צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

גוי של תשוקה -

↑ ↓
מאסטר יקיר​(שולט)
לפני 16 שנים • חמישי, 12 ביוני 2003, בשעה 01:05

גוי של תשוקה -

מאסטר יקיר​(שולט) • חמישי, 12 ביוני 2003, בשעה 01:05


גוי של תשוקה

כבר ב-05.30 עמדה ריבקי בתפילה שבינה לבין בוראה בעבור הבוקר החדש אשר העניק לה. אחר-כך מזגה לעצמה קפה רענן וניגשה לחדר-השינה האפל, להעיר את אבריימל בעלה.
בעלה, שפניו סמוקות לנצח, התנער מן השמיכה, דילג אל הקפה כאחוז תזזית ולפעמים רחץ פניו כשמשקפיו כבר מורכבים, אחר-כך התלבש ורץ אל ה'ישיבה'. 'איזה תכשיט... איזה שידוך קיבלתי לגורלי', מילמלה ריבקי לעצמה לאחר שבעלה יצא בדלת.
'מילא, אולי פעם אצליח להרות ממנו ועולמי לא יחסר. אבל איך? איך? הרי הוא לא יודע מה צריך לעשות בשביל זה.. נו, אילו מחשבות, אני חייבת לגרש הרהורי תועבה ממוחי', אמרה היא בכעס אל לבה וחזרה לישכב. להתחמם בקצה החם של המיטה הרחק מתלונותיה על גורלה.

תמיד בנמנומי הבוקר שלה, לאחר ששבה אל המיטה, היתה עולה דמות בחלומה. גבר חילוני, זר, היה מביט ביופיה ולפעמים אף הירשתה לעצמה לאפשר לו ללטף שיער פיאתה. ריבקי היתה נזעקת מן החלום ורצה למקלחת. היא הניחה למים לזרום על גופה, כמו ביקשה לטהר את מוחה וראשה מליטופו של זה. פניה היו מאדימות ולאחר המקלחת היתה מתרפטת בחלוק-בית ישן כדי לא להביט ביופייה עצמה.
'הנה, אני מכוערת. הגבר החילוני הזה לא יגע עוד בראשי', ניסתה לשכנע את בבואתה.

שפתיה המשורטטות נושכו אל תוך פיה. ביד עצבנית קירזלה שיערה החלק כדי לפרוע בו כיעור שאותו הוא חסר. אחר-כך ניגשה למטבח להכין לעצמה תה מהול בחלב. היא פרשה פינת עוגה וטעמה אך מן השוקולד אשר ציפה אותה.
השמש האירה לה קרניים. היא ברכה על המזון אשר בא אל פיה וניגשה לקבל את חום השמש ליד החלון. היא הביטה בציפורים החופשיות ובעצים הירוקים. אוזנה היתה קשבת למשק כנפי יונה, אשר השיבה לה מבט מזווית עינה.
'את מרחמת עלי', אמרה ריבקי ליונה בלבה.
והיונה, כמו מאשרת, הרימה כנפיה, הורידה אותן ודאתה לעבר חלונה, נופפה שוב בכנפיה ונעלמה.
"בואי", שמעה ריבקי את קולה קורא ליונה.

היא הציבה ראשה מבעד לחלון וניסתה לעקוב אחר מעופה. צלצול בפעמון הדלת השיב אותה אל מציאותה.
"מי שם?" שאלה ריבקי ברעד.
"אני, שור'ה".
"רגע אחד, שור'ה, רגע אחד", השיבה וניגשה למראה למחוק חלומות של קודם, שמא תבחין שור'ה השכנה בנגיעתו של הגבר החילוני, הזר, בשיער פיאתה וניגשה אט אל הדלת.
"בוקר טוב, ריבקי".
"בוקר טוב. בואי, היכנסי".
"בואי את אלי. נשתה קפה. צריכים להביא לי את הרהיטים החדשים".
"רגע, אני מתלבשת ובאה", השיבה ריבקי.
"אבל מהר, שנספיק לפטפט קצת לפני שאתעסק עם הרהיטים", האיצה בה שור'ה.
"בסדר, בסדר. כבר", השיבה ריבקי בנימה מהולה בכעס על שנותקה מהזיותיה.

היא נעלה את דלת ביתה ואצל שור'ה הקפה כבר היה מוכן.
"בואי, שבי. מה שלומך?"
"בסדר, למה את שואלת?" ביקשה ריבקי לדעת.
"סתם. מאתמול בערב לא התראינו. נו... איך עבר הלילה?" המשיכה שור'ה להתעניין.
"רגיל. הכוכבים האירו את השמים, הירח חייך לכל עבר ואבריימל... ישן מכורבל בתורתו. זהו. כך עבר הלילה".

שור'ה רצתה לשאול עוד שאלות כי ריבקי ואבריימל היו נשואים קרוב לשנתיים וטרם נראתה התפיחה בכרסה. אך היא שתקה.
ריבקי אמרה שהיא יודעת אילו שאלות צצות בראשה.
"נו, ומה עם התשובות?" שאלה שור'ה.
"אינני יודעת... בזמן הנידה אנו ישנים בנפרד. וכשאני טהורה אנו ישנים יחד בנפרד. אבריימל..."
'רגע', קראה שור'ה למכשיר הטלפון אשר הפריע שיחתן.
מעבר לקו היתה הגננת של בנה הקטן.
"ריבקי, אני חייבת לרוץ לגן, שלוימ'ה נפל. את מוכנה לחכות לרהיטים?"
"רוצי! רוצי!" האיצה ריבקי בשכנתה.
שור'ה התלבשה וביציאה צעקה לריבקי:
"אנו עוד נמשיך לשוחח!"

'שבעה ילדים יש לה לאשה הזאת. שבעה ילדים, ואלי, אלי אבריימל, לא יודע לגשת בכלל', הרהרה בקול.

הרהיטים הגיעו. ריבקי פתחה הדלת וקבעה על פי תחושתה את מיקומם.
"את לא בעלת הבית", קבע הבחור שניהל את הבאת הרהיטים.
"לא, אני השכנה. ריבקי השכנה מהדלת ממול", גמגמה היא ברעד לעברו.
"נעים מאוד. אני גבי", אמר והושיט ידו אל ידה.
ריבקי הביטה ביד המושטת אליה.
"סליחה, אסור לי להושיט יד לאישה דתית", אמר ובכך הציל אותה ממבוכתה אגב משיכת ידו לאחור.
היא השיבה בחיוך סמוק פנים.
"מה איתך, את לא צריכה רהיטים חדשים?" שאל גבי.
"לא. יש לי רהיטים חדשים. רק מלפני שנתיים. כמעט... כמעט שנתיים. אבל הם עוד חדשים", אמרה ריבקי בבלבול.

גבי נמשך אל תמימותה. הוא לא הסיר עיניו מפניה.
"באמת, כמעט שנתיים", התעקשה ריבקי לשכנע אותו ובכך למנוע ממנו מלהביט בה עד העלות סומק בלחייה.
גבי חש באי נוחותה, התעקש לגרום לה למבוכה ולא חדל בשיחה עימה. "את רואה, העלמה ריבקי...
"לא עלמה, אני נשואה. בעלי, אבריימל, לומד ב'ישיבה'", תיקנה אותו.
"באמת? את כל-כך צעירה ויפה, אבל לא חשוב, את רואה, זוהי המיטה הכי חדישה שקיימת בשוק היום. המזרן עבה וקפיצי. תראי..." אמר לה גבי ונזרק על המזרן כשגופו עולה ויורד, עולה ויורד.
הוא נשאר שרוע לאורכו של המזרן הקפיצי החדש.
אחר-כך הניח ידו על כרסו. קרוב יותר לאזור חלציו ועקב אחר תגובותיה. ריבקי השפילה עיניה.
"נחמד", זרקה לאוויר אשר מילא את חלל החדר מבוכה רבה.

היא כיסתה פניה בשתי ידיה הרכות, העדינות, שקטנות הן מלהכיל בתוכן מלוא כלימתה, ויצאה מן החדר.
גבי יצא אחריה. הביט בה וחייך. היא ניסתה להתעלם ממנו, למרות שהגניבה מבטים אחר גופו הבנוי לתלפיות, על פי הרהוריה, כאשר גבו היה מופנה אליה.
"זהו. סיימנו, ריבקי. ריבקי השכנה. רק תחתמי לי כאן לאשר קבלת הרהיטים".
"איפה?… "
"הנה... כאן למטה. סלון שלושה חלקים, שולחן סלוני, ארון ארבע דלתות, חדר שינה, קומפלט, כולל מזרן... קפיצי..." אמר גבי ואצבעו נגעה בידה. ריבקי נבהלה ומשכה ידה לאחור.
"הנה, קחי את העט וחיתמי כאן".
היא חתמה ביד רועדת. גבי חייך אל פניה הסמוקות, שלף כרטיס ביקור ומסר לה.
"אם תרצי פעם רהיטים חדשים, תתקשרי", אמר בהביטו בה ויצא מן הדירה.

ריבקי התיישבה על הכורסא החדשה כשכרטיס הביקור עוד חבוק בכפה.
היא העבירה אצבעה במקום בו נגעה אצבעו בידה. מחשבות החלו להציף את ראשה.
היא הניחה הכרטיס בדחילו ורצה לשטוף ידיה. אחר-כך שבה אל הסלון החדש ואחזה בכרטיס.
'גבי אסייג, רהיטים.. רחוב... טלפון 947860. 947860'.
'גבי אסייג... טלפון 947860. גבי אסייג'.
היא קרעה אותו לפיסות ומיד השליכה אותן מבעד לחלון.
'גבי אסייג טלפון 947860', היא ניסתה לזכור את המספר בעל-פה.

שור'ה נכנסה הביתה עם שלוימ'ה. ריבקי נבהלה.
"מה קרה?" שאלה שור'ה.
"כלום. נבהלתי. מה שלומך, שלוימ'ה? איך נפלת?" פנתה היא אל הילד על-מנת להסתיר מבוכתה.
"ילד אחד דחף אותי, אבל עכשיו אני מרגיש טוב".
"יופי. יופי. שור'ה, תתחדשו. הנה הרהיטים. חתמתי על קבלתם. הנה, יופי של רהיטים".
"תודה, ריבקי. תודה לך. אנחנו צריכות להמשיך..."
שור'ה המשיכה לדבר אל ריבקי, אך היא בריחופה:
'גבי אסייג, 498600. לא', מילמלה היא אל תאי הזכרון אשר במוחה.
'רגע... 984760. לא, לא. שכחתי'.
"ריבקי, את איתי?"
"כ...ן, אני חייבת ללכת. שכחתי שאני צריכה ללכת. אני צריכה להיפגש עם חמותי", גימגמה. להתראות.

ריבקי רצה לחצר כדי לאסוף את פיסות הכרטיס. הן היו מפוזרות לכל עבר. הן היו רטובות מפאת הכבסים, אשר רוחה-ל'ה השכנה תלתה ממש אחרי שריבקי זרקה הפיסות. 'מדוע את עושה זאת? תמיד את עושה לי דווקא', רעמה היא בלבה לעבר מרפסתה של רוחה-ל'ה.
היא המשיכה ללקט הפיסות כמו היו פטריות שצצו לאחר הגשם שהורידה השכנה.
'אני חושבת שאספתי הכל', אמרה לעצמה ורצה אל ביתה.

היא פתחה דלתה בשקט כדי ששור'ה לא תישמע אותה. נעלה מבפנים, התיישבה במטבח וניסתה לאחות געגועים.
'זה כאן, כן, יופי. זה כאן. כן. לא, זה לא כאן. זו ה-ג'.
'רגע, של גבי או של אסייג? הנה יג' זה הסוף של אסייג. ה- ט'...'
'איפה ה- ר' וה- מ'? הנה 9. 86. א'.
'אינני מצליחה!' זעמה ריבקי על עצמה, 'איפה הזכרון שלי?'
היא הציצה בשעון.
'11:30 בוקר, יש עוד זמן, אבריימל חוזר מאוחר בערב, ולהיפגש עם חמותי ודאי שאינני צריכה. נו, איפה כל הספרות? הנה ה-ס'.
היא הצליחה להרכיב את כל האותיות הרטובות של שמו.
'עוד שלוש ספרות...'

אותיות נוספות התבוללו בין אצבעותיה הרועדות. פניה עטו זיעה.
זיעה של פחד מן המעשה הנתעב. היא רצה אל החלון והגיפה התריס.
הדליקה אור מעומעם במטבח. בדקה אם הדלת נעולה וניגשה לשטוף פניה. היא ניגבה אותן ברכות ושבה אל פיסות הנייר שלה. אל גבי שלה.
12:15, השעון ממהר. הפיסות הרטובות ממאנות להתאחד.
'3. לא, הספרה 3 לא היתה במספר הטלפון. למה זה קורה לי?' זעקה בלבה.
ריבקי התיישבה זקופה. נשמה אויר במלוא ריאותיה.
'אכין לי קפה ואז אנסה שוב', אמרה כדי להרגיע לחציה.

הקומקום השמיע שריקת רתיחה. היא בחשה עדיין בפיסות ולאחר מכן נפנתה לקפה. הפיסות החלו להתייבש. כעת קל לה יותר לאחוז בהן.
היא הצליחה למצוא את כל הספרות.
'סוף-סוף! תודה לך, אלוקים. וכעת עזור לי לאחד אותן, בבקשה!'
ריבקי הניחה סיפרה ליד סיפרה.
כל פעם בסדר שונה. 'עד שיתקבל הרצף הנכון', הבטיחה לעצמה.
צלצול בפעמון הכניסה. מתוך בהלה, אספה ריבקי הפיסות והשליכה אותן לפח האשפה.
היא ניגשה אל הדלת.
"מי שם...?"
"מכתב רשום", אמר הדוור.
היא חתמה, הודתה לו ונעלה אחריו.
'אני צריכה להוציא הפיסות מן הפח ולהתחיל להרכיב את גבי מחדש'.
'אין לי כח לעבור זאת שוב. רגע. רגע... רגע... יש לי רעיון', אמרה לעצמה ונכנסה לשור'ה.
"מה, כבר חזרת?"
"עוד לא הלכתי. חמותי התקשרה... ואמרה לי לבוא מאוחר יותר... סידרת יפה את הסלון. רהיטים יפים. מאיזו חנות קנית?" התעניינה ריבקי.
"אני מנסה להיזכר, איך קוראים להם...?"
"יש לך את הדף שחתמתי עליו", הפסיקה ריבקי את נסיונה של שור'ה להיזכר.
"את צודקת, הנה הוא שם, על השידה. תסתכלי בעצמך. אני רעבה, את רוצה לאכול איתי?"
"לא, אני אלך להתארגן לפגישה".

היא הביטה בדף ונשבעה לזכור 6 ספרות בסדר המדויק שלהן.
'גבי אסייג, 947860'.
"שור'ה, תני לי רגע עפרון. ארשום זאת. אספר לאבריימל ואולי הוא ישתכנע להחליף רהיטים בבית".
"קחי אותו. הרי הוא רק מאשר קבלת הריהוט".
ריבקי העלתה סומק קל על לחייה, הודתה לשור'ה ויצאה.
טרם הספיקה להגיע למטבח נשמע שוב צלצול הפעמון. ריבקי פתחה מבלי לשאול מי שם.
מעבר לדלת עמד גבי אסייג.

"אתה... מה אתה רוצה?" גמגמה וכולה טרודה.
"באתי לראות אם באמת יש לך רהיטים חדשים".
"היכנס. מהר! שלא תראינה אותך השכנות".
"אז מה? אני אומר להן שבאתי להציע לך איך לרהט מחדש את ביתך".
"היכנס, היכנס מהר!"
ריבקי חיפשה כמה כיסים בשמלתה, כדי להסתיר בהם ידיה הרועדות. ומשלא מצאה, שילבה אותן מתחת לחזה.
גבי הביט בהן.
בידיה.
בשדיה.
בעיניה ובשפתיה.
"הנה הסלון", קטעה ריבקי מבטיו.
"טוב, הסלון לא מדגם חדיש, אך באמת במצב טוב".
"רגע, היכן העובדים שלך?"
"הלכו. התפנו להובלה אחרת ואני התפניתי אלייך. מה עם חדר הילדים?" המשיך גבי לשאול.
"אין לי חדר ילדים. אין לי... ילדים", מלמלה בגמגום.
"ומה עם חדר השינה? המיטה במצב טוב?"
"שם, תלך לשם ותבדוק", הצביעה היא לעבר חדר-השינה.

גבי ניגש לַשָׁם שריבקי הצביעה עליו.
"המזרן במצב די טוב. המיטה מדגם ישן, אך עדיין חזקה", צעק הוא אליה מחדר-השינה.
"אל תצעק..."
"אז בואי לכאן".
היא ניגשה בהיסוס.
"בואי, ריבקי, תראי..."
"למה באת?" שאלה היא בעיניים דומעות.
"מה קרה לך, ריבקי?"
"אתה באמת לא יודע מה קרה לי?"
"מה אני צריך לדעת? אימרי לי מה עלי לדעת?"
"אתה הוא הגבר מחלומות הבוקר שלי. לך אני מרשה ללטף שיערי."
"אני לא מאמין. את מכירה אותי מקודם?"
"כן, אותך! אתה הוא הגבר הזר, החילוני מהחלומות שלי!"

גבי ניגש אליה וליטף ראשה.
"כן, אלה האצבעות המלטפות ראשי כל בוקר אחרי שאבריימל הולך ל'ישיבה'".
הוא הוביל אותה לשבת על המיטה.
"מדוע אין לך ילדים?"
היא ניגבה דמעותיה. הוא התעקש:
"את עקרה? אבריימל עקר?"
היא הניעה ראשה בשלילה.
"אז מה, סתם לא הולך לכם?"

היא הביטה בו נבוכה. שאפה אויר מלוא ריאותיה, אזרה אומץ ומלותיה זרמו בכאב:
"אני עוד בבתולי. אבריימל עוד לא ידע אותי!"
"מה?" תמה גבי והוסיף באותו טון: "שנתיים והאדון עוד לא התעלס איתך? אני לא מאמין! הוא ודאי חושב שילדים באים לעולם במקורן של חסידות, או שהוא עסוק מידי בתורתו. מה, הוא לא רואה את היופי שבך? הוא עיוור?"
"אינני יכולה יותר", אמרה ומיד קמה מן המיטה לאחר שגבי הניח ידו על כתפיה.
"תלך, בבקשה. אינני רוצה לעשות משהו שירעיל אמונתי. אנא, תלך מכאן!"
"בסדר, אך הבטיחי לי, שברגע בו תזדקקי לי, תתקשרי אלי!"
"אני מבטיחה, אנא, לך!"
"יש לך את כרטיס הביקור?"
"גבי אסייג, 947860", דיקלמה היא.
"בעל-פה, מה?" חייך אליה.

אף היא השתוממה על זכרונה, אשר שב אליה.
"אל תיבכי, אני מבטיח להיות לך לקשב. מתי שתרצי לדבר איתי..."
"בסדר, עכשיו תלך!"
"הנה, אני הולך. להתראות", אמר ופנה לעבר הדלת.
"גבי, רגע… !"
היא רצה אליו.
התקרבה והביטה בו.
הוא הביט בגופה.
"את רוצה שאחבק אותך, נכון?"

גבי לא המתין לתשובתה ולפת גופה. היא השיבה לו במגע של היצמדות. הוא קרב שפתיו אל פיה.
היא נענתה לו.
גופה רטט לאחיזתו. הוא לפת שדה בידו האחת ובשניה התהלך פסיעות מגרות על גבה.
היא נענתה לו.

הוא הוביל אותה שוב אל המיטה שהיתה עדיין במצב טוב. הוא פשט ידו על ישבנה והפשיל שמלתה.
היא נענתה לו.
"עשה זאת... עשה זאת לפני שאתחרט!"
הוא פשט בגדיו והתכוון אל בין ירכיה.
"אל תכאיב לי, בבקשה".
הוא נשק לה ברכות.
היא חשה נשימתו בתוכה והעניקה לו את מה שאבריימל לא ידע לגבות כבעל-זכות, ולא הירפתה מחיבוקה את גופו השרירי.

אחר-כך היא כיבתה תשוקתה.
"אתה צריך ללכת עכשיו", אמרה לו. אמרה ובכתה.
הוא אחז בידיה.
"אל תתייחס. אני בוכה, לא משום שאני מתחרטת על מעשי. אני בוכה על שאינני בטוחה שנוכל להיפגש שוב".
"מדוע?"
"השכנות שלי..."
"יש לי דירה. משלי. בעיר. ואני רוצה להמשיך ולהיפגש איתך. אתן לך כתובת.
ומפתח. תבואי מתי שתרצי, ומתי שאני ארצה. תמיד תימצאי אותי ממתין לך. כל יום אחרי השעה 15:00".

היא רשמה את הכתובת. מפתח לא היה לו, אך הבטיח לתת אותו בפגישה הראשונה בביתו.
היא נשקה לו בלהט.
"היזהרי… אני עלול להובילך שוב למיטה… "
"לא תתחרט, אך עדיף שתלך עכשיו".
גבי שאל מה בדיוק יש לה לעשות.
"הרבנית צריכה להגיע אלי. לתת לי שעור בהלכה. אני... חייבת קודם להתקלח".

היא הציצה דרך חור העינית הקבועה בדלת, וכשראתה כי חדר המדרגות פנוי ושדלתה של שור'ה סגורה, שיחררה את גבי מנשיקתה ואיפשרה לו לצאת.
"תתקשרי", הצליח הוא לסנן טרם ננעלה הדלת.
היא רצה לחלון. הרימה התריס והביטה בגופו המתרחק ממגע ידיה. בהתרחקו, מיהרה היא לכבס הסדין. להסיר את כיתמי הדם, אשר היו צריכים לבצבץ כבר לפני כשנתיים. אחרי המקלחת הכינה לעצמה כריך וציפתה לרבנית.

בפרק של היום למדה כיצד לשלוט בהרהוריה במיטה, כאשר בעלה לא נמצא בבית.
מחשבותיה נשאוה אל גבי. הרבנית חשה בריחופה.
לשאלתה, השיבה ריבקי, שהיא נבוכה מן הנושא ומדי פעם הציצה בשעונה.
לאחר צאתה של הרבנית, יצאה ריבקי למכבסה הציבורית בעיר.
בחבילתה היה הסדין, כי ביקשה לכבסו שוב.
'ליתר ביטחון', אמרה לעצמה.

בעל המכבסה ביקש ממנה לחזור אחרי שעה וחצי.
השמש עוד עמדה בשמים.
הרחוב המה אדם.
מכוניות.
היא חשה שכל הצפירות מכוונות אליה. אחזה בשובלי שמלתה ועשתה צעדיה מהירים.
'לא יודעת לאן. לאן שישאוני רגלי', השיבה למחשבותיה.
רוח קלילה ריחפה על שיער פיאתה והזכירה לה את מגע אצבעות ידו של גבי מן החלומות.
מן המציאות.
'גבי, כן... אולי אלך לביתו... שעה וחצי...'

היא ניצבה מול דלתו. אצבעותיה ליטפו ברוך את שמו הטבוע על השלט:
'גבי אסייג'
שפתיה מילמלו את שמו. אחר-כך אזרה לה אומץ ולחצה על כפתור הפעמון. פעם אחת.
פעמיים.
ועוד.
'אולי הוא לא בבית?' חשבה לעצמה ואמרה לסגת משם.
כאשר דרכה כף רגלה על גרם המדרגות, נפתחה הדלת.
"ריבקי, בואי".
היא פסעה אל ידו המושטת לעברה ואמרה:
"אני מצטערת. היה לי סידור בעיר. הייתי במכבסה. בעוד שעה וחצי..."
גבי אטם פיה בנשיקה.
"ריבקי, אני אוהב אותך!"
"לא, אל תאמר זאת!"
"מדוע לא? מדוע להסתיר את מה שאני חש כלפייך?"

הוא כרך זרועותיו סביב גופה אשר שאג למגעו והפליא בה את כל כוח אהבתו אליה ברטט נשיקתו.
"לא, גבי. בוא נשב ונשוחח. באתי רק לשתות קפה. וגם לקחת... לקחת את המפתח שהבטחת".
גבי הביט בה כשבעיניו סימני תמיהה.
"מה קרה לך?" שאלה ריבקי.
היא קלטה את חששו שמא אין היא רוצה בו עוד.
"אל תדאג, אחרי שנתתי לך את כל נשיותי ולאחר שטעמתי מגבריותך, לא אעזוב אותך בקלות".
"אני רוצה שתעברי לגור איתי".
"גבי, אני אשה נשואה. גורלי נחרץ. אבל למה שנקלקל את מה שהיה היום, ומה שיכול להיות יפה בעתיד? בוא ניפגש עוד כמה פעמים והזמן יכתיב לנו את הגורל".

גבי שתק. הצית סיגריה ובהה בעשן המחפש מפלט בחלל.
"אני מסכים. את יותר הגיונית ממני, אך זה לא מונע ממני לומר לך בכל הזדמנות שאני אוהב אותך".
"גבי, גבי שלי. הגבר החילוני שלי מן החלומות, אנא, חבק אותי!"
גבי לא היסס.

לקראת השעה שבע ריבקי הודיעה שעליה ללכת. הוא הושיט לה מפתח לדירתו וביקש שתעמוד בהבטחתה לבוא אליו. כאשר התעקש לצאת איתה, היא סרבה.
"בעלי..."
"אל תגידי בעלי!"
"טוב, בסדר... אבריימל הוא ממשפחה ידועה בעיר. הרבה חנויות שייכות למשפחתו.
אינני רוצה שיראו אותנו יחד ברחוב. אנא, תתאפק!"
"בסדר, ריבקי, אך זיכרי שאני אוהב אותך".
היא נשקה לו ומיהרה למכבסה.

בשובה הביתה הבחינה בה שור'ה.
"שלום, ריבקי, היית אצל חמותך?"
"לא, שור'ה, היו לי סידורים, אלך אליה מחר".
"אבריימל בבית?" שאלה שור'ה.
"לא. הוא חוזר בערך בעשר בלילה, בואי אלי, נשתה קפה", הציעה לה.
"אני אצל ריבקי", זרקה שור'ה אל בעלה וסגרה הדלת.
היא הגישה קפה ועוגיות. הן התרווחו בסלון הקודר. ריבקי האירה אותו במלוא עוצמת האור.
"נו, מה עם שלוימ'ה? איך הוא מרגיש?"
"עלה לו קצת החום, אך אני מקווה שהכל יהיה בסדר. מה איתך? מה עם אבריימל?
התחלת לספר לי הבוקר", שאלה שור'ה והמתינה לתשובה.

ריבקי סידרה פיאתה על ראשה, מתחה שמלתה, היא הביטה בשור'ה וחייכה.
"אבריימל, אבריימל... אבריימל... טוב... אין הרבה מה לספר. אבריימל לא נגע בגופי אף פעם. וכשאני מנסה לדבר איתו על זה, הוא מתחיל למלמל פסוקים ונעלם אל תוך תורתו".
שור'ה פערה עיניים תמהות.
"ומה עם משפחתו? אמו יודעת...?"
"לא! מה פתאום?"
"למה? את לא יכולה לספר לה? אין ביניכן מספיק קירבה?" התעקשה שור'ה.
ריבקי נאנחה ואמרה:
"על קירבה את שואלת... הרי היא רק מהללת את אבריימל, הצדיק. את הבן, שיהיה גדול בתורה, ואני חשה שאסור לי לשבור לה הטוהר שעטפה בו את בנה. אני שותקת". "עד מתי, עד מתי, ריבקי? את, את צריכה ילדים! השנים עוברות מבלי שהאדם יחוש בהיעלמן ואז אפילו לקנות כרטיס לרכבת לא מספיקים!"

ריבקי קמה ממושבה וניגשה להעמיד קומקום לסבב נוסף. היא ניערה פרור עוגיה מעל חזה, התיישבה וחייכה:
"אני לא מוטרדת. בואי נשנה נושא, אך אנא, אל תספרי לאף אחד", התחננה ריבקי.
"לא אספר, אך יש לי רעיון. מעוניינת לשמוע?"
"איזה רעיון? מה עולה בראשך? ספרי".
היא קמה ממקומה. פסעה הלוך ושוב סביב ריבקי.
ריבקי הניעה ראשה בסיבובים סביב תנועותיה של שור'ה.
היתה כסחרחרת.
"נו, עימדי כבר במקום אחד, הראש מסתובב לי!"
שור'ה צחקה.
"תשמעי לי, תפתי אותו!"
"למה את מתכוונת? איך עלי לפתות אותו? הרי הוא משתרע במיטה כמו בול עץ ואינו חש בקיומי!"
"שימי לו בקפה משקה חריף ותפתי אותו. את חייבת! את חייבת את זה לעצמך! אני לא מבינה..."
"מה את לא מבינה?" שאלה ריבקי.
"אני לא מבינה איך את מתאפקת? ובמשפחה שלו לא שואלים מה עם ילדים?"
"ועוד איך שואלים, אך כולם מאשימים אותי. הם אומרים שמשהו אצלי לא בסדר. אבל אני אחשוב על הרעיון שלך. אולי אבצע אותו".
"אני מחזיקה לך אצבעות, ריבקי. זה ממש אסון!"
"די. בואי נשנה נושא", ביקשה ריבקי.
"כבר מאוחר לי. אלך הביתה. האמיני לי, ריבקי, אני לא הייתי מחזיקה מעמד. ואני לא יודעת איך ציחקי מחזיק מעמד בזמן הנידה. ריבקי, את מפסידה! להתראות, חמודה שלי, תרגישי טוב".
"אני לא חולה, שור'ה. אבריימל חולה. לילה טוב גם לך. תבדקי מה עם שלוימ'ה". שור'ה הינהנה בראשה ויצאה.

ריבקי התפנתה אל גבי. היא אחזה בגופה בכל מקום שהוא אחז בה. היא אחזה בדמיונה בשרירי זרועותיו. לפתע נתקלה עינה בתריס המוגף, ומיהרה לפתוח אותו ולא כדי שאבריימל לא יחוש שנעדרה מן הבית, שממילא לא יכול היה להבחין בתריס המוגף, אלא מפני שרצתה להאיר תחושותיה.
הערב עמד באויר. השמים היו מוצפים בכוכבים והירח חייך, כמו ביקש להיענות לבקשתה ולהאיר את חושותיה. היא נשמה מתיקות מריח הערב והביטה לחצר. צחוק תקף אותה. היא נזכרה בפיסות הרטובות אותן אספה אחת לאחת ואיך זעמה כלפי רוחה-ל'ה השכנה, אשר תלתה בגדים רטובים בדיוק לאחר שהיא זרקה את כרטיס הביקור הקרוע מבעד לחלונה של שור'ה.
צחוקה גבר כשנזכרה איך הרכיבה את גבי מפיסות נייר. משב של רוח קליל התנהל בעונג על כתפיה. היא התפנתה להזיות עד שובו של אבריימל. היא נזכרה ברעיון הפיתוי.
לפתות אותו, חייכה לעצמה. הרי עם משקה חריף הוא... הוא, יירדם כשראשו בתוך צלחת האוכל.
דמותו עלתה לנגד עיניה. סמוק לחיים ניצחי. בעל קומה שפופה.
לא אנסה לעשות זאת. אינני מוכנה למחוק טביעות מגעיו של גבי מגופי. גם אם לא היה לי את גבי, לא הייתי מפתה אותו!

אבריימל, בשתיקה מתמדת, נטל ידיו והתיישב שקט בפינת האוכל. ריבקי הגישה לו ארוחה. בעצם, את כל מה שנשאר מאתמול, כי ברוב סיפוקה לא נתפנתה לבישול. היו עוד מקרים בהם ריבקי הגישה לו אוכל שלא הוכן באותו היום ואבריימל קיבל הכל ושתק כפי שהיא שתקה כמעט שנתיים על שהוא אינו מנסה לדעת אותה. גם בזמן הארוחה הוא שתק. והיא שתקה.
אבריימל, אשר משקפיו כמעט ונרדמו על השולחן, נענה לקריאותיה לקום ולהתארגן לשינה. הוא מילמל לאל על המזון, לבש חליפת שינה והתכרבל בעולמו.
'לו ידעה אמך איזה תכשיט היא גידלה...' ליחששה אחריו מבלי שישמע.

אחר-כך פינתה את כלי האוכל מן השולחן. גבי זרם בכל אונו מהברז הישר אל כפות ידיה. והכלים הודחו. ריבקי שבה אל החלון לעוד מבט אל הירח אשר האיר חייה האפלים במחיצתו של אבריימל. שעה ארוכה צפתה היא מבעד לחלון. אורות המכונית, אשר חנתה ברחוב סינוורו אותה.
'מי זה ספון במכונית בשעה זו של הלילה?' הרהרה לעצמה. היא המשיכה לעמוד ולהביט. היד, אשר נופפה לה מתוך המכונית היתה ידו של גבי.
'הוא השתגע! הוא יסגיר אותי ואות קלון יוצמד לחיי!'
היא רצה לחדר השינה. אבריימל עוד מוטל היה שם באותה תנוחה של התכרבלות. היא שבה אל החלון. נטלה מגבת וזרקה אותה. שוב הציצה באבריימל. הוא לא זז. היא ירדה לראות את גבי באמתלת המגבת. הוא כבר עמד בפתח חדר המדרגות כשהמגבת בידו.

"מה אתה עושה כאן?" שאלה בבהלה.
"אני אוהב אותך! לא יכול בלעדייך!"
"גבי, תירגע. אתה עלול להרוס הכל!"
"אני יודע, זו טיפשות אפילו לבוא לשכונה בשעה כזאת, אך אינני יכול!"
"גבי, תלך. מחר אבוא אליך. בעלי..."
"אל תגידי בעלי, ביקשתי!"
"בסדר, הירגע, הוא בבית. תלך מיד!"
"ריבקי, אני הולך. אבל מחר בבוקר אחכה לך בדירה. לקחתי יום חופש."
"בסדר, בסדר. אני מבטיחה", אמרה וטיפסה במהירות.

גבי, שעלה בעקבותיה הצליח לאחוז בשמלתה.
"מה אתה רוצה?" לחשה ריבקי בכעס.
"נשיקה קטנה. אחת. שאוכל לישון רגוע".
ריבקי נמסה למשאלתו. היא נשקה לו בלהט עצום, נפרדה ממנו ועלתה לביתה.

מאחורי הדלת, אחרי שבדקה דרך חור העינית שגבי, בשגעונותיו, לא עומד שם, ואחרי שבדקה כמה פעמים אם הדלת נעולה, נשמה לרווחה. היא רצה לחלון. גבי עמד ליד מכוניתו. ריבקי כיבתה האור ונעמדה כשפניה לכיוון אורות המכונית. הוא הבהב לה לפרידה ונסע משם. היא התיישבה על כיסא בפינת האוכל. אחזה בכרסה, כדי להרגיעה מן הפחד אשר תקף אותה.
'גבי.. גבי...' הירהרה בקול חרישי. 'מה לעשות? גם אני מתחילה להתאהב בו. מה יהיה? חשבתי שרק ניפגש לצורך ההנאות, שמונע ממני אבריימל, אך אני מתגעגעת אליו. אל ידיו. לגופו. הו, אלוקים, שמור אותי בדרכי!' ביקשה בטרם עלתה למיטתה.

אל הבוקר התעוררה ריבקי עוד לפני השעון המעורר. היא צבטה בבשר ידיה וכרסה כדי לוודא שהיא עדיין חיה אחרי העינוגים של יום אתמול. שפתיה מילמלו את תפילת השחר. היא ניגשה למטבח להכין קפה לאבריימל. הוא לגם מן הקפה, התעטף בציציותיו וכמעט ששכח משקפיו טרם יצא אל ה'ישיבה'.
"אבריימל, המשקפיים שלך!" צעקה אליו.

הוא שב אל חדר השינה וניסה להיזכר היכן הניח אותם. ריבקי מצאה אותם בשידה, מעל סיפרי התורה. הוא נטלם בחופזה והסתלק. כאשר שבה ריבקי למיטה, החלה לשרטט קווים לדמותם של שני הגברים שבחייה.
אבריימל מה'ישיבה' מול גבי שלה מהרהיטים.
אבריימל המתכרבל מול גבי המתערטל.
אבריימל השותק אל מול גבי המחבק.
אבריימל הטובע - גבי הנוגע.
אבריימל המפהק - גבי המנשק.
היא עצמה עיניה במחשבה על גבי המנשק ודמות הגבר החילוני לא שבה ללטפה בבוקר הזה.

בתשע בבוקר היא נכנסה למקלחת והתקשטה לקראת ביקורה אצל גבי. התה המהול בחלב זרם באחת אל גרונה. בקומה השניה היא פגשה בשור'ה.
"בוקר טוב, ריבקי, לאן זה כל-כך מוקדם?"
"לחמותי", גימגמה ריבקי ומיהרה לדרכה.

באוטובוס, בדקה ריבקי, באם המפתח לדירתו של גבי נמצא בארנקה. היא ידעה שהמפתח נמצא שם, אך החליטה להיות בטוחה. היא ירדה בתחנה הקרובה ביותר לביתו. הביטה לשמאלה. גם לימינה וגם לאחור. היא חששה שמא יזהה אותה מישהו ממשפחתו של אבריימל, שהרי חנויות רבות שייכות לה. מדי פעם נעצרה לסדר פיאתה. חשוב היה לה להראות לו את מיטבה. לפני הכניסה לבנין שוב הביטה לצדדים. וכשאף עין לא נראתה צופה בה, נכנסה מהר וטיפסה היא בצעדים כפולים במדרגות. המפתח נשלף מארנקה. ידה רעדה. המפתח סרב להיכנס למקומו בחור המנעול.

'נו, נו...' כעסה על המפתח וניסתה בשנית. ומשלא הצליחה, שלפה את המפתח באכזריות. לקחה נשימה ארוכה ותחבה אותו עמוק במקומו. כדי לסובבו לפתיחה, החליפה יד ולפתע, המפתח נענה לה והדלת נפתחה. מבפנים היתה ננעלת הדלת בטריקה. היא הניחה תיקה וקראה לגבי. בסלון הוא לא היה. גם לא במטבח. חדר השינה היה פתוח. ריבקי נכנסה לאיטה. המיטה היתה מסודרת ונראה היה שאיש לא ישן עליה זה מכבר. היא שבה למטבח. התיישבה על הכיסא וכמעט שפרצה בבכי.
'כל הדרך רעדתי מפחד והוא לא כאן!'

ריבקי חיפשה עט בתיקה. רצתה להשאיר לו פתק. את כעסה רצתה לכתוב לו. נברה ונברה ולא מצאה עט. קמה וחיפשה בארונות המטבח. במגירות.
'הו, הנה, במגירה של הסכום יש עט.'
ריבקי דחפה ידה וניסתה לשלוף אותו. לפתע צעקה עצורה נפלטה מגרונה. היא נפצעה באצבעה מלהב הסכין. פתחה את הברז והניחה למים לשטוף הדם. מגבת לא נמצאה שם. היא חיפשה דרך לאמבטיה. גם שם לא מצאה מגבת. בינתיים הדם המשיך לזרום. היא הניחה אצבעה מתחת לזרם המים. מעבר לוילון, שפרש פרחיו על פני האמבטיה, שמעה היא שיכשוך של מים. ביד הבריאה הסיטה את הוילון.

'אמא-ל'ה!' צעקה היא.
גבי צחק. התפלש בקצף האמבט וצחק.
"הבהלת אותי!" צרחה ודמעות הציפו את עיניה.
"לא התכוונתי", אמר גבי ונעמד על רגליו ערום ורטוב.
"רציתי להפתיע אותך".
"ואם לא הייתי חותכת אצבע ולא נכנסת לאמבטיה..."
"אז לפני צאתך היית רואה על הדלת פתק, שעליו כתוב: "אני באמבטיה".
הוא חיבק אותה בלהט.
"לא, מה אתה עושה? אתה מרטיב אותי, השמלה שלי... די! תתנגב וצא החוצה!"

גבי התיישב באמבטיה והביט בה.
"מה, אתה לא מתכוון לצאת מהמים?"
"לא, אני לא מתכוון לצאת מכאן".
ריבקי הביטה בו משתוממת.
"אני מתכוון שאת תיכנסי לכאן".
השתוממותה גברה.
"שנינו...? יחד באמבטיה...?"
"כן, שנינו באמבטיה".
"אבל התקלחתי לפני שבאתי, אני נקייה, מדוע אתה פוגע בי?"
"תמימונת קטנה שלי, אני יודע שאת נקייה, אבל אפשר לאהוב גם באמבטיה", ציחקק הוא.
ריבקי פקחה זוג עיניים תמהות.
"בואי..."
היא קרבה אליו.
"תתפשטי ותיכנסי אלי לאמבטיה".
'בעצם...' חשבה ריבקי בקול, 'בעצם למה לא?'

היא הגיפה הוילון, כדי שהוא לא יראה אותה במערומיה. הוא צחק עד שסבלנותו פקעה ועל כן יצא מן האמבטיה ומשך אותה אליו בחיבוק גדול. שפתיה תרו אחר שפתיו הרטובות. בתוך הקצף השתכשך הוא וגופו בגופה. חום של תשוקה גאה בקירבה.

את הקפה בישל גבי על אש נמוכה. היא רצתה לדבר איתו, אך נראתה כמי שפוחדת להתחיל בשיחה. לבסוף אזרה אומץ והזהירה אותו לבל ישוב על מעשיו מאמש. "אני מתכוונת שלא תבוא שוב בלילה לשכונה בה אני גרה".
"את צודקת. אך הייתי חייב לראותך. כי אני אוהב אותך".
ריבקי השפילה מבטה. סידרה גופה בתוך חלוק הרחצה אשר נתן לה גבי להתעטף בו, למרות שהעדיף אותה עירומה אל מולו אך היא התביישה והעדיפה לכסות גופה בזמן שידיו לא שוטטו עליו. היא המשיכה להפגין אי נוחות.
"מה קרה, ריבקי?"
"גם אני אוהבת אותך. אך אני פוחדת", אמרה היא וחיכתה למלותיו המרגיעות.
"ממה את פוחדת?"
"מהרבה דברים... ממה שאני עושה כאשה נשואה... מבעלי. יותר נכון ממשפחתו. מהנידוי. מהחרם אשר יטילו עלי הרבנים והתושבים. אתה לא יודע לאיזה עולם אני שייכת".

גבי מזג קפה לשני הספלים אשר הכין מראש והתיישב.
"אני יודע לאיזה עולם את משתייכת", אמר בנימה של רוגע והבנה. "גם על משמרות הצניעות שמעתי ואני יודע שאולי אנו מעמידים את חיינו בסכנה אל מול הקיצונים האלה".
ריבקי התכווצה לשמע המלים אותן אמר ורעד כבד השתלט על גופה. הוא אחז בה ברוך. "ריבקי, זה לא מחייב שאנו ניפול קורבן לאותם אנשים", אמר והחל לפסוע במטבח כשאצבעו מגרדת מחשבות ברקתו.
"על מה אתה חושב?" שאלה.
הוא קרב פניו אל פניה, הביט בעיניה ממושכות ולחש:
"חשבת על אפשרות להתגרש, למשל?"
"מה פתאום? להתגרש? אתה השתגעת?"

היא קמה ממקומה ופסעה לכיוון החלון.
"ריבקי, הרי אבריימל לא נגע בך שנתיים ואת יודעת שאם במשך חצי שנה הוא לא ממלא, כגבר, אחר התחייבותו הכתובה בהלכה, את יכולה לדרוש גט! והוא, לא נגע בך מעולם! לשמחתי ולמזלי".
"ואיך אוכיח זאת? היכן בתולי? ואם אתגרש לא יימצא לי שידוך אחר!"
גבי ניגש אליה, אחז במותניה והצמיד אותה אל גופו.
"את צריכה שידוך אחר? אני מנסה לחלץ אותך מן המצב בו את נמצאת עם... עם ה'קוקו' הזה ואת רוצה שידוך אחר? אני רוצה בך, אני רוצה להתחתן איתך!"
ריבקי חסמה פיה בכף ידה כדי שצעקתה לא תישמע. גבי כרע על בירכיו, נשען בידו על בירכיה והתחנן:
"אנא, הינשאי לי!"

היא הזילה דימעה. שתיים. מן אושר בלתי מוסבר החל להציף עיניה. הוא קם ומחה אותן בשפתיו.
"אני אוהב אותך. מעולם לא התאהבתי כך, אמר ואחז בזרועה להובילה לחדר השינה. את שלי, אשה יפה", לחש אל אוזנה בלשונו.
היא פסעה באצבעות אהבה לאורך גופו אשר הזדקר מרכות לטיפותיה. גבי הישקה בה את כל תשוקתו.
"אני מעדיפה נס קפה", אמרה ריבקי בשובם למטבח.
"אז מה את אומרת, את מוכנה להתגרש ממנו ולהינשא לי?"
"גבי, תראה..."
"אל תאמרי לי לא!"
"אין לי כוונה לסרב להצעתך. אני רק רוצה שניתן לעצמינו את הזמן הדרוש להחלטה. אנו מכירים בדיוק יומיים..."
"לא נכון, זעק גבי. סליחה, לא התכוונתי לצעוק", אמר והרגיע בידיו אשר תופפו אחת על כריות אצבעות השניה.
"אנו מכירים מזמן. אני הגבר החילוני מהחלומות שלך, אשר רק לו הרשית ללטף שיער פיאתך".
"אתה צודק. אתה צודק", אמרה וצחקה.
"אבל הגבר החילוני רק ליטף את ראשי. לא היכרתי את אישיותו ולא באתי איתו במגע. במצב הזה רק יומיים אני מכירה אותו ולדעתי, זה לא מספיק זמן כדי לדעת אם הצעד הנכון הוא להתגרש מאבריימל ולהתחתן איתו. אם אין לך התנגדות להמשיך את מערכת היחסים הנוכחית כפי שהיא, אני מעדיפה. בשלב זה, כמובן".

הוא חדל לתופף בכריות אצבעותיו, טמן ראשו בכפו, צעד הלוך ועוד הלוך כחושב ואמר:
"אני מקציב לכך חודש".
"ואני אומרת חצי שנה".
"השתגעת? אני לא אעמוד בזה, אני זקוק לך לידי כעת!" אמר והציע חודשיים.
ריבקי הציעה ארבעה חודשים. לבסוף התפשרו על שלושה חודשים עד להחלטה הגורלית.
היא התלבשה. ניגשה אל הדלת ותלשה את הפתק. גבי ניצב מאחור, נצמד אל גופה ולפת את שדיה. היא נאנקה:
"גבי, מאוחר לי, אני חייבת לחזור הביתה".
" רגע... עוד רגע..." אמר והשליך חלוקו.
הוא ניצב אל מולה וכיוון שפתיו אל צוארה. גופו התחכך בתשוקתה.
ידיו הפשילו שמלתה. היא נענתה לו.
השטיח בסלון שימש להם כמצע לפורקן תשוקתם.
ריבקי שטפה גופה ובהבטחה לשוב מחר בשלוש בצהרים נעלמה אל המולת הרחוב. בדרך עצרה בחנות בגדים וקנתה לה שמלה חדשה.

בשובה הביתה שור'ה כבר ציפתה לה.
"ריבקי, היכן היית? חמותך חיכתה לך כמעט שלוש שעות, לא הלכת אליה?"
"לא, לא הלכתי אליה..." ניסתה היא להאריך מילותיה כדי למצוא זמן לחשוב על תשובה הולמת.
"אז היכן היית?"
"מה קרה, שור'ה, אני צריכה לתת לך תשובות היכן הייתי?"
"אני מצטערת, ריבקי, לא התכוונתי לחקור אותך".
"זה בסדר, שור'ה, סליחה, אני קצת לחוצה. מה אמרת לה? האם אמרת לה שהלכתי אליה?"
"לא, אמרתי לה שלא ראיתי אותך מאתמול".
"תודה, שור'ה. פגשתי חברה וסעדנו יחד. וקניתי לי שמלה חדשה".
היא שלפה מתוך השקית שמלה פרחונית יפהפיה.
"איך היא?" שאלה את שור'ה בהתלהבות.
"יפה מאוד. הצבעים מאוד הולמים אותך".
"תודה, שור'ה. אני עייפה. אני נכנסת לנוח. להתראות".
שור'ה המשיכה להביט בריבקי והבחינה בניצוץ אחר הבוקע מעיניה. עם סקרנותה נכנסה היא אל ביתה.

לקראת ערב הכינה ריבקי ארוחה לאבריימל. 'בשביל התפקיד', הרהרה, 'כאשתו אני חייבת להכין לו אוכל'.
אחר-כך התיישבה קרוב לחלון המטבח ולגמה קפה שחור. בלי חלב. מעורר. השמים היו לטובתה. הכוכבים האירו לה פנים. היא חשה בצורך לשתף מישהו בחוויה הנהדרת שלה. שאפה לחלוק תחושותיה. לשור'ה חששה לספר ולא משום שלא בטחה בה, אלא מפאת הצינעה. היא חשה שאם יבוא דבר עינוגיה לידיעת אחת השכנות, יחרב עליה עולמה והמשיכה לשמור לעצמה סוד אהבתה לגבי. פגישותיה עימו הפכו למעיין, ממנו שאבה כוחות להמשיך ולהעביר לילותיה ביחד עם הלבד במחיצתו של אבריימל.

שבוע אחד נותר עד למועד ההחלטה הגורלית. ריבקי גילתה לגבי שיש איחור במחזור החודשי שלה. הוא קפץ משמחה.
"יופי, ריבקי, זה הזמן להתגרש מאבריימל ולהתחתן איתי".
ריבקי שתקה. הוא התקרב אליה. ניסה לחבקה.
"לא, גבי... אני רוצה ללכת. אני עייפה. פשוט לא מרגישה טוב. מחר אחזור".
גבי הציע לקחתה לביתה. היא סירבה.

בבית היא התייפחה.
נרדמה מכובד הדמעות. כשהתעוררה הכינה לאבריימל מרק, שהרי הוא אוכל כל מה שמגישים לו. אחר-כך חיפשה במדריך הטלפון רופאת נשים וכשמצאה, קבעה תור לעוד יומיים. עד לפגישה עם הרופאה היא לא קמה מן המיטה. אבריימל היה יוצא בבוקר מבלי לשתות ובלילה אכל מהאוכל ששור'ה שלחה. גם אל גבי היא לא הלכה. הוא רצה לבוא לבקרה והיא איימה שאם יעשה זאת, הקשרים ביניהם ינותקו.

אל המרפאה ריבקי הגיעה בראש חבוש פיאה עטופה מטפחת על מנת למנוע זיהוי. בחדר ההמתנה ישבה בחוסר שקט ובחוסר סבלנות. היא לא הרימה עיניים אל הנשים היושבות שם והליטה פניה בכפות ידיה. השם הבדוי אותו מסרה למזכירה הושמע בחלל החדר.
'תודה לאל', מילמלה חרישית.
הרופאה חייכה אליה.
"כן, גברת... דויטש, מה הבעיה?"
ריבקי סיפרה על האיחור.
"בדיקת הריון, ביצעת?"
"לא", השיבה ריבקי בבהלה.
"מדוע?" התעקשה הרופאה.
"אינני יודעת... לא חשבתי על זה".
"בסדר, הרגיעה הרופאה, בואי נבצע בדיקה גניקולוגית ונראה מה קורה..." "עוד רגע, אל תיבהלי, בסדר, את יכולה לקום".

הרופאה שטפה את ידיה והתיישבה על כורסתה.
"המימצאים לא מראים שיש היריון", בישרה היא לריבקי.
"את בטוחה? שאלה ריבקי".
"כן, אני בטוחה. מה עם המחזור שלך, האם הוא בדרך כלל סדיר?"
לאחר שריבקי אישרה את סדירות מחזורה ביקשה ממנה הרופאה לבצע גם בדיקת דם ליתר ביטחון. ריבקי רצתה לדעת את פשר האיחור ושאלה:
"מדוע יש איחור, אם אין מימצאים של היריון?"
"תיראי", אחזה הרופאה בידה, "לאחר הנישואין, זאת אומרת לאחר שמתחילים לקיים יחסים, מתחילים אי סדרים בהופעת המחזור, אך אל תדאגי, את עוד תיקלטי".

ריבקי השפילה מבט וביקשה לקבל גלולות נגד היריון.
הרופאה השתוממה, אך רשמה מירשם ומסרה לה. ריבקי יצאה מן המרפאה בתחושת נצחון. בשלוש בצהרים כבר ישבה במטבחו של גבי. היא סיפרה לו על הבדיקה ועל תוצאתה. גבי התעצב.
"שמעי, ריבקי, מאחר שזוהי התוצאה, מבקש אני לדעת מהי החלטתך לגבינו".
"גבי, אינני מוצאת סיבה למהר. תן לי עוד זמן לחשוב. אני אוהבת אותך, אך אינני יכולה פתאום לקום ולצאת מעולמי ולחיות אחרת. אני פוחדת. אני פוחדת מהתוצאות!" "על אילו תוצאות את מדברת?"
"גבי, אני דתית. העולם שלך שונה משלי. המעבר הזה מפחיד אותי".
"אבל את נהנית מהגוף שלי!"
"גם אתה נהנה מגופי!"
"נכון, אני נהנה מגופך, אבל לא רק ממנו, אני אוהב אותך. אוהב אותך! את לא מבינה?" שאל ומשכה אליו.
"ריבקי, אני אוהב אותך. לא אוותר עלייך. אל תגידי שאת עוזבת אותי!"
"לא, גבי, לעולם לא אעזוב אותך. גם אני אוהבת אותך..."
"אז תוכיחי זאת, לעזאזל!"

ריבקי שלחה אליו מבטים פגועים. גבי, שהבחין בפגיעתה אמר:
"סליחה, אני חוזר בי מהמילה האחרונה, ריבקי, אהבי אותי כפי שאני אוהב אותך, בבקשה!"
היא נצמדה אליו בחוזקה. כיוונה שפתיה אל פיו. לאחר גיפוף ממושך צעקה: "אני אוהבת אותך! גבי, אל תלחץ. אני שלך, אז תן לי זמן, בבקשה ממך!" הוא שתק. הביט בה ושתק. אחר-כך נשאה על ידיו למיטה והשתדל להכניסה להיריון.

בערב נחה ריבקי על געגועיה לגבי. לאחר שאבריימל היה מכורבל בפינתו במיטה, היתה היא מחפשת זרועותיו של אהובה מן הצד החילוני. אחר הצהרים, כמעט בכל יום, היתה ריבקי נעלמת מתחת לגופו של גבי וחוסה בזרועות אהבתו אליה.
כעבור שישה חודשים של מפגשים, דרש גבי לדעת מה החליטה ריבקי לגבי עתידם.
"אינך יכולה לשמור אותי כשאת ישנה בלילה עם אבריימל".
"גבי, אתה יודע בברור שאין בינו לביני כל מגע!"
"אני לא אשם! אני לא יכול להעביר את הלילות לבד. אני רוצה להתעורר בבוקר עם אישה לצידי. זה כל מה שאני מבקש!"
"גבי, אתה שוב לוחץ עלי".
"כי אני נלחץ ממך. או שאנחנו יחד כל הזמן או שנפסיק להיפגש!"

ריבקי עמדה דומעת לאמירתו זו האחרונה. היא ניגבה דמעותיה, ניגשה אליו וביקשה נשיקה אחרונה נטולת כעס. הוא ביקש להיכנס למיטה, בתקווה שהפעם זרעו יחולל מהפך בכרסה. המגע הזה, שגבי כינה אותו 'מגע של תקווה', היה להם המגע הארוך ביותר.
המגע העצוב ביותר, על שריבקי החליטה לקבל את הצעתו שלא להיפגש שוב. "אני מקווה שעוד תתחרטי, ריבקי, ומתי שתתחרטי אהיה כאן בשבילך!"
'מתי שתתחרטי אהיה כאן בשבילך...' הידהד באוזניה קולו של גבי כאשר התקלחה בביתה.
'למעשה, אני כבר מתחרטת, אך עלי להתרחק ממנו וזאת כדי שלא לפגוע בו', בכתה אל ריגשותיה.

היא לא ידעה מה עליה להחליט. היא רצתה בגבי יותר מאשר בחייה היא. היא רצתה אותו מלטף אותה ולא לשוב לחלומות של הבוקר. היא התחבטה בסוגייה ובאותן התחבטויות נכנסה לישון לצד צילו של אבריימל.

שלושה שבועות חלפו מאז מגע התקווה. ריבקי איבדה כל רצון להישאר בביתה ומצד שני חששה ללכת אל גבי.
ב12:30- הטלפון צילצל. גבי שאל לשלומה. היא התייפחה. הוא ניסה להרגיעה והתעניין במחזור. לאחר שריבקי סיפרה שהכל בסדר מבחינה זו, אמר שקיווה לשמוע על היריון, כדי שתיאלץ להתגרש מאבריימל ולהינשא לו.
"הלוואי ויכולתי", התייפחה ריבקי אל אוזנו, "הלוואי ויכולתי להיות שלך!"
"ריבקי, היכרתי מישהי, ואם תוך שבועיים לא תיעני לי בחיוב, אהיה איתה!"
"לא, גבי, אל תעשה זאת! אתה יודע מה... בעצם עשה זאת. תהיה עם האחרת, כי לעולם לא אוכל להיות שלך. לפחות לא בעוד שבע וחצי שנים".
"שבע וחצי שנים...?" תמה גבי.
"אינני יכולה להסביר כרגע. אל תבזבז את חייך בגללי. אני ניצלתי את אהבתך אלי. ניצלתי את יפי גופך. היית לי 'גוי של תשוקה'. תחיה את חייך..." אמרה היא בשטף מלים ובכייה.
גבי דרש לדעת מה פשר לשבע וחצי השנים.
"אם אתה מסכים, אבוא מחר בשלוש..."
"תבואי עכשיו. אני בבית, במחלה".
"אני באה", אמרה היא וכעבור חצי שעה היתה כבר מוגנת בזרועותיו. כאשר היה שקוע בגופה דרש לדעת מה עניין השנים, וכהלצה שאל אם הזמן הזה קשור ב"שמיטה". ריבקי צחקה בקול.
"הו, גבי, מזמן לא צחקתי כך".

אחר-כך ביצבצו הדמעות בעיניה. היא הביטה בו. ביקשה ממנו לצאת מתוכה. גבי אסף גופו. היא התעטפה בחלוק והחלה פוסעת בחדר בצעדים של דאגה. גבי ניסה להפגין סובלנות, למרות שכמעט התפוצץ. לבסוף התיישבה בקצה המיטה בתנוחה כורעת כשידה פרושה על חזו השעיר. היא פתחה ואמרה:
"גבי, אולי אתה לא תבין את שאספר לך, אך תקשיב לסיפורי עד סופו מבלי להפסיקני ומבלי להקניט אותי".
הוא נשק לשפתיה ברכות והבטיח לנהוג כבקשתה.
"אני בת יחידה. נולדתי להורים מבוגרים. עניים מרודים וחולניים. בהיותי בת שבע, אבי נפטר. אמי גררה את שנותיה בחולי. לא היה לה מרפא. התרופות להרגעת כאביה היו יקרות. מידי פעם שכנים טובים שלחו פת לחם ומעט כסף", סיפרה היא ולא הביטה בפניו.

גבי הקשיב, ולא הפריע לסיפורה, רק הניח ידו על ידה הפרושה על חזו השעיר. ריבקי נשקה למיצחו. הביטה בתיקרת החדר ובידה השנייה מחתה דימעה, והוסיפה:
"לפני כארבע שנים קראתי כתבה במוסף של דתיים על משפחתו של אבריימל. החלטתי לכתוב להם ולבקש עזרה כספית, מכיוון שסופר בכתבה על עושרם הרב ועל נדיבותם לנזקקים.
"במכתבי אליהם גוללתי את מר גורלה של אמי. את חומרת ייסוריה. הייתי בת חמש-עשרה. ייחלתי לתשובתם. אחרי שבוע קיבלתי מכתב מאביו של אבריימל. ועוד שבוע חלף עד שהגיעו הוריו אל בית אמי. הם סייעו לי אך במעט, והבטיחו לסייע יותר, וביד נדיבה, באם אסכים להינשא לבנם אחר מות אמי.
"הסכמתי. לא היתה בידי הברירה, כי ראיתי שזה הפתרון המיידי לעזור לאמי לחיות את שארית חייה בכמה שפחות סבל. ואז, אביו הציג לי הסכם שעליו היה עלי לחתום. אפילו לא קראתי את הכתוב בו ועל מה אני חותמת. לאמיתו של דבר, אינני יודעת אם לא הייתי חותמת גם אם הייתי קוראת את ההסכם, כי מה שעמד לנגד עיני באותו רגע גורלי, היה טובתה של אמי.
"שנה שלמה הם תמכו בי ובאמי כספית. הכסף שהם שלחו איפשר לי לקנות תרופות יקרות, אשר הקלו במעט על כאביה של אמי. מידי פעם התקשרה אמו של אבריימל אל השכנה שלנו, לנו ודאי לא היה טלפון, כדי לברר מה קורה. בהתחלה חשבתי שהיא באמת מתעניינת בשלומה של אמי, אך מסתבר כי רצתה לשמוע שהיא כבר נפטרה, כדי שאממש את חלקי בהסכם ואינשא לבנה".

ריבקי שוב מחתה דימעה והמשיכה:
"אחרי שנה אמי נפטרה. הם הגיעו לנחם ב'שבעה' ובתום החודש הודיעו לי שהם מכבדים את זכר אמי ומאפשרים לי לחכות שנה עד החתונה.
"באותה תקופה הם המשיכו לשלוח לי כסף למחיה. עזרו לי. והשנה עברה מהר. אביו שלח נהג כדי לאסוף אותי אליהם. כשראיתי את אבריימל ידעתי שאני לא מתכוונת להתחתן איתו.
"אביו שלף את ההסכם שבו היה כתוב שאינני יכולה לעזוב את אבריימל, רק לאחר עשר שנים מיום החתונה. ואם אעשה זאת, לא תהיינה לי זכויות על הרכוש. בת שבע-עשרה הייתי כאשר נישאתי לו. קיויתי שהזמן יעבור מהר יותר.
"חצי שנה הייתי בביתם. אומללה וחסרת אונים, עד שרכשו עבורינו דירה. אבריימל לא היה מדבר בכלל. גם אחרי החתונה. פרט למלה שלום, לא שמעתי את קולו. אמרתי לך שהוא לומד ב'ישיבה', אך זו לא 'ישיבה' רגילה. זוהי מסגרת לאנשים פגועים. אני רוצה שתבין, אין בלבי כעס עליו. הוא לא אשם והוא לא יודע את חובותיו כבעל לאשתו. הוא גם לא הבין למה שלחו אותו לגור איתי".

היא שוב מחתה דימעה ושאלה:
"אתה מבין מדוע אינני יכולה להתגרש? ואל תנסה להכניסני להיריון כי אני משתמשת בגלולות. הסתרתי זאת ממך ועכשיו אתה יודע מדוע. אינני יכולה להיות בהיריון בשבע וחצי השנים הקרובות. ואינני יכולה לכבול אותך לחיי בצורה כזאת. גבי, אתה רשאי לעזוב אותי. רק תאמר לי את האמת, היכרת מישהי?"
"אינני מסוגל לחשוב על גופי בגופה של מישהי אחרת. אני אוהב אותך ואחכה שבע וחצי שנים..."
ריבקי הניחה כף ידה על שפתיו ואמרה:
"אל תאמר זאת. הזמן חורץ גורלות ואסור לך להתחייב לתקופה כל-כך ארוכה".
גבי אחז בידה ואמר:
"נמשיך להיפגש עד קצה היכולת. אהבתי את המשפט שאמרת לי: 'היית לי גוי של תשוקה'. אני מוכן להיות הגוי עוד שבע וחצי שנים".
ריבקי הניחה ראשה על חזהו.
"תורידי את הפיאה, ריבקי".
היא הרימה ראשה. הביטה בו ארוכות.
"עצום את עיניך. אני לא אחראית לתוצאות!"
"זה בסדר", הרגיע גבי.
"אתה עלול להתאכזב..."
"אני מוכן לכל, אני אוהב אותך".
"בסדר, תפקח עיניים".
גבי הסתכל בשיערה.
"הי, בשביל מה את צריכה פיאה?"
"מאז שהיכרתי אותך שיערי ארך, והנה יש לי שיער אך עלי להסתירו".
הוא משכה אל גופו ובאותה תנוחה חדר אליה.
גבי ליטף שערה ואמר:
"אני עדיין המום מסיפורך וקשה לי להאמין שישנם מיקרים כאלה, במיוחד אצל חרדים".
"החיים מלאי הפתעות. נסתרות הן דרכי הגורל ואני באחת הדרכים המוסתרות בחיי עם אבריימל ומאושרת באהבתי אליך, אך אינני מוצאת לנכון לקשור אותך אלי לעוד שבע וחצי שנים. אולי תמצא מישהי אחרת...?"
"ריבקי, על דבר אחד אני שמח בכל מערכת החיים שלך, וזה שאבריימל לא נגע בך ואיננו עושה זאת. אני בטוח שהוא לא מבין בכלל מדוע את ישנה לצידו במיטה. לכן
infinite​(נשלטת)
לפני 16 שנים • שבת, 14 ביוני 2003, בשעה 14:24
infinite​(נשלטת) • שבת, 14 ביוני 2003, בשעה 14:24
יקירי , קראתי...בנתיים קריאה ראשונה...
נדהמתי..מהרגישות ,הכישרון כתיבה...כמה אהבה יש שם ,כמה ניואנסים קטנים שאף אחד אחר לא היה מרגיש לכאורה ..כמה הבנה
חשתי כאילו אני חייה את הסיפור, את הדמויות...
מדהים
מיקה​(מתחלפת){Master Or}
לפני 16 שנים • ראשון, 15 ביוני 2003, בשעה 23:29
מיקה​(מתחלפת){Master Or} • ראשון, 15 ביוני 2003, בשעה 23:29
דום יקר,
הקפה כבר מזמן קר, את התוכנית האהובה עליי פיספסתי, וכמעט הכי חשוב לאוכל כבר יש טעם מגעיל, הסיפור המהמם שלך גרם לכל זאת, אני בד"כ קוראת מהר, ולא תמיד מגיבה, אבל משהו בכתיבה שלך מחייב קריאה איטית, להבין את כל כפל המשמעויות והניואנסים הקטנים, מאוד אהבתי!!!!!!!!!