מתחת לרגל

underfoot • 22 בספט׳ 2010

פוג,
אני העיסוק שלי בפאמדום הוא לא בדיוק שכלתני אלא יותר רגשי אבל בגלל שאני יורד לרגע מעגלת הפנטזיה והריגוש המיני ועושה דברים שמהותם חקר ולאו דווקא ריגוש אז זה כביכול שכלתני.
אני בודק מה אני מרגיש שם מתחת לנעל, ולא במושגים של זיקפה או לא זיקפה אלא במושגים של תחושות, הרגשות, רגשות ומה בדיוק עובר עלי באותה נקודה של שיכחון עצמי והתמכרות לריטואל.
הרגש הוא מבחינתי המטרה של הכל ובמיוחד לאור דעתי שמזוכיזם או סדיזם הם הפרעות רגשיות (הפרעות כאשר הן מפריעות לחיים) וגם לאור הניגוד שבין ציניות לבין הכרה ברגשות.
אין פתרון פשוט להרס עצמי משום שההרס הזה והגורמים לו אינם פשוטים אלא מורכבים מאוד ולכן אני בין השאר בוחר לנתח את הפנטזיה במקום להחיות אותה, ושוב, הניתוחים שלי יכולים אולי להיות פיוטיים או ספרותיים או פסיכולוגיים ושכלתניים אבל בסופו של עניין מה שבאמת מעניין אותי זה היסוד הרגשי ולאו דווקא המחשבות או האינטלקט.
החיטוט במורסה והעצמתה הם לא חזות הכל אבל יש בהם התרסה על נטיה כוללנית להדחקה ושיכחון, הנטיה לעסוק בפנטזיה ולהכניס את הכל לתוכה ולהתעלם מהשאלות האולי מציקות. אני כמובן מדבר על אנשים כמוך כמוני כמו צ'ראנוחה ואחרים שנולדו לתוך העניין הזה והוא נכפה עליהם שלא מבחירה. כנות בכל מחיר זה סתם משפט וגם חיפוש עצמי זה נשמע כמו משהו שנוסעים בשבילו להודו, אני לא מייצר לי מחדש את הבעיה והתהליך גם לא מייאש אותי, הנסיונות להבין את המהות של האובססיה שלי הוא לא חלק מהאובססיה, נהפוך הוא, זוהי קריאת תיגר על שליטתה של הפנטזיה על חיי ונסיון להשיג קצת שליטה בה.
הדיאלוג החשוב כאן הוא ביני לבין עצמי אם כך ולא ביני לבין הדמויות שמשחקות בפנטזיה. פאמדום זה לא רק משחקי מין עם פרטנרית וגם לא רק זוגיות, זה גם ענייני נפש פנימיים שדורשים חשבון נפש.

הדורבנים​(נשלט) • 22 בספט׳ 2010

בסדר, הבנתי לגמרי מה שאמרת. אבל מכאן, אם אני אוסף את כל הדברים שכתבת בנושא, זה לא נראה כאילו אתה רק מנתח את זה שכלתנית. זה נראה בהחלט מחייה את זה מחדש, מכל מני סיבות לא שכלתניות אולי אפילו לא מודעות (הרס עצמי, ריגוש מיני וכו'). אולי אני טועה, אבל סתם, קח את זה כנקודה נוספת למחשבה.
 
ובהזדמנות חגיגית זו - קראתי מה שכתבתי למעלה, ואני מתנצל על ההחלפה התכופה של "אם" ב"עם" ולהיפך. דפייקה שלי.