אז מי החתול ומי העכבר ?

אז מי החתול ומי העכבר ?

אדון לנצח • 1 במאי 2004

אני הולכת לשתות קפה אצל שרית ואחר כך אנחנו הולכות עם חברות לקולנוע, אני לא אחזור מאוחר, היא שולחת אלי חיוך מסנוור ומפריחה נשיקה באוויר לכיווני.
יושב על הספה בסלון עם עיתון הערב, שומע את נקישות נעליה כשהיא הולכת, טריקת הדלת, הבטן שלי גועשת והפנים שלי מאובנים. מניח את העיתון על השולחן הקטן לידי, קם והולך לחדר השינה של הקטנים, עומד ומביט בהם ישנים, פנים קונדסיות, שלוות. למרות החימה שגועשת בקרבי אני נכנע לחיוך גדול כשאני מביט בהם. מלטף שיער חלק וריחני, מיטיב את השמיכות, מנשק מצח קטן, נושם את ריחם.
יוצא מהחדר והקיפאון שוב משתלט עלי.

מתיישב ליד המחשב, תקליטורי משחקים זרוקים בערבוביה על השולחן, מחפש את העכבר, עוקב אחרי הכבל שמקשר את המחשב לעכבר ומוצא אותו בתוך ארגז צעצועים ליד השולחן מוסתר על ידי חתול פרווה.
מביט על התמונה הזו וחושב לעצמי על משחקים, גם החיים זה סוג של משחק, לפעמים הם משחק של חתול ועכבר.
מי כאן החתול ומי העכבר אני שואל את עצמי.

מניח את העכבר על הפד ואת החתול על המסגרת העליונה של המסך, לוחש לעצמי: אז בוא נראה מי כאן החתול ומי העכבר. פותח את תוכנת הדואר, זרם של הודעות נכנסות, כמעט כולן נושאות ווירוסים. עובר עליהן ומוחק אותן אחת לאחת, מכתב קצר מאחי שבגולה, הוא מתגעגע, אני עונה לו שאולי אסע לבקר אותו. מכתב נוסף מחבר שמתלונן על ריבוי דואר הזבל, אני משתתף בצערו.
ממשיך לדפדף ולמחוק ומשם עובר לסל המחזור.
היא לא ממש מתוחכמת האישה שלי, חיש קל אני מוצא את מה שחשבה שבחיים לא אמצא.

קורא ולבי דואב.

שפחתי
כשתפתחי מכתב זה מאדונך הוא מצפה שתכרעי על ברכייך מול המסך. ידך השמאלית תהיה על העכבר כדי שתוכלי לקרוא ולגלול מכתב זה. את ידך הימנית תניחי על ערוותך ותגרי לאט את הדגדגן שלך.
בזמן שתקראי מכתב זה מחשבותייך יעסקו רק באדונך.
הוא אוסר עלייך לגמור בזמן הקריאה.
הזין של אדונך מצפה לפגישתו הלילה עם חור התחת, הפה והכוס ששייכים לאדונך. הידיים של אדונך מצפות לפגישתם עם העכוז והשדיים ששיכים לו. השוט של אדונך מצפה לפגישתו עם עורך ובשרך ששייכים לו. הרצועה של אדונך מצפה להתחבר לטבעת בקולר שעל הצוואר ששייך לאדונך. כפות הרגליים של אדונך מצפות ללשון המלקקת ששייכת לו. העיניים של אדונך מצפות לחזות בשפעת הנוזלים שתגירי מהגוף והנשמה המעונים ששייכים לו.
אדונך מצפה ממך לקרוא מכתב זה עשר פעמים מתחילתו ועד סופו.
הוא אוסר עלייך לגמור כשאת מאוננת. הגמירות שלך שייכות רק לאדונך והוא רוצה הלילה את הגוף ששייך לו לוהט, מגורה, רטוב ומשתוקק לענג אותו.
עכשיו שפחתי את רשאית לקום מכריעתך.
אדונך

מעביר את המכתב לספריה שמורה יחד עם עשרות המכתבים הקודמים שקבלה, כולן בסגנון דומה.
נזכר איך הרגשתי כשקראתי את המכתב הראשון שמצאתי. הקור המצמרר שזחל על עורפי, הרוק שלא נבלע, החמוץ בעיניים, הזעקה שקפאה בגרוני. עולמי שחרב עלי בשנייה אחת.
ההכחשה העצמית שלי, זה לא נכון מלמלתי שוב ושוב זו טעות, מישהו שלח לה את הדואר הזה בטעות, לא יכול להיות שאהובתי בוגדת בי.
נזכר איך פריטים קטנים קבלו פתאום משמעות מצמררת. ההתעקשות שלה להזדיין בחושך מוחלט, הבכי החרישי שלה שתירצה בעוצמת רגשות האהבה שלה אלי כשלמעשה הכאבתי לה במקומות בהן הכאיב לה מישהו אחר לפני. החודשים הארוכים בהם לא ראיתי אותה עירומה. מיני משחות נגד חבורות שהתווספו לארון התרופות בתירוץ שהילדים נחבלים כשהם משחקים.

מביט בעיניה ורואה מישהו אחר מציץ מאחוריהן. בלילה במיטה, אחרי שאנחנו מזדיינים היא מדברת אלי ומספרת לי מה עשו הילדים, מה צריך לקנות, סידורים.
מתרפקת עלי ומספרת לי כמה היא אוהבת אותי וכמה טוב לה איתי.
אני שוכב לידה חצי קפוא ולבי בוכה בקרבי, חור עמוק נפער לי בבטן ונשמתי מאובנת. רגע אחד אני מלא חימה לוהטת ורגע אחרי צצות דמעות בזוויות עיני.
לא יודע מה לעשות, מה להגיד, איך להגיד, אני מרגיש שאני עומד להתפוצץ.
היא ממשיכה לדבר לאוזני אבל אני כבר לא שומע.

שפתיה נושקות לצווארי, היא מחבקת אותי ונרדמת.
איך? צורח קול בתוך מוחי, איך את יכולה לישון כאילו כלום לא קורה? איך את יכולה לשכב אתי כאילו כלום? מה אני? סיפוק זמני עד שאדונך האמיתי יואיל להעניק לך את חסדיו? מה אני? ספק הפרנסה שלך ושל הילדים? הם בכלל ממני הילדים? על תעני לי איך אני יכול בכלל להאמין לך? איך את יכולה להישבע לי אהבה? מה שוות בכלל השבועות והנדרים שנדרנו זה לזו? איך את יכולה לחיות עם השקרים האלו שבינינו?
איך את מצפה ממני בכלל שאני אחיה אתם?.
אני נזכר שהיא אינה יודעת שאני יודע.

כואב לי כל כך.

תמיד שיבחת אותי על העדינות והכבוד בהם אני נוהג בך. לא פעם שמעתי אותך מתגאה באוזני חברותייך המקנאות איך אני נושא אותך על כפיים. אב השנה קראת לי, ועכשיו מה שווה כל זה.
אני בקושי ישן בלילות, יש לי כאב ראש מתמיד וטורדני שאינו מרפה. הקנאה אוכלת בי בכל פה והזעם שאין לו מוצא מחורר את נפשי.

היום התייעצתי עם עורך-דין, סיפרתי לו הכל, נתתי לו לקרוא את כל המכתבים.
לדעתו יש עילה מספקת לפתוח בהליכי גירושים, כאילו שאני צריך שהוא יגיד לי אם יש עילה או אין.
הוא שאל אותי אם אני רוצה להתגרש בכלל ויעץ לי לחפש עזרה נפשית לפני שאשרף לחלוטין. אתה נראה ומתנהג כמו נר שעומד לכבות בכל רגע הוא אמר לי. במצבך הנפשי כרגע אתה לא יכול להרשות לעצמך לחשוב על פירוד והליכים. אתה צריך לשקול את הנזק לילדים. אתה צריך ייעוץ מקצועי ואולי אתה צריך ללכת עם אישתך לטיפול משפחתי.
לפני הכל אתה צריך לדבר אתה כדי שתדעו שניכם היכן אתם עומדים.

יושב בסלון על הספה, עושה עצמי מעיין בעיתון. היא מכינה ארוחת ערב במטבח.
עשרות משפטי פתיחה צצים ומתמיינים בראשי, רגע בוחר את זה ורגע אחרי פוסל אותו. כאב הראש שלי מתעצם, מניח את העיתון לידי ומשעין את ראשי על מסעד הספה, עיני עצומות.
מדוע אני לא יכול להיות גבר ופשוט להגיד לה תשמעי אני יודע הכל ועכשיו צריך לדבר על מה שקרה ומה שעומד לקרות ואיך עושים מה מעתה והלאה.
תגיד לה מצחקק קול ארסי במוחי, תגיד לזונה שחשפת אותה. שתיקרע לך מבכי מול עינייך. שייחרב עולמה כמו ששלך נחרב, שיהיה לה חושך כמו זה שאתה מהלך בו. תתנקם בכלבה השרמוטה הזו.
לא אל תגיד לה מלחש קול רך אחר בתוך מוחי, אתה אוהב אותה. אתה לא רוצה לפגוע בה, לא ככה. אולי אפשר לסדר את הדברים. תראה איך היא אוהבת אותך, איך היא מחייכת אליך, מתרפקת עליך.
הקולות אינם נותנים לי מנוח.

יושב מול מסך המחשב וגולש באתרי חדשות. צלמית צהובה קטנה מהבהבת בצד ימין של המסך, לחיצה עם העכבר וחלון ICQ נפתח מולי ובתוכו הודעה: ראית את הפוסט האחרון של האדון שלי?
מביט לצדדים, אין אף אחד, מקיש את המילה לא ולוחץ על כפתור שלח. מיד מופיעה הודעה חדשה: אז לכי לראות. מקיש במהירות: שלחי לי לינק להודעה ותוך כמה שניות מופיעה כתובת אינטרנט. מעתיק אותה במהירות לתוך נוטפד, מוחק את תוכן חלון ה ICQ, נוהם על המחשב בקול כדי שתשמע אותי במטבח ולוחץ על כפתור הריסט.
המחשב הזה אני אומר בקול, כל הזמן נתקע.

מאוחר בלילה יוצא מהמיטה, מתחבר לאינטרנט ומקיש את הכתובת שקיבלתי קודם בICQ, מוצא את עצמי גולש בפורום של שליטה, עבדים, שפחות, אדונים ומלכות. קורא את הסיפורים והתגובות, עובר מהודעה להודעה.
תוכנית מתחילה להירקם במוחי, ראשית אני נרשם לפורומים ובוחר לי ניק "אדון לנצח". שנית, ממציא ביוגרפיה קצרה ושולח אותה לפורום, זוהי הודעתי הראשונה.
סוגר את החלון ומתנתק מהאינטרנט.
בשקט חוזר למיטה ומשום מה נרדם מיד.

למחרת בלילה כשכולם ישנים מתחבר שוב לפורום וקורא את התגובות להודעה ששלחתי אתמול. אדונים ושפחות מברכים אותי לרגל הצטרפותי לקהלם הקטן. שולח תגובת תודה קצרה ופונה לחלק השני של תוכניתי. שולף מהספרייה השמורה את המכתב הראשון שקבלה אישתי מאדונה ומעתיק אותו בשלמותו לתוך חלון "הוסף הודעה חדשה" בפורום.
במכתב מתוארים בצבעים קרים וחמים מה מצפה לה באותו ערב וכיצד עליה להתכונן. לוחץ על מקש שלח ורואה איך הוא מצטרף לעמוד האינדקס בפורום.
מתנתק מהאינטרנט וחוזר למיטה.
נרדם עם חיוך על שפתי וישן את שארית הלילה כמו תינוק.

בלילות הבאים קורא את התגובות להודעות ששולח. כל הודעה היא מכתב מהספרייה השמורה. התגובות להודעות מעורבות, חלקן מבודחות, אחרות מתריסות ויש לא מעט מתחננות שאבחר בהן ואוכל לעשות בהן כחפצי.

שמתי לב שאישתי קצת מתרחקת ממני ביומיים האחרונים, מה שנקרא מרחק זהיר. מרגיש את עיניה על עורפי שורפות כמו שיפודים מלובנים. כשמביט בה בחיוך היא מחייכת אלי במבוכה, פוכרת אצבעות ידיה, עיניה אדומות ביומיים האחרונים. היא צועקת על הילדים ללא סיבה, לשאלתי מה קורה היא עונה לי שום דבר, סתם מצב רוח רע שיחלוף.
ישן מצוין. מזיין אותה בלי התחשבות, פשוט מתענג על הגוף שלה. לא איכפת לי אם גמרה או לא, לא מעניין אותי אם כואב לה או לא. אולי זה הסיפורים שקראתי בפורום ואולי כי סתם בא לי ליהנות את עצמי ולהשתמש בה לצורך זה.
בכל מקרה היא נאנקת בשקט ולא מתלוננת.

מתחבר לפורום מהמשרד בזמן העבודה, כבר חודש וחצי ששולח מדי יום אחד מהמכתבים שנשלחו לאישתי והמלאי עומד להיגמר, התקנתי תוכנת ICQ על המחשב במשרד כדי שאוכל לשוחח עם כמה שפחות. קראתי הרבה על נושא השליטה כך שאני יכול להתבטא מולן מבלי לעורר חשד.
הלילה יש לי פגישה עם אחת מהן לשיחת היכרות. אישתי עצובה כל הזמן, יש לה עיגולים שחורים סביב העיניים והיא מרבה לבכות. כשמדבר אתה היא מביטה למטה ולא עונה לי.

ממשיך להשתמש בגוף שלה להנאתי. מזיין אותה ומוצא את עצמי מדבר אליה בגסות במוחי, אומר לה משפטים כמו: תגידי תודה שאני בכלל מוכן להכניס את הזין שלי לתוך החור שלך יה חתיכת כלבה מזדיינת.
בליל אמש באמצע הזיון הוצאתי את הזין שלי מתוכה והפכתי אותה על הבטן, בלי הרבה שהיות הכנסתי בפעם הראשונה את הזין שלי לתחת שלה, דפקתי אותה שם בהנאה עצומה עד שגמרתי. היא לא אמרה מילה.
אני יודע שהיא יודעת שאני יודע.
לא איכפת לי.

אמש חזרתי באמצע הלילה מפגישה עם השפחה שלי. כן רבותיי, יש לי שפחה.
אישה בשנות השלושים לחייה. שדיים גדולים מאוד, ערווה חלקה לתפארת, ישבנים עגלגלים ורצון עז לענג אותי בכל דרך שאבחר.
נהנה לחבוט באחוריה הדשנים בכפות ידי, לראות אותם מאדימים מול עיני, לשמוע את הגניחות והתודות שלה ולחוש ברטיבות השופעת בין רגליה. לדרישתי היא מלקקת את כפות רגלי כמו במכתבים שקבלה אישתי מאדונה. אני מזיין אותה בתחת, גומר לה בפה והיא בולעת כל טיפה כאילו היה זה הנוזל היקר בעולם.
הודעתי לה שאזיין אותה בכוס רק כפרס על התנהגות יוצאת דופן והיא אינה חוסכת שום מאמץ להיות ראויה לכך.
כשחזרתי הביתה מצאתי את אישתי מחכה לי בסלון עם עיניים אדומות. הלכתי למקלחת וביקשתי שתביא לי מגבת. בזמן שהתקלחתי היא עמדה ליד דלת חדר האמבטיה וכשיצאתי הגישה לי את המגבת, התנגבתי, איחלתי לה לילה טוב והלכתי למיטה. התמונה האחרונה שאני זוכר לפני שנרדמתי היא הצללית שלה עומדת ליד המיטה.
כשהתעוררתי בבוקר מצאתי אותה שוכבת עירומה ומכורבלת בתוך עצמה על השטיח הקטן שלצד המיטה שלי.
עברו כבר שבעה חודשים, אני יוצא לפגישות עם שפחות פעמיים בשבוע. מתענג על עולם החושים החדש שנפתח לעיני. כשחוזר מאוחר בלילה היא מחכה לי עם המגבת ליד חדר האמבטיה.
אנחנו בקושי מדברים. היא הפסיקה "לצאת עם חברות" ועוזבת את הבית רק כדי ללכת איתי לחברים משותפים או לקולנוע או תיאטרון. הולכת צעד מאחורי ראשה מושפל. לפעמים כשמסמן לה ללכת לצדי וכורך את זרועי סביב כתפיה היא נמסה לתוכי כולה רועדת.
בלילות במיטה אני משתמש בה להנאתי, מזיין אותה רק בתחת, מדבר אליה בגסות וכשגומר היא מתנפלת על הזין שלי ומנקה אותו ביסודיות.

כשמתעורר בבוקר היא תמיד שוכבת עירומה ומכורבלת על השטיח הקטן שלצד המיטה שלי.
בשבוע הבא חל יום הנישואים השמיני שלנו, כמדי שנה שאלתי אותה אם יש משהו מיוחד שהייתה רוצה שאקנה לה, היא רק תלתה בי עיניים עצובות של כלב מוכה. יפה לה ככה.
אני חושב שהשנה אקנה לה במתנה קולר עור.
במחצית השנה האחרונה היא הרוויחה אותו ביושר לשם שינוי.

רחפנית-הדומית המרחפת​(שולטת) • 1 במאי 2004

כואב.

איני יודעת אם הסיפור אמיתי או לא,אך הוא כתוב בצורה נפלאה-מעביר כל רגש ,מחשבה ותחושה, מעביר את ההשפלה ,תחילה שלו ואחר שלה.

כתיבה שכל כך נוגעת.

כתיבה שצובעת בצבעים אמיתיים מציאות כל כך עגומה.

כמה ששניהם שם, לא מהסיבה הנכונה.

כתיבה איכותית, רק מקווה שאין זה סיפור אמיתי.


רחפנית-הדומית המרחפת.

HotQueen​(שולטת){תחת השמש} • 1 במאי 2004

כל פסקה שינתה את הרגשתי.
אם בתחילה הזדהתי איתך, הבנתי אותך
וכאבתי אותך, הרי שבפסקה האחרונה,
הרגשתי שונתה, וכאבתי את שניכם.
באם זה נכון, אז חסרים לי המילים,
המילים בין שניכם. ההבהרות.
ובכל מקרה, הכתיבה שלך נפלאה,
סוחפת וזורמת.

Aiko​(נשלטת){Jake} • 1 במאי 2004

אם יש פן אפל לעולם השליטה (ובוודאי שיש. למה אין?), הרי שהתיאור שלך ממחיש אותו בצורה מושלמת. עגום, כאוב, מיוסר - שני אנשים שגוררים אחד את השני לגהנום פרטי לשניים. אתה מתאר את המקומות שאליהם אני, כמישהי חדשה לעולם הזה, פוחדת עד מוות להגיע. אני מצטרפת למחמאות על כתיבתך, אבל גם מביעה, כקודמיי, תקווה עזה שהסיפור אינו אמיתי.

loren • 1 במאי 2004

החלק הראשון של מה שכתבת נתן לי הרגשה שהיית שם. החלק השני....... ברור שקראת הרבה על שליטה, אבל זה נראה לי קצת מוגזם שאחרי כמה הודעות בפורום לא מעט סאביות התחננו לשליטה.........( אין כל כך הרבה סאביות אגב.... ) זאת אומרת שידע מקריאה יש, אתה גם מכיר את הטריק של לעשות סקס בחושך....... אבל ממש בשטח אין כנראה הרבה נסיון.
גם מה שכתבת בחלק השני באמת מבהיר שאתה לא ממש מחובר לבדסמ. זה לא בדסמ מה שאתה כותב שם. זו אולי פנטזית נקמה בשימוש בכלים בדסמים. וזה רע, רע מאוד לך ולה.

יכול להיות שזה סתם סיפור- אבל לי יש תחושה שבחלק ממנו הוא לא. ( ותסלח לי מראש אם אני טועה).

You reap what you sow

teacher​(שולט) • 2 במאי 2004

You reap what you sow
היא
הוא
וגם אתה...


אבל הם...

רגעים של שקט..

mistress of the night • 2 במאי 2004

זה מה שעובר לי בראש עכשיו..
לא מסוגלת לומר מילה..