דניאל בגוב האריות - סיפור

דניאל בגוב האריות - סיפור

הפולניה​(אחרת) • 30 באוק׳ 2010

1. מדביק תוויות

בניגוד לרוב הצעירים שעזבו לעיר הגדולה, אני לא העמדתי פנים שאולי אחזור יום אחד לקיבוץ. מיד אחרי שהזדכיתי על הציוד הצבאי שלי בבקו"ם שמתי את פעמי לעיר הגדולה והתחלתי לחפש עבודה כדי לממן את לימודי באוניברסיטה.
לפני הסיפור עם הפדיחה חשבתי ללמוד במכללת תל חי ולהמשיך לגור בצפון. מקסימום להרחיק עד אוניברסיטת חיפה או סמינר אורנים.
מעולם לא חלמתי שאוגלה למדינת תל אביב שהייתה שנואה עלי מאז ומתמיד, אבל במשך תקופת הדיכאון ששרתה עלי בחופשת השחרור חשבתי הרבה על מצבי והבנתי שעלי להשלים עם כך שאין לי יותר מקום באזור שלנו ועלי ולעשות כמיטב יכולתי כדי להמשיך ולחיות בגלות.
לשמחתי כפיר ולביא - מכרים ותיקים שלי מקורס החבלה - חיפשו עוד שותף לדירתם וקבלו אותי בשמחה לדירת שלושת החדרים המבולגנת שלהם.
כפיר בילה ערב שלם במתן עצות מועילות לטירון שזה מקרוב בא בשערי סדום של המזרח התיכון והראה לי בגאווה את הטלסקופ הקטן שבו היו הוא ולביא צופים בחלון דירתן של שתי בנות שהם השתוקקו לתפוס מתנות אהבים זו עם זו, למרות שלא הייתה להם שמץ של הוכחה שהבנות הללו, סטודנטיות חסודות מבר-אילן, הן לסביות.
"המתולתלת היא בלונדינית טבעית, וזו עם הקארה מחומצנת." גילה לביא את אזני וחייך בסיפוק למראה הסומק שעל פני.
"רוצה לדעת איך אני יודע שהיא מחומצנת?" התגרה בי.
"לא. תגיד, לא מביך אותך להגיד להן בוקר טוב כל יום ואחר-כך להציץ להן בסתר?" ניסיתי לעורר בו קצת הגינות.
לא. זה לא הביך אותו בכלל, הוא חשב שזה מדליק ומגניב, ולי לא היה כוח להתווכח איתו. אולי פעם, לפני הפדיחה, הייתי מעיר כמה הערות חינוכיות, אבל היום פשוט לא היה לי אומץ.
במקום זה העסקתי את עצמי בחיפוש עבודה ומסתבר שכשאתה חרוץ, נואש ולא בררן, די קל למצוא עבודה אפילו כיום, כשהמצב כל-כך קשה.
"אמרתי לך." אמר כפיר בשביעות רצון כשסיפרתי לו על העבודה שקיבלתי דרך ארגון הסטודנטים, "עכשיו אתה מסודר ותוכל להתחיל לנשום."
"הצחקת אותי. הדבר אחרון שבא לך לעשות אצל דיאמנט זה לנשום. הריח שם נוראי."
"לא נורא." ניחם אותי כפיר, "העיקר שיש לך עבודה. זה רק זמני דניאל, וכמה קשה זה כבר יכול להיות, להדביק תוויות?"
לא התווכחתי. העבודה אצל דיאמנט הייתה זוועתית, אבל היו לה כמה יתרונות - יכולתי לעבוד בשעות הנוחות לי, המשכורת הייתה סבירה יחסית לסוג העבודה והיה לי את אסד. אלו היו שלושה יתרונות נכבדים מאוד, ולכן השלמתי עם הסרחון והמשכתי להקדים כל בוקר, לפני שהלכתי לאוניברסיטה, למחסני יבוא דיאמנט, להדביק תוויות על קופסאות שימורים וצבעים וכל מיני פחים מסתורים שדיאמנט היה מייבא מכל העולם, ומוכר באיזה אי-שם עלום בשטחים.
את הקופסאות היה מביאים לי כל בוקר במשאית מרופטת דיאמנט והשותף הדרוזי שלו רפיק ופורקים אותן יחד עם אסד – צעיר ערבי כהה וחסון עם פנים קודרות שעבד בזריזות שתקנית ובימים הראשונים לא אמר לי מילה חוץ מבוקר טוב וערב טוב.
בהתחלה גם אני העדפתי לשתוק ולהקדיש את כל תשומת ליבי לעבודה, מתאמץ לגמור מהר את המכסה היומית ולברוח מאזור התעשייה שהדיף ריחות כימיים לא נעימים. בימים נטולי רוח רבץ מעל גוש הבניינים בו נמצא המחסן של דיאמנט, ענן של ערפיח אפרפר שהקשה על הנשימה. זה לא היה מקום נעים לשהות בו בקיץ.
רוב הזמן רק הדבקנו תוויות שהביא לנו דיאמנט מאיזה בית דפוס נידח על קופסאות פח ממוספרות כדי שנדע איזה תווית להדביק על איזו קופסא, אבל לפעמים היה צורך להסיר את התוויות הישנות. נהגנו להשרותן בגיגית מים במשך כמה דקות ואז להוציא אותן לקלף את התוויות הישנות לייבשן בקפידה במגבות מרופטות ואז להדביק את התוויות החדשות. חלק מהתוויות התקלפו מהר מאוד ודי היה בהשריה של כמה דקות במים כדי שהניר הצבעוני ייפרד מהפחית כמעט מאליו, אבל חלק היו עקשניות מאוד והיה צורך לגרד אותם עם שפכטל.
אסד תמיד התנדב לגרד את הקופסאות הארורות הללו לבד, אבל אני התעקשתי שנתחלק בהן שווה בשווה והוא תמיד היה מודה לי על כך בחיוך מבויש.
התרגלתי לעבוד לצידו בשתיקה וכמעט לא שמתי לב לנוכחותו עד ששבועיים אחרי שהתחלתי לעבוד בדיאנמנט היה הפיצוץ. זה היה מפחיד. שנינו התכווצנו מבהלה ומיד חשבנו על פיגוע ורצנו החוצה מפחד שהבניין הרעוע ייפול על ראשנו.

ראינו ענן עשן פטרייתי מתמר מעל המכון למילוי בלוני חמצן ומיד אחר-כך נשמעו צפירות של סירנה. השוטרים באו עוד לפני האמבולנסים ודי מהר התברר שנהרג פועל אחד ונפצעו שניים בגלל פיצוץ של מיכל חמצן.
בערב הודיעו שהתאונה נגרמה בגלל תקלה בקו היצור, אבל בבוקר לא ידענו שזו רק תאונה ונראה לנו טבעי ששוטרים באו לחקור מה קרה.
הם התנפלו כמוצאי שלל רב על אסד ותכננו לקחת אותו איתם לחקירה, אבל למרבה פליאתם ופליאתי, התעקשתי לא להניח להם לקחת אותו, טוען בתקיפות שאסד היה איתי משש בבוקר ולא זז ממני לרגע, שלא יתכן שיש לו קשר לפיצוץ, שהוא עובד ותיק ומהימן של חברת דיאמנט, ומה פתאום לוקחים רק אותו לחקירה וממני מתעלמים?
דברתי והתווכחתי בשצף קצף עם השוטרים הנבוכים מהביטחון העצמי שהפגנתי, דורש שאם אסד יילקח לחקירה גם אני צריך להיחקר. הם היו טירונים צעירים - אחד היה שחרחר עם מבטא מזרחי, והשני רוסי עם תספורת מברשת בהירה ומבט כחול ואטום – ובסופו של דבר נואשו משטף דיבורי וקראו למפקד שלהם שהיה לא אחר מאשר ברוך צנעני שהיה איתי בטירונות ועבר אחר-כך למג"ב ומשם למשטרה.
אחרי שלחצנו ידיים ועדכנו זה את זה בקצרה על מה שהתחדש אצלנו מאז השחרור שבתי ושטחתי לפני ברוך את טענותיי.
דברי לא הרשימו אותו במיוחד, אבל בדיוק אז התקשר מישהו באלחוט והודיע שזה לא היה פיגוע אלא סתם פיצוץ עקב תקלה, וסוף סוף הם הלכו.
במשך כל הזמן שהתווכחתי עם השוטרים אסד התמיד לשתוק, עומד בצד ומביט בנו באטימות כאילו לא בו המדובר. אחרי שהם פנו לדרכם ברעש צופרים שחצני הוא חזר למחסן, התיישב לאט על שרפרף העץ הקטן שעמד מול קערת ההשריה הירוקה והחל לרעוד כמוכה קדחת.
כרכתי יד על כתפו ושאלתי את עצמי מה בדיוק עלי להגיד לו ואיך לא שמתי לב עד היום איזה בחור נאה הוא בעצם.
"הניירות שלי לא כל-כך בסדר." הוא אמר בקול כבוש, "הם היו מרביצים לי ושמים אותי במעצר אם הייתי הולך איתם."
"בשום אופן לא הייתי נותן לך ללכת איתם לבד." אמרתי בתקיפות שהצחיקה אותו.
"אתה בחור טוב דניאל." אמר וחייך אלי כאילו הייתי ילד, "קצת טיפש, אבל בחור טוב, בוא הנה." משך אותי למחסן הקטן שמול המקלחת.
בלי שום חשד הנחתי לו להכניס אותי למחסן וכמעט שלא הופתעתי כשכרע על ברכיו לפני והחל ממשמש ברוכסן מכנסי.
"אתה אולי קצת טיפש, אבל אתה בחור יפה מאוד." הודיע לי ומשך את מכנסי ותחתוני עד לקרסולי, ואז עשינו את זה בפעם הראשונה.
מאז הפדיחה שקרתה לפני כמעט שלושה חודשים לא עשיתי כלום עם אף אחד. הייתי מדוכא מדי וכל החרמנות שלי נעלמה, אבל רגש ההקלה והגאווה על שעמדתי במבחן ועמדתי על דעתי כנגד השוטרים הבטוחים בעצמם עם המדים הכחולים והצודקים שלהם, ניער אותי מהקהות שנפלה עלי מאז הפדיחה.
הזין שלי שהסתפק עד אז בחלומות רטובים ומבולבלים שנשכחו מיד עם קומי מהמיטה נעמד בעליזות ושימח מאוד אותי ואת אסד כאחד.
אחר-כך משכנו עלינו את המכנסים והמשכנו לעבוד בשתיקה כמו תמיד.
מאז היינו עושים את זה כל יומיים שלושה, לפעמים אפילו לעיתים קרובות יותר, ועם הזמן התקדמנו גם לזיונים, אם כי בגלל הנסיבות זה תמיד היה בעמידה ובחיפזון.
לא שאלתי אותו איך הוא ידע שאני אוהב דברים כאלו. אף פעם לא דיברתי איתו על דברים אישיים, אפילו את שם משפחתו לא ידעתי.
גם הוא מצידו הסתפק בהנאות שהגוף שלי סיפק לו ולא ניסה להתידד איתי יותר מדי. בהסכמה שבשתיקה התחלקנו בנטל של הבאת קונדומים וזיינו אחד את השני לפי התור, מוותרים זה לזה בנדיבות אם אחד מאתנו העדיף באותו יום דווקא מציצה או סתם עבודת יד.
לא סיפרתי על כך לאיש ואני מניח שגם הוא לא התפאר במעלליו, בכפר שלו. זה היה סקס מהיר, נוח ולא אישי, סתם ניצול הדדי חסר רגש. אמרתי לעצמי שזה רק פתרון זמני ועדיף ככה מאשר לחפש פורקן בגן חשוך, אבל ביני לבין עצמי ידעתי שזה לא טוב בהרבה מסתם סקס אנונימי עם זר ואולי אפילו גרוע יותר.
אחרי שהייתי פושט את בגדי העבודה המיוזעים ויוצא לאוניברסיטה בבגדי הסטודנט הנקיים שלי הייתי מוחה את אסד ואת המעשים שבצענו זה בזה ממוחי ולא חושב עליו יותר עד ששבנו ונפגשנו למחרת בבוקר.
אחרי שהתחיל הסמסטר השני, אסד נעדר לכמה ימים וכשחזר אמר לי קצרות שהוא התחתן ולכן לא הגיע לעבודה. כמה דקות אחר-כך כבר היה על ברכיו לפני, מעלה על אברי קונדום.
"עכשיו, כשאתה נשוי, אתה לא רוצה שנפסיק עם זה?" שאלתי.
הוא הרים אלי את מבטו הכהה. "האישה לא קשורה לזה, אני רוצה להמשיך, ואתה?"
משכתי אותו כלפי מעלה, השענתי אותו על הקיר וחדרתי בשתיקה לגופו החלק והשחום.
הוא הסתפק בתשובה הזו וחוץ מגניחות קטועות לא אמר יותר כלום.
במשך הזמן התרבו הוצאותיי וחלה האטה ביבוא הקופסאות. דיאמנט האשים בכך את המצב, את המיתון ואת הממשלה. עברתי לעבוד רק ארבעה ימים בשבוע ובאסד פגשתי רק פעם בשבוע ולפעמים אפילו פחות.
אשתו הייתה בהריון והוא נראה מדוכא והרבה פעמים סירב ללכת איתי אל המחסן הקטן, או שהסתפק בכך שהניח לי לחבק אותו ולהתחכך בו עד שגמרתי. אחר-כך הוא היה בוכה ומתנצל וכשהייתי מנסה להרגיע אותו היה מתעצב עוד יותר.
בגלל התמעטות העבודה בדיאמנט התחלתי לפגר בשכר הדירה וכפיר חש לעזרתי ומצא לי עבודה חדשה. "זה רק בינתיים, עד שהמצב ישתפר." ניחם אותי כשלקח אותי לבלוק דירות אחד, לא רחוק מהבית שלנו, והראה לי את המדרגות והרחבה הטעונים שטיפה.
"נראה לך?" שאל.
"למה לא?" אמרתי, "זה לא יותר גרוע מלהדביק תוויות, וכאן לפחות אין ריח של כימיקלים. תראה לי איפה הדלי והסמרטוט."
הוא הסביר לי הכל והראה לי היכן מונח כל דבר. נותר רק עניין התשלום עבור העבודה. "אחרי שתגמור לשטוף את המדרגות ואת החניה תלך לדירה של ההומואים לקחת את הכסף." אמר כפיר, "זו הדלת הכחולה עם החמסה הצבעונית בקומה השלישית מימין." הוסיף, והצביע כלפי מעלה.
השערות על עורפי הזדקפו באחת. "למה לשם?" מחיתי.
כפיר הביט בי בפליאה. "כי יוני הוא היושב ראש והגזבר של ועד הבית." אמר בפשטות ודחף מגב לידי, "נו דניאל, קדימה. אם תעשה עבודה טובה אולי הם יקחו אותך גם בתור עוזר בית. הפיליפיני שלהם עזב בשבוע שעבר והיום נורא קשה למצוא מישהו בגלל הבלגנים של משטרת ההגירה."
שטפתי בחריצות את המדרגות מלמעלה עד למטה ומשם לחניה, עובר בקפדנות עם המגב על המרצפות, גורף את הלכלוך עם המים בפסים מדויקים ואחר כך מנגב בסמרטוט לח, בדיוק כמו שלימדו אותי לעשות בתורנות ניקיון בבית הילדים בקיבוץ.
אני חייב להירגע אמרתי לעצמי תוך כדי עבודה, מספיק לקפוץ ככה כל פעם שמישהו אומר את המילה הומו. אף אחד בתל אביב לא יודע על הפדיחה בצבא והתגובות שלי מחשידות אותי נורא. אני פשוט חייב ללמוד להירגע ולא להיות מתוח כזה.
ובכל זאת, הזיכרון של הפדיחה עוד צרב בתוכי כהוגן, וכידוע מי שנכווה ברותחין נזהר בצוננים.
כשעברתי עם הדלי והסמרטוט על פני הדלת הכחולה עם החמסה הצבועה בפסים צבעוניים נזהרתי מאוד לא לגעת בה ולא להרעיש לידה, ונשמתי לרווחה כשירדתי לקומה השנייה.
מילא הדלת כחולה, אבל למה היוני הזה היה צריך לשים על הדלת שלו חמסה צבועה בצבעי הקשת שהם כידוע לכל, צבעי הגאווה?
מי יודע איזה מין טיפוס הוא? בטח אחד כזה שמיד רואים עליו שהוא כזה, אחד מאלו שמנפנף בידיים ומדבר בקול מתפנק ולובש בגדים הדוקים וצבעוניים מדי ו... סחטתי בכל כוחי את הסמרטוט ואילצתי את עצמי להתרכז בכל מאודי בניקיון המרצפות ולא לחשוב יותר על הנושא, אבל אחרי שהכל, כולל הפח שמתחת לראי בכניסה, היה שטוף ונקי הייתי חייב לעלות חזרה אל הדלת הכחולה כדי לבקש את כספי.
למרות חוסר רצוני לגעת בדלת ההיא הייתי חייב את הכסף הזה ומהר, כבר סחבתי די והותר את כפיר ולביא עם השכר דירה.
תפסיק להיות ילד נזפתי בעצמי. פה זה לא קיבוץ, מי שעובד צריך ללכת ולבקש את הכסף שלו בלי להתבייש. לא מספיק שכפיר מצא לך את העבודה הזו שהיא גם קלה, וגם קרוב לדירה שלך, וגם לא תתנגש עם העבודה אצל דיאמנט? מה עוד אתה רוצה? שהוא יחזיק לך את היד כשאתה הולך לבקש משכורת?
זה תל אביב פה, לא קיבוץ, אז מספיק עם הרגישויות המופרזות הללו. ואם הגזבר של וועד הבית הוא הומו אז הוא הומו, מה אכפת לי? אני סך הכל לוקח ממנו את הכסף שמגיע לי והולך.
החזרתי את הדלי, הסמרטוט והמגב חזרה לארון ליד הכניסה ועליתי לדפוק בדלת הכחולה. היא נפתחה מיד ובפתח עמד איש. סתם איש, לא בטייטס ורודים או משהו מגוחך כזה אלא סתם בן אדם לבוש ג'ינס וטריקו. גבר לא צעיר במיוחד, קצת שמנמן, קצת מקריח, אבל עם עיניים טובות ובהירות וחיוך נעים שהביט בי בשאלה.
"אני מ... אני ה..." התחלתי לגמגם, הוא דחף את ראשו מבעד לפתח וסקר את חדר המדרגות שרצפתו הייתה עדיין לחה.
"אתה הבחור שכפיר שלח לנו בשביל לשטוף את חדר המדרגות?" הסיק מיד את המסקנה המתבקשת.
הנהנתי בהכרת תודה.
"אני רואה ששטפת גם את החניה ואת הכניסה." חייך אלי בסבר פנים יפות והדף את משקפיו במעלה חוטמו.
שוב הנהנתי. הוא בטח חשב שאני חרש אילם, אבל לשוני דבקה לחיכי ולא יכולתי לדבר.
האיש יצא החוצה והביט למטה אל הרחבה שבכניסה. "עשית עבודה יפה. שטפת גם את הפח אני רואה." אמר והביט בי מחייך בעידוד.
"אתה צמא? רוצה לשתות משהו?"
"מי? אני?" נבהלתי.
"כן. בוא תשתה משהו קר עד שאני רושם לך את הצ'ק." הזמין אותי בתנועת יד לתוך הדירה.
לרגע היססתי על הסף ואז נכנסתי. זו הייתה הפעם הראשונה שעברתי את סיפה של הדלת הכחולה עם החמסה בצבעי הקשת.
הדבר הראשון שראיתי כשנכנסתי היה מחשב עם מסך שטוח גדול מאוד וערמות של דיסקים לידו. הצצתי בחטף וראיתי שעל העטיפות מופיעים תמונות של גברים בשלבים שונים של עירום. מיד הסבתי את מבטי בחלחלה.
ראיתי שיוני הבחין בתגובתי, אבל לא הגיב אלא רק שאל אם אני רוצה מיץ או קולה, ורשם לי צ'ק שהוגש לי עם תוספת של טיפ במזומן ושאל אם אני מעוניין בעוד עבודה.
"כן, בטח שאני מעוניין." אמרתי ולגמתי מהמיץ. "אני סטודנט. תמיד חסר לי כסף."
הוא חייך ואמר שבעוד עשרים שנה אני אזכר בגעגועים בתקופה הזו של גמר הצבא ותחילת הלימודים.
"לא חושב שזה יקרה." אמרתי בתקיפות, נזכר שוב בפדיחה.
הוא רק צחק בשקט, צחוק גברי נעים וחם, ונתן לי טפיחה עדינה על הזרוע. סתם מגע ידידותי שמשום מה הקפיץ אותי.
לא. לא משום מה, אלא בגלל שידעתי שהוא הומו.
"זה צבעי הגאווה על החמסה שיש לך בחוץ, נכון?" נפלטה לי פתאום שאלה ממש לא לעניין שהייתי שמח להחזיר למקום ממנו באה – הראש הדבילי שלי.
"כן, נכון." הוא הנהן בנחת, "האחיין שלי נתן לנו את החמסה מתנה לחנוכת הבית." הסביר, והוסיף שהסרטים על הדיסקים ליד המחשב הם באותו נושא.
ידעתי שהפנים שלי מאדימים בצורה מגוחכת ופניתי לברוח משם, אבל הוא אחז שוב בזרועי ואמר שהם זקוקים לעוזר בית במקום צ'ארלי שחזר לפיליפינים, ומה דעתי לראות את הדירה לפני שאתן תשובה.
"זה בסדר. אני מסכים." נחפזתי להגיד, אבל הוא התעלם מדברי והתעקש להוביל אותי בכל הדירה.
ראיתי חדר שינה גדול עם מיטה ענקית ומולה טלוויזיה, וידאו ומכשיר D.V.D. כסוף ויקר למראה ובנוסף גם מערכת סטריאו ענקית ועליה פזורים המון קלטות ודיסקים.
את הסלון עם המחשב כבר הכרתי, ולצידו היה עוד חדר קטן יותר עם ספה ועוד מחשב עם מסך קטן יותר, מוקף ספרים וניירות מודפסים – שילוב של חדר אורחים ועבודה.
המטבח וחדר האוכל היו מעוצבים בעץ מייפל בהיר משולב בהמון צבע לבן עם כתמים של צהוב עליז.
זו הייתה דירה חמימה, מבולגנת מעט במין צורה מזמינה שמצאה חן בעיני. היא עשתה רושם של דירה שגרים בה אנשים רגילים לגמרי שאוהבים מוזיקה וספרים ואוכל טוב ועובדים הרבה עם מחשב – הדירה נראית כמו הדירה שאני הייתי רוצה לגור בה כשאהיה גדול.
אמרתי לו את זה והוא חייך את החיוך הנחמד שלו ושאל אם זה אומר שאני מסכים.
אמרתי שכן וקבענו שביום שישי בבוקר אני מתחיל לנקות אצלם, ורק כשעמדתי לצאת אזרתי די אומץ ושאלתי איפה השותף שלו לדירה.
קראתי לו ככה כי הרי לא יכולתי להגיד הבעל שלך או החבר, זה היה נשמע מאולץ כזה, אז אמרתי שותף.
"אה, דני המסכן שלי." נאנח יוני, מבטא את השם בנוסח האנגלוסקסי עם סגול מתחת לד'. "הוא באילת, מפקח על בנית מלון חדש. הוא בא הביתה רק פעם בשבועיים. עד שהמלון הארור הזה יהיה גמור אני אלמן קש." אמר וחייך שוב.

2. הפדיחה

הפולניה​(אחרת) • 30 באוק׳ 2010

הגעתי ביום שישי כפי שקבענו, אבל הוא נורא מיהר ללכת לקניות ובקושי נתן לי כמה הוראות קצרות והראה לי איפה חומרי הניקוי ומיד פרח החוצה, ממלמל משהו על ארוחה שעליו להכין עד הערב.
עבדתי מהר וביסודיות, ממלא בקפדנות אחרי הוראותיו. בחדר השינה עוד התאפקתי ולא הסתכלתי על הקלטות והדיסקים, אבל כשהגעתי לשטיפה האחרונה נשברתי והצצתי בתמונות שעל הדיסקים בסלון.
כפי שחשדתי הם היו דיסקים של סרטי פורנו הומואיים ורק המחשבה על צפיה בהם גרמה לי להתרגש. התלבטתי אם להסתכן בצפייה באחד מסרטים הללו – שמתי עין על דיסק שעל עטיפתו הופיע בחור גבוה ושחום עם חיוך מקסים – ופתאום יוני חזר, עמוס סלים גדושים.
הנחתי בחיפזון את הדיסק ורצתי לעזור לו.
הוא התרשם מאוד מהעבודה שלי ומיהר לשבח אותי ואז, בעוד הוא עומד בגבו אלי, מסדר קופסאות במזווה, שאל אותי אם בא לי לראות איזה סרט במחשב או שאולי ארצה שישאיל לי כמה דיסקים הביתה.
הסמקתי שוב והודיתי לאל שהוא לא מביט בפני ואמרתי שאין לי אפשרות לראות סרטים במחשב שיש לי בדירה - כאילו שאם הייתי יכול לשים במחשב הישן והעלוב ההוא סרטים הייתי מעז לשים סרטים כאלו.
"אני הולך להיות מאוד עסוק בשעות הבאות. דני מגיע בערב ואני רוצה להכין לו ארוחה חגיגית." אמר יוני, ממשיך לא להביט בי ישירות, "אז אם יש לך זמן ובא לך אתה יכול לראות את הסרט שמוצא חן בעיניך פה. לי זה לא יפריע."
את הרגשתי לשמע דבריו קשה להגדיר. זו הייתה תערובת של הכרת תודה ורווחה מעורבת במבוכה איומה.
גמגמתי תודה ונסוגותי למחשב, מתפלל שאוכל לצפות בסרט ההוא בלי תופעות לואי מביכות. אני באמת לא יודע מה חשבתי לעצמי, זה היה סרט פורנוגרפי עם גברים יפים שעשו סקס על ימין ועל שמאל, והכוכב הראשי היה הבחור ההוא, השחום עם החיוך המקסים. עמד לי כמו טיל וכמה שניסיתי להתאפק לא הצלחתי. נורא התרגשתי ובסוף פשוט כיביתי את המחשב, ברחתי לשירותים וגמרתי מעל האסלה.
אחר-כך התנגבתי, סגרתי את המכסה שלה וישבתי עליה כמה דקות, מנסה להרגע.
יצאתי, קצת רועד, קצת נבוך, והלכתי להפרד מיוני שמיד עזב את הכיריים ונתן לי את הכסף על הניקיון, ואחר-כך הציע לי לטעום משהו אדום ומהביל שבעבע בתוך מחבת ענקית.
זה היה טעים מאוד.
יוני אמר שזה רוטב בולונז ושאל אם בא לי לשבת לאכול איתו כי הוא מת מרעב והוא שונא לאכול לבד.
גם אני הייתי די רעב, וגם אני שונא לאכול משהו חטוף ברחוב במקום ארוחות מסודרות. אחרי היסוס קל הסכמתי.
יוני היה נחמד ולבבי והאוכל היה טעים מאוד. דברנו על עצמנו, על הקיבוץ שלי ועל הקיבוץ שלו שהוא עזב כבר לפני כעשרים שנה.
הוא התעקש שאני אשתה יין אדום כי אחרת הספגטי לא ישטפו כהלכה ושאל אם אני חוזר לקיבוץ אחרי הלימודים.
"לא, אני לא יכול." אמרתי בצער אמיתי, מפני שאני אוהב את אזור הצפון ולולא הפדיחה הייתי שמח לחזור לשם ולגור בנוף הצפוני האהוב עלי ולא פה, בתל אביב השטוחה והלחה שאין בה עצי אלון ואלות, ורקפות לא פורחות באדמתה החולית והבהירה מדי.
"אז אתה מעדיף את תל אביב?" שאל יוני בחמימות מלאת עניין.
"לא, לא בדיוק, אבל... למה הצעת לי לראות את הסרט ההוא?" התפרצתי פתאום בלי שום קשר לנושא השיחה. זה היה היין שגרם לי להתפרץ, אני לא יודע לשתות, והיין עלה לי לראש, אחרת לא הייתי מתנפל עליו כאילו שהוא קשר אותי לכסא מול המחשב ואילץ אותי לצפות בסרט ההוא.
יוני משך בכתפיו. "היה לי רושם שהוא מעניין אותך." אמר בנחת והתחיל לפנות את השולחן.
"זה שראיתי את הסרט הזה לא אומר שום דבר." התרסתי בתוקפנות. "גם אם רואים דברים כאלו ואפילו אם... זה לא אומר כלום."
"בסדר ילד, תרגע." אמר יוני ושם יד על שכמי, "רק אתה יודע מה זה אומר. תרגע, רוצה עוד יין?"
בטיפשותי הרבה שתיתי עוד יין ופתאום מצאתי את עצמי יושב לצידו על הספה המרווחת בסלון, קול המוזיקה מתנגן חרש ברקע, ואני מגולל לפניו את סיפור הפדיחה שהיה נעול וחתום בתוכי כל-כך הרבה זמן.
זה התחיל במקלחת של הבסיס. סיבנתי לאריק את הגב ואחר-כך גם את החזה ואחר-כך גם יותר למטה. אחר-כך הוא סיבן אותי ושנינו התרגשנו ונהנינו ואולי, אם זה היה נשאר שם במקלחת, הכל היה בסדר, אבל הוא היה כל-כך יפה, ואני עמדתי לצאת לחופשת שחרור, והמחשבה שלא אוכל לראות אותו יותר הכבידה עלי כל-כך עד שהצעתי לו שיבוא אלי לחדר בערב.
הוא בא ולתומי חשבתי שהוא אוהב את מה שעשינו. הוא אמנם שכב בשקט ולא כל-כך שיתף פעולה, אבל גם לא התנגד, ואחרי שזה נגמר התחבקנו והתנשקנו לפרידה.
למחרת בבוקר קראו לי למפקד ושם נודע לי לחרדתי שהוא הגיש נגדי תלונה על אונס והטרדה ואמר שבלילה כפיתי את עצמי עליו וכעת הוא בדרך הביתה לפגישה עם הפסיכולוג שלו.
"בכלל לא ידעתי שהוא מטופל אצל פסיכולוג." אמרתי.
"הוא שמר את זה בסוד כדי שלא יורידו לו פרופיל." אמר צחי המ"פ שהסיפור הביך אותו כמעט כמו שהביך אותי.
"אז היה משהו בינך לבין אריק?" שאל צחי, מביט בנקודה מרוחקת מעל לכתפי כדי שלא יצטרך להביט בעיני
"לא הכרחתי אותו. הוא רצה את זה בדיוק כמוני." אמרתי, שונא את הנימה המתגוננת בקולי.
"אני מקווה שלפחות השתמשתם בקונדום." אמר אודי, השליש שלו, בסלידה.
אם הייתי יכול, הייתי נופל לרגליהם על רצפת הלינוליאום הירוקה של הצריף ששימש מפקדה לגדוד שלנו ונופח את נשמתי מרוב בושה.
"לא עשינו שום דבר שמחייב קונדום." עניתי בלחש, "ובשום פנים ואופן לא הכרחתי אותו."
רעדתי כל-כך עד שהייתי חייב לשבת. בלי לבקש רשות הטלתי את עצמי על כסא שעמד ליד הקיר, כבשתי את פני בידי והתחלתי לבכות.
צחי כחכח במבוכה בגרונו אמר שלא קרה כלום, שזה לא נורא, ובין כה אני כמעט אזרח והוא די בטוח שאריק הוא סתם ארטיסט שמגזים בכל הסיפור שלו והכי טוב שאני אצא כבר עכשיו הביתה ואחזור בסוף החופשה הישר לבקו"ם.
הנהנתי, מסכים בשתיקה לכל הצעותיו. "לא הכרחתי אותו לעשות שום דבר." אמרתי להם לפני שהלכתי משם.
הם התעלמו מדברי והיה ברור שהם מתים להפטר ממני ולשכוח שאני קיים בכלל.
אספתי את חפצי וברחתי מהבסיס שהיה לי כמו בית בשנתיים האחרונות. כולם ידעו למה אני הולך ואיש לא אמר לי מילה מטוב ועד רע. הרגשתי כמו מצורע.
ידעתי טוב מאוד שהסיפור יגיע לקיבוץ עוד לפני ואת הכמה ימים שנותרו לי לפני שטסתי ליוון, כפי שתכננתי לעשות בחופשת השחרור, ביליתי סגור בחדר של ההורים.
אפילו לארוחת ליל שישי בחדר האוכל לא הלכתי.
הורי לא אמרו לי כלום. הביאו לי אוכל בשתיקה נבוכה, מסרו דרישות שלום מגומגמות ממכרים, אבל לא בקשו שאצא החוצה ולא שאלו למה אני מסתגר בחדר. כדרכם בקודש הם התעלמו מהבעיה, אולי חשבו שאם לא ידברו עליה היא תתפוגג באויר.
אחרי הטיול ההוא שציפיתי לו זמן כה רב ובסוף בכלל לא נהניתי ממנו כי חשבתי ללא הרף על הפדיחה ועל מה יהיה איתי עכשיו, נחתי הישר בדירה של כפיר ולביא שלרווחתי לא ידעו דבר על הפדיחה מפני שהם לא היו קיבוצניקים ולא שרתו באותה חטיבה, וחוץ מזה הם השתחררו שנה לפני.
למזלי בדיוק אז התפנה להם חדר בדירה כי השותף השלישי שלהם טס להודו, ומאז אני שם, מנסה ללמוד ולשרוד בעיר הגדולה.
"אז בעצם לא שינית את התוכניות שלך בגלל הפדיחה. עשית כל מה שתכננת לעשות מההתחלה, לטייל באירופה ואחר-כך ללמוד." ניסה יוני לנחם אותי וליטף את גבי ביד חמימה ורכה.
"כן, אבל..." נאנחתי. "רציתי ללמוד בחיפה או באורנים, לא פה. מזל שהתקבלתי גם לאוניברסיטת תל-אביב, אבל לא זו הבעיה העיקרית, מה שמפריע לי בעיקר זה שאני לא מבין למה אריק עשה לי את זה? מה גרם לו להתנהג ככה?" הבטתי בעיניו הטובות של יוני שנצצו אלי באהדה מעבר למשקפיו. "אני נשבע לך שלא הכרחתי אותו לעשות כלום. הוא נהנה מאוד, אני בטוח בזה."
"יכול להיות שהוא נהנה יותר מדי," הצטחק יוני, "ובגלל זה הוא הלך וסיפר לכולם שהכרחת אותו. רק ככה הוא הצליח להתמודד עם ההנאה שלו ממה שעשית לו."
"אתה חושב ככה?" הופתעתי מההסבר שלו שהאמת, נשמע די הגיוני. "אז אתה מאמין לי שלא אנסתי אותו יוני?"
"אני מכיר אותך, אני בטוח שאתה לא תעשה דבר כזה לאף אחד." אמר יוני בתוקף, וחלק מהמועקה שסחבתי בלב מאז המקרה הוקל קצת לשמע דבריו.
הוא באמת היה נחמד. היו לו עיניים יפות וחיוך נעים וקול חם ומלטף ו... ישבנו ממש קרובים זה לזה, מביטים אחד בשני, מרגישים נוח זה עם זה.
יוני הושיט יד והסיט את שערי ממצחי. "אתה צריך להסתפר דניאל." אמר בקול מאוד שקט, כמעט בלחש.
ברגע שידו נגעה בשערי חלף משהו לוהט ומסתורי בינינו ופתאום הבנתי שהוא לא רק איש נחמד שמוכן להטות לי אוזן קשבת אלא גם גבר, בדיוק כמוני.
אני לא יודע מה היה קורה אם היינו ממשיכים לשבת על הספה, אבל יוני קפץ פתאום ממקומו ואמר בקול רם מדי שהוא עוד לא הספיק כלום ותראה מה השעה? כבר ממש מאוחר ויש לו עוד המון עבודה, וגם אני בטח נורא עסוק. ורץ מהר למטבח כשהוא מדבר מהר מהר, נראה מוטרד ולחוץ.
אמרתי שלום ותודה רבה והלכתי.
בבית מצאתי את כפיר ולביא יושבים על המיטה של כפיר ורואים סרט כחול. כל מה שהם עשו בשעות הפנאי שלהם היה קשור לסקס.
או שהם הציצו לנשים שגרו מול הדירה שלנו בטלסקופ המטופש שלהם, או שחיפשו סרטי סקס במחשב, או שראו סרטים בווידיאו, ותמיד הם עשו את זה יחד.
הם היו יחד עוד מחטיבת הביניים ולא נפרדו מאז ועד היום. הם סיפרו לי בלי בושה שהם אפילו מאוננים יחד מול הסרטים המגעילים הללו.
אם לפחות היו עושים את זה בפרטיות, חשבתי במורת רוח והלכתי לסגור את הדלת כדי שלא אראה יותר את הבהובי האור הכחול מבעד לסדק שהם הותירו בין המשקוף לדלת וכדי שלא אשמע יותר את הגניחות המתועבות ההן ואז ראיתי... הם ישבו רק בתחתונים זה לצד זה, בוהים במסך, הידיים שלהם היו בתוך התחתונים משפשפות כרגיל את הזין, אבל... היד של כפיר הייתה בתחתונים של לביא והיד של לביא... כן הבנתם את העיקרון.
והגניחות בכלל לא באו מהטלוויזיה אלא מהם. הטלוויזיה הייתה על mute .
סגרתי חרש את הדלת והלכתי לחדר שלי. מרוב תימהון מוחי נאטם לגמרי, פשוט לא ידעתי מה לחשוב על מה שהתרחש כרגע מול עיני.
פתאום נזכרתי איך רק לפני יום או יומיים כפיר ישב על המעקה בחוץ והסתכל על הרחוב ולביא נעמד מאחוריו עם כוס קפה בידו. הוא שם יד על העורף של כפיר ואז נשען עליו קצת והתיישב לצידו, משאיר את היד על הכתף שלו.
הם עשו את זה בטבעיות, סתם ישבו ושתו מאותה כוס, כתף נוגעת בכתף, ירך משיקה לירך וזרוע מתחככת בגוף. ישבו ושתו קפה והסתכלו על בחורות בדיוק כמו תמיד.
ראיתי אותם יושבים צמודים ככה, כמעט חבוקים, לפחות מאתיים פעם בעבר ומעולם, עד עתה, לא חשבתי שזה מוזר.
כמו כל העולם, הייתי רגיל שכפיר ולביא הם תמיד יחד. זה היה כמעט חוק טבע, הם היו יחד כמו עמי ותמי, כמו מקס ומוריץ, כמו שקע ותקע, כמו טום וג'רי, כמו מיקי ומיני, נו... אתם יודעים? כפיר ולביא, ופתאום... טוב, מה זה ענייני בכלל? הרי כולם יודעים שהם רצים כמו כלבים מיוחמים אחרי בנות וחושבים כל הזמן רק על כוסיות.
אז מה אתה... מה אכפת לך בכלל?
הלוואי והייתי יכול לשאול את יוני מה דעתו על זה, הרהרתי. הוא בטח היה אומר לי משהו מרגיע ונבון שהיה שופך אור חדש על המחזה המפליא שראיתי, אבל דני חזר הביתה וליוני אין זמן אלי עכשיו, שלא לדבר על הרגע המביך ההוא... כדאי שאני אשמור מרחק מיוני לפחות לכמה ימים עד שהמצב יירגע ויתבהר.
כדרכי תמיד דחקתי את המחשבות המטרידות ממוחי והלכתי ללמוד.
כל השבת הבטתי במבט בוחן מהרגיל בשותפי לדירה, אבל הם נהגו כרגיל - הסתובבו כשהם לבושים רק בתחתונים, נכנסו אחד לחדרו של השני בלי לדפוק בדלת, לקחו זה מזה בגדים וספרים, דברו על בחורות, ספרו בדיחות גסות וטפחו אחד לשני על הישבן כשהם צוחקים ומפריחים הלצות דביליות. בקיצור, כל מה שהיית מצפה לראות אצל שני גברים צעירים חרמנים וסטרייטים למהדרין.
במוצאי שבת הם החליטו לצאת לבלות. הם מרחו ג'ל זה על שערותיו של רעהו, מעמידים קוצים מפוארים זה על פדחתו של השני, ואז כפיר שאל מלביא חולצה נקייה ולביא לקח ממנו את זוג הגרביים הנקיות האחרונות שלו והם יצאו יחד לפאב לצוד כוסיות – הבילוי החביב עליהם - מזמינים גם אותי לבוא איתם.
סירבתי בתירוץ שעלי לקום מחר מוקדם לעבודה והחלטתי שאני סתם מנפח משהו חסר משמעות ושאולי רק דמיינתי מה שראיתי והכי בריא לשכוח מכל העסק.

בעבודה היו עוד פחות קופסאות מהרגיל ואסד שוב לא היה. כבר שבועיים שלא ראיתי אותו וקצת התגעגעתי לנוכחותו השתקנית לצידי וגם - למה להכחיש? – לזין היפה והשחום שלו, לגופו הדק והשרירי, לפיו החם על הזין שלי ובעיקר לחור ההדוק והלח שלו.
תוך כדי עבודה שקעתי בהזיה סקסית שערבבה את גופו הכהה של אסד עם עיניו הנבונות והבהירות של יוני, תיבלתי את התסריט שבראשי ברעיונות שקלטתי מהסרט ההוא שצפיתי בו אצל יוני וככה העברתי מהר ובנעימים את עבודת הבוקר.
אחרי שסיימתי נחפזתי להתלבש מחדש בבגדי הרגילים ורצתי לתפוס את האוטובוס לאוניברסיטה. הרדיו באוטובוס היה דלוק ואני שמעתי בחצי אוזן שכוחות הביטחון שוב מנעו פיגוע ותפסו מחבל מתאבד שרצה להגיע לתל אביב עם חגורת נפץ. הכתב הנמרץ תיאר איך השאהיד עורר את חשדם של החיילים במחסום, אבל בטרם הספיקו לעצור אותו הוא נמלט לשדה פתוח והתפוצץ בלי שהצליח לפגוע באיש.
חייל קצר נשימה שנשמע צעיר מדי וקצת היסטרי, סיפר שמהרגע הראשון החשוד נראה לו עצבני מאוד, אבל עוד לפני שהספיק לגשת אליו ולתחקר אותו החשוד ברח לשטח פתוח ומיד התפוצץ. דברי החייל נקטעו בחטף ומישהו בוגר וסמכותי שדיבר בבס עבה ורגוע ואמר שהחיילים במחסומים עושים עבודת קודש, שנמנע אסון כבד, ושידו של השב"כ תשיג את כל המרצחים הקמים עלינו לכ... הנהג העביר לגלגל"צ.
הלהיט התורן החל מצווח באזני הנוסעים שצקצקו זה אל זה בזעזוע ואמרו שכל הערבים רוצחים ומנוולים וכמה טוב שהרוצח הנפשע ההוא מת לפני שהספיק לפגוע בחפים מפשע.
עד שירדתי מהאוטובוס כבר שכחתי מכל הסיפור ורק בערב כשראיתי חדשות בסלון נזכרתי במה ששמעתי הבוקר.
שוב דברו על האירוע במחסום ההוא והראו את החייל הצעיר מדי שחזר וסיפר את הסיפור שלו, הפעם בקול פחות לחוץ, ואחר-כך בא תורם של הפרשנים שפירשנו מה שפירשנו, ואז הראו את הקלטת שהשאיר אחריו השאהיד - וזה היה אסד שלי.
מזל שכפיר ולביא היו בחדר של לביא, עסוקים בענייניהם, ואיש לא ראה את פני כשצפיתי בקלטת הקצרה והמפחידה ההיא שבה אסד, לבוש בבגד ירוק עם כפיה על ראשו, נפרד לשלום ממשפחתו ואמר שהוא הולך למות עבור אללה.
הכרתי אותו כל-כך מעט שאפילו לא יכולתי לקבוע אם הוא משקר או לא. רק אחרי שהקלטת הסתיימה הבנתי שבזמן שאני דמיינתי אותו כורע לרגלי, מוצץ לי את הזין, הוא התפוצץ לרסיסי בשר ועצם בשדה נטוש ליד איזה מחסום נידח.
הידיעה שהוא מת לגמרי, מת ומרוסק באופן סופי ומוחלט, ולעולם לא אוכל עוד לגעת בעורו השחום ולחפון את אשכיו החלקים בכפי הכתה בי כמו מכת פטיש.
לא יכולתי להישאר לבד, הייתי חייב לדבר עם משהו. לפני שהבנתי מה אני עושה רצתי החוצה ודהרתי כל הדרך עד לדלת הכחולה עם החמסה הצבעונית. התחלתי להקיש על הדלת ולא הפסקתי עד שיוני פתח לי את הדלת.
הוא לבש רק חולצת טריקו ממורטטת ומכנסים קצרים והחזיק את משקפיו בידו, בוהה בי מבעד לעיניים ערומות כשעל פניו המנומנמים הבעת תרעומת שהתחלפה בבהלה למראה פני.
"מה קרה לך דניאל?" שאל וחבש את משקפיו על אפו. "בוא, תכנס." משך אותי פנימה. "מה הבעיה?"
רק אז עלה בדעתי שאולי יהיה עלי לדווח על כל הידוע לי על אסד לשב"כ, או למשטרה, או השד יודע למי? ופתאום הרגשתי מבוהל נורא ופרצתי בבכי.
יוני אימץ אותי אל חזהו וליטף את גבי, ממתין בסבלנות עד שארגע ואוכל לדבר. "לא יכול להיות שזה כל-כך נורא." אמר רכות, "בוא תספר לי הכל."
"אני לא יכול." גמגמתי, "אני כל-כך מתבייש."
"אין לך מה להתבייש ממני חמוד. לא תאמין איזה דברים כבר שמעתי מאנשים. אני יודע להקשיב ואני לא שופט אף אחד. החברים שלי קוראים לי הכומר."
"איך היה הביקור של דני?" ניסיתי להעביר את השיחה לפסים נעימים יותר.
יוני קרן. "נהדר, אני נורא מתגעגע אליו כשהוא איננו, אבל הפרידה הזו עושה נפלאות לזוגיות שלנו. אנחנו מרגישים שוב כמו זוג צעיר. בוא תראה את התמונות שלו." שלף כמה תמונות של גבר נאה מאוד, צעיר ממנו בעשר שנים לפחות.
"הוא ממש חמוד." התפעלתי.
ואכן, דני היה באמת גבר נאה מאוד. די הופתעתי שהוא בחר לחיות עם יוני שהיה אמנם נבון וחביב ונחמד, אבל בעל הופעה ממוצעת מאוד.
הוא צחק למראה הבעת ההפתעה על פני. "כן, אני יודע. אני בעצמי מתפלא מה יש לאחד כמוהו לחפש אצלי, אבל עובדה שאנחנו יחד כבר שתים עשרה שנים וזה עדיין נהדר, ואפילו משתפר עם הזמן. למזלי הוא פשוט אוהב גברים מבוגרים יותר."
הוא הושיב אותי על הספה הרחבה והנוחה שלו, נתן לי כוס תה מתובל בברנדי והקשיב קשב רב לסיפור על אסד.
סיפרתי לו הכל בלי להסתיר דבר והוא באמת הטיב להקשיב. הוידוי הטיב איתי ומחשבותי התבהרו אחרי שגמרתי לגולל את הסיפור שלי ושל אסד באזני מאזין אוהד כמו יוני.
"הרגשתי כל-כך גאה שלא נתתי למשטרה לטרטר אותו בחקירות משפילות, ותראה מה קרה." כבשתי את ראשי בידי, "אני כזה מטומטם יוני. בגללי כמעט שקרה אסון נוראי, אני חייב ללכת למשטרה לספר להם הכל."
"אני לא בטוח שזה רעיון כל-כך טוב." אמר יוני בנחת.
"אבל יוני..." מחיתי.
"בוא נעצור ונחשוב רגע דניאל." אמר יוני בקול שלו, "בוא ננסה להבין מה בדיוק קרה פה? למה הבחור הזה שהיה נשוי ועמד להיות לאב החליט פתאום להפוך לשאהיד? ולמה, אם הוא החליט להיות שאהיד, הוא התפוצץ בלי שגרם נזק לאיש חוץ מאשר לעצמו?"
"כי... כי..."
"אתה הכרת אותו, הוא היה טיפוס היסטרי? לחוץ? טמבל? איזה מין בן אדם הוא היה דניאל?"
עורי עקצץ מרוב מבוכה. "לא הכרתי אותו באמת יוני, אני רק... עבדנו יחד ומדי פעם הזדיינו, אבל האמת היא... אף פעם לא דברנו ממש. הוא היה שתקן כזה, תמיד רגוע, אף פעם לא לחוץ. הוא תמיד שלט בעצמו. אחרי הפיצוץ שהיה ליד המחסן שלנו הוא התעשת ראשון והרגיע אותי וגם כשהשוטרים באו לחקור אותו והוא ידע שהתעודות שלו לא בסדר הוא נשאר רגוע מאוד.
"אתה רואה שגם בלי דיבורים אפשר להכיר מישהו די טוב." הצטחק יוני, "בעיקר אם עושים איתו סקס." הוסיף בקול שקט מאוד, כאילו לעצמו.
שקעתי במחשבות. "באמת מוזר למה הוא לא התפוצץ ליד החיילים? ואיך בכלל החייל ההוא הרגיש שהוא עצבני? אסד לא היה טיפוס עצבני בכלל, להפך, כמה שהלחץ היה מתגבר ככה הוא היה נעשה יותר אפאטי."
הבטנו זה בזה ושנינו חשבנו על אותו דבר. "הוא גם לא היה מוסלמי קנאי שונא יהודים, אחרת הוא לא היה..." שוב עלו דמעות בעיני. "הוא לא נוגע בי בצורה כזו, אם הוא היה באמת פאנט שמת למות בשביל להפוך לשאהיד. זה בכלל לא היה הסגנון שלו יוני. הוא היה בחור מאוד עדין, מאוד סבלני. הוא תמיד זכר להביא קצת אוכל לחתול שמסתובב במחסן ואף פעם לא היה לו אכפת לגרד כל היום תוויות ולתת רק לי להדביק."
שוב בכיתי, מבין רק כעת כמה אתגעגע אל האדם שרק את גופו הכרתי הכרות כל-כך אינטימית ואף פעם לא טרחתי להכיר אותו באמת.
"אם הוא היה יהודי, בחיים לא הייתי מתנהג כלפיו בצורה גועלית כזו." יסרתי את עצמי, "למה הוא הלך ועשה שטות כזו יוני, ועוד השאיר אחריו אישה בהריון, למה?"
"אולי לא הייתה לו ברירה? אולי גילו שהוא אוהב גברים ובגלל זה... אתה בטח יודע כמה קשה להומואים ברשות הפלשתינאית. אני לא אתפלא אם איימו לא רק עליו אלא גם על משפחתו."
"אז אתה חושב שזה שהוא התפוצץ בשדה בלי לפגוע באיש זה לא מקרה? שהכריחו אותו להיות שאהיד וזו הייתה הדרך שלו לצאת מהעסק בלי לגרום נזק לאף אחד?" שאלתי בתקווה.
"לאף אחד חוץ מאשר לעצמו כמובן." העיר יוני, גורם לי בכך להתקף בכי מחודש.
בכיתי הרבה באותו ערב כשסיפרתי ליוני כל מה שזכרתי מהשעות החטופות שביליתי עם אסד, ולבסוף החלטתי לפעול לפי עצתו ולא ללכת למשטרה.
יוני אמר ברוב תבונה שאסד כבר מת ממילא והזובור שיעבירו אותי השוטרים והשב"כ כשאבוא ואתוודה על קשר הומוסקסואלי עם שאהיד ערבי לא יועיל במאומה לאיש, ואם חלילה הדבר יתפרסם...
נזכרתי בשמועות על ההדלפות הרווחות במשטרה וצמרמורת של בהלה אחזה בי. איזה מזל שהתייעצתי ביוני הנבון שלא איבד את שיקול דעתו.
"רק תחשוב על הכאב וההלם שיגרם להוריך." אמר יוני בשום שכל, "וכמובן שאז תצטרך לצאת מהארון." הוסיף כלאחר יד.
"אבל כבר יצאתי מהארון." מחיתי, "זאת אומרת כבר..." עברתי במוחי על רשימת כל האנשים שידעו שאני הומו והופתעתי כמה קצרה היא הייתה.
"לצאת מהארון זה אומר להביט בעיניים של אדם שמכיר אותך ולהגיד לו בלי בושה שאתה הומו." אמר לי יוני ברוך, "עשית את זה פעם?"
"לא." נאלצתי להודות. מעולם לא עשיתי דבר כזה. הרעיון הפחיד אותי כמעט כמו המחשבה שיהיה עלי לשאת על גופי חגורת נפץ ולהתפוצץ בשדה נטוש.
"אם אסד היה יכול לצאת בגלוי מהארון הוא בטח היה חי היום." אמרתי ליוני אחרי כוס התה השלישית שלמען האמת הכילה בעיקר ברנדי עם מעט מאוד תה בתוכו.
"אסד לא היה יכול לעשות את זה, לא במקום שהוא חי בו, אבל אתה יכול. הדבר היחיד שמחזיק אותך בארון זה אתה." אמר יוני.
"אבל אני פוחד." יבבתי מבין כריות הספה. "אף אחד לא יאהב אותי יותר אם אני אגיד להם את האמת."
"לא בטוח, הנה אני דווקא אוהב אותך יותר מאז שגיליתי שאתה הומו." גיחך יוני ופרש עלי שמיכה. "נכון ששלוש דקות אחרי שהכרתי אותך הבנתי שאתה לא סטרייט, אבל בכל זאת..." הוא הצטחק וליטף את שערי. "תישן עכשיו חמוד, אתה שפוך לגמרי." אמר בחביבות, וזה הדבר האחרון שאני זוכר מהלילה ההוא.

3. אריה הזהב

הפולניה​(אחרת) • 30 באוק׳ 2010

כשהגעתי למחרת לעבודה המחסן היה סגור ומגרש החניה היה ריק. המתנתי חצי שעה וכשכבר כמעט החלטתי לעזוב הופיע המשאית של דיאמנט.
הוא נראה עייף, לא מגולח ועצוב. רפיק ישן בתוך הקבינה וממה שראיתי מפניו היה ברור שחטף מכות.
"מצטער על האיחור." התנשף דיאמנט, " כל הלילה הייתי ער. חיכיתי שישחררו את רפיק. שמעת על אסד נכון?"
הנהנתי. "כן, ראיתי גם את הקלטת שלו בטלוויזיה. לא ידעתי שהוא מוסלמי אדוק."
דימאנט גיחך בעצבות. "אל תאמין לכל מה שאתה רואה בטלוויזיה."
"למה אתה מתכוון?" היתממתי.
הוא לא ענה אלא שלף את ארנקו והחל לספור שטרות ואז הגיש לי את שכר חצי החודש שעדיין לא קבלתי. "אנחנו סוגרים זמנית את העסק דניאל. המצב כזה חרא עד שעדיף לא לעשות כלום. גם ככה אני יותר מפסיד ממרוויח."
"השוטרים הרביצו לרפיק?" שאלתי.
הוא נאנח. "השב"כ. הטיפש הזה, במקום לספר ישר את האמת..." קולו גווע באמצע המשפט כאילו היה עייף מכדי להמשיך ולדבר.
"אבל מה האמת?" התעקשתי.
דיאמנט הבזיק אלי חיוך עצוב שהיה יותר חשיפת שיניים מחיוך. "האמת? מי יודע מה האמת? האמת יכולה להיות דבר מאוד מסוכן. את זה בטח לא לימדו אותך בקיבוץ, נכון?"
"אמרו לי שאם אני אגיד תמיד את כל האמת אני אף פעם לא אסתבך."
"וזה נכון." הנהן דיאמנט, נראה בזיפי זקנו המאפירים ובפניו הנפולים מעייפות כינשוף חכם. "אם באים לשאול אותך על אסד אל תשקר כמו רפיק. ספר את האמת ורק את האמת, ברור?"
"ברור." הנהנתי בצייתנות.
"תגיד, אסד ניסה אתך משהו?" נעץ בי דיאמנט עיניים מצומצמות בחשדנות.
"איזה משהו?"
"אני יודע? משהו. לגעת בך, ללטף? אתה בחור די יפה. הוא לא ניסה..."
"אל תדבר שטויות." אמרתי בחריפות, חש, כמו תמיד כשאני פוחד, איך כפות רגלי המזיעות נדבקות לסוליות הסנדלים.
דיאמנט הנהן בשתיקה ומעין שמינית של חיוך הבהבה לרגע בזוית פיו ומיד נעלמה. "בסדר, אל תתחמם ילד. לך תחפש עבודה אחרת ואינשללה בקרוב המצב ישתפר ויגמר השיגעון הזה, שנוכל לחיות קצת בשקט בארץ המשוגעת הזו."
הוא פנה לטפס על המשאית. הלכתי אחריו והצצתי אל רפיק שישן מכורבל בשמיכה וראשו שעון אל דופן הקבינה. פניו היו נפוחות וחבולות וחזהו עלה וירד במאמץ עם כל נשימה.
"אותי גמרו לחקור אחרי שעה, אבל אותו החזיקו כל הלילה." אמר דיאמנט והטיב בעדינות את השמיכה על כתפו של רפיק. "חיכיתי לו כל הלילה בחוץ, על המדרגות. הטיפש הזה, הוא יצא משם על ארבע. אם היה מספר להם מיד... ערבי מטומטם כזה." ליטף בעדינות את שערו הכהה והסמיך של רפיק.
עיניו היו לחות ופיו רעד מעט כאילו התאפק מלבכות. "עשרים שנה אני מנסה להכניס לו שכל לראש והטיפש הזה..."
אבל אתם... הרי אתם נשואים..." התחלתי להגיד בטיפשות, והפסקתי. הוא כבר התניע. מנוע המשאית הרעים בחזקה ובין כה וכה הוא כנראה לא שמע מילה מדברי.
חזרתי לאוניברסיטה עצוב ומהורהר. לא יכולתי להפסיק לחשוב על פניו הנפוחות של רפיק ועל הבעת פניו של דיאמנט כשאמר שחיכה לו כל הלילה על המדרגות. אף פעם לא ראיתי בו יותר מאיש עסקים מזדקן, טיפוס נכלולי במקצת שרואה לפניו רק את הרווח הכספי שיפיק מכל עסקה, אבל כשהביט ברפיק והטיב את השמיכה הצבאית המרוטה על כתפו היו פניו רכות ונוגות ומין ייאוש היה נסוך עליהן.
מאז, כל פעם שפגשתי מישהו חדש, הדבר הראשון ששאלתי את עצמי היה האם האיש הזה ימתין לי לילה שלם על המדרגות כדי לעטוף אותי בשמיכה כשאצא חבול ופצוע מחקירה.
התשובה הייתה כמעט תמיד לא.
"יכול להיות שהם סתם חברים טובים." אמר יוני בסלחנות כשסיפרתי לו עוד באותו ערב את מאורעות אותו בוקר.
"כן. בטח טעיתי." נחפזתי להסכים אתו. "הרי שניהם נשואים ובעלי משפחות. הם בטח סתם חברים טובים, בדיוק כמונו." יוני הביט בעיני במבט מוזר וכמעט שאמר משהו ואז צלצל הטלפון והוא קפץ ממקומו ורץ לענות.
לפי צליל קולו ידעתי שזה דני. יוני צחק ודיבר בקול רך ומתפנק וכשחזר היה חיוך נסוך על פניו. דני קנה כרטיסי טיסה לפאריז והם יבלו שם סוף שבוע משגע, סיפר לי בעליזות, ומיד גייס אותי להוריד את המזוודה הגדולה מהארון בחדר העבודה, והתחיל לתכנן מה ילבש, ולאן ילכו, ויותר לא דברנו על רפיק ודיאמנט ואסד.
כמו תמיד היה זה כפיר שמצא לי את עבודה והפעם בפיצוצית אריה הזהב. "זו פיצוצייה של 24/7" אמר לי, "והם צריכים מישהו למשמרת הלילה ככה שתוכל להיות פנוי ביום."
"ומתי אני אישן?" השתוממתי.
"בין לבין, תסתדר כבר." ענה לי כפיר בקוצר רוח בעודו מחפש בשצף קצף חולצה נקיה בארון הבגדים שלו.
"לביא איפה החולצה הטובה שלי?" שאג נרגז, והמשיך לרטון גם כשלביא הגיש לו חולצה מגוהצת יפה והוסיף עליה זוג גרביים חדשות.
"הכל הוא לוקח לי, הלביא הזה." אמר במורת רוח.
"גם אתה לוקח לו." הזכרתי לו וניסיתי לעזור לו לכפתר את כפתורי חולצתו מפני שהוא שיבש את הסדר וזיווג את הכפתור הראשון עם הלולאה השנייה.
"עזוב. תן לי." הדף אותי לביא הצידה ומיד הסתער על כפיר וכפתר את חולצתו כהלכה, ואפילו גרב את גרביו.
"נו, בוא כבר." נזף, "הן מחכות לנו. אתה רוצה שנאחר כבר בפגישה הראשונה?"
"תחפש את הפיצוצייה בסוף השדרה, זו שמתחת לאיקליפטוס הגדול. יש פסל של אריה מזהב בכניסה." הספיק עוד לזרוק לי לפני שהסתלק עם לביא.

מצאתי בלי קושי את הפיצוצייה שעמדה בקצה השדרה מתחת לאיקליפטוס גדול. האריה היה פסל גבס צבוע בצבע זהב. ליטפתי קלות את ראשו ונכנסתי.
את פני קבלו שניים - אחד רחב וכהה ושערו מגולח למשעי, והשני דק ובהיר, עיניו כחולות ושערו החום אסוף לו בקוקו על עורפו.
הבחור הכהה, גלוח הראש, היה בעל הפיצוצייה - יהודה לייבוביץ' המתכנה לייבו ושותפו לעסק גור כץ המכונה כצ'לה.
ראיון העבודה היה קצר וענייני. אמרתי שאני סטודנט ואני מוכן לעבוד במשמרת הלילה או בכל משמרת אחרת בתנאי שהלימודים שלי לא יופרעו ושאני גר לא רחוק.
הם הראו לי איך להפעיל את הקופה וברגע שנוכחו לדעת שאני תופס בלי בעיות את עיקרון הפעלת הקופה שכרו אותי לעבודה.
בימים הראשונים היה לי קשה. התחלתי לעבוד בעשר בערב ונשארתי ער עד שש בבוקר. היה לי קשה להסתגל לשעות הללו ובימים הראשונים הייתי עייף כל הזמן, אחרי כמה שבועות הסתגלתי, למדתי לישון בבקרים והייתי עייף פחות.
כצ'לה עזר לי מאוד, בלעדיו בטח הייתי נשבר. ברבע לשש הוא נהג לרדת מהקומה השניה של הפיצוצייה, שם היה לו חדר משלו, והיה מכין לשנינו קפה וטוסט ואחר-כך שולח אותי לישון אצלו בחדר. הייתי מתמוטט במיטה החמה עדיין שלו וישן עד עשר ואז הוא היה שולח אותי לאוניברסיטה עם סנדוויצ'ים ופירות כאילו היה אימא שלי.
הוא היה בחור טוב כצ'לה, מדבר מעט וביישן קצת, אבל חרוץ ויעיל. למעשה הוא ואני תפעלנו לבד את הפיצוצייה, לייבו כמעט אף פעם לא עשה משמרת שלמה ועבד רק כשהתחשק לו.
כצ'לה מעולם לא התלונן עליו. אותו חיוך שקט נשאר על פניו גם אחרי יום עבודה של שתים עשרה שעות.
"למה לייבו לא עושה משמרות כמוך?" התמרמרתי באוזניו יום אחד, אחרי שכבר צברתי קצת ותק ולמדתי לישון בישיבה על כסא בר ישן שעמד מאחורי הדוכן, ראשי נשען על מקרר הגלידות ורגלי נתמכות בשרפרף עץ קטן ומרופט שמצאתי מתגלגל במחסן.
"אתה תקוע כאן ימים שלמים. רוב הזמן אתה עובד משש בבוקר עד עשר בלילה. מתי יהיו לך חיים משלך?"
"אני בסדר גמור." חייך כצ'לה את חיוכו המסתורי וטוב המזג, "תאמין לי שאני ממש בסדר גמור, כל מה שאני צריך נמצא פה, לא חסר לי כלום."
"אתה לא רוצה קצת חופש? אתה ממש עבד של הפיצוצייה הזו ושל לייבו." התמרמרתי, והופתעתי כשהוא פרץ בצחוק וטפח על שכמי.
כמה ימים אחר-כך עליתי לחדרו כדי לשאול אותו אם להזמין עוד סיגריות, משאיר את הספק שלנו להשגיח על הבאסטה.
השעה הייתה רבע לשש והייתי ממש לחוץ לסיים את ההזמנה וללכת לישון קצת. דפקתי חרש על הדלת וכשאף אחד לא ענה דחפתי אותה בזהירות ונכנסתי, מניח שכצ'לה עוד לא התעורר.
מצאתי אותו במיטה, אבל הוא לא ישן. הוא עמד על ארבע, ערום לגמרי מלבד רצועת עור שהייתה כרוכה על צווארו וספג מכות בחגורה מלייבו שעמד למרגלות המיטה, ערום גם כן, ורק שתי רצועות עור רחבות מקושטות ניטים ממתכת כרוכות על פרקי ידיו.
שניהם היו מרוכזים לגמרי במעשיהם ולשניהם עמד. על כל חבטה שנחתה על ישבנו הלבן, היה כצ'לה אומר "תודה אדוני, אפשר עוד?" ולייבו היה מניף את החגורה ומצליף בו שנית.
עמדתי מסומר למקומי, לא מסוגל להינתק מהמחזה המוזר הזה שדחה ומשך אותי בעת ובעונה אחת.
אחרי כחמש חבטות עור ישבנו של כצ'לה היה כבר אדום לגמרי ואז הודיע לו לייבו שדי, אסור לו לקבל יותר הצלפות, ולמרות תחנוניו של כצ'לה שביקש עוד, הוא השליך את החגורה, פקד עליו לסתום את הפה, אחז במותניו וחדר בתנופה אחת חזקה לתוך גופו הצנום של כצ'לה שגנח חרש ושוב הודה לו.
רועד, מזיע ומגורה מאוד, ירדתי חרש אל הקומה התחתונה, שם סיים הספק את הקפה שלו ואפילו הספיק למכור עיתון לבחורה אחת בלבוש זנותי וחיוך עמוס איפור.
הזמנתי מה שהזמנתי ומיהרתי להיפטר ממנו, מתאמץ להתנהג כרגיל ולהסתיר את הזקפה הענקית שצצה במכנסי.
כמה דקות אחר-כך ירד לייבו במדרגות, חייך אלי את חיוכו היהיר שתמיד עצבן אותי ושאל אם אהבתי את מה שראיתי למעלה.
הסמקתי כמו תינוקת. "לא התכוונתי להציץ" גמגמתי, "בכלל לא ידעתי שאתה שם, לא הבנתי שאתם... חשבתי ש... לא ידעתי שאתם ישנים יחד."
"אתה לא צריך לגמגם, תדבר אוטוסטראדה." צחק לייבו, "ואני לא ישן אצלו, הוא עבד. אדון לא ישן עם עבד."
"כצ'לה לא עבד." התרתחתי, " אל תדבר שטויות, הוא בן אדם חופשי."
"אני לא מכריח אותו להיות העבד שלי." אמר לייבו בנחת, "הוא בן אדם חופשי שהחליט מרצונו להיות שייך לי. אני הסכמתי, אבל זה היה הרעיון שלו."
"איפה הוא בכלל? הוא בטח לא יכול לזוז אחרי מה שעשית לו." כעסתי כל-כך עד שידי רעדו, ובכל זאת הייתי נורא חרמן והייתה לי זקפה מכאיבה."
"אני אחליף אותו לכמה שעות עד שהוא יתאושש." אמר לייבו בטוב לב מדושן עונג שהרגיז אותי. "בדרך כלל אנחנו עושים סשנים בלילות, כשיש פחות לחץ, אבל הבוקר הוא ממש רצה, אז ויתרתי לו."
"נורא יפה מצדך," אמרתי בלעג, "הכנסת לו מכות מתוך התחשבות? אתה ממש נחמד."
לייבו הניד את ראשו בקוצר רוח. "אתה לא מבין כלום." אמר בחוסר סבלנות, "אתה חושב שאני מאלץ אותו? שהוא פוחד ממני? הוא צריך להרגיש שהוא שייך לי, רק ככה הוא מסוגל להנות מסקס. אני חייב להכאיב לו אחרת הוא לא ייהנה. אישית אני מעדיף ריסון מנטלי, אבל כצ'לה צריך גם את הכאב הפיזי מדי פעם אחרת הוא לא יכול לגמור."
"זאת אומרת שאתה בעצם סובל כשאתה מכה אותו?" רשפתי מולו בבוז.
"לא." נאנח לייבו, משתומם על קוצר הבנתי, "בטח שלא. אני רק... זה עניין של איזון, אני שומר עליו שייהנה בלי להזיק לעצמו. להיות אדון זו עבודה מאוד קשה דניאל, צריך להשגיח כל הזמן, לפקח בלי הרף על העבד, להיות אחראי מאוד. למה אתה חושב שעל כל אדון יש עשרים עבדים?"
"למה בכלל צריכים להיות אדונים ועבדים ומכות וכל השטויות האלו?" תקפתי אותו.
"כי ככה, כי אנחנו צריכים את זה. למה צריכים להיות הומואים? למה אתה לא מוצא לך בחורה נחמדה ועדינה ומעדיף גברים?" ענה לי לייבו כגמולי.
הפעם לא הייתה בפי תשובה. הסמקתי ונאלמתי דום. מעולם לא אמרתי להם שאני הומו, אף פעם לא דיברתי אתם על דברים אישיים. עשיתי את העבודה שלי, קיבלתי משכורת וסתמתי את הפה. איך הוא ידע?
"אתה בטח מתפלא איך אני יודע." גיחך לייבו.
הנהנתי בשתיקה, מעמיד פנים שאני מרוכז באיסוף חפצי ובהכנות ליציאה.
"אני מבוגר יותר ממך ומנוסה יותר ממך דניאל, ואני לא סתם בוהה בעולם כמו רוב האנשים, אני מתבונן ובודק, וחושב על מה שאני רואה." אמר לייבו בקול רציני, "שמתי לב שאתה מסתכל על גברים, לא על נשים, ואני יודע שאתה נמשך לגברים כהים ורחבים ושאתה עדיין לא משלים לגמרי עם ההומואיות שלך. קשה לך עם זה שאתה לא סטרייט, נכון?"
הוא אחז בכתפי וסובב אותי אליו. "דניאל." אמר בקול סמכותי ועמוק שגרם לזין שלי שנרגע מעט לשוב ולעמוד, "תסתכל עלי." פקד ואחז בסנטרי.
הבטתי בעיניו הכהות והעמוקות ושאלתי את עצמי למה התעקשתי במשך כל זמן שהכרתי אותו להתעלם מכך שהוא גבר סקסי ושאני נמשך אליו נורא, וידעתי שהתשובה היא שאני פוחד ממנו.
משהו בו משך אותי והפחיד אותי ובלבל אותי.
"אתה יכול להצטרף אלינו אם תרצה." אמר בשקט, מביט הישר בעיני, "אני חושב שתוכל להיות אדון טוב אחרי שתעבור תקופת חניכות בתור עבד."
"אני פוחד." גמגמתי, והוא חייך כאילו דיבר עם ילד.
"אני מבין." אמר ברוך לא צפוי, "תאמין לי שאני מבין."
הוא הגיש לי פתק קטן, "הנה, זה כרטיס הביקור של המועדון שלנו ביפו. יש שם גם את כתובת האתר שלנו באינטרנט. תכנס לשם, תלמד, תקרא, תברר אם מתאים לך ואז תחליט, ועכשיו לך לישון. אתה בטח הרוס מעייפות."
אם השעה לא הייתה כל-כך מוקדמת הייתי הולך ליוני, לספר לו מה קרה, אבל בשעה כזו יכולתי ללכת רק הביתה.
נגררתי לדירה ונפלתי על המיטה, הרוס מעייפות, ובכל זאת לא הצלחתי להירדם עד שלא אוננתי תוך פנטוז פרוע על גופו החסון והכהה של לייבו ועל הזין העבה שלו חודר לתחת האדמדם של כצ'לה, ורק אז נפלה עלי סוף סוף תרדמה.
קמתי אחרי שעתיים ודשדשתי למטבח ומצאתי שם את כפיר, אוכל ארוחת בוקר רומנטית עם צעירה דקה בעלת תלתלי ליפה אדמוניים ופרצוף חמוד ומנומש שלבשה שמלה כחולה הדוקה על גופה הצנום, מבליטה שדיים קטנים וחצופים.
הם שתו קפה כשהם מחזיקים יד ביד, מביטים אחד בעיני השניה במבט המטופש הזה שיש לאנשים מאוהבים, האכילו זה את זו בעוגה וקראו אחד לשניה בשמות מגוחכים כמו מאמי ומושמוש.
אמרתי בוקר טוב, שתיתי קצת קפה, אכלתי קורנפלקס והלכתי להתקלח. כשיצאתי מהדירה בדרכי ללימודים גיליתי, מופתע מעט, את לביא ואת הג'ינג'ית המתולתלת עומדים בחדר המדרגות ומתנשקים לפרידה תוך שהם קוראים זה לזה פושפוש וציפציף או משהו בדומה.
למרבה הפלא המתולתלת האדמונית החליפה בינתיים את השמלה הכחולה שלבשה במטבח לשמלה אחרת שגם היא הייתה הדוקה מאוד על שדייה הקטנים והחצופים, אבל צבעה היה ירוק.
כל הדרך לאוניברסיטה שאלתי את עצמי למה היא החליפה שמלה? אולי היא הרגישה שאם היה מחליפה בחור עליה להחליף גם את הבגד שלבשה?
מי יודע? נשים הן עם מוזר מאוד.
משום מה הייתה לי הרגשה שלכפיר וללביא זה לא היה משנה כלל אם היא הייתה נשארת באותה השמלה, היא בטח תגלה את זה עם הזמן.
אחרי הלימודים עברתי דרך הדירה של יוני ולשמחתי הוא היה עסוק מאוד בקריאת ספר עבה ורציני, רושם לעצמו הערות תוך כדי הקריאה.
שאלתי אם אפשר לגלוש אצלו במחשב בסלון והוא נפנף לי בפיזור נפש לאות הן והמשיך לקרוא, מתעלם מנוכחותי.
נכנסתי לאתר שלייבו המליץ עליו ותוך כמה דקות שוב עמד לי.
נכון, רוב החומר באתר ההוא היה מוקדש לסטרייטים שהיוו את רוב הגולשים – נו, טוב. מה עוד חדש בעולמנו? – אבל היה גם מקום להומואים, ואני שקעתי בהסברים מלומדים על עבדים ואדונים, ועל כל מיני סוגים של יחסי שליטה עם מינונים משתנים של קשירה וסאדו – מאזו על כל גוניהם, שהיו רבים ומרתקים, וכן, מגרים מאוד, אם כי גם מפחידים נורא.
"אלוהים אדירים." נרעש יוני שהתגנב בשקט והציץ מעבר לכתפי בדיוק כשבחנתי תמונה של גבר צעיר, שרירי ויפה תואר, קשור באזיקים אל מתקן עץ שנקרא צלב, סופג הצלפות מאדון מבוגר יותר, אבל שרירי לא פחות. שניהם עטו על גופם רצועות עור מקושטות ניטים ממתכת, ונעלו נעליים גבוהות.
"זה פשוט נורא." גנח יוני. "מה הקשר של ההתעללות הזו לסקס?"
כיביתי את המחשב וניסיתי להסביר לו מה שהספקתי ללמוד מהאתר ההוא, וכדי להבהיר את עצמי עוד יותר סיפרתי לו על לייבו וכצ'לה.
הוא האדים ואחר-כך החוויר, ובפעם הראשונה מאז נפגשנו נותר חסר מילים ואובד עצות.
"אתה חייב להמשיך לעבוד עם הסוטים האלו?" שאל בקול מודאג.
"לא. אבל נוח לי לעבוד אתם, בדיוק כמו שנוח לי לעבוד אצלך, סוטה שכמוך." אמרתי בחביבות, ונהניתי לראות איך הוא מאדים שוב.
"אני לא סוטה." אמר בזעף.
"לדעתך אתה בסדר גמור" אמרתי בבדיחות הדעת, "אבל הרבה מאוד אנשים שישמעו שאתה חי עם גבר, ועוד עם אחד שצעיר ממך בהרבה..."
"אנחנו אוהבים אחד את השני." מחה יוני, מחמיץ את הטון המבודח שבדברי. "ואם הייתי איזה זקן עשיר שמזיין בחורה בגיל של הבת שלו זה היה בסדר?" הפעם הוא ממש צעק.
"רק אם היא רוצה ובתנאי שהיא מעל גיל ההסכמה." קנטרתי אותו, "שמעתי שארנק מלא כסף הוא גורם חשוב מאוד בסוג כזה של יחסים." הוספתי בחיוך מפייס ונגעתי בכתפו בליטוף קל, מנסה להרגיע את סערת רוחו.
אף פעם לא ראיתי אותו כל-כך נסער. לדעתי התמונות הללו, בנוסף למה שסיפרתי לו על המתרחש בקומה השניה של פיצוצית אריה הזהב השפיעו גם עליו, למרות שהוא מעולם לא הודה בכך בפני, והמשיך לטעון שכל הקטע הזה של שליטה הוא ממש לא סקסי, ושייך לתחום רפואת הנפש.
לא הסכמתי אתו אז, וגם היום אני חושב שיש משהו מגרה ומושך מאוד בסיפור הזה של שליטה, אם כי מעולם לא הזדמן לי ללכת למועדון ההוא ולבדוק את הנושא לעומק, מפני שבאותו ערב נכנס אריאל לפיצוצית אריה הזהב כדי לקנות סיגריות, ושינה בסערה את חיי. במשך כמה חודשים היטלטלתי בגללו בין אושר עילאי לכאב לב נורא, וחיי כמעט שנטרפו בים הרגשות שהתעוררו בי בגללו, ולולא יוני ששימש לי עוגן ונמל מבטחים מי יודע מה היה עולה בסופי.

המשך יבוא

תוציא ספר :-)

kinkycat • 31 באוק׳ 2010

הפולניה​(אחרת) • 31 באוק׳ 2010

זה רעיון!

4. המחלה ההיא

הפולניה​(אחרת) • 31 באוק׳ 2010

אוי אריאל אריאל, כמה כאב לב, דמעות ולילות ללא שינה בזבזתי עליו. כמה ויכוחים היו לי עם יוני בגללו.
"אבל הוא עושה אותי מאושר." מחיתי כשיוני ששנא אותו ממבט ראשון שפך קללות על ראש מאהבי הנשוי, הבי-סקסואל, היפה, הסקסי והבטוח כל-כך בעצמו.
"הוא בוגד באשתו אתך ובוגד בך אתה, ומכאיב לשניכם. הוא רק לוקח מכל אחד מכם מה שהוא צריך ולא נותן כלום. הוא פשוט מנצל אתכם בלי בושה." רתח יוני, "השקרן הזה. מה בכלל אתה מוצא בו?"
"הוא לא שקרן, הוא אמר לי שהוא נשוי." התגוננתי, "ידעתי בדיוק למה אני נכנס."
"שטויות." רשף יוני, "אתה רק ילד. לא ידעת כלום."
וזה דווקא היה נכון, כי איך יכולתי לדעת אז, שהגבר השחום והיפה הזה שנכנס לקנות סיגריות וחייך אלי כשאצבעותינו נפגשו, ייקח את הלב שלי וירסק אותו בקלות רבה כל-כך? למרות כל הכאב והסבל והדמעות אני לא מסוגל לשנוא אותו.
נכנסתי לרכב שלו שהמתין לי בסוף המשמרת בעיניים פתוחות והייתי מאושר להניח לו לעשות בי כרצונו. אהבתי אותו מאוד ולמרות כל מה שיוני אומר אני יודע שבדרכו שלו גם הוא אהב אותי.
אחרי הפעם הראשונה המדהימה ההיא במכונית שלו - ג'יפ ענקי ונוח עד להפתיע - חזרתי מסוחרר לדירה של יוני וסיפרתי לו על הגבר המדהים הזה שהמתין לי בסבלנות שעה שלמה עד שאסגור את הקופה ולקח אותי בצורה כל-כך... כל-כך...
"למה במכונית שלו?" פרם קולו של יוני את התעלות הנפש הרגשנית שלי, "בן כמה הוא? למה אין לו דירה?"
"יש לו, אבל הוא נשוי. יש לו משפחה, אבל..."
"אז הוא בוגד באשתו?" קולו של יוני עצבן אותי כמו חריקת ציפורן על זכוכית.
"הוא בי-סקסואל יוני, הוא אוהב את המשפחה שלו, אבל הוא צריך גם..."
"אם הוא בוגד באשתו, איזו מין אהבה זו?" התעקש יוני לנפץ את בועת הסבון שלי.
"אוף, יוני. אתה נשמע כמו איזו דודה זקנה שנותנת עצות בעיתון נשים משנות החמישים."
"למה משנות החמישים?" סירב יוני להיעלב, "אותן עצות תקבל גם היום. גבר נשוי ששוכב עם אחרים הוא בוגד. הוא ינצל אותך וירמה גם את אשתו וגם אותך, ומי יודע עוד כמה אחרים. בטח יש לו גם ילדים, לא?"
"כן, שניים. בן ובת."
"נו, בטח. איזו סיבה אחרת יש להומו להתחתן עם אישה?" סינן יוני במרירות.
"הוא לא הומו, הוא בי."
"שטויות." הטיח יוני בפסקנות שאין אחריה עוררין. "כל הומו שמצליח להכניס אישה להריון טוען שהוא בי, ואחר כך רץ לבגוד בה עם גברים. שמענו עליהם כבר."
"אתה טועה ואתה זה שמדבר שטויות." התעצבנתי, "הוא מרמה את אישתו כי אין לו ברירה, אבל הוא ואני, יש לנו משהו מיוחד. אנחנו כנים לגמרי זה עם זה."
"אם הוא משקר לאישה שהוא נשוי לה כל-כך הרבה שנים אז מה הבעיה שלו לשקר לאחד כמוך שהוא פגש רק לפני חודשיים." הקשה יוני.
מוזר שכיום, ממרחק הזמן, מה שבעיקר זכור לי מהפרשה של אריאל, אלו הויכוחים עם יוני. הם נחרטו בזיכרוני בבהירות גדולה יותר מהאושר שהסבו לי השעות הגנובות עם אריאל.
אולי בגלל שהיה כל-כך מעט אושר וכל-כך הרבה כאב לב וויכוחים?
לא שהכל היה סבל, כשכבר זכיתי להיות אתו זה היה נהדר, הבעיה הייתה המרווחים הגדולים בין הפגישות. עד שהייתי רואה את פניו רוכנים מעלי בחיוך שהיה ממיס את לבי עברו עלי אוקיינוסים של זמן מלאים בגעגועים ודמעות.
יוני לעומתי לא נמס נוכח חיוכו היפה של אריאל גם אחרי שנפגשנו אתו במקרה בשבוע הספר.
אשתו והילדים היו אתו ואני נדהמתי לראות כמה נאה היא ובאיזו טבעיות אחזה בזרועו של הגבר הזה שחשבתי תמיד שהוא שלי. הילדים היו יפי תואר, שילוב מוצלח של הגנים שלו ושלה, וביחד הם היוו משפחה משובבת נפש, יחידה סגורה ומושלמת שלי לא היה מקום להידחף אליה.
בכיתי כל הדרך הביתה ובאותו לילה נשארתי לישון על הספה של יוני. לא היה לי נעים לחזור לדירה שלי עם עיניים אדומות. לביא וכפיר לא היו מעירים כלום גם אם היו שמים לב, אבל הג'ינג'ית בטח הייתה מבחינה ושואלת למה בכיתי, ומה קרה, ואם אני רוצה לדבר על זה? אתם יודעים איך זה עם נשים, חסרות כל טקט.
היא המשיכה להסתובב בדירה שלנו פעם עם לביא ופעם עם כפיר, מתמזמזת חליפות עם שניהם ומחליפה ללא הרף שמלות.
יוני חשב שאני צוחק ממנו כשסיפרתי לו על תעלומת הג'ינג'ית המתפרפרת והיה בטוח שאני עובד עליו או שאני פשוט הוזה ואז, כמה ימים אחרי שהחלטתי לסיים את פרשת אריאל נפתרה התעלומה. נשארתי בבית בגלל הרגשה כללית מחורבנת שאני טענתי שהיא שפעת, אבל בסתר לבי ידעתי שהיא נובעת מלב שבור.
"אתה חולה?" שאלה הג'ינג'ית ונגעה ביד מטופחת במצחי.
"כן." נהמתי, מסב את עיני מהשמלה שלבשה. משהו מזוויע בוורוד וצהוב שהכאיב לעיני.
היא יצאה ודקה אחר-כך נכנסה חזרה הפעם בשמלה כחולה עם פסים לבנים ושוב שאלה אם אני חולה ונגעה במצחי, ורק אז התחלתי לקלוט... וכשהשמלה הוורודה צהובה נכנסה מחובקת עם כפיר ונעמדה לצידה של השמלה הכחולה עם הפסים הלבנים הבנתי סוף סוף שיש שתיים מהן, ושבמשך כל אותם חודשים שנסחפתי חסר שליטה בסחרחורת אהבה חסרת תוחלת, כפיר ולביא ניהלו רומן כפול עם שתי תאומות ג'ינג'יות שכמו שותפי לדירה אהבו לעשות הכל יחד, כולל להתאהב.
"זהו, זה נגמר." בישרתי ליוני אחרי שניערתי מעלי את השפעת הפסיכוסומאטית ההיא, "נרפאתי ובחיים אני לא אחלה במחלה הזו יותר."
"בחייך," גיחך יוני, "יש המון סוגי שפעות. בשנה הבאה תהיה חולה שוב, אולי לא בשפעת הזו, אבל בטח באחרת."
"אני לא מתכוון לשפעת אני מתכוון לאהבה לאריאל." הסברתי, וצחקתי ממנו בגלל הבלבול שהוא עשה בין אהבה לשפעת.
"נכון, אהבה זו מחלה." הסכים יוני בחיוך, "אבל גם תרופה, וגם טעם החיים, ואני מקווה שתספיק להתאהב עוד פעם לפני שתחלה בשפעת.
"בחיים לא." נשבעתי בלהט, "אני עם הדבר הארור הזה גמרתי לתמיד. היה לי די מזה. מי צריך את כאבי הלב והייסורים והלילות ללא שינה והקנאה וחוסר התאבון ו...
ואז פגשתי את ליאו.
נפגשנו באיזה פורום ומיד התחלנו לריב. הריב היה וירטואלי אמנם, אבל מאוד יצריי. עדיין הייתי טעון מכל הסיפור של אריאל ופרקתי את כעסי ואכזבתי על התיאוריה הקווירית שליאו הציג בפני הפורום בעברית המשובחת שלו.
לדעתו התרבות של ההומואים צריכה להיות שונה מזו של הרוב הסטרייטי וגם מערכת הערכים שלהם צריכה להיות תואמת למציאות של שני גברים שחיים יחד. במשפטים ארוכים וסדורים, משובצים בפתגמים ובאמרות שפר, הוא הציג טענות הגיוניות ומעוררות מחשבה כנגד זוגות הומואים שניסו לחיות לפי הקודים של הסטרייטים ולא הבינו למה הם נכשלים שוב ושוב.
גברים שונים מנשים, וגברים שאוהבים נשים שונים מגברים שאוהבים גברים, ואין טעם להתנהג כאילו אין הבדל בינינו לבין הסטרייטים, טען בביטחון מדהים. הם עושים סיפור גדול ממונוגמיה ומבגידות? שיהיה להם לבריאות. אבל למה אנחנו צריכים את השטויות הללו בחיים שלנו? אין לנו די בעיות?
אתם הומואים. אתם שונים. האהבה שלכם שונה, תפנימו את זה. הטיף לקוראי הפורום הנדהמים, מפריך אחת לאחת את הטענות שלנו נגד התבדלות ויצירת גטו של הומואים.
אחרי כמה ימים של חילופי מהלומות וירטואליות והאשמות בצביעות מצידו, ובהתבדלות מצידי, הוא שלח לי מייל פרטי וביקש להיפגש איתי.
רבע שעה אחרי שנפגשנו הוא הוכיח לי הלכה למעשה את נכונות טענותיו בדבר השוני שבין גברים לנשים ולקח אותי למיטה.
אם היית אישה בחיים לא היית מסכים לקפוץ איתי למיטה כל-כך מהר לגלג עלי אחרי ששבה אלינו הנשימה, "וזה מה שמוכיח שאני צודק."
"בגלל זה רצית להיפגש איתי?" נעלבתי, "כדי להוכיח לי את התיאוריה שלך? זו הסיבה שהזדיינו?"
"ואם כן, אז מה? זו לא סיבה טובה מספיק? אתה צריך פרחים ופרפרים ולבבות צבעוניים כדי לעשות סקס?" קנטר אותי, והסתער עלי שוב, בטוח מראש ששוב ארצה בו.
הוא צדק כמובן. רציתי אותו שוב ושוב ושוב.
ליאו היה מדהים. בחיים לא פגשתי בן אדם כזה. הוא היה כל-כך בטוח בעצמו, שלם עם עצמו, חסר כל בושה ומעצורים, אדם שחי בדיוק לפי השקפותיו ולא עשה חשבון לאף אחד. הוא היה הבן אדם הראשון שבאמת היה גאה להיות הומו, ואם היו מציעים לו תרופה כנגד המשיכה שלו לגברים הוא מסרב בתוקף, ומוסיף יריקת בוז בפניו של האדם שהיה מעז לטעון שמשיכה לגברים זו מחלה.
אפילו יוני התרשם ממנו לטובה ובילה זמן רב בשיחות איתו כשהוא לא מסכים למילה מדבריו, אבל מתענג עונג רב על הויכוח.
"ליאו הוא בן אדם שתענוג לא להסכים איתו." אמר לי אחר-כך וצחק, "אני לא חושב שאתם מתאימים דניאל, אבל כל זמן שאתה איתו תעשה חיים."
כמו תמיד לא הסכמתי איתו, הייתי שוב מאוהב והחיים היו יפים.
נותרה לי עוד שנת לימודים אחת, הייתה לי עבודה, היה לי מאהב מדהים, וכפיר ולביא היו עסוקים כל כך בג'ינג'יות שלהם עד שרוב הזמן לא שמו לב בכלל שאני כמעט לא נמצא בדירה.
הייתי כל כך מרוצה ומאושר עד ששכחתי לשאול את עצמי האם ליאו הוא האדם שהיה ממתין לי לילה שלם על המדרגות עד שאצא מחקירה?
השאלה לא נשאלה, אבל התשובה נתנה לי בעל כורחי כשמצאתי אותו ערב סתווי אחד בקומה השנייה של פיצוציית אריה הזהב.
הוא היה בחדר של כצ'לה וגם לייבו היה שם. שלושתם היו ערומים ומיוזעים ועסוקים מאוד זה בזה. היו שם גם חגורות ואזיקים וחבלים ואולי עוד כל מיני אביזרים, אבל אני לא התעכבתי לסקור את הפרטים.
אחרי מבט אחד ברחתי משם כל עוד רוחי בי וכל התיאוריות על מיצוי החיים עד תומם, על חיים בשיא העוצמה, על התנסות בכל חוויה שהחיים מזמנים לפניך, ושאר טענות שנשמעו משכנעות כל-כך מפיו של ליאו הופרכו בבת אחת בגלל הכאב שחשתי כשראיתי אותו מזיין את ישבנו הלבן והצנום של כצל'ה בעודו מוצץ את הזין הגדול של לייבו.
כן, אני יודע שבתיאוריה הסכמתי איתו שלנאמנות מינית אין שום משמעות, שזה רעיון מתאים רק לסטרייטים שלא רוצים לגדל ילדים של גבר אחר, ושצריך לחיות בשיא העוצמה כל זמן שיכולים ולא לבזבז אנרגיות מיותרות על שטויות כמו התאפקות וצניעות, אבל הלב שלי, החבול והאומלל, לא הסכים עם מוחי, וברגע האמת הלכתי עם הלב.
אולי אני שטוף מוח מהחינוך הקלוקל שלי ואולי אני סתם ילד טיפש - ככה הוא קרא לי בשיחת הסיכום שערכנו ליחסים שלנו – אבל אני לא מסוגל לחייך בשוויון נפש כשאני רואה את הגבר שאני אוהב מזיין אחרים ואני לא מסוגל להשתנות וזהו זה.
כמו תמיד רצתי לדירה של יוני ושם, מאחורי הדלת הכחולה המעוטרת חמסה צבעונית, שרוע על הספה הרכה שלו מצאתי נחמה ומזור מהמחלה ההיא ששוב תקפה אותי, וכפי שניבא יוני באנחה, תחלוף בסופו של דבר, בדיוק כמו שחלפה בפעם הקודמת.

5. אביב

הפולניה​(אחרת) • 31 באוק׳ 2010

אם אתם חייבים לסבול מלב שבור מומלץ לא לעבור את החוויה בחורף.
בקיץ זה קל יותר. בקיץ יש יותר אור, יותר שמחה, יותר אופטימיות. הרבה יותר טוב להיפרד בקיץ, אבל מה לעשות שאי אפשר לתכנן דברים כאלו, וככה יצא שבחורף ההוא הייתי לבד והייתי בודד ואומלל, וכדי להתגבר על הבדידות עשיתי מה שכבר עשו רבים וטובים לפני -נרשמתי לאטרף ולעוד כמה אתרים דומים וזיינתי כל מה שזז.
כצפוי יוני שנא את דרכי הלא כל-כך מקורית להתגבר על הפרידה מליאו וגינה את התנהגותי בכל הזדמנות.
למרות שידעתי מה דעתו על התקף השרלילנות המבחיל שלי, "שגובל באובססיה חולנית, ונוסף לכך גם עלול להמיט עליך נזקים גופניים רציניים עד כדי הדבקות באיידס, וגם בצהבת זיהומית אין להקל ראש." המשכתי לדווח לו כל שבוע על עלילותיי במיטות הלוהטות של סדום המודרנית ופרבריה, נהנה הנאה פרוורטית מהבעת הבחילה והתיעוב שהייתה עולה על פניו כל פעם שתיארתי לו עוד תחת אחד שטחנתי בלי רחמים.
"מספיק כבר." היה יוני ספק מתחנן ספק כועס, "תפסיק לעשות שטויות כאלו דניאל, די עם זה, אתה הורס את עצמך, די." ואז, יום אחד הגדשתי את הסאה וסיפרתי לו בפירוט רב מדי על שלישיה שעשיתי עם זוג משועמם אחד מגבעתיים.
הוא התפרץ בזעם, וצרח עלי שאולי בעולם הווירטואלי אני גיבור רב מעללים, אבל בעולם האמיתי אני סתם פחדן עלוב שמסתתר בארון, ואפילו השותפים שלי לדירה, "העלק חברים הכי טובים שלך." התיז בלעג ארסי שלא ידעתי שמצוי ברפרטואר שלו, "לא יודעים שאתה הומו. ולמה אתה ממשיך לעבוד אצל לייבו אחרי שהוא בגד בך וממשיך להיות החבר של כצל`ה גם אחרי שראית אותו נטחן עם ליאו?"
למרבה הפלא נורא נפגעתי. נכון, כבר לא הייתי אותו ילדון תמים ויפה נפש שבכה בגלל פדיחה טיפשית אחת שקרתה בצבא, אבל מצד שני לא הייתי רגיל ליחס נוקשה כזה מיוני. תמיד ראיתי בו מין דוד סלחני וטוב לב שיבין אותי בכל מקרה. בטחתי לחלוטין בידידותו ובתמיכתו הבלתי מסויגת למרות שידעתי שהוא לא רואה בעין יפה את התנהגותי.
האמת, גם אני לא התלהבתי מעצמי לאחרונה, אבל ממנו ציפיתי לאותו יחס אוהד כתמיד. התגובה הקשה שלו שבאה לפתע פתאום, בלי שום אזהרה, פגעה בי קשה.
לרגע הבטתי בו, המום מעצמת הזעם שלו ואז, מופתע ופגוע מדבריו הקשים, ברחתי מדירתו, טורק בכוח את הדלת הכחולה, טריקה שגרמה לחמסה הצבעונית להתנודד בפראות על המסמר שלה והסתלקתי משם, מר נפש וזועם.
הסתובבתי ברחובות תל אביב שהפכה להיות עם הזמן לעיר מוכרת וכמעט ידידותית, והבחנתי שהעצים מתחילים שוב להנץ ניצנים ירוקים, שהשמים כחולים והשמש חמימה, ובקיצור, שהחורף כמעט תם ועוד מעט יגיע אביב ולאט לאט נרגעתי.
תוך כדי ניווט יצירתי בין מוקשי הנעל שהשאירו הכלבים בשדרות רוטשילד התחלתי גם להפעיל את תאי המוח שלי ששבתו לאחרונה.
התחלתי לחשוב על מה שיוני אמר, ומשם עברתי לחשוב על דרכי בחיים, על ההתנהגות המופרעת והלא בריאה שלי, על כל החודשים הארוכים שבהם הוא נאלץ לשמוע ממני על הרפתקאותי הנלוזות בעוד הוא חי לבד, נמק מגעגועים לדני ששהה זמנית במדינה אפריקאית אחת רחוקה, עוזר לחברה שלו להקים מלון ענק על שפת הג'ונגל ונמלאתי חרטה וגעגועים.
הגעתי למסקנה הלא מפתיעה שכמו תמיד יוני צדק - לכאורה יצאתי מהארון, אבל מי באמת ידע שאני הומו? רק יוני, לייבו וכצל`ה.
החברים שלי ללימודים לא ידעו, הורי אולי ניחשו, אבל מעולם לא שמעו ממני דברים מפורשים, ומה עם השותפים שלי לדירה? החברים הקרובים לי ביותר חוץ מיוני? למה לא סיפרתי להם?
לזיין בעילום שם כל מיני חרמנים שרוטים אתה רץ בלי פחד, אבל להגיד ביושר לכל מי שמכיר אותך מי אתה ומה אתה, זה לא. אתה אפס עלוב דניאל שחתי לנפשי, אז בסדר, פעם אחת בגדו בך, ופעם אחת דפקו אותך, והלב שלך נשבר ואולי עוד ישבר בעתיד, האם זו סיבה להיות פחדן כזה? ואם כבר מדברים על אפסים, מתי בפעם האחרונה שאלת את יוני מה שלומו? איך הוא מרגיש? איך הוא עובר את התקופה הקשה הזו בלי החבר שלו?
אתה אגואיסט, חרא של חבר, וסקס מניאק, הודעתי לעצמי, ומלא חרטה שמתי פעמי לדירה שלי, מוכן ומזומן לפתוח דף חדש בחיים, לצאת מהארון, למחוק את הכרטיס שלי באטרף, ולהתנצל בפני יוני על הנבזות שלי כלפיו.

בבית מצאתי את כל חברי הרביעייה המאוהבת מכונסים סביב שולחן חדר האוכל, עסוקים במה שנראה כעיון מעמיק ברשימות ארוכות של מטלות משונות.
"או. הנה דניאל." קרא כפיר כמוצא שלל רב, "אולי נשאל אותו?" וארבעתם הרימו את עיניהם מהדפים שלהם ונעצו בי מבטים בוחנים.
"כן" הסכים לביא, "בואו נשאל אותו עכשיו." והם נעצו בי ארבע זוגות עיניים שואלות.
הנה, צדיקים מלאכתם נעשית בידי אחרים, חשבתי בקורת רוח, בטוח שהנה הזדמנה לי שעת כושר לצאת כבר עכשיו ומיד מהארון, ומיד הקדמתי תשובה לשאלה, זקפתי את קומתי, הישרתי מבט וקראתי בקול גדול, "כן, זה נכון. אני הומו."
העיפרון נשמט מידו של כפיר ופיו של לביא נפער בתדהמה. הבנות לעומתם החליפו זו עם זו מבטים מלאי עליצות שכאילו אמרו בלי מילים - ידענו.
"אמרנו לכם, הגיי-דאר הללו לא משקרים אף פעם." אמרה לביאה בשביעות רצון לבנים הנדהמים והצביעה על צמד עפריה הקטנים והמוצקים בעוד אריאלה, אחותה התאומה, מהנהנת בהסכמה.
"אתה דניאל? אתה הומו?" נדהם כפיר וקולו המום ופגוע כקול יוליוס קיסר ז"ל בשעה שנדקר באכזריות בגבו ע"י ברוטוס רעו הטוב.
"איך זה יכול להיות?" הוסיף לביא בקול המום לא פחות, "אני מכיר אותך כבר שנים, היינו יחד בצבא, בחיים לא הייתי מאמין עליך שאתה... שאתה... " אריאלה דחפה לו מרפק והוא סתם את הפה ותודה לאל לא אמר מה שעמד על קצה לשונו. (בטח נושך כריות או משהו מסוג זה.)
"מה, לא חשדתם בכלל? לא ראיתם שאני לא יוצא עם בנות?" שאלתי, מרגיש לפליאתי קצת מאוכזב מתגובתם המופתעת.
"לא, בכלל לא חשדתי." אמר לביא, "ואתה כפיר?" פנה לחברו שהניד בראשו לאות לאו.
"חשבתי שהוא סתם חנון שלא הולך לו עם בנות."
"דניאל לא חנון, למה ללכלך עליו כפיר? אני תמיד חשבתי שהוא פשוט קצת ביישן." הגן עלי לביא בטוב לב.
"אז מה רציתם לשאול אותי?" נכנסתי לדבריהם בחוסר נימוס, שמעתי די והותר והעדפתי לשנות נושא לפני שהם יצליחו למוטט את השרידים שנותרו מהערכתי העצמית.
"רצינו לדעת אם תסכים להסיע בשבוע הבא את דוד אריה משדה התעופה למלון. הוא בא לחתונה ואין לאף אחד מאתנו זמן לאסוף אותו מנתב"ג."
"איזה חתונה? מי מתחתן?" השתוממתי.
הם החליפו מבטים ונאנחו. "אמרתי לכם שהוא מרחף." אמרה לביאה.
"אסור לך להשתמש בכל מה שמוכרים בפיצוצייה מאמי," הוסיפה אריאלה במתיקות, "אולי עדיף שתסתפק בבמבה, אבל מצד שני..." טפחה על כרסי, "אולי לא."
"אנחנו מתחתנים בחתונה כפולה. כבר סיפרנו לך על זה בשבוע שעבר." הפסיק לביא את ההתעללות הנשית של ארוסתו בגופי, "בטח היית עייף מדי ולא קלטת מה אמרתי. מתי כבר תפסיק לעבוד בעבודה המעפנית הזו בפיצוצייה ותמצא משהו נורמאלי? לא הגיע הזמן שתתחיל לישון כמו בן אדם?"
"אבל אתה מצאת לי את העבודה הזו." מחיתי, "אמרת שזה מתאים לסטודנט."
"אולי לכמה חודשים, אבל אתה כבר בשנה ג`, למה שלא תלך להיות עוזר הוראה כמו כולם? הנה, יש לי פה בשבילך טלפון של המרצה הזה ש..."
הוא פשפש בכיסיו ואחרי רבע שעה כבר סידר לי ראיון למשרה משתלמת בשכר סביר ובשעות היום.
אחרי מחווה כזו לא הייתה לי ברירה והבטחתי לנסוע להביא את הדוד אריה הישיש משדה התעופה כדי שיגיע בשלום לחתונה הכפולה שתיערך, בשעה טובה ומוצלחת, באולם כפרי מקסים לא רחוק מהעיר, ושאחריה ייסעו כפיר ולביא עם כלותיהם הטריות לירח דבש בן שלושה ימים לרודוס.
משם יחזרו לדירה כדי לארוז את חפציהם ובעזרת השם תוך שבוע שבועיים, חודש גג, יעברו לבית הדו משפחתי המקסים שבנו הורי התאומות לבנותיהן עוד כשהיו תלמידות תיכון צעירות ותמות.
"וככה נוכל להמשיך לגור יחד גם אחרי שנהיה נשואות." אמרה לביאה, או שאולי זו הייתה אריאלה?
"תמיד תכננו שנתחתן עם חברים טובים מאוד שירצו להיות גם שכנים. אמרה אריאלה (או אולי לביאה?)
"האמת, חשבנו על אחים, אולי אפילו תאומים, אבל כפיר ולביא הם יותר מאחים." הוסיפה תאומתה ברגש.
"ועד החתונה אנחנו ישנות בחדר שינה אחד והם בשני כדי שנוכל להתרגש באמת בירח דבש." הצטחקו אריאלה ולביאה, נהנות ממראה פני המסמיקות לשמע הפרטים המיותרים הללו.
אתם קוראי היקרים בטח מתארים לעצמכם במה נזכרתי כשראיתי, בעודי פורש משם לחדרי, איך כפיר מניח את ידו על שכמו של לביא שליטף את ברכו של חברו וחייך אליו, אבל באמת, מה זה חשוב כעת?
מה שחשוב זה שארבעתם היו מאוד מאושרים יחד. הבנים רוכנים על הדפים המסודרים להפליא שהדפיס כפיר, שלמזלו של לביא הבלגניסט, היה יקה פוץ מסודר ומאורגן, והבנות יושבות מולם דנות בכובד ראש בדגמים של עוגות חתונה. כל הארבעה הקרינו שביעות רצון שקטה ושלווה ביתית מאושרת בעוד הם מתכננים יחד את עתידם המשותף.
אחוז קנאה ברחתי משם לחדרי לחשוב בשקט על כל הפשלות שעשיתי ועל כל אי ההבנות שהסתבכתי בהן ולהתפלא איך יצאתי מכל הבלגן הזה בשלום.
אחרי שיקול דעת קצר החלטתי לדחות את השיחה עם יוני למחר, הודעתי לכצל`ה שאני חולה ולא אבוא היום לעבודה והלכתי לישון. טוב, אז אני פחדן, מה עוד חדש?
למחרת הלכתי לראיון העבודה ולפליאתי עברתי אותו בהצלחה עצומה. הפרופסור שאל אותי מה שמי ומאיזה קיבוץ אני, נזכר שהוא מכיר את מזכיר הקיבוץ שלנו שהיה המ"פ שלו בצבא, ובלי להכביר שאלות נוספות קיבל אותי מיד לעבודה כעוזר ההוראה שלו.
הודיתי לו בשמחה, ומלא תעצומות נפש ועוז עקב הצלחתי הלכתי לאריה הזהב כדי להודיע לכצל`ה על התפטרותי, ובאותה הזדמנות גם לספר לו שראיתי אותו ואת לייבו עם ליאו, ומה בדיוק דעתי על ההתנהגות שלהם.
"אני יודע שראית אותנו" אמר לייבו שבתזמון נדיר היה ליד הקופה יחד עם כצל`ה המפהק אחרי לילה של עבודה, "באמת דניאל, הגיע הזמן שתפסיק להציץ לנו, זה קצת חולני, אתה לא חושב?"
"אתם אלו שזיינתם את החבר שלי, ואני החולני?" התרגזתי.
"בגלל זה עזבת אותו?" הצטחק לייבו שלא הראה שום סימני חרטה או זעזוע, "אתה מצחיק דניאל, האמת, לא ציפיתי שתחזיק מעמד כל-כך הרבה זמן בפיצוצייה."
"כבר מצאת עבודה אחרת?" התעניין כצל`ה שגם הוא קיבל בשוויון נפש את הגילוי המרעיש שלי, "כי אם לא אז תוכל להמשיך פה עד שתסתדר, ובאמת דניאל, לא רצינו לפגוע בך," הוסיף, "אבל ליאו שלך כל-כך התעלק עלינו עד שכבר היה קל יותר להגיד לו כן מאשר להמשיך ולהתחמק. אני חושב שזה העור השחור עם הניטים שעשה לו את זה. לא היית צריך לעשות מזה כזה סיפור."
מה יכולתי להגיד? היה בכלל טעם להגיד משהו? לא חושב.
"נו, אל תעשה פרצוף כזה, סך הכל עשינו לך טובה." ניחם אותי לייבו ונתן לי נשיקת פרידה צרפתית רטובה ומלאת רגש. "ליאו לא התאים לך, הוא יותר מדי קשקשן וסוטה. בחור תמים וחמוד כמוך צריך משהו אחר." הודיע לי ואחר-כך העביר אותי לכצל`ה פוקד עליו שינשק אותי גם כן – מי היה מנחש שהבחור הרזה והצנוע הזה מנשק כל-כך טוב?
אחרי שגמרתי עם אריה הזהב הלכתי ליוני לספר לו את החדשות ולישר אתו את ההדורים. כנראה שמאתמול בערב הוא לא יצא מהבית כי החמסה הייתה עדיין תלויה עקומה על הדלת הכחולה שהייתה סגורה.
גם העיתון שהיה מוטל למרגלותיה העיד כמאה עדים שיוני לא יצא הבוקר מהדירה. דפקתי ודפקתי ואיש לא ענה, ובסוף השתמשתי במפתח שלי ונכנסתי. יוני שכב במיטה ובהה בקיר ממול, מתעלם ממני.
"היי, בוקר טוב, מה נשמע?" ניסיתי להתעלם מההתעלמות שלו. "יש לי חדשות נהדרות יוני. נו, תסתכל עלי." דרשתי.
הוא הסב את פניו לעברי, אבל המשיך לשתוק. שפכתי עליו את כל החדשות שלי, מוסיף תוך כדי כך התנצלות חטופה במקצת על ההתנהגות הנלוזה שלי בזמן האחרון. אני די חלש בהתנצלויות - מגרעת גברית נפוצה, אתם יודעים איך זה.
"יופי דניאל." אמר יוני ושב לבהות בקיר.
"אתה עוד כועס עלי?" התיישבתי לצדו והנחתי יד על לחיו. כפי שחשדתי היא הייתה לחה מדמעות.
"מה קרה?" נרעשתי. יוני שתמיד היה מבצר של שפיות ותבונה בוכה? לא יאומן כי יסופר.
"אני חושב שדני בוגד בי." אמר יוני, בשוויון נפש, נשמע כאילו הקריא ידיעה כלכלית משעממת.
פערתי את פי בתדהמה, חש כאילו כל אמות הסיפים של עולמי מתמוטטים, אבל יוני נותר רגוע בצורה מבהילה.
"כל הזמן הזה שהתאפקתי, והתייסרתי, והתגעגעתי, ושוב התאפקתי, הוא זיין מהצד את העוזר שלו." הוסיף יוני באותו קול קר וחסר רגש שהפחיד אותי.
"אבל למה? איך? מאיפה אתה יודע ש..." גמגמתי.
"בדקתי את חשבונות האשראי שלו וגיליתי שהם בלונדון, הם שכרו יחד חדר במלון."
"אז מה? זה לא אומר כלום. גם אני ישנתי אצלך בדירה כמה פעמים. מה תגיד אם דני יאשים אותך בגלל זה שאתה ואני... אתה יודע?" הסמקתי כאילו אני עדיין קיבוצניק תמים ונבוך ולא המאנייק שזיין עשרות גברים זרים בחורף האחרון.
(באמת, מה עבר עלי שהתנהגתי כמו דביל כזה?)
"חבל באמת שלא עשינו שום דבר." הטיח יוני, "למה אתה חושב שהתכוונתי כשאמרתי שהתאפקתי? בחור צעיר ויפה כמוך מסתובב לי כל הזמן בדירה ו..." הוא גנח בתסכול, דמעות של חרטה וזעם מרטיבות את לחייו.
עכשיו שנינו היינו נבוכים ואדומים מבושה. זה היה מאוד לא נעים, אבל לכל הפחות ההתפרצות גרמה ליוני לאזור די מרץ כדי לקום מהמיטה.
בעידודי הנמרץ הוא שלח מיד מייל לדני שכמה דקות אחר-כך השיב בטלפון בהול מלונדון והסביר שכל הבלגן היה בגלל הפתעה שרצה לעשות ליוני שהיה אמור לקבל בעוד כמה דקות כרטיס טיסה ללונדון לבילוי סוף שבוע ארוך עם דני.
"ומה עם העוזר שלך שטס אתך?" שאל יוני בקול רועד קצת, ואחר-כך, לשמע ההסבר של יוני פרץ בצחוק, נפרד ממנו בנשיקות ורץ לארוז.
"אבל מה עם העוזר?" רצתי אחריו לחדר השינה, מביט נדהם איך הוא מצליח למלא בבגדים מזוודה גדולה מספיק כדי להכיל בתוכה ברווחה את שנינו יחד.
"העוזר נסע לפאריז לסוף שבוע רומנטי עם אישתו של בעל המלון." השיב יוני, והוסיף עוד תיק אחד ענקי על המזוודה שכבר הייתה מלאה עד אפס מקום.
איחלתי לו בילוי נעים והלכתי הביתה ברגל, מתענג על יפי הטבע בארצנו - כמה נאה מראה הציפורים המצייצות העפות בעליצות בשמים הכחולים, הפרחים הפורחים בשלל צבעים, חולצת טריקו קצרה הדוקה על חזה שרירי, ומה מרומם יותר את הנפש מהשמש הזורחת בשמים הצחים ומחממת צעיר טוב מראה הלבוש מכנס קצר שמבליט את ישבנו החטוב?
יחי האביב.
יוני חזר עליז וטוב לב מהבילוי בלונדון, והוידוי הקטן והמביך שלו היה נשכח ממני לגמרי לולא הגעתי אליו יום אחד לנקות את דירתו קצת מוקדם מהרגיל וראיתי שהדלת הכחולה פתוחה לרווחה והוא עומד בפתח, ידו מונחת על כתפו של עלם צעיר ונאה שחייך אליו בחיבה וליטף את לחיו במחווה אינטימית מדי לטעמי.
ככה. חשבתי בזעם והסתובבתי כדי להסתלק משם מהר, איתי אתה מתאפק, מה? אבל עם ההוא, הכוסון היפיוף הזה...
"דניאל." רדף אחרי יוני, מתנשף קצת, "לאן אתה הולך? איזה מזל שבאת, בדיוק היינו בדרך אליך. רציתי להכיר לך את אוהד, האחיין שלי. בוא תגיד לו שלום ומזל טוב."
"שלום ומזל טוב." אמרתי נבוך בגלל הראש מלוכלך שנהיה לי מאז שהפסקתי להיות פעיל באטרף וכו`.
אני חייב לעשות משהו עם עצמי, כבר כמעט קיץ, כולם מסתובבים שזופים, חרמנים וחצי ערומים, ורק אני...
צעירה יפת תואר וכחולת עיניים הופיעה לצדו של אוהד החתיך והוצגה לפני כאישתו הטרייה שרק אתמול התבשרה שהיא גם הרה.
"אוהד וליאת עוברים לגור אצלי." קרן לעברי יוני, "ואני עובר לגור באילת עם דני, החלטנו על זה סופית אתמול. נמאס לנו להתגעגע כל הזמן."
"אבל אנחנו רוצים שתמשיך להיות העוזר בית שלנו." הוסיף אוהד וחייך לעברי חיוך מקסים – איזה בזבוז להניח לבחורות ליהנות מכל היופי הזה.
"ורצינו לדעת," הוסיפה ליאת וחייכה חיוך מקסים עוד יותר, "אם השכרת כבר את החדרים שהתפנו אצלך בדירה עכשיו כשהשותפים שלך התחתנו ועברו למושב ההוא?"
נכון, לא סיפרתי על החתונה של כפיר ולביא עם התאומות. יש דברים שעדיף להדחיק. אימא שלי צדקה כשאמרה לי שלא על הכל צריך לדבר.
היא התכוונה לניסיון הפתטי שלי לצאת מהארון לפניה ולפני אבא, אבל אני מניח שזה כולל גם את החתונה הכפולה של כפיר ולביא עם התאומות, חתונה שמספר הג'ינג'ים בה עלה לכל הדעות על המותר בחברה הגונה ושפויה, וגם על הנסיעה מנתב"ג למלון עם הדוד אריה הקשיש בעל הקרחת האדמונית שלא הפסיק לנסות לשדך לי כל מיני קרובות משפחה ג'ינג'יות שלו.
התגוננתי בעוז, אבל כנראה שההצלחה הכפולה עם התאומות עלתה לו לראש והוא לא הפסיק בניסיונות השידוך שלו.
כמוצא אחרון גילה לי שהוא משתוקק לרקוד בעוד חתונה אחת בטרם יפרוש מהעולם – פטנט פולני ישן ועתיק שלא השאיר עלי שום רושם.
הדבר היחיד שהשתיק אותו היה יציאה חסרת פשרות וצעקנית שלי מהארון שבוצעה בלובי של המלון. לא, זה לא שנעשיתי אמיץ כזה, אבל הדוד אריה הוא קצת כבד שמיעה.
אז נכון, כולם בלובי המפואר של המלון שמעו שאני הומו, אבל לרווחתי ההצהרה הצרחנית שלי גרמה לדוד אריה להשתתק ולצעיר יפה העיניים בקבלה לתת לי את מספר הטלפון שלו.
רק אז הבנתי שאתה אף פעם לא מפסיק לצאת מהארון וכל פעם שאתה פוגש מישהו אתה צריך לעשות את זה מחדש.
"אחי רוצה לבוא לגור בתל אביב ושאלתי את עצמי..." חייכה ליאת חיוך מסנוור, "אני רק מקווה שלא מפריע לך שהוא הומו?" הוסיפה והסמיקה בחן.
אם הוא דומה לך אז בטח שלא חשבתי לעצמי, אבל הסתפקתי בהנהון נמרץ, ושניה אחר-כך מצאתי את עצמי קובע פגישה עם אביב - אחיה ההומו של ליאת - אשתו של האחיין של יוני.

אפילוג
טוב, על הפגישה עם אביב ומה עשינו, ומה אמרנו, ואיך היה, אפשר לכתוב עוד סיפור, אבל האמת, הוא יהיה נורא משעמם.
אין בו שום משברים, כאבי לב, או אי הבנות. גם בגדי עור ושוטים ומאבקי אגו אין בו, וגם שום תיאוריות מחוכמות על תרבות קווירית.
זה סתם סיפור אהבה רגיל ופשוט של שני בחורים שנפגשו, הסתכלו אחד על השני, אהבו מה שראו, חיכו עוד יומיים...
"וחצי" מוסיף אביב, "אני בחור עם סטייל, אני לא קופץ למיטה ישר בפגישה הראשונה."
ואחר-כך עשו מה שרצו לעשות מהרגע הראשון שהביטו זה בזה. נכנסו למיטה ובעצם לא יצאו ממנה עד היום.
נו, טוב, אנחנו צריכים לקום לפעמים בשביל לאכול, לעבוד, ועוד כל מיני סידורים משעממים, אבל אנחנו עושים את זה רק כשאנחנו ממש חייבים.
וכן, בלי לשאול אני יודע לבטח שהוא יחכה לי כמה שצריך על המדרגות עד שאצא, לא חשוב באיזה מצב, וגם אני אחכה לו, לא משנה כמה זמן אצטרך להמתין.
ואם לא די בכך, אז הוא באמת דומה לאחותו, אם כי לדעתי הוא הרבה יותר יפה, אבל אולי אני קצת משוחד בעניין הזה.