| underfoot |
לפני 14 שנים •
24 באוק׳ 2010
צו שמונה
גיוס כללי מתחולל בתוך המלחמה הזאת. אני מגייס את הריחות שלך בשביל שישפילו אותי, הצוואר המבושם והשפתיים המתוקות אליהן לא אגיע בתוקף תפקידי כמשרת. את הריחות הרעים שלך אני כולא בתוך שקית ומגייס אותם בשביל שישפילו אותי, הרגל ששכבה יום וחצי בתוך נעל עור, הישבן שבו נאגרה זיעת היום ביחד עם שאריות של שיירים, בית השחי.
אני מגייס את חפצייך בשביל שידרכו עלי ויעשו לי כואב ולוחץ ויגבירו את דפיקות לבי. אני מגייס אותך כולך והופך אותך לאובייקט מיני, שוכח לרגע את תלת המימדיות שלך ומצייר אותך כפסל של יופי קריר, הכל מגוייס בשביל המלחמה הזאת. ואני נלחם בעצמי כמובן, כי גם אותי אני מגייס, הופך עצמי לרהיט, שרפרף, שרת, עבד, שטיח, טואלט, מה שתגידי לי שאהיה אני מוכן. אבל כמובן שזה לא את שאומרת לי מה אהיה זהו כוח עליון, אל המלחמה הפנימי שלי. אם הוא יצא מכלל שליטה אני עלול לרצוח ולהרוג, כמו הקולונל הקנדי ההוא שביום הטיס מטוסים צבאיים ובלילה גנב תחתוני נשים והסניף ולבש וצילם וריגש את עצמו. אל המלחמות שלי חי בתוכי כבר שלושים שנה לפחות והוא מקצוען אמיתי, יודע מה הוא רוצה ואיך להשיג זאת. לא תעבדו עליו. הוא שולט לחלוטין על הברזים שלי, על המיניות, על החשק. מדי פעם בא לי סתם כך לנשק מישהי ולהתאהב בה בתוך סערת חושים וונילית אבל אני מיד מוצא את עצמי מעוקר, לא חושים ולא סערה. מישהו כיבה את החשמל, מישהו עקשן ואפל שיודע מה הוא רוצה, הו כן, אסרטיבי מאוד ואפילו קצת אלים. פעם מישהי דרכה עלי בעדינות, נורא נזהרה והיה לה לא נעים, איך שכעסתי עליה, מסכנה. אני יכול לגייס את עצמי בעבורך וגם עשיתי זאת, זכורה לי תקופה שכרעתי ברך ושיפשפתי את המגף ביסודיות, לא משחק במשחקים ולא עושה קיצורי דרך, לא נוגע בעצמי ולא כלום, פשוט משפשף ונכנס לטראנס של מסירות ותשוקה. אבל הטראנס הזה גם הוא גויס ונשלח לחזית. אין חוכמות ואין התחכמויות. אילו יכולתי הייתי מחבר את עצמי לאינפוזיה ורק נוגע בעצמי כל היום, הרבה ביצים הייתי צריך לאכול בשביל לספק את התצרוכת של הצבא הזה, גם הרבה קרם מבודי-שופ. בטעם מנגו או קוקוס. את כל בני הייתי יורה אל המגבת, גם הם מגוייסים. אני מרגיש לעיתים כמו הימים האחרונים של הרייך. כולם שונאים פה את הקולונל, אחרי שהסניף תחתונים וגנב חזיות עבר לדברים קצת פחות מצחיקים. נתן לאל המלחמות שלו ביטוי ושליטה. התחיל לאנוס ובסוף עינה ורצח. בעעע....מפחיד אותי לחשוב בכלל שהוא התחיל בתמימות באיזה מועדון פטיש בטורונטו. כולם שונאים אותו ורק אני חושב עליו ומנסה להבין אותו, מה קרה לו. הרי להגיד שהוא פסיכופט זה קל, כאילו שהוא בעצם עב"ם. אבל הוא לא. הוא אדם וגם היה לו פטיש שהחמיר והלך ובסוף איבד שליטה. אני מפחד גם לאבד שליטה. בחורות הופכות בקלות לאובייקט מיני בתוך העולם הזה שלי. מלכה או שיפחה זה לא ממש משנה, וגם אני לא ממש חשוב, רק הפורענות חשובה והיא רוצה את שלה. אני חולם שעושים לי דברים ברוטליים, ריחות, הפרשות, דריכות, מכות, השפלות, כאבי לב, שריטות לב. הברוטליות נמצאת אצלי בתוכי ואני פשוט מחלק תפקידים ונותן אישורים - את תהיי ברוטאלית ואכזרית כלפיו, ואז אני יושב ומתבונן מהצד. מסתכל על המלחמה, כמו סרט מזעזע. אני מגייס כמעט כל מה שביכולתי לגייס בכדי לקיים את שדה הקרב. אני שונא קרבות וגם מלחמות, בגלל זה אני שמאלני, אבל בתוך תוכי מתקיים פאשיסט קטן ומחוריין שרק רוצה לראות דם. יש משהו אינפנטילי בחיפוש אחרי הפורענות אבל גם משהו מאוד מרגש. וגם סופר הפנטזיות המועדף עלי לווין היה שמאלני, חציו כותב סאטירה על המלחמה ועל עוולות הכיבוש וחציו השני כותב פנטזיות סאדיסטיות על משרתים וניצול ציני של מסכנים, והפקת העונג מכך. לווין כתב את קורותיו של ארנב שנתפס ומבושל ונאכל על ידי אישה ואחרי שהאישה הולכת לבית הכיסא ונפטרת מהארנב הוא מביע תשוקה שלפחות תשמור האישה את פיסות הנייר עם כתמי הארנב החומים, תשמור ותשים באלבום. אפשר לומר גם על לווין שהיה פסיכי, אבל זה יהיה קל מדי. אני בקלות מזדהה עם הארנב הזה שמגייס לו את האישה ומערכת העיכול שלה למען צרכיו הפרטיים ותחושת החשיבות ואי-החשיבות שלו. הלוואי ויכולתי לכתוב פנטזיה, משהו קצת פחות מסתבך ומסתכסך עם עצמו, משהו על נער בן ארבע עשרה שהולך לצופים ושם בשירותים תופסות אותו שתי בנות שבע עשרה ועל רקע ריחות הליזול והאבק מעוללות לו עניינים. אבל זה יהיה קל לי מדי ויעשה לי זיקפה, שבתורה מפסיקה כליל את זרימת הדם לשרירי האחריות האנושית שלי. אני מגוייס למלחמה שמהותה הקזת דם. דמי שלי מוקז בה על ידייך, אהובתי שלעולם לא רוצה בי. מן שעשוע פלילי שכזה, חטא קטן אותו אני חוטא. |
|
|
| קייסי |
לפני 14 שנים •
25 באוק׳ 2010
פוסט מדהים.
תיאור מרתק של הפער האלים בין מי שהיית שואף להיות לבין מה שמקנן בך בפועל, לתחושתך. מעניינת גם ההשוואה לקולונל ההוא, שאצלו התהום בין הרצוי למצוי העמיקה עד שהיבשת נתלשה, אם לצטט מז'ול ורן. הרי אצל הקולונל קודם המצוי היה מכובד וגלוי, והרצוי היה קינקי וחבוי, ואז התהפכו היוצרות וה(לא) רצוי הגיח ממחבואו והפך למציאות מפלצתית. מעניין איך אדם שטרח כל כך בעבר על ביסוס תדמיתו הציבורית הנורמטיבית, מרגיש ברגעים כאלה, כשכל השדים שלו בחוץ, לעיני כל. |
|
|
| מלכתך לנצח(שולטת) |
לפני 14 שנים •
25 באוק׳ 2010
אני לא יודעת ממש למה
זה הצחיק אותי לקרוא את זה (לטובה)
|
|
|
|
בכוח המוח(שולטת)
|
לפני 14 שנים •
25 באוק׳ 2010
אני אוהבת מאוד את הכתיבה הזו, אבל אותי הפוסט הזה מטריד.
הוא מטריד כי בחלקו הוא נשמע תשדיר שירות בסגנון: היום זה שכטה מג'וינט, מחר תרצח את סבא וסבתא שלך בשביל מנה. הוא מטריד כי בחלקו הוא נשמע לי - הנה אני מסביר לעצמי למה זה רע מה שאני מרגיש וצריך ורוצה, ולמה צריך גמילה מהדבר הזה. הוא מטריד כי מבין השורות הוא מרגיש לי - אני חייב למצוא דרך לשלוט על כל מלחמת העולם הזו שבתוכי, והיא הרי נמצאת גם אצלכם, שתדעו. יום אחד השד יקום וירצה שנאכיל אותו במשהו ממשי יותר משפריצי הזרע/הברטולין שלנו, ונהיה חסרי אונים. ואז מה? "כולם שונאים פה את הקולונל, אחרי שהסניף תחתונים וגנב חזיות עבר לדברים קצת פחות מצחיקים. נתן לאל המלחמות שלו ביטוי ושליטה. התחיל לאנוס ובסוף עינה ורצח. בעעע....מפחיד אותי לחשוב בכלל שהוא התחיל בתמימות באיזה מועדון פטיש בטורונטו." אבל אני חושבת שבתוך העיבוד הזה לא נלקחת בחשבון הבנה מסויימת - האלימות הזו מנוקזת דרך בדס"ם: בשפריצי פנטזיות ו/או בשפריצי זרע, מעובדת האלימות, ההשפלה, הכאב ובכלל התפישות שאנחנו קולטים מהעולם אל תוכנו ומוציאים החוצה. הבדס"ם יכול להיות כלי לעיבוד כמו כלי להתמכרות, אבל המציאות, הקלט ומה שהוא מייצר בתוכנו, לא קשור לבדס"ם, הוא קשור למבנה נפשי שאנחנו נולדים איתו, או לפחות נמצאים איתו. השאלה מה יקרה ללא הכלי הבדסמי לצרכים האלה, משמעותית בדיוק כמו השאלה מה הכלי הבדסמי גורם לצרכים. אבל שוב, פוסט נהדר שמעלה תחושות ושאלות רבות. |
|
|
Dunbar{Supreme93}
|
לפני 14 שנים •
26 באוק׳ 2010
פוסט יפה. גרם לי לחשוב.
יש לי בעייה איתו, אתה מבין, בשבילי פמדום הוא אישה/אלה קיימת (גליתאה?), ובהכירי אותך ובהכירך אותי (כשקראתי את הפוסט הבנתי שפמדום של שנינו הן אחיות תאומות, ממזרות שכמותן אה?) אתה מבין שאני לא אוהב שיורקים על פמדום שלי :-), אני נעלב בשבילה. |
|
|
blue roses(אחרת)
|
לפני 14 שנים •
30 באוק׳ 2010
אתה יודע שאני חושבת שאתבה מדהים, אבל הפעם
you topped yourself.
מזעזע ומרגש לחלוטין. יופי של פוסט. |
|
|