| היילני |
לפני 13 שנים •
23 בנוב׳ 2010
יום חמישי, 25 בנובמבר, עצרת לציון המאבק באלימות נגד נשים
א'
איגוד מרכזי הסיוע לנפגעות ולנפגעי תקיפה מינית, 24 שעות ביממה: קו לנשים 1202, קו לגברים ולנערים 1203 ה-25 בנובמבר, היום הבינלאומי למניעת אלימות כלפי נשים. אני, כולנו א'. גם בי התחכך גבר באוטובוס, גם לי העירה חבורת גברים הערות סקסיסטיות ברחוב, גם בי נגע גבר במסיבה ללא הסכמתי. אח של שכנה של סבתא שלי משש לי את החזה. רק לפני מספר שנים יכולתי להבין שמדובר בהטרדה מינית; בגיל 12, בערך, לא ממש שמתי לב, לא נתתי את הדעת על כך שהאיש הנחמד הזה שאני מכירה בוחר להתקרב אלי באופן הזה, לגעת בי בצורה משונה כזאת, שם בחצר האחורית של הבית של סבתא שלי, איפה שזרקתי את הזבל. בכיתה ו', כשהייתי במשמרות הזה"ב מטעם בית-הספר, אני ושתיים מחברותי השלטנו סדר בצומת הסואן ברח' ירושלים. אני הייתי השורקת: שרקתי במשרוקית וצעקתי "סגור!", "פתח!" והאנשים יכלו לחצות את הכביש בבטחה. אחד החוצים הקבועים היה איש זקן שהיה מברך אותי ב"בוקר טוב, המפקדת" כל בוקר. אני ושתי חברותי למדנו לזהות ולחבב את האיש הנחמד שהסביר לנו פנים. שנה אחרי כן, כשכבר לא הייתי מפקדת, פגשתי את אותו איש חביב בדרך הביתה מביה"ס. הוא עצר לשוחח איתי, שאל לשלומי, אמר לי שהוא מתגעגע אלי, כי הרי פסקתי מללבוש את הוסט הצהוב וכבר לא הייתה לי משרוקית. הוא ביקש שאפגוש אותו בשנית, למחרת, אחה"צ, ליד תחנת האוטובוס. אני זוכרת את האמפטיה שעורר בי האיש הזקן עם העיניים הבהירות, השיער הלבן והכובע. אני הייתי נכדה ללא סבא ואותו דימיתי כסבא ללא נכדים. הוא כ"כ שמח שפגשתי אותו, הודה לי שוב ושוב. אז הוא ביקש שבפעם הבאה שנפגש יהיה זה בערב, במקום מבודד יחסית, כי, ככלות הכול, כמו שהוא אמר: "לא יפה שיראו איש מבוגר מנשק ילדה". לא הבנתי מה כ"כ מוזר בסבא שנותן לנכדה נשיקה בלחי. שבתי לבית של סבתא שלי ברגשות מעורבים. משהו הריח לי מסריח. לא הגעתי לפגישה ההיא. מסבא הוא הפך ל'זקן' בספר הזכרונות שלי. אני, את, אתה, אתם, אתן, הם, הן – כולנו א'. לכולנו יש שם וכולנו עלולים/ות להיות מותקפים/ות ע"י אדם אחר. אנחנו הנשים, או אנחנו שאיננו מצייתים/ות לאיזשהו קוד מגדרי, מהווים/ות קבוצה נוחה יותר, קורבן נגיש יותר, לכאורה. זה לא משנה מה אנחנו לובשות, או איך אנחנו נראות או אם פלרטטנו או לא פלרטטנו – אף אחד ואף אחת אינו/ה רשאי/ת לגעת בי או בך או להעיר לי או לך ללא הסכמתנו לכך. הנה, עכשיו, אני נזכרת באחת, שתיים, עשר מסיבות בדס"מ בהן הגבר הזה ליקק לי את המגף והגבר ההוא הושיט יד לגעת בי כשהייתי בסיטואציה מינית עם אחר, וכל זאת ללא רשותי, ללא הסכמתי, ומבלי שהייתי חפצה בכך. למה? כי האוירה היא מינית? כי אם אני נוכחת בה אני מעוניינת בכל הנוכחים? כנשים בדס"מיות חשוב שנעמוד על ההבדלים בין דומית או סאבית, מחד, ובין אישה מכה או מוכה מאידך. סיטואציה בדס"מית, בין אם היא מערבת מין באופן מפורש ובין אם לאו (ובעיניי, כל סיטואציה בדס"מית מכילה מין ומיניות), תחומה בזמן ובמקום, והיא מתאפשרת על ידי הדומית או הסאבית. אישה בדס"מית בוחרת בסיטואציה ובוחרת את המשתתפים/ות בה. הדומית או הסאבית חייבת להיות סובייקט אגנטיבי בין אם היא מאיינת סובייקט אחר ובין אם היא מתאיינת, כל זאת בזמן ובמקום מוגבלים. אישה מכה, וישנן גם כאלה, שוללת סובייקטיביות מלכתחילה, כלומר אינה מאפשרת בחירה. אישה מוכה גם היא אינה סובייקט אגנטיבי: הסובייקטיביות שלה נשללת מההתחלה, משך כל הזמן, ע"י האדם המכה. האישה המזוכיסטית, כמו כל אישה, לא בוחרת להיות מוטרדת ו/או מותקפת מינית. בדס"מ זה משהו מורכב. גם כשהאישה הבדס"מית, בתפקיד זה או אחר, שומרת על הסובייקטיביות שלה ובוחרת בפרטנר/ית שלה, היא עלולה להפגע. כולנו, תמיד, בדס"מיים או וניליים, עלולים להפגע גם כשנראה ש"עשינו הכל נכון". אבל בבדס"מ, כנראה יותר מבמקרים אחרים, גבולות יכולים להטשטש, דברים עשויים להצטייר באפור. לכן, מודעות, הבנה ורגישות מקבלות ערך מוסף. מה שאינו נתון לפרשנות, מה שאינו שטח אפור הוא זה שאיש אינו רשאי לגעת, להעיר הערות, לנסות לשלוט או לנסות להשלט ללא הסכמה מפורשת, בצלילות הדעת, של הסובייקט האחר. הכרחי לכל העוסק/ת בבדס"מ להבחין בין אלימות לשמה ובין חילופי כוח בהסכמה. בין אם את דומית ובין אם את סאבית את פגיעה, וזה נכון גם לגביכם, דומים וסאבים. אך טבעי שאישה, כל אישה, תוכל להתהלך בעולם באופן חופשי ללא חשש תדיר, ודאי תסכימו איתי. לצערי, נכון לעכשיו, זה מדע בדיוני. התוקף והא/נשים מסביב ממשיכים להתייחס אל האישה כאובייקט, כקורבן, גם כשהיא אוזרת אומץ ומדברת על זה. חוקרי משטרה ועו"ד יערערו על האמינות שלה, וגם קרובי משפחה וחברים עשויים, ללא כוונת זדון, לשאול: "את בטוחה שזה מה שהיה?". ודאי אי שפיות זמנית, היסטריה, עייפות – מחר הדברים יראו אחרת. הם לא נראים אחרת. לפגיעה אין התיישנות. התקשורת תצייר דמות מעורערת, מהורהרת, מינית מדי או שמא תוקפנית. דמיינו את מצב העניינים הבא: א', בכירה במשרד החוץ/שחקנית הקולנוע/דיקן הפקולטה למשפטים/...,מי שמאשימה את דוד יצחקי/פנחס כהן/מוטי שמואלי/ פלוני אלמוני... בתקיפה מינית, למעשה נהלה איתו רומן טרם כניסתה לתפקיד הנוכחי/ הינה גרושה ללא ילדים/ מתנדבת במרכז הסיוע לנפגעי ולנפגעות תקיפה מינית/ התפרנסה משירותי ליווי בעברה/ הינה מלכת סאדו.... אז מה? אם אי פעם אהיה מפורסמת, ובעצם גם עכשיו, באנונימיות הקונטינגנטית שלי, אני לא רוצה ששום דבר בחיי יהווה תירוץ, הסבר לפגיעה מינית בי. שום דבר, באף עולם אפשרי, גם לא היותי בדס"מית, מצדיק פגיעה בי. שום דבר. בשיקול דעת וללא כפייה אני כותבת את המילים הללו. גם אני א' שנושאת את דגל הבדס"מ במצעדי גאווה. אישיותי, עיסוקיי, מיניותי וסביבתי אינם מפוקפקים ומכל מקום אינם מצדיקים פגיעה בי ובזכויותיי. העובדה שא' אוהבת שמצליפים בה, או אוהבת להצליף, או שניהם, או אף אחד מבין השניים אינה קשורה בשום אופן לכך שאדם אחר נגע בה, דיבר אליה באופן שלא היה לרוחה. את זה אנחנו מבינים/ות לוגית, וחובה לעמוד מאחורי הלוגיקה הפשוטה הזו גם כשבפועל מנסים לעוות אותה. ~ביום חמישי הקרוב, ה-25 בנובמבר, בשעה 18:30 נתכנס בכיכר רבין בת"א, נצעד לאורך אבן-גבירול ושאול המלך עד רחבת מוזיאון ת"א, שם נקיים עצרת בהנחיית קרן נויבך ובמעמד ראש העיר רון חולדאי. נסיים בהופעה של רונה קינן. בואו ובואנה, בעוצמה!~ |
|
|
|
|
|