The Fool |
לפני 14 שנים •
30 באוק׳ 2010
דברים שרציתי לעשות בצבא (פנטזיה פטריוטית להפליא)
לפני 14 שנים •
30 באוק׳ 2010
The Fool • 30 באוק׳ 2010
לא אמיתי.
וואו, אני ממש פעילה לאחרונה, הא? בכל אופן, הצבא תמיד נראה לי כמו מקום מצוין לטקסיות ורשמיות שעל גבול האבסורד. יום ההולדת ה19 שלי והיא עוד לא התקשרה. אפילו לא שלחה אסמס. בכיתי כל כך הרבה שכבר התחלתי לחשוש מהתייבשות. עכשיו אני חושבת בעיקר שאני מטומטמת, ושאי אפשר להתייבש מבכי. או שאולי אפשר? הבהוב אחד של הפלאפון והתהיות הולכות לעזאזל. דרך הטשטוש של הדמעות אני מתפללת שהכתם המרוח על המסך הוא השם שלה. בידיים רועדות אני מוחה את הדמעות. תמר. הלב שלי משתולל בכלובו בגאות של אושר, הקלה וחרדה. "את עולה על א', משאירה את הכיס פתוח ושמה בו את החוגר, ומחכה לי בתחנת האוטובוס בכניסה לרחוב שלך. יש לך רבע שעה." היא לא מתאמצת עם הפעלים שלה. היא אפילו לא מצווה. היא פשוט מיידעת אותי לגבי העובדות. הלב שלי מתפוצץ כמו זיקוקים מעל הר הרצל ביום העצמאות. לפקודות שלה כאילו יש כוח לעשות לזמן פסט פורוורד. אני אפילו לא זוכרת שלבשתי את המדים ונעלתי את הדלת והגעתי לתחנה, ועוד לא עברו שבע דקות. מרחוק אני רואה חיילת בנעליים גבוהות. היא? לא. אבל גם זאת גבוהה, וגם לזאת יש עצמות לחיים גבוהות והליכה שמעבירה בי רעד. רעד שאי אפשר לטעות בו. זאת היא, והיא מתקרבת אליי. והיא מתקרבת כל כך שאני מריחה את הקונדישינר שלה. והיא מדברת אליי. היא מדברת אליי בקול הקר והאכזרי שלה. "חיילת." בשקט-בשקט אני מרימה את עיני. לא לגמרי בטוחה באיזה משחק היא משחקת. ברגעים כאלה אי אפשר לדעת. "הכפתור שלך פתוח," היא יורקת. היא נשמעת כמעט משועממת. "א-את אמ..." אני מתחילה, אבל בהבזק של חיוך היא קוטעת אותי כדי שאבין את המשחק. "ככה אמורים לדבר?" העיניים שלה נוצצות לקראתי. "לא, המפקדת." אני אומרת, ואין לי מושג אם לחשתי או הערתי את השכנים. היא מביטה בי. היא מחכה. אני מצדיעה. יד רועדת למצח קפוא. "שיחררתי אותך?" היא שואלת, והיד עושה רוורס בחזרה למצח. היא מסתכלת עליי. לרגע אני תוהה אם היא מתכוונת להשאיר אותי ככה עד הבוקר. אבל לה יש רעיונות יותר טובים. היא משחררת אותי, ובסימן עדין להפליא מורה לי לעמוד כמו שצריך. הגרסה שלנו ללעמוד כמו שצריך. הידיים שלי מאחורי הגב והראש מורכן. "בואי ננסה שוב," היא אומרת, הקול שלה נוקשה. "אמרתי לך שהכפתור שלך פתוח. אני צודקת?" "כן, המפקדת." "איפה החוגר שלך?" "בכיס, המפקדת." והיא שולחת יד לכיס. היא גאון של פרטים קטנים. לקצינה רנדומלית בתחנת אוטובוס שהייתה עושה לי את זה הייתי קובלת את התחת. בעיקר אם היא הייתה משהה ככה את גב ידה כנגד החזה שלי. היא שולפת את החוגר שלי בשתי אצבעות ארוכות, ומסתכלת בו כאילו לא הביטה בו שעות על גבי שעות כשתפרתי דרגות על כל חולצות הא' שלי. "נועה." היא קוראת בשקט את הפרטים שבתעודה. "את יודעת," היא אומרת, "אני יכולה לתת לך תלונה על דיגום." אני רועדת מצחוק עם הפנים חבויים באדמה. "אל תצחקי, אני אעשה את זה!" "אם את רוצה, המפקדת." היא מכניסה את החוגר שלי לכיס המכנסיים. "יודעת מה, אולי אני לא אתן לך תלונה." אני מחכה. "אם תרימי את הראש," אני מרימה, "ותגידי: אני החיילת עם התחת הכי חמוד בפיקוד מרכז." ברצינות גמורה אני חוזרת אחריה. "אני החיילת עם התחת הכי חמוד בפיקוד מרכז." היא מסתכלת עליי. "ותמר אוהבת אותי הכי הכי בעולם." "אולי א..." אני מתחילה, אבל היא כבר לא מחייכת. "את מסרבת פקודה?" "ותמר אוהבת אותי הכי הכי בעולם!" עכשיו בטוח הערתי את השכנים. היא דוחפת אותי אל הברזל הקר של תחנת האוטובוס, קורעת ממני את החולצה ("אני אעקוץ לך חדשה," היא מבטיחה) ומנשקת אותי בכוחניות, לוכדת אותי בינה לבין הברזל. והלב שלי מדליק משואה זו לתפארת מדינת ישראל. |
|
nomorenomore |
לפני 14 שנים •
30 באוק׳ 2010
לפני 14 שנים •
30 באוק׳ 2010
nomorenomore • 30 באוק׳ 2010
פרטים קטנים, זה הסוד.
|
|
עוף חול |
לפני 14 שנים •
12 בנוב׳ 2010
לפני 14 שנים •
12 בנוב׳ 2010
עוף חול • 12 בנוב׳ 2010
את יודעת.. מישהו כבר חשב פעם על פנטזיית מפקדת חיילת!!!
סתם אהבתי לגמריי |
|
The Fool |
לפני 14 שנים •
13 בנוב׳ 2010
לפני 14 שנים •
13 בנוב׳ 2010
The Fool • 13 בנוב׳ 2010
טוב, את לא מצפה מאנשים *לא* לחשוב על זה, נכון? זה הרי כל כך מתבקש!
|
|