| פנדורה |
לפני 13 שנים •
29 באוק׳ 2010
פוגה. (שם לא סופי)
...כאילו החדר חשוך ומבעד לתריסים חצי מוגפים בוקעת קרן אור קלושה אחת ויחידה שבמקרה או שלא במקרה מאירה פיסת עור אחת ויחידה שמספרת סיפור שלם בשבריר שניה.
כמעט אפשר לחוש את פסי הנפיחות הקלה בעור הצרוב. להריח את הריחות שנותרו באוויר. לשמוע את הנשימה השקטה של אחרי. לראות את המתבונן שרוע על צידו כמו אריה שבע לאחר שהטביע את רישומו על בד העור. ורק נהימה כבדה כנהימת מנועים עמומה הבוקעת מבטן האדמה רומזת שזה עוד לא נגמר. |
|
|
נוריתE
|
לפני 13 שנים •
29 באוק׳ 2010
וואו
|
|
|
| RIS |
לפני 13 שנים •
30 באוק׳ 2010
יפה.
יפה הפוגה. עכשיו מחכים לקנטטה. שבת שלום. |
|
|
ginger
|
לפני 13 שנים •
9 בנוב׳ 2010
אהבתי את השברירים... העדינות המרומזת לדבר לא עדין בכלל.
חיוך. |
|
|
Brave Dwarf
|
לפני 13 שנים •
9 בנוב׳ 2010
(מנצל את ההקצפה (-
תחושה של סוף ושל התחלה. תחושה של מוות ואז בהנף נשימה - בריאה. ככה הרגשתי כשקראתי אותך עשרות פעמים. ועכשיו עוד פעם אחת. ניסיתי לשנות את דעתי, כדי לכתוב לך אחרת. ניסיתי לקרוא אותך שונה. אבל שקעתי שוב ושוב בעצב מהול בשמחה. ולכן... ולכן הקטע הזה הרגיש לי כמו הרגע בו הזריחה נוגעת בשני הקצוות - בפאתי הליל ובשפתי היום. |
|
|