הרחצה בזמן שחפפה את שיערה. בוהק העור זרח בקרן השמש שהצליחה לחדור מבעד פתח החריץ היחיד בחדר שאפשר את יציאת האדים. בגבה הכפוף בלטו החוליות והדגישו את גופה המתפתח, ניצני פריחתה החלו מגבשים זהותם. למרות גילה הצעיר היא נישאה בקיץ שעבר לאחיו. הוא לא הצליח לעצור בעצמו. במכה אחת קצרה וממוקדת הלם בדמות הנשית שעזרה לאשת אחיו ברחצה, תפס בשערה של הנערה גרר אותה אל מחוץ לחדר, על שביל העפר, לפאתי הכפר. הוא לא שמע את זעקותיה כשגופה נחבל ונפצע, לא ראה את קילוחי הדם על רגליה הפצועות מאבני הדרך. הוא זרק אותה על האדמה, פשט את בגדיו, נשכב מעליה וחדר לתוכה בתנועה אחת קצרה ומהירה.
עכשיו הוא ברח, הרחק מזעם אחיו ומשפחתו. העוצמה החייתית שבו אפשרה לו לגמוע את הדרך במהירות במשך השעות שעברו מאז עזב את עברו. רק כשירד הליל הרשה לעצמו לסטות מהדרך הסלולה אל תוך היער שסביב ולנסות ולחפש לעצמו מקום שינה. חוסר הידיעה האם כבר יצאה משלחת מהכפר לחפש אותו מנעה ממנו להדליק אש. שעון על גזע עץ אפשר לגופו לנוח מהריצה הארוכה. מוחמד הבין שאינו יכול לחזור לאחור. יתרה מכך, רצוי לו להעלם ולהסתיר את עברו.
כאשר הפציעה השמש התעורר מוחמד כשהוא רעב, גופו דואב מהמאמץ של אמש ובאמתחתו אין דבר מלבד הבגדים שעל גופו. אל הדרך ממנה סטה חשש לשוב ולכן החל מחפש סביבו מה אפשרי לו לאכול. בשיטוטיו ביער מצא שביל נידח שהוסתר ע"י שורשי העצים ושיחים קטנים. הוא התקדם בתוואי המוסתר שהוביל אל פאתי כפר לא מוכר. הרעב שכבר הכניע אותו גבר על חששותיו והוא צעד אל עבר הבית הראשון שנקרה בדרכו. למזלו דיירי הבית יצאו לעבודתם בשדות. לאחר שאכל פנה להביט סביבו. הוא ארז לעצמו מעט צידה לדרך ויצא מבעד לדלת. נכנס שוב אל הבית, אחז בנבוט שמצא קודם מוסתר ועזב.
מוחמד חזר אל היער והחל לצעוד. לא היה לו כיוון או מושג לאן ללכת. הוא הניח לרגליו לגורלו לקבוע את עתידו. שעתיים מאוחר יותר הבחין בשיירה המשתרעת לאיטה. בראש צעדו הסוסים שעליהם ישבו לוחמים בעלי שפם רחב, מובילים אחריהם שיירה של שבויי מלחמה שעתידם להימכר כעבדים. עד לאותו הרגע מוחמד שמע אודות העות'מאנים שכבשו את ארצו, מעולם לא פגש בהם במציאות. הוא עקב אחרי השיירה האיטית ולעת ערב, כאשר עצרו למנוחת לילה התגנב אל בין השבויים. מוחמד נמכר כממלוכ (עבד) בעיר נמל שלא ידע את שמה. הוא הובל עם שאר העבדים לאיסטנבול שם נמכר לבעלים החדש שלו, אחמד, מושל עכו. מוחמד יועד להיות חייל. למרות שהצטיין בתפקידו וקודם, מעולם לא עזב מוחמד את הנבוט. היה נושא אותו על גבו לכל מקום שאליו פנה.
לימים התחבב מוחמד על אחמד בזכות כישוריו והפך למושל יפו, אותה כבש בשמו של השליט. במעמדו החדש, שהרימו מעם, פעל למען העיר אותה כבש. הוא בנה ביצוריה ושער אחד רחב. הוא שלט ביד רמה בנתיניו ושמעו לשמצה על העונשים שבחר לתושבי העיר הרתיעו את מתנגדיו.
ערב אחד, בעודו מטייל בפרדסים שסביב העיר איחר לשוב. השער הנעול השאיר מחוץ לעיר, תחת שמיים חשופים. מוחמד חיפש לעצמו מקום להעביר את הלילה. לאור הכוכבים הדליק מדורה. דגדוג באפו העיר אותו מתוך חלום עמוק ומתוק. החיוך שנמרח על פניו נעלם כשהבין שאינו מסוגל להזיז את ידיו. עיניו נפקחו בבת אחת אל החושך שעטף אותו. הוא ניעור כשפרקי כפות ידיו קשורים מאחרי גבו, חבלים קשרו גם את קרסוליו. הקול הלוחש את שמו ליטף את עורו והזכיר לו ימים נשכחים כילד בזרועות אימו והוא חיפש למצוא מהיכן בוקע הקול. כשהתרגלו עיניו לחושך שסביב הוא הבחין בדמותה.
לגופה לבשה שמלת נזירים ארוכה שהסתירה את רזונה, פניה ושערה הוסתרו בתוך הברדס. רק עיניה הירוקות זהרו לאור גחלים כמעט כבויות שעוד נותרו במדורה. מוחמד ניעור לגמרי כאשר נשפכו על גופו המים הקרים. הוא לא ראה את הדמות שהגיחה מבין הצללים שמאחור אבל בהחלט שמע את פסיעות רגליה כשענפים וזרדים נשברו תחת כובד משקלה. דמות הנזיר עצמה לרגע את עיניה, הרכינה את ראשה כמתפללת ושלפה מבעד לשרוול הבגד תער כסף חלוד. בשתי פסיעות חרישיות צעדה לכיוונו. הוא איבד את נשימתו. הזיעה הקרה הותירה את גופו רטוב גם לאחר שהמים שנשפכו עליו נזלו אל האדמה הקשה שסביבו. התער שנצמד לעורו החל מגלח את גופו. תחילה את שיער החזה, לאחר מכן את רגליו. הקשרים שסביב קרסוליו נפתחו והוא ניסה לקום ולברוח אלא שאז מכת האלה שלו, שברה שניים מאצבעות רגליו. הוא זעק מהכאב אבל פיסק את רגליו, רחב. התער עברה כעת על שיער ערוותו, עורו שיבש בינתיים עקצץ ושרף. בעיטה באזור חלציו קיפלה אותו לשניים. עוד תנועה אחת של כף הרגל רמזה לו להסתובב ולשכב על הבטן. ידיים חזקות וקרות פישקו את פלחי ישבנו ותחושת התער המשיכה וצרבה את עורו. את שיער ראשו ושפמו המטופח בחרו הזרים להותיר לו.
מבעד לדמעות הבחין מוחמד בדמות הנזיר המתרחקת, הברדס שלראשה גלש והבזק של שיער זהוב, הגולש לאורך הגב החזיר לו את הצורך החייתי, לרוץ מהר והרחק כשרק האלה לצידו.
****
בעצם, תודה לכל האגדות סביב הדמות.
Homelander​(שולט)
לפני 14 שנים • 3 בספט׳ 2010

Re: ני

Homelander​(שולט) • 3 בספט׳ 2010
ראובן כתב/ה:
נספח פנימי

רישום קליטה, חיברות ומסירה: נערה 0126

מוקדש ל''אמן החושים'',

R


חחח, תודה אחי- קטע מוצלח במיוחד הייתי אומר...
בעיקר אהבתי את קטעי הבירוקרטיה שמוסיפים את כל האופי icon_smile.gif

בכלל רעיון טוב לכתוב את זה בסגנון הזה, המרומז אפילו קצת מינימליסטי, בהחלט נותן לזה את החזות המודרנית הנדרשת וזה הרבה יותר טוב מתיאורים בוטים וברורים.


ובגלל שאתגרת- ארים את הכפפה ואצטרף אליכם גם-כן בהמשך (בנתיים הכלבה עסוקה בלהזמין על עצמה מכות, כך שזה עולה לעדיפות ראשונה)
מזנקת בישבן פתוח​(מתחלפת)
לפני 14 שנים • 5 בספט׳ 2010

טוני,דאג ואני במיוחד!

שלום לכולם!

ישבני ואני שמחנו לראות כי הצטרפתם אלינו ואל טוני ודאג במסעינו בזמן.

מילא, בלי לשים לישבני ולי שטיח אדום, אבל בלי להזמין אותנו באופן רשמי לכאן?

אתם מוזמנים לסור אל הבלוג שלנו (המצוין) וללמוד עוד על קפיצות אמיתיות בזמן, אל ימים שהיו ואינם עוד.

הרי דוגמא:http://www.thecage.co.il/blog/userblog.php?postid=239794&blog_id=54616

ותבוא על כולנו שנה ברוכה!

מזנקת בישבן פתוח.
(בפרופיל יש גם תמונה)
מיקל
לפני 14 שנים • 5 בספט׳ 2010

תיעוד הנגרים

מיקל • 5 בספט׳ 2010
בין המסמכים המתעדים את טקסי החניכה של נשות חצר המלך מצאנו מסמך המתאר את אחת תאונות העבודה הקשות של 1241. נראה שהאלים לא היו עם הנגרים שעה שביצעו את עבודתם. חתושיליש השלישי דאג שהמקרה יתועד ובאופן אנושי ביותר ציווה להרוג את מי שלא נמצא מת. כולל המלכה. להלן התיעוד כפי שכתבו אותו הנגרים:

כל אישה בממלכה שזוכה לקבל חדר בארמון צריכה לעבור דרך הנגריה בעיר נריק. נהוג לשתף את האישה בבניית הפריט הראשון בחדרה. מנהג עתיק יומין זה הוא טקס חניכה מקובל אך לא זכור לנו מקרה כפי שקרה בטקס החניכה של לואיתי, שפחתה של קושה-אונו. כרגיל, דאגנו לסיים את שאר העבודות לפני שהתייצבה אצלנו. מטילי הכסף ששימשו אותנו לקישוט הגיעו מעבר להרי הטאורוס עוד אמש ושאר חלקי העץ כבר היו מוכנים. חומרים מובחרים ביותר. כל מה שנותר הוא לשייף, לצבוע, לחבר. בנגריה נשארנו שלושה. אבי, אחי ואנוכי. קושה-אונו ושפחתה הגיעו עשרים רגעים אחרי סעודת הצהריים. נאמר לנו שהשפחה תקבל קיטון במסדרון הדרומי ובו שולחן וכיסא. לא היה זה יוצא דופן. ידענו ששיריה משעשעים את התווננ [נשות המלך] ולכן דאגו שיהיה לה חדר משלה לכתוב אותם. המידות נלקחו מראש והערכנו שהעבודה תיקח כשלוש שעות. שמחנו כשקושה-אונו הודיעה שתבוא לקחת חלק. נוכחותה היא כבוד גדול עבורנו. אבי עוד זכר בהתרגשות את המיטה שהכינו עבורה. נגרים מכל הממלכה באו לראות את העבודה. אם ייקום מישהו ויאמר: אז למה אחרי שבחרה בכם למלאכה נהגתם כפי שנהגתם בנוכחות מלכה כה מכובדת? נאמר לו: אם לא היינו נענים לבקשותיה האם האלים היו ממשיכים להיות עימנו? היות והתחילה ראשונה להשליט את רעיונותיה הענישו אותנו האלים והפכונו לכלי משחק בידיה. במשך שנים רבות צייתנו בקפדנות לפקודות והכנו רהיטים לעילא ועילא אך מתוך החלטה תמהונית קושה-אונו רק חיפשה להשמידנו. וזה חלקנו בדבר: לפי המסורת נתנו לנערה לשרטט את השולחן שהיא חולמת עליו. קושה-אונו התערבה בשרטוט והכריזה שעל השולחן להיות הפשוט שבשולחנות. ארבעה גלילי עץ ישמשו כרגליים ודיקט כמשטח עבודה. גנזנו את שרטוט הנערה והתחלנו בעבודה. לאחר חיתוך שיוף וצביעה, עת שהחלקים התייבשו בשמש הביאה אימנו שלושה קנקני שיכר ושתינו לכבוד הנערה. כשניגשנו למלאכת הרכבת השולחן הכריזה קושה-אונו שלא ייתכן. מה לא ייתכן? שאלנו אותה בפליאה. לא ייתכן לתת לשפחה שולחן חדש שלא נעשה בו כל שימוש. מה יכולנו לעשות? הכנסו במכוון פגמים בעבודתינו. גלילי העץ המושלמים נבקעו, נשרטו והושחתו. לא היינו רגילים להוציא מבית המלאכה פריטים פגומים והדבר עורר בנו כעס. המלכה התבוננה בהנאה על השולחן שעמד כבר על שלוש רגליים. לואיתי החזיקה את הרגל הרביעית והתכוננה להגיש לנו אותה. "הרגל הזו לא ניראת משומשת מספיק" הכריזה לעברנו המלכה. גרזנים, פטישים, מסמרים, כל כלי העבודה שלנו נרתמו להשחתה. גליל העץ החלק נראה כפרצוף חרוש קמטים. אני חושב שהגרזן של אחי היה זה שפגע ראשון בידה של לואיתי. היא החזיקה עבורנו את הרגל משתי קצוותיה וידיה העדינות חטפו פגיעות. חלקן מכוונות. התעללנו בה כיון שהכריחו אותנו להתעלל ברהיט. אבי לא יכל לשאת את זעקותיה, חטף את גליל העץ והיכה אותה בפיה. היא נפלה לאחור המומה ומדממת. הדם הרב גרם למלכה לצעוק ואבי שמעולם לא יכל לשאת נשים היסטריות החל להכות גם אותה עד שרגל השולחן נשברה לשתיים. אחי התעשת ראשון והוא זה שהרג את אבי. לא המלכה כפי שחשבו אחרים. ידענו שעלינו לסיים את השולחן לשביעות רצונה של המלכה. רק בזכות נשות הארמון היו לשולחננו דגים ושיכר. סימנתי ללואיתי להתקרב אלי, מחיתי את הדם מפניה והוריתי לה לשכב על שולחן הנגרים. אחי ואני התחלנו במלאכת השיוף בעוד קושה–אונו מעודדת את הנערה מהצד. כשהכאב היה בלתי נסבל אמרה לה שהיא מסוגלת לשאתו. היא אמרה לה שהיא חזקה, שמותר לה לצרוח אבל אסור לה לזוז. ראינו איך מילותיה עוזרות לנערה לשאת את הכאב. כשהגענו לשלב החיבור היא הייתה שקטה וקלה. הרגליים האחרות היו גבוהות יותר ונאלצנו לכופפה כדי שתתאים. את ההצמדה ביצענו באמצעות שרף עץ. דרך אנושית ביותר. העבודה התארכה מעבר למה שתכננו אבל יצירתנו זו שהייתה הנועזת מכולן עוררה בנו גאווה. היא מילאה אותנו כח. לא היססנו כשעיניה של המלכה השתהו עלינו בהערכה. ניצלנו את הרגע ובאנו עליה. היא והאלים לא התנגדו. עובדה היא שבשרה היה רטוב, רך ומזמין. היא נשענה על השולחן ונסורת התעופפה סביב בשעת המעשה. לולא צעקה מעונג והביאה עלינו את השומרים ייתכן ולא היינו נאלצים להצטרף לאבי אלא בעוד שנים רבות של שגשוג והצלחה.
כתבנו בנאמנות לפרטים כפי שהתבקשנו ואנחנו מוסיפים למסמך שני תליונים עם הסמל הקפדוקי. אין לנו צורך בהם עוד. מי ייתן ולואיתי תוכל לשאת את כל מה שנכתב עליה ועוד ייכתב.
Homelander​(שולט)
לפני 14 שנים • 5 בספט׳ 2010

כפי שהבטחתי:

Homelander​(שולט) • 5 בספט׳ 2010
טוב לא לגמרי- לא משהו חדש שכתבתי כלל, אלא דווקא ישן שעדיין לא אבד עליו הקלח...
***

נערה ושד

לילה חשוך מהחושך
אימפריית העננים מסתירה בכוחניות את השמיים
ולמטה,
בדירה קטנה וחביבה
בחורה,
קלה ושובבה
עורה צחור כמעט, כחיוורונם של מתים
אודם שיערה הארוך, כדם החיים
והיא,
שוכבת עירומה במיטתה
ומשחקת עם עצמה לפני שנתה

אח…! יד עדינה
מזדחלת לעבר ערוותה, איבר מינה…
בעודה משחקת כילדה
בשדיה
בגופה.
אך, ממסווה השחור
מסבך העננים,
יוצאת
דמות אימתנית
והיא מתקרבת במעוף
לדירה הבהירה

והוא פורץ דרך החלון
חודר לאינטימיות הנשית,
של הבחורה הילדותית
ניצב מולה
בהמולה,
ועומד כנציב קרח
והיא, בבהלה,
מביטה בו בעיניה
במבט תמהה
וחוששת
ולאט, לאט

מתאוששת…

כשהוא ניגש אליה
ובידיו העדינות
בניגוד למראה גופו החסון, המשגע
נוגע…
תחילה היא מתכווצת
כל שריריה מגנים עליה,
אך תחת ידי המשי שלו
היא משתחררת
והוא מלטף,
משתף אותה
בפנטזיה שלו

והיא,
מתמכרת.
מתענגת,
ונושמת נשימות כבדות
והוא כורך ידיו
סביב גופה המלבב
והיא נכנעת
נקשרת אליו,
בין זרועותיו
כבקשר מעונב
הוא נושא אותה, נועץ בה את עיניו

במעוף מהיר
מעבר לחושך המזהיר
הם מתרוממים מעל העיר
ועוברים את העננים.
שם, קרוב כל-כך לירח
מעל החושך
שלמטה
בין קרני אור ענוגות
עור, מתחכך בעור
אחד שחום מאד
אחד צחור

הם מתנים זה עם זו
אהבה
אהבה זו לא
תשוקה
זו היא
והיא, מכרה נפשה לשד
שיענג אותה
התעלסות כזו לא הייתה לה מעולם
התעלסות כזו לא תהיה לה עוד
התעלסות, לא תהיה לה יותר
משום שהשד
לאחר שביצע בה זממו
מחץ אותה בין ידיו

עורה הצחור התאחד עם שיערה
בצבעים, האיומים ביותר
של החיים

נא לא לבכות על מר גורלה
כי גורל שכזה הרי מגיע לה
כאשר בני-אדם מתמכרים לתשוקה
הם יגמרו אך ורק בדם ומועקה
Siren​(מתחלפת){Misha}
לפני 14 שנים • 5 בספט׳ 2010
Siren​(מתחלפת){Misha} • 5 בספט׳ 2010
אמנון

לעיתים כל כך רחוקות מזדמן לי לראותה, את תמר.

לעיתים כל כך רחוקות, מזדמן לי לראות את הצמה הארוכה, משתלשלת על גב דק, פרחים וכסף שזורים בה, מנצנצים מבעד לשיער הכהה.

לעיתים כל כך רחוקות, אני רואה את פרקי ידיה הדקים, מבצבצים מבעד לכותונת הפסים שלה – נחשפים לרגע אחד, בכדיי להכעיס, ומיד לאחר מכן מנוערים בשנית למקומם. מניחים לי להציץ אך ורק באצבעותיה הזריזות, השבירות. יכולתי לשחוק את עצמותיה עד לאבק באגרופי, לו רק הייתי מעז.

לעיתים כל כך רחוקות, אני מביט בעיניה המרצדות באור השמש, בחיוך הנעים, בשפתיה המתכווצות בשעה שהיא ממתיקה סוד באוזני אחת מאמותיה – ולעולם לא לעברי. לעולם לא לעברי.

כיצד היא נעה סביב אבשלום, המועדף על אבי. רגליה הקטנטנות מרחפות, כתפיה הצנומות נעות, כאילו מנסה את כוחה להצמיח לעצמה זוג כנפיים. צווארה העדין, הגבעולי, מניע את ראשה לכאן ולכאן. כמה שרוצה הייתי להניח את ידיי שם, על הלבן-לבן הזה, ידיי הגרומות יהפכו לשרשרת של בשר מסביב לצווארה. לחוש את ציפורניה על עורי, עיניה המנצנצות מתמלאות בדמעות ופחד.

לחוש אותה רועדת תחתיי, לשמוע אותה מתייפחת, הבל פיה החם מתנקז בכף ידי, הצמודה אל שפתיי השני שלה. ריסיה רוטטים, איבריה המוארכים מפרכסים ונאבקים. את ידיה אמחץ כנגד הקיר, אנשך את עורה הלבן – את שדיה הזקורים, את העגלוליות החמימה של בטנה הקטנה. אחלים מהמחלה שהטילה עליי המכשפה הבתולה – אבלע אותה על כרעיה וקרביה, אלגום עד תום את התרופה המתוקה שלי – את דמעותיה אלקק בלשון כמהה, וארגיש את איברי מתחמם ומתלבן, רוחץ בשקיקה בנוזל האדום הלוהט שבין ירכיה.
ודבר – דבר לא יעזור לה לעולם, לתמר.
Martin1969​(שולט)
לפני 14 שנים • 6 בספט׳ 2010

ההבדל בין מדע לפנטזיה

Martin1969​(שולט) • 6 בספט׳ 2010
אולי קצת מאוחר אך מוטב מאוחר מלעולם לא
לכל המקטרגים על אמיתות היסטוריות כאלו ואחרות שמקומן נפקד או עוות בידיי המחבר
הנני להזכיר את ההבדל שבין מדע בסיפורת שפועל ע"פ כללים נוקשים וחוקים פיזיקאלים (ראה ערך אסימוב לדוגמא) לבין ההבדל לפנטזיה ראו ערך ריי ברדבורי סטניסלב לם ודומיוו .
הפנטזיה לא מחוייבת בחוקים מסויימים