מה קראתם טוב לאחרונה?

עולם הדיסק

Lin l • 10 ביולי 2010

ממליצה על המכשפות. הספרים אחיות הגורל ומכשפות בחוץ לארץ (Witches Abroad). הכי נהנתי מהם.

Brave Dwarf • 10 ביולי 2010

אני בחרתי באהובים ביותר ומכיוון שזה נורא אישי אנסה להביא קטעים מהזיכרון (אז אם אפשר, לא לתפוס אותי בפסיק).

ז'ורז' סימון – האיש שצפה ברכבת.
אינני ממשפחה טובה. אבל תבין שאשתי, שאביה היה ראש העיר, מקפידה לספר דברים אה לעיתונאים. אמי הייתה מיילדת ואבי אדריכל. אלא שאמי היא שפרנסה את המשפחה. כי כשהלך אבי להפגש עם לקוחות, ישב לפטפט עמם ולשתות בחברתם, עליז מדי וחברותי מדי היה מטבעו. אח"כ שכח לקבוע מחיר או ששכח איזה פרט בעבודות שקיבל עליו לעשות, וכך היה תמיד מסובך בצרות. אבל זה לא ריפא את ידיו. הוא היה נאנח: "אני טוב מדי!" אך אמי לא חשבה כך, ולא ידעתי אפילו יום אחד בלי מריבות בבית: הן היו אלימות ובייחוד כשאבי שתה יותר מכפי הרגלו ואמי צעקה עלינו, על אחותי ועלי: "תביטו על האיש הזה ותשתדלו לא לדמות לו בשום אופן! הו א יקבור אותי!" (מצד שני עכשיו במחשבה שניה, היא מזכירה לי את אשתי הראשונה. ג.א) [...] אילולא היא, הייתי נעשה מלח. אבל היא הודיעה: "לעולם לא אנשא לימאי, כי אלה אנשים ששותים והולכים אל נשים". (שוין. היא התחתנה אתו ובטח הייתה מאושר על כי אינו הומו ג.א.)

אלישע פורת – הדינוזאורים של הלשון
אלישע פורת/ קריאה מוקדמת
לאהרֹן אמיר
כֵּן, הוּא זָכַר גַּם יוֹם שֶׁל הֶאָרָה:
הַשֶּׁלֶד הֶהָזוּי שֶׁל חַיָּיו הָעֲתִידִים
נִבְקַע פִּתְאֹם וְהוּא רָאָה אֶת
פְּנִים חַיָּיו, אֶת פְּנִים שְׁנוֹתָיו, אֶת
פְּנִים פְּנִימוֹ שֶׁלּוֹ עַצְמוֹ בְּמִין רְאִי.
הוֹלֵךְ בְּתוֹךְ הַפַּרְדֵּסִים הַיְרֻקִים
שׁוֹרֵק לוֹ מַנְגִּינוֹת, דּוֹמֵעַ בַּחֲשַׁאִי,
זוֹכֵר מִלִים, גוֹדֵשׁ אוֹתָן בְּפִנְקָסוֹ:
אוֹגֵר, אוֹצֵר, אוֹמֵר, חוֹזֵר. רוֹאֶה
יָמָיו הַמִתְקַצְּרִים וְלֵילוֹתָיו שֶׁמִּתְאַבְּנִים.
וּמֵרָחֹק, מִן הַגִּבְעָה, מוֹשֵׁךְ בּוֹ אֵיזֶה
צַעַר פִּתְאֹמִי: שֶׁלֹא הִסְפִּיק וְלֹא
הִשְׁלִים וְלֹא הֵבִין וּכְבָר נִקְרָא.
(לא מזיכרון. מצאתי בנט, אבל אלישע תמיד היה מעין נטי שכזה. זוכה פרס ראש ממשלה לספרות ובחור מדהים משל עצמו, אם מנגבים מחולצתו את כתמי הבננות, כמובן)

פרנץ קפקא:
מחברות האוקטבו – כל אדם נושא בחובו חדר. עובדה זו ניתן להוכיח אפילו בעזרת חוש השמע. כשמישהו הולך ואתה מקשיב, נניח בלילה, כשהכל שקט סביב, אתה שומע למשל חריקות ראי שלא הוצמד כראוי.
הוא ניצב, חזהו נפול, כתפיו בולטות, זרועותיו מדולדלות, רגליו מתרוממות אך בקושי, עיניו נעוצות בנקודה אחת (לא אמשיך כי אם כן, אף אחד לא יעצור אותי פרט לתביעה משפטית).

מכתבים אל פליצה – תארי לך יקרה שלי, כמה הצטערתי, כעסתי, נטרתי, דאגתי, אהבתי. בערב הייתי אצל הברודים (אני מניח שהכוונה למשפחת מקס ברוד, חברו של קפקא שהציל חלק מכתביו מצוואת השמדה בשריפה. ג.א.) בדירתם החדשה ואח"כ טיילתי לי בלב שקט , שמחתי שעוד מעט אוכל לכתוב לך בשקט, שעוד מעט אוכל לשכב לישון ובעזרת שינה בריאה להפטר מן העייפות ומן ההצטננות שלי. והנה אני פוגש את פיק והוא מושך אותי [...] ובאיזו יד מאיזה חלום כתבת את שכבשתי אותך כולך? יקרה שלי, את מדמה לך זאת, לרגע מרחוק. אבל כדי לכבוש מקרוב לאורך זמן, לזה נחוצים כוחות שונים מפעולת השרירים המניעה את עטי.

מכתבים אל מילנה – בשורת המכתב הגדול הצפוי כמעט שעשויה הייתה לעורר בי חרדה, לו מכתב זה לא היה מרגיע כל כך. מה יהיה כתוב בו? כתבי לי מיד, אם הכסף הגיע אם לאו. במקרה שאבד, אשלח אחר ואם גם זה יאבד, אשלח שוב אחר במקומו וכן הלאה עד אשר נוותר בחוסר כל ויסתבר כי דווקא אז הכל יסתדר על הצד הטוב ביותר.

את הפרח לא קיבלתי, מן הסתם ברגע האחרון אמר לך לבך כי בכל זאת חבל לתתו לי.

טוב. זה היה קפקא. אז... ואת אמנון ז'קונט לא לקרוא לא משנה מה הוא כותב! אלא אם מדובר במצווה. למרות שאיש וטעמו וגו'.

מה לגבי יפנית? מרדף הכבשה של הרוקי מורקמי – עליתי לקומה העליונה של בית מלון גבוה, נכנסתי לבר המרווח והזמנתי בקבוק הייניקן. כעשר דקות חלפו עד שהביאו את הבירה. בינתיים השענתי את מרפקי על מסעד הכיסא ועצמתי את עיניי. שום מחשבה לא עלתה במוחי. לאחר שעצמתי עיניים שמעתי מין קול, כאילו מיליון גמדים קטנים מטאטאים את פנים ראשי במטאטאים קטנים. הם טאטאו וטאטאו עד אינסוף ואיש לא העלה בדעתו להשתמש ביעה. (לא, זה לא קשור אלי. מדובר בגמדים יפניים עם עיניים מלוכסנות שאוהבים אורז. ג.א.)

מי שמע על קורציו מאלאפרטה? קאפוט ספר נהדר המשלב דינאמיקה מופלאה של מבט על מלחמת עולם שנייה מכיוון אחר וספרות – העיניים קרוצות מחומר מבעית, אמרתי, מחומר חלקלק, מת: אי אפשר ללחוץ אותו בין האצבעות, הוא מחליק בין האצבעות כמו עלוקות [...] השעה הייתה קרובה לחצות הליל. השמש, עטויה ברדיד ערפל דק, זהרה מן האופק כתפוז עטוף בנייר שקוף. אור הרפאים הצפוני, שפרץ באלימות קפואה מבעד לחלונות הפתוחים, הציף בנוגה מסמא עיניים, האיר כמו בחדר ניתוח, את האולם הענקים המעוצב בסגנון פיני מודרני על תקרתו הנמוכה, על קירותיו הצבועים בלבן, על רצפת עץ הלבנה (סוג של עץ שנקראה "בריוזקה" ברוסית ולא צבע ג.א.) הוורדרדה, שם ישבנו זה זז שעות לצד השולחן.

שטן של ג'רמי לוון – לקרוא ולא לצטט. כי קריא להדהים. יש מי שימצא בו תובנות עוצרות נשימה ויש מי שימצא אותו משעשע לחלוטין. בין כה וכה – שווה מבט. נו, טוב רק טיפה (אשתי בהריון אז אני מרשה לעצמי) וכך שוב נכנסה ויטה להריון, ומה שהיה עד אז רק אסון – הפך לקטסטרופה. הדיכאון הפוסט לידתי של ויטה אחרי הולדת ג'ושוע התחבר עכשיו לדיכאון של ההריון השני. (טוב, כאן אני מפסיק להפחיד את עצמי. ג.א.) הם קראו לך זונה, הוא התפרץ ואז קבר את ראשו בידיו. הם קראו לך זונה פעם אחר פעם ולא יכולתי להפסיק אותם, הוא בכה. מי קרא לה? שאל מר קצמן בזעם, מי עשה את זה? עורכת הדין של ויטה, אמר קאסלר מבעד לדמעותיו. טוב אז שתלך עורכת הדין של ויטה תהזדיין!...

טוב, השפה לא משהו, מזכירה קצת אותי, אבל קריא ויש תובנות.

סיפורים לא נעימים של עדי צמח ואלו הבלתי רצוניים של אורלי קסטל בלום.
הוא ירד למטה, צעד לאורך שורת החנויות, אך לא מצא שם שום בית כנסת. הוא שב והקיף את הבלוק פעם ופעמיים ובשלישית אכן גילה רחוב אחר, בצד השני של הבניין, שלט קטן באותיות עבריות האומר: "שער השמיים, כמנהג ספרד." גם כאן היה גרם מעלות תלול וצר מאוד, מוסתר כמעט בצידה של חנות מזוודות ואלקטרוניקה שמרכולתה פשתה אל המדרכה שלפניה. גם בראש המדרגות הללו, שטיפסו ישר לגובה שתי קומות, היה וילון שחור, אלא שכאן ישב לפני הוילון, כחבית של זפת, על המדרגות העליונות, אברך במעיל שחור, ארוך. פניו היו אפופים ענן שחור, זקן עבות, פרוע חסר צורה, מתבדר לכל עבר באניצים רוטטים, מזדקרים לצדדים ונבללים בשיער הארוך, השחור שירד מדובלל מן הקרקפת וגלש לכל עבר.
זה היה עדי צמח וכמו שאתם רואים, יחסו אל הדת אינה רחוקה מיחסו של מר אדון בועל בתשוקה כלפי נשים שמנות. דהיינו – הוא אומר את אשר רואות עיניו. טרם יסקל באבנים, או שלא, שווה קריאה.

טוב. את אורלי אין צורך לפרסם כי היא מדויקת אבל מכיוון הזכרתי את מי שהזכרתי מעלה, לא יזיק להביא דוגמית מספרון הקטנטן והדק שאומר המון: מתוך סקרנות עלעלתי יום אחד בעיתונים שאשתי הביאה מהמטוס. בעיתון בוקר מצאתי מאמר של מ.ש. אודות ספרי האחרון. היה זה מאמר עגום ולא ברור, ויותר מחציו היה ציטוטים מהספר, ולא הבנתי מה הוא מנסה להראות במוסרו אותם (לא, זה לא קשור לתגובתי הנוכחית בכלוב. ג.א.) המשכתי וחיפשתי בעיתונים, אולי מישהו כתב משהו קצת יותר ברור אודותיי, אולם מדורי הספרות היו מלאים סיפורים קטני אמונה של צעירים יוצאי יחידות קרביות וצעירות בוגרות מוסדות סגורים.
אשתי שוטטה בבית והסריחה מזיעה, אני לא יכול להסביר כמה שזה עיצבן אותי. אמרתי לה שתשים דאודורנט (כמעט כתבתי "אפטרקייר" על מצפונו של דן קאפ. ג.א.), אם היא רוצה להסתובב עם בית שחי ספוג זיעה, והיא פרצה בבכי וקראה לי: מניאק, מאז שעלית – השתנית.

דוד מלמד – ריח גויאבות. אח"כ בימים הקודחים בשדות שלאחר הקרב, במסוקים הנזעקים לצפון ולדרום, בקומנדקרים המפלסים דרך שבילי עפר קרוש, בטנקים שבהם נמרח צלם אדם על הדפנות, ובתעלות שבהן שתערבלו גופות החללים משני הצדדים אלה באלה – נבר בן ציון לביא עם חבריו בחרדת מצווה ובכאב יורד תהומות. דילג בין מוקשים, פסח על מהמורות, גחן על גוויות נפוחות והשתלשל לתוך טנקים מפויחים. על פניו נגהה ארשת מוזרה של קדושה ותזזית. אמונה ובהייה חתומה. כל אותן שעות היה מעודד עצמו בפרקי תהילים אותן זכר בעל פה....

טוב. סיפורים ארצישראלים. אני בחרתי קטע מאחד לטעמי אבל גם אלו הגרים במדינת ת"א אנטי מלחמתית, ימצאו בו עניין. כי לריח הגויאבות אין תחליף. הן מריחות כמו כוס. אבל בלי הגלעינים. ג.א.

אברם קנטור, אזעקת שווא. גם כשהוציאה אמו אל אדן החלון את צנצנת המלפפונים להחמצה, היה ראובן ממהר להסתתר, כדי שלא לחשוף את מחבואו, אבל אותו מראה אסור, של גברת חזן, שלכד אותו, הדליק בו תחושה כה עזה של אשם, שגם עתה, בשכבו לצד איילה, העביר בו הזיכרון צמרמורת, וכמו להוסיף על גל הקור שחלף בשדרתו, החל פתאום השעון המעורר של איילה לצרצר, וראובן נרתע בבהלה, אך התעשת לפני שהחלה איילה להתהפך ולשלוח ידה אל השעון. הוא שכב בחשכה. איילה התרוממה רדומה...

יצחק בשביס זינגר. חרא של אדם אבל (היה) כותב מוכשר ולכן זכה בפרס נובל לספרות. ובכלל אני ממליץ לא להתעניין בחייהם האישיים של הסופרים כדי לא להרוס את הסיפור. הספר "משוגע" אותו איני יודע אם ניתן למצוא, לדעתי אחד הטובים שבין כתביו. והאחרון. אני קראתי אותו ביידיש, שפת אמי, אבל גם בעברית הוא בהחלט שווה.
אני משתייך לארגון המתכחש לטענה שעולם עגול, המשיך, אנחנו רק ארבעים איש בערך, אבל ירדנו לעומק הנושא. אין שום הוכחה שהעולם עגול. וזאת רק תיאוריה. דעתי היא שאטלנטיס לא שקעה בים, כפי שדיווח פלוטארך, אלא שפשוט טרם גילינו היכן הוא. קיים תיעוד של מטיילים שהגיעו למחוז שבו האדמה הייתה שקועה, והם מצאו תרבות עתיקה. אתה יכול לחשוב את זה לאגדות עממיות אבל יש נטייה לבטל אמיתות רבות משל היו אגדות עממיות. [...] כמה נעים להיות בחברת אישה צעירה מבלי שאאלץ להבטיח לה שהיא הייתה ותוסיף להיות אהובתי היחידה! כמה נעים לדעת שאין בי צורך לדרוש מאהובתי את מה שאיני מוכן לבקש מעצמי. במשך הימים שבילינו יחד דיברנו על אסקימואים, על טיבטים, או על אחרים כמותם שלא פיתחו רגש על בעלות מינית...

ארוחה ערומה של ווילאם ס. בורוז.
ציטטתי אצל ראובן באיזה שרשור, אמצא ואביא. מצאתי. לא לבעלי לב חלש.
הנער נופל בהמיית קרביים רכה דרך מבוך של מכונות מזל וסרטי זימה. גלל צואה חד מוטח מאחוריו, נפיחות מטלטלות את גופו העדין. רקטות מתפוצצות באשכולות ירוקים מעל נהר רחב ידיים. הוא שומע את הפיט-פוט הקלוש של מנוע סירה בדמדומי הג'ונגל... תחת כנפיהם החרישיות של יתושי האנופלס.
החמקמק שב ונעץ את הנער על איבר מינו. הנער מפרפר. משופד כדג על כידון. החמקמק נתלה על גבו של הנער ומתנדנד, גופו מתפתל בנוזליות גלית. דם ניגר על סנטרו של הבחור מפיו המתוק הפתוח למחצה, הקודר במותו. החמקמק נשמט ארצה בנפילה מימית שבעה, מפוטמת.

כוך בלי חלונות שקירותיו כחולים. וילון ורוד ומלוכלך מסתיר את הדלת. פשפשים אדומים זוחלים על הקירות, מתגודדים בפינות. נער עירום באמצע החדר צובט...

אייל גד, אשת הקמיקזה. ...רק להרטיב לה עוד פעם אחת את הלחי, כמו שהייתי רגיל אחרי שהיינו גומרים. בשביל זה אני מקריב את כל החסכונות שעוד נותרו לי ונכנס איתם בבת אחת לבורסה. להמר על מיה אחת ויחידה כמו שהימרתי עליה. כסף יחזיר אותה אלי, אין לי ספק, וזה הזמן הכי מתאים להמר, כשאין אין לי מה להפסיד.
ספרון קטן וכחוש של פנינים. כתוב קריא. סקסי, ומרגש.


הייתי ממליץ על אוסקר ויילד, אבל אני אוהב אותו יותר מדי ולכן מומלץ רק לקוראי אנגלית כי התרגום הוא כמו אישה. או מכוער או יפה ולא נאמן. ותמיד מרגיש כמו נשיקה דרך מטפחת.

כל ההמלצות כולן של ספרים ישנים עד ישנים מאוד בגלל השפה, בגלל התעוזה, בגלל אמת אחרת. מתנצל על טעויות הקלדה, כתיב וכו'... השתדלתי לעשות את זה הכי נקי שרק אפשר.
נפגש בספרייה.

Brave Dwarf • 10 ביולי 2010

סליחה חשוב:
אייל מגד.
(אכלתי את ה- מ'. מתנצל)

ginger • 10 ביולי 2010

כמה עושר יש פה ....
במה להתחיל ?
גם כל הגילגולים הבאים לא יספיקו......

Brave Dwarf • 10 ביולי 2010

אוח, זנגוויל. אני לא יודע מה להשיב לך. הם באמת כולם טובים. לו ידעתי לבחור, הייתי מפרסם פחות (ויכולתי יותר אבל התביישתי נורא). תתחילי מאלו שאמרתי.. רגע..
יש לי משהו מדהים בשבילך.


מסוקרן בניגוד לרצונו, גילה תובל שברגע שקוך מצטט, הוא מאבד חלק מאישיותו. סגנון הדיבור שלו השתנה, ואפילו שפת הגוף שחזרה את דניאל האומר את הדברים.
הוא אמר שכל סיפור על בנאדם הוא גם סיפור על מי שאוהב אותו ושונא אותו. שמערכות יחסים, גם הטובות, הן בעצם סוג של מלכודת, בה אין לנו את זכות הבחירה.

הצגת יחיד של יאיר לפיד. גם ישן נורא. אח"כ לבחירתך.
מחבק.

the rain song • 3 בספט׳ 2010

"בלילה מתחת לגשר האבן"
מאת ליאו פרוץ
רומן מפראג העתיקה

Madame T​(שולטת) • 3 בספט׳ 2010

לקח לי זמן להתחבר ל'אלגנטיות של הקיפוד'. בדרך כלל אני גם קוראת די מהר, אבל הפעם נדרש ממני מאמץ מסויים כדי להמשיך ולקרוא ואף לסיים את הספר רק עתה. בכל אופן, עלי לציין שהספר מיוחד במינו, לא שגרתי, עם ביקורת חברתית די נוקבת שמובעת דרך עיני השוערת והילדה.

בכל אופן, שמחה שאכן עשיתי את המאמץ. תודה על ההמלצה

flashback{ג"ו} • 18 בספט׳ 2010

במיוחד לתשרי. מקווה שהקסם שלו יעבוד גם בנובמבר:

http://bidur.nana10.co.il/Article/?ArticleID=745770


ערך מוסף: http://chicky00.wordpress.com/2010/08/23/%D7%A8%D7%90%D7%99%D7%95%D7%9F-%D7%A9%D7%A2%D7%A8%D7%9B%D7%AA%D7%99-%D7%A2%D7%9D-%D7%90%D7%94%D7%A8%D7%9F-%D7%9E%D7%92%D7%93-%D7%9C%D7%9B%D7%91%D7%95%D7%93-%D7%A1%D7%A4%D7%A8%D7%95-%D7%94%D7%97%D7%93/




ואם כבר תשרי אז גם בונוס: http://www.youtube.com/watch?v=G7cahn8VR6Q

המלצה.

nomorenomore • 18 בספט׳ 2010

השליח - מרקוס זוסאק.

(20 קטעים של) נעורים טרופים - סיאו-לו גו.

ספרים לסוכות וספרים לתמיד

ראובן • 18 בספט׳ 2010

ספרים לסוכות

''סופר צללים'' מאת רוברט האריס: סופר צללים נשכר לכתוב את זכרונותיו של ראש ממשלת בריטניה לשעבר, וחושף קנוניה בת עשרות שנים. זהו מותחן פוליטי עליו ביסס רומן פולנסקי את סרטו החדש.

''יש אלוהים?'' מאת ריצ'רד דוקינס: מחברו של ''הגן האנוכי'' בודק את מקורותיו של החבר הדמיוני האהוב מכולם - אלוהים.

***

ספרים לתמיד

''סיפורים פנטסטיים'' מאת תיאופיל גוטייה: קובץ סיפורי אהבה על-טבעיים, מאת אחד מאבות הסוריאליזם הצרפתי. (כותר נדיר, אזל בהוצאה)

''מה שגור הגורילה צריך'' מאת אורית מורן: ספר ביכורים מלוטש ומפליא, העוסק בהפיכתו של נער-תפנוקים רמת-שרוני לגבר.

R