מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
7 במאי 2004
סשן חזק מאוד!!
הסשן חזק וקשה מאוד לצפיה,
אבל... מטריף! המלצה: לא לנסות בבית ללא ביטחון, שאתם יודעים מה שאתם עושים!!! לילה. אפלה ענקית זורמת מעל מרפסת הדממה. שעת הפנטזיות מתקרבת ותופסת את מקומה בתאיו הקודחים של מוחי. אני גונח בין גדרות המימוש ומתפתל בין רצון לבין תעוזה וציפורני המציאות מתחדדות. אני פוקח את הבוקר אל עיניי הערניות, המכוסות בצלליות הפנטזיה ומטיל על העבד שלי את החיפוש אחר האביזר, שאזדקק לו למפגש המיוחל. במקביל אני שולח הזמנות לכמה חברים וחברות ורובם נענים להזמנתי בחפץ לב. הכנות. בעיקר נפשיות. זרמים מהפנטים של תחושות מדהימות חולשים על גופי, בעודי מכין כמה וכמה מטעמים לקראת הערב. (סשן של חום התנור עשיתי לעצמי). אני שוקד על הפרטים הקטנים ביותר. יודע, שהמטרה היא לא להכאיב או להשפיל, אלא עוצמת האקט. הביצוע. הרצון לממש את הפנטזיה, הצורך לספק את הנפש. שש וחצי בערב. קצת אחרי, העבד הכחול מגיע עם החבר הטוב שלנו. הצופה הקבוע. הכחול מארגן סידורים אחרונים של הבית ושלושתנו, מרותקים בציפייה לבאות, מעבירים את הזמן בשיחה, לפעמים בשתיקה מתמשכת ומציצים בשעון, שמראה כי מועד הגעתם של שאר החברים קרב ובא. אני עונד לצווארו קולר שחור ועבה וברגעי השתיקה מפעיל את כל ייסורי הפנטזיה שלי, שאף מועד מימושה מתקרב לפתע במהירות. גם את פעמוני ההרגעה אני מפעיל על העבד הכחול ומסביר לו, עד כמה הוא הולך לתת את עצמו הערב. אני מציע לו ללגום מעט יין, הצעה שבדיעבד הייתה מיותרת. עבדי נלחץ מזה שאמרתי לו, שיהיה קטע כואב, ואת האמירה הזו הוא הפנים. אמירה, שבשלב מאוחר יותר, פעלה שלא לטובתו. החברים מגיעים. כולם. אחד עשר אנשים סה"כ התקבצנו במרתף הפרטי שלי. אווירה חמה ונפלאה. ברקע סרט סאדו של גייז. היכרות מהירה בין הנוכחים, אשר התאקלמו בצורה מושלמת אל תוך הפתיחות. אוכלים לפני הסשן. אני מנסה לדרבן את העבד שלי לטעום את הפסטה ואת הדג. (עוד רעיון מיותר...) הוא טועם ומכריז שעם עוד חתיכת דג, הוא הופך להיות דרקון. יינות, וודקה ורדבול בשפע, באדיבותם של החברים. אני לא שותה. נשאר צלול לחלוטין ובשלב בו הודלקו הסיגריות, הפסקתי את הקרנת הסרט ורמזתי לעבד הכחול לבוא אחרי לחדר השינה. הוריתי לו להתפשט וללבוש את התחתונים הלבנים. בגרביים של אתמול, נעול במגפיים, לבוש במכנסי עור צמודים ועל חזי רתמת עור, חזרתי אל הסלון/מרתף והתיישבתי על כיסא. רקעתי עם המגף על הרצפה החשופה והעבד זחל אל רגליי בהתלהבות מהולה בהתרגשות מסוחררת. עיניו נתמלאו בברק של אושר. גופו ייבב למגעי. נשימותיו ייחלו להוראתי שיתחיל ללקק את מגפיי, וכאשר הגיעה הוראתי, תוך הנחת מגף אחד על עורפו, הוא הבריק את מגפיי בלשונו המיומנת, תוך כדי השמעת גניחות של עונג. הסוליות בהקו אף הן. 
אחזתי בקולר הצמוד לצווארו ומשכתיו אל מתקן הקשירה. אצבעותיי מוללו את פטמותיו ואנקות כאב מיוחמות פרצו מגרונו. אזקתי את פרקי ידיו באזיקי העור וכיסיתי את עיניו בבד שחור. כל פטמה שלו זכתה לנעיצת מחט. סיגריה בוערת ליטפה את גופו לאורכו ולרוחבו ופיו טעם את פיח האפר האפור. זרועותיו ספגו הצלפות עם שיפוד במבוק, אשר היטיב להותיר סימנים נאים על עורו. 
שלפתי את המחטים מפטמותיו המדממות בשתי זרימות דם כמעט משורטטות, אשר העלו חיוך על שפתיו, בדרך אל הספייס הפרטי שלו. שחררתי את ידיו מן האזיקים וסובבתי את גופו. פניו הוצמדו אל המתקן וישבנו ניצב בתנוחת הכנה לסדרת הצלפות, מלוות בנעימות מרנינות ובלחן של שוט אחד, הוא החל לספור ולהודות. המעבר להצלפות בשני שוטים, שבכל פעם שני סוגים שונים, ניתק אותו מן המקום וספירתו החלה להתבלבל. "אדוני, שכחתי את המספור... נמחק לי המספור..." הוא גמגם בצחוק פרוע מתוך הריחוף. שאלתי אותו, מה עושים במקרה שהמספור נמחק. הוא התחיל מייד לספור מחדש וצחוקו לא חשב כלל להירגע. געירתי בו לא אחרה להגיע והוא נשם את מלוא האיפוק. מבלי להתייחס כלל למספר ההצלפות, הורדתי אותו בעזרת הקולר אל הרצפה. התיישבתי על הכיסא והוריתי לו לחלוץ את מגפיי. "בזהירות! אל תקמט לי את המגף", צעקתי לעברו. הוא עידן את אחיזתו במגפי והסניף את הריח. קירבתי את רגלי אל פיו ופקדתי עליו להוריד לי את הגרב. הוא קרב את ידיו, אך הנחיתי אותו להשתמש בפיו בלבד. הגרב הייתה תלויה באוויר כאשר הקצה שלה נתון בתוך פיו. "זה מקרוני, (פאסטה), עבד, מה עושים עם מקרוני בפה?" הוא שאף את כל הגרב אל תוך פיו. התענג על כל מילימטר מטעם ומריח הגרב של אתמול. ליטפתי את פניו והרשיתי לו להוציאה. על פי הוראתי, הוא הסניף שוב את הריח והוריד את גרבי השנייה. בעדינות מרובה, הוא הניח אותן על קצה המגפיים ומיהר לענג את אצבעות רגליי. את כפות הרגליים. קולות של תשוקה ניגרו מגרונו עד שכמעט חצי מכף רגלי חדרה אל תוך פיו וביתקה את נשימותיו. קמתי מכיסאי להדליק סיגריה. הבאתי לי גם כוס משקה והוריתי לו לעבור לתנוחה של שולחן. הנחתי על גבו מאפרה ואת הכוס. את האפר איפרתי על גב השולחן - הגב שלו. רגע מימוש הפנטזיה הקיש על רצוני להתחיל את אקט הסיום. פקדתי עליו לקפל לי את המכנסיים. הצמדתי אותו אל המתקן והכנתי את החבל הכחול לקשירת גופו. קרעתי מעליו את התחתונים והוריתי לו להורידם. הנחתי מוט עץ מעבר לעורפו ובשני חבלים אדומים קשרתי את פרקי ידיו, אשר היו תלויות בצורת V. יצרתי מעויינים הדוקים לגופו, כאשר את החבל העברתי בהידוק לקצות מתקן הקשירה. התקרבתי אל אוזנו ולחשתי בליטוף פניו: "עבד שלי, אתה הולך לתת את עצמך כמו שלא נתת בחיים. אתה רוצה להמשיך, או שנפסיק כאן?" "אני מבקש להמשיך, אדוני", הייתה תשובתו החד משמעית. כיסיתי שוב את עיניו בבד השחור וניגשתי לחדר השינה, להביא את מגש הטיפולים, אשר הכנתי מראש ושמרתי היטב על הסטריליות של החומרים. שני זוגות כפפות רופאים. שני בקבוקי אלכוהול 70%. בקבוק פולידין. מלקחיים רפואיים. משחה לשיכוך כאב. צלוחית אחת ובתוכה... "כעת הולך להיות אקט קשה ביותר," הודעתי לנוכחים והוספתי: "בעלי הלב החלש, אם אינכם יכולים לצפות..." כולם נשארו בחדר. הלכתי שוב לחדר השינה והבאתי את גזע העץ. הנחתי אותו קרוב לרגליו ואצבעותיי מצאו את דרכן אל תוך הכפפות. שפכתי אלכוהול אל תוך הצלוחית ועל המשטח העליון של הגזע. בצמר גפן ספוג חיטאתי את אשכיו. חפנתי בכפי משחה לשיכוך הכאב ומרחתי שכבה מכובדת על האשכים, אשר רעדו בכפי. השקט ששרר בעת ההכנות הציף את העבד שלי בהתרגשות עצומה. נשימותיו היו כבולות למעשיי ולדממה. ליטפתי את פניו וניגשתי למטבח. חזרתי עם פטיש קטן. אחד החברים, על פי דבריו למחרת, לא היה מסוגל לדמיין מה הולך לקרות, אך כאשר ראה את הפטיש, החליט לעזוב, מאחר שחש, שהוא עומד להתעלף. שאר הנוכחים נותרו בחדר, יש לציין בגבורה רבה. החלפתי כפפות. לקחתי את הצלוחית ואת המלקחיים והנחתי אותם על הכיסא לידי. קירבתי את הגזע אל מתחת לאשכיו וסידרתי אותם על המשטח. בעזרת המלקחיים נטלתי מסמר עץ אחד. אחזתי בפטיש והידקתי את המסמר אל שק האשכים. בדפיקות זעירות וזהירות הצמדתי עם מסמר ראשון קצה אחד של השק אל המשטח. 
עמדתי מולו וחיבקתי את התמסרותו. שאלתי אותו אם הוא בסדר. הוא השיב בחיוב ואני ניגשתי אל המסמר השני. הצמדתי אותו בצד ימין של שק האשכים. ושוב חיבוק מלטף ומודה. ושוב בררתי את יכולתו להמשיך. המסמר השלישי חדר אף הוא והרביעי אחריו, שאחרי כל אחד מהם, בדקתי את תגובותיו ותנועותיו של עבדי המתמסר ללא עוררין. 
אחרי המסמר הרביעי, שהיה למעשה גם האחרון, כאשר נצמדתי אל עבדי היקר, חשתי שהוא נכנס למצוקה. שאלתי אותו מה הוא חש. הוא אמר שהוא חש בסדר גמור, אבל הבעת תנועות הגוף לא אישרה את דבריו. התחלתי להתיר את הקשרים מפרקי ידיו. הוא הניח את ידיו על בטנו. "אדוני, האוכל עולה לי... אני מרגיש שאני צריך להקיא". "אני איתך, עבד שלי", הרגעתי מבלי להילחץ וביקשתי מאחד הנוכחים להביא דלי מהמקלחת ואת הפלייר מהמטבח. שלפתי את המסמרים משק האשכים ובעזרת שניים מחבריי שחררנו את גופו מקשירת החבל הכחול. העבד שלי שקע לעלפון וביקשתי לשפוך עליו מים, כאשר חבריי השניים ואני אוחזים בגופו. שנייה או שתיים חלפו והוא שב אל המציאות. הובלתי אותו לחדר השינה. הוריתי לו לשכב. הוא התעקש, שזו המיטה של אדונו ולא יאה לו לעבד לשכב עליה. חייכתי אל המודעות שלו ופקדתי עליו לשכב. ליטפתי את גופו וחברתי הטובה עודדה אותו. "אדוני, אני מצטער, קלקלתי לך את הערב". "עבד שלי, לא קלקלת דבר! אני כל כך גאה בך!" "אדוני לא כועס עלי?" "מה פתאום כועס? אני מעריך אותך מאוד! עברת משהו די קשה ועברת את זה בגבורה ובהתמסרות!" "אבל אדוני, עשיתי לך בושות ליד החברים..." "עבד שלי, תקשיב לי טוב! אני גאה בך מאוד!" אמרתי וחיבקתי אותו חזק. נשקתי לשפתיו וליטפתי את חזו הרוטט מהתרגשות. שאלתי אותו, אם הוא יודע מה הוא עבר. ”אדוני נעץ סיכות באשכיי, לא, אדוני?" "לא, עבד שלי, אלה היו מסמרים. ארבעה מסמרים..." הוא הניף את חצי גופו העליון והביט באשכיו. "תהיה רגוע, עבד, אפילו דימום אין. גם לא חורים", ניסיתי להרגיע. "חבל שלא נשארו חורים, אדוני, רציתי לשים עגילים". התבדחותו בישרה שהוא עם רגליו על רצפת המציאות. הכנתי לו קפה מתוק ובררתי אם הוא יכול לקום לשבת עם כולם בסלון. הוא ביקש רשות ללבוש את תחתוניו. אישרתי לו והוא בא לסלון. כמו גדול, הוא השתלב מייד וניסה להסביר את העלפון שתקף אותו. "אני לא רגיל לשתות משקה חריף. זה עשה לי לא טוב. גם האוכל לפני הסשן.. עלה לי פתאום... ופחדתי להקיא על אדוני. היית מאוד קרוב אלי ודאגתי לך, אדוני". התעניינתי שוב בשלומו. "אדוני, אני יכול להמשיך את הסשן..." "כעת אני זקוק לכוס משקה", הכרזתי ומזגתי לעצמי וודקה, מה שהבהיר היטב, שהסשן נגמר. |
|
|
desperado
|
לפני 20 שנים •
7 במאי 2004
נפלא, פשוט נהדר.
איזה כשרון, איזו נתינה. |
|
|
השולט אור(שולט)
|
לפני 20 שנים •
7 במאי 2004
לא יודעת, הקטע של תקיעת המסמרים נראה לי מסוכן מדי.
|
|
|
|
מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
7 במאי 2004
השליטה כתב/ה: לא יודעת, הקטע של תקיעת המסמרים נראה לי מסוכן מדי.
יש תאור מפורט של החיטוי... ולא, זה לא מסוכן אם יודעים איך לעשות את זה. בארץ הכול נראה מוגזם ומטורף, בחו"ל, זה אקט של מה בכך... של יום יום... |
|
|
מלכת הלילי(אחר)
|
לפני 20 שנים •
8 במאי 2004
אקט מסמרים אכן מעט יותר מסובך ומורכב,אך בהחלט מקובל בארצות רבות,פה פשוט נידרש הרבה יותר כללי בטיחות,הגיינה,ידע,וזה חשוב מאוד..,וכמובן ביטחון..
ניובוי פשוט ניפלא.. 
|
|
|
|
מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
8 במאי 2004
מלכת שבא כתב/ה: אקט מסמרים אכן מעט יותר מסובך ומורכב,אך בהחלט מקובל בארצות רבות,פה פשוט נידרש הרבה יותר כללי בטיחות,הגיינה,ידע,וזה חשוב מאוד..,וכמובן ביטחון..
ניובוי פשוט ניפלא.. אכן כך, לכן באה הכותרת האדומה, המזהירה... ובארץ, מסתבר, לצערי, יש חששות יותר מאשר רצון לנסות. כי אחרי הכול, כל אקט הוא מסוכן בבדסמ, אם לא יודעים איך לעשות אותו, מהצלפות, דרך טפטופי שעווה, מחטים... ואפילו קשירות... כאשר יש את הבטחון ואת הידע של השולט ואת האמון של הנשלט בשולט, אזי מה שנראה לרבים כטירוף, הוא בעצם אקט מטריף והיגיוני! |
|
|
| esty |
לפני 20 שנים •
8 במאי 2004
ניו שלי.......
אני כל פעם מחדש קוראת אותך ועוברת לי המחשבה בראש איזו דרך הוא עבר איזו התקדמות יכולת רגישות הבנה כשרון ואני יכולה להמשיך ככה עד הבוקר דבר אחד בטוח אם אתה עושה מסמרים (מה שלי אישית אתה יודע מה עושה) זה הדבר הכי בטוח שיש לא פלא שהוא מתמסר אליך אתה הרי שווה את זה בכל שניה אוהבת אותך המון }{ |
|
|
|
מאסטר יקיר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
8 במאי 2004
אכן יקירתי
דרך ארוכה... אך נפלאה ומלאת חוויות
תודה! }}}}{{{{{ |
|
|
| a m i69 |
לפני 20 שנים •
16 במאי 2004
לכל הקוראים.......
אני הייתי הצלם (הצופה) יכול לומר לכם , לקרוא זה יפה אבל לצפות זה הספיס הכי טוב שיש וניו בוי אתה איש טוב.... היית cool בכל זמן הסשן.... 
אבל לא שכחתי לרגע שלי אמרתה "סאדיסט" 
|
|
|