סליחה

סליחה

מאלף סוררות​(שולט) • 17 בספט׳ 2010

הקרב הבא שלי היה נגד ההולנדי.
בדרך אליו עברתי אמריקאי, שני צרפתים, ואנגלי אחד שהסריח לדעתי, ברמה אסטרטגית כנשק כימי. היה קל. כמעט קליל.
האמריקאי היה בכושר עילאי אבל היה חמום מוח, לצרפתים תמיד נהניתי להרביץ. לשני זה כנראה לא בא טוב כי הוא התנגד קצת. האנגלי גם כן היה חיה רעה אבל נמוך ועם גולגולת חשופה כמו רקדנית בווגאס. הוא חטף הכי חזק.

מסכן, נראה לי שהוא רצה לעלות לגמר.

אבל הסיפור מתחיל בערך שישה וחצי שבועות לפני הקרב.
אני לא זוכר את השם שלה. אני חושב שהיא עבדה כבייביסיטר / אופר בפיתוח. שוודית, גבוהה, היו שאמרו שהיא היתה כוסית. בכל מקרה, היא ממש התעקשה להתאמן איתנו.

זה היה בתקופה שהתאמנו לקראת אליפות אירופה ואני עוד זכרתי את המכות שקיבלתי בפעם שעברה מההולנדים הבני זונות ומהפחד עבדתי עוד יותר חזק מהרגיל. היא התאמנה עם קבוצה של חגורות שחורות אבל תמיד היתה נשארת לאימון שלנו, וממש ביקשה שיתנו לה לעלות למזרון.

כולם סירבו כולל אותי. אבל המאמן שלנו החליט שהוא רוצה שאני אעבוד איתה כי "אתה יודע גם לעבוד עדין".

טוב.


נתן "אג'ימי" והבחורה הסתערה עלי בכל הכוח. אני סופג סופג סופג וחושב בלב "טוב מה היא רוצה?" ותוך כדי שאני שומר פנים מהבעיטות שלה היא פתאום מביאה לי פיצוץ לביצים. אני חושב שהיא התכוונה ללואו קיק לירך הפנימית והתפלק לה אבל בכל מקרה ככה היה.

עברו דקות ארוכות.
הקפיצו אותי על הקרסוליים.
רציתי להקיא.
ראיתי עיגולים שחורים, שתיתי מים קרים. כאבו לי הביצים נורא. היה סרט לא טוב. כמו שאמרתי, עברו עוד דקות ארוכות.

"אתה בטוח?" שאל אותי המאמן שלי. "אתה בטוח שאתה רוצה לעלות חזרה למזרון? הנדתי בראשי עדיין מתאמץ לנסות ולהשתלט על עצמי.
"אגי'מי" הוא פתח לי את הקרב כאילו היה מלצר בפיטר לוגאר. לכולם היה ברור שזה הולך להיגמר בבשר מדמם.

יואב שהיה הפטנר הקבוע שלי לאימונים כי אף אחד לא היה מוכן לעמוד בפני האגרופים הכבדים שלו ישב בפינה וראיתי אותו מחזיק חיוך. יואב היה מרביץ חזק בבטן אבל הוא יותר מכולם ידע מה קורה כשמרגיזים מישהו. חזרתי להתרכז בה. הייתי כאוב אבל מצד שני הייתי גם מאומן, מיומן וקצת מעוצבן.


אחרי שבועיים כשהיא יצאה מבית חולים, והראייה חזרה לה ותיקנו לה את האף (לא צוחק), היא באה שוב לראות אותנו מתאמנים.
"אני מצטער שהוציאו אותך באמבולנס" אמרתי לה. "פשוט הייתי קצת חם, מהסיבוב הראשון וכנראה שלא הקפדתי מספיק להוריד עוצמות". "לא, זה בסדר" היא אמרה "למדתי הרבה, אפילו שאמרו לי שזה לקח בדיוק 40 שניות מתחילת הקרב עד שאיבדתי הכרה".

חברים מהקבוצה של השחורות סיפרו לי שהיא הפסיקה להתאמן אחרי זה. דיברו על זה שהיא פתאום התחילה לפחד מהמכות, שכשהיה נדמה לה שמישהו עומד להיכנס חזק היא ממש ירדה מהמזרון, כמעט ברחה. החברה שלי צחקו עלי. שאלו אם בא לי לעשות חלטורות ולהעביר לנשים קורס הגנה מתקיפה מינית...

הרגשתי רע. רע מאוד. היינו עשרה ימים לפני הנסיעה לאמסטרדם. אליפות אירופה. בזמנו זה היה הכל בשבילי. ידעתי מול מי אני הולך להתקע, יותר גדול ממני, יותר חזק ממני. ואני באותם ימים (הו הנעורים...) רק לסבר את האוזן הייתי 1.93 על 103 קילו בלי טיפת שומן, רק מאסה. אבל זכרתי את ההולנדי מלפני שנה.

"מה שלומך?" היא היתה מופתעת. לא ציפתה לטלפון ממני. די בצדק. לא היינו חברים, אפילו לא מכרים.
"רציתי לבקש ממך טובה" אמרתי. "אני צריך פרטנר לאימון הגנת ראש מבעיטות ואני זוכר שאת בועטת גבוה, בא לך לעבוד איתי?" היתה שתיקה. "נגיד שישי לפנות ערב, אחרי האימון האחרון. תהייה לנו הזירה רק לשנינו וגם לא יפריעו לנו כל החארות שעכשיו צוחקים עלי". "גם עלי צוחקים" היא אמרה. שמעתי בקול שלה משהו. לא יודע מה זה.

אני זוכר את המבט שלה. היו לה עיניים ירוקות כחולות, מעט מלוכסנות. העיגולים הכחולים סביבם מהאף השבור שלה כמעט נעלמו, והיא כמעט כמעט חזרה להיות יפה. המבט שלה שאל אותי מתי היא עומדת לחטוף. היא זכרה. הגוף שלה זכר. אני הרגשתי רע, כמעט נבוך.

"טוב בואי נעשה חימום קצר" אמרתי. נמתחנו. קפצנו, חבשנו, המגן שיניים שלי מעולם לא הרגיש כל כך הכרחי.

רק אני ידעתי מדוע.

הבעיטה הראשונה שלה היתה קצת מפתיעה. שכחתי שהילדה הזו יודעת לייצר מומנטום עם הרגליים כאילו שהיא מסוק שקשור לקרקע. חייכתי, המגן שיניים חתך לי קצת את החניכיים כאילו אומר לי "ממתי אנחנו מחייכים בקרב?". נתתי לה כמה מכות מגל צפויות ואיטיות לכיוון הראש. ידעתי שכשהיא תבלום אותן היא תרגיש טוב. הבטחון שלה יעלה.

הרגשתי איך אני בונה אותה. את הבטחון שלה. ואז עשיתי את שלא יעלה הדעת, פתחתי את ההגנה שלי על הפנים. שמרתי סנטר כדי לא להתעלף אבל פתחתי לה את השאר. "שתכנס, שתהנה קצת".

התאמנו איזה 25 דקות. אני זוכר את הרוק שלה עף על הפנים שלי כל פעם שהיא נכנסה בקומבו חדש בכל הכוח שהיה לה. באיזשהוא שלב הרמתי מרפקים ונתתי לה גם להיכנס לכלוב בית החזה שלי. אני זוכר קול קטן בתוך הראש שלי שאומר לי "בואנה אתה דפוק".

היא עבדה חזק, חזק מאוד אפילו. הצלע השמאלית התחתונה התחילה להבהב באור אדום של מנורת לילה בניו אורלינס. הילדה היתה בעננים, נתתי לה לפוצץ אותי והיא נהנתה מכל רגע.
החמיצות של הזיעה שרפה לי בעינים, והיה לי טעם עדין של דם בפה אבל חייכתי. המגן שיניים שוב חתך לי את החניכיים... לא מבין כלום חוץ מעבודה הבנזונה.

עברו 25 דקות. "כואב לי הגוף ואני חייב להפסיק" אמרתי. ראיתי את הירוקות-כחולות מתכווצות דרך הקסדה שלה. קיוותי שזה חיוך ולא תסכול שלא נפלתי.

עזרתי לה להוריד את התחבושות מהידיים. "אני מצטערת על המכה באשכים שלך" היא אמרה עם מבטא שכל אילתי היה מנצל אותו מיידית לספר לה שהוא קצין במסתערבים. חייכתי אליה, אמרתי לה "זה בסדר, אני מקווה שיום אחד כשהן ירדו מהביקור בשקדים שלי אני אקנה לך קפה"

=============================================
...דקה לפני שההולנדי קטע אותי כאילו הייתי בול עץ לסאונה שלו חשבתי עליה. הצלע עדיין כאבה לי ואני לא אומר שבגלל זה הוא פירק אותי לגורמים אבל זכרתי שביקשתי סליחה בדרכי שלי וזה היה נעים. שניה אח"כ הוא הביא לי את המאוושי גרי הכי נוראי בעולם ושבר לי את עצם שמאל מתחת לארובת העין.