סיפור/ מלכה בתשלום

סיפור/ מלכה בתשלום

צעיף אדום מדם • 10 בדצמ׳ 2010

שוב נכנסתי לצ'ט.
כשרק הכרתי את האתר לא הבנתי למה כל פעם אני נכנסת לצ'ט בהתרגשות כזאת. אחרכך שמתי לב שהיא מחולקת לשתיים. מחד, היא כמו ההתרגשות שלי כשאני נכנסת לאולם אירועים. וואו! אני יכולה לדבר עם אנשים! לשמוע את סיפור חייהם, להבין מהמניע אותם, לחוות איתם את התחושות שלהם, את התשוקות שלהם, לשתף אותם בשלי.
ומאידך וכמעט להיפך, תחושה של לבדות, והתעוררות של יצירתיות מוזרה. כמו ילדה בת חמש שמכניסים אותם לבדה למחסן גדול עם כלים ישנים. וואו! אני יכולה לשחק, וליצור! הנה ארגז ישן, אני אהפוך אותו על גבו, אצמיד לו את הקרטון הזה פה.. ואחדיר לו מאחור מקל של מטאטה, ואקשור עם החבל הישן, ואוו! זה בכלל לא חבל, זה מושכות, וזה לא ארגז, כי עכשיו זה סוס שיקח אותי לתוך האגדות הישנות...

אני נוהגת לפנות לאנשים על סמך הפרופילים או דברים אחרים שמעוררים בי עניין. לגמתי לאט מהקפה והתבוננתי. הנה, מצאתי מישהו בניק "מדליק גפרור". ניק מעניין. מגרה. בדקתי בפרופיל שלו. קצת סטנדטי מדי לטעמי, אבל אהה, הוא מחפש להשלט מנטלית ולהתרגש מחדש. גם אני רוצה להתרגש, לא? קדימה.
בלי לחשוב פניתי אליו בפרטי וכתבתי "ניק מעניין". אנחנו מתחילים לצ'וטט, ואני מתעלמת מכל החלונות הפרטיים האחרים ומתעמקת בשיחה איתו. אני חושבת שזה מאוד מכבד ככה, אותי ואותו. זה קשה להתעלם מכלכך הרבה חלונות, אבל משתלם. השיחה נעימה, הוא אינטילגנטי. נשוי פלוס שלושה ילדים. הוא רוצה שולטת מנטלית ומינית, לריגוש הדדית, ושאל אותי מה רצוני. אמרתי לו שאני רוצה עבד מין כרגע, אבל כזה עם מחוייבות אליי, שיבטיח שלא סתם יברח לי בפחד על השנייה הראשונה .

“ומה עם האשה?” אני שואלת, “למה שלא תתרגש איתה?”
"אין סיכוי. אישתי נגעלת מכל העולם הזה. לעולם לא תשלוט בי. אני רוצה לחוות שליטה, חוסר אונים. אני רוצה להיות אמיתי עם עצמי"
אין לי סיבה לעשות לו רגשי מצפון, או הרגשה רעה. בטח לא בשלב כזה מוקדם של יחסינו. במקום זה, אני מגלה הבנה אמיתית למצבו, ואנחנו ממשיכים לחפור האחת את השני בעיניין מוזר, גובר והולך. אני חייבת להודות שזה שהוא נשוי פלוס עשה לי משהו חשוד ונעים בקצה הגב התחתון, אבל עדיין לא זרמתי, ניסיתי להתרכז ולהבין לאן בכלל הצ'ט הולך איתו.

קפץ לי עוד חלון פרטי. שתבינו, אני תמיד אוהבת שקופץ לי עוד חלון. כמו מתנה קטנטנה שקיבלתי. ואפילו בחינם, כי אני לא עונה כמעט אף פעם. הפעם זה “פראי לאילוף” ששואל אותי " בא לך לשלוט בי? אני עבד טוטלי. יהיה לי גם הכבוד לשלם לך כמה שאת רוצה על השליטה שלך"
כאן אני חייבת להודות במשהו קצת מביך. מעולם עד אותו הרגע לא יצא לי לחשוב על הקשר בין כסף לארוטיקה. כלומר, כן, אני יודעת שיש תעשיית מין בארץ, אבל תמיד הרגשתי כאילו זה משהו רחוק, שיטחי ורדוד, שלא מועיל לא לי ולא לשאר עולם, ואף פעם לא יהיה קשור אליי או למין כמו שאני מבינה אותו. ההודעה התמימה של פרטי לאילוף, באמצע השיחה שלי עם גפרור, גרמה לי להתרגשות שפשוט לא יכולתי להתעלם ממנה. רגע קטן של התגלות. כן, בדיוק כמו הילדה שראתה את הסוס במקום ארגז.
התאוששתי מעט מעצמי, ואז הודיתי לפראי בחום על הצעתו. ואמרתי לו שהוא אולי עשה לי את היום. ושעוד נדבר. ושוב תודה. ואז, מתרגשת, פניתי לגפרור:
“תגיד, כמה כסף יש לך? “.
“ מה זאת אומרת? מה זה קשור?”
“ אל תדאג, עוד לא הבנת את כוונתי, מה המעמד הכלכלי שלך?”
“בינוני כזה, את יודעת, אני מצליח לשרוד, גם אם המשפחה והכל."
“מצוין! בא לך לעשות קצת כסף מהצד?“
“איך זה יקרה?”
“אני אשלם לך, ובתמורה תתן לי שירותים כלשהם. בעיקר מיניים."
“אהם"
ואחר כך הוא מוסיף:
“ולמה תשלמי על משהו שתוכלי לקחת בחינם?"
“בגלל מה שאמרתי לך בהתחלה. אני מחפשת קצת מחוייבות במין. אם אני אשלם לך, אני אהיה בטוחה שלא תרצה סתם לברוח. אל תפחד, אני לא נושכת, אבל גם לא שגרתית, וההצעות שלי אולי ירתיעו אותך קצת. הכסף ישמור שתתן לי תמורה בכל זאת.”

אחרי היסוס קל החלטתי קצת להפתח יותר
“תראה, אני עורכת דין, די מצליחה. סביר שאני מרוויחה יותר ממך, כך ייצא ששנינו נהנה ושנינו נרוויח. מה אתה אומר?” כמעט ולא חיכיתי לתגובתו. וואו איזה כיף זה יהיה! קצת חששתי, אז עשיתי קצת בירורים בצ'ט ובאינטרנט מי האיש כדי להיות בטוחה. אפשר למצוא המון ככה. תתפלאו.
---------------------------------------

צעיף אדום מדם • 10 בדצמ׳ 2010

חלק שני
-------------------

יש לי פטיש לאסטטיקה. אני מרוגשת מינית מהפרטים קטנים האלו. אני מתגרה מתאורה שמשרה אווירה נכונה, מוילון מעוצב, דרך ביגוד מתאים, ואפילו העמדה נכונה של אנשים. זה מגיע עד לכאורוגרפיה של תנועות האצבעות שלהם. שליטה נשית היא מילה נרדפת לאסטטיקה לדעתי. לאלגנטיות, לתחושה של עושר, של מעמד ושל היררכיה שמושגים מתוך הפרטים הקטנים קטנים של החיים. הדר ופרפקציוניזם. אם הכל מתוכנן נכון, הריגוש שלי מקסימלי.
אני חושבת שהוא הופתע מאוד כשהוריתי לו לבוא למתנ"ס על גבול יפו בת-ים. אני בטוחה שעברו לו בראש המחשבות שתמיד עוברות גם לי, שאולי אני לא ממש מלכה אמיתית. מה כבר יכול להיות סקסי במתנ"ס רעוע בבת-ים? אז זהו, שיש לאחי מפתח לחדר ההופעות הקטן שם. אני מאוד אוהבת אותו, כי יש שם כורסת במאי מוגבהת מקטיפה חדשה, כנראה חלק מאיזו תפאורה, שנשארה על הבמה רק בשביל שהבמאי ירגיש מלך, והיא נמצאת על מדרגה מוגבהת בירכתי הבמה, כך שהיא צופה על הבמה, מתוך הבמה עצמה. השחקנים משחקים לפניה. אני לא מכירה את הבמאי/ת אבל אין ספק שהוא או היא קצת מגלומן/ית. זה בסדר, כי גם אני.

הגעתי קצת לפניו. מאוחר בערב. אין נפש חיה. פתחתי את הדלת ובדקתי את עצמי קצת במראה בשירותים. חליפת עסקים אפורה מבריקה ומעט כוחנית, חולצה לבנה פתוחה, צמודה ומבליטה, שעון, שרשרת, טבעת יהלום. יוקרה אמיתית ללא זיוף. הלכתי לחכות לו בחוץ. הוא הגיע וחייכתי אליו בחמימות. ראיתי אותו סוקר אותי ובולע רוק. הוא לא רגיל לדבר עם, נו, נשים כמוני. הרגעתי אותו, והסברתי לו שגם אני מתרגשת, לא פחות ממנו, וזה נורמלי לחלוטין.
נכנסנו לחדרון ההופעות ועלינו על הבמה תוך כדי שאנחנו ממשיכים לדבר. חיבבתי אותו. אחרי שהצליח להתאושש מהמראה הראשוני שלי, הוא היה בהחלט.. גברי כזה. מטר שמונים, שיער חום עם בלורית. איש משפחה למופת. קצת ציני, חיוך אבהי, חי מאוד. אחד שמראה לי שהוא עושה את הדברים מבחירה, בשלמות, בשליטה מלאה על חייו. הוא נתן לי להרגיש בבית, יזם את הקירבה ביננו, ועודד אותי מאוד.

יהיה כיף לשבור את כל זה.

עליתי על הכסא והתיישבתי. נשען על כסא הבמאי היה מקל מנהיגות כזה מעץ. התלבטתי מאוד, אבל עזבתי אותו כי אני אוהבת נורא את האצבעות שלי. סימנתי לו להתקרב באצבע מורה ארוכה ומושלמת. הוא התקרב אלי ותוך כדי התחיל לשאול בחיוך
“אז איך זה הולך לה..”
הסיתי אותו. “עכשיו רק תקשיב" הוא הגיע ונעמד למרגלותי. הראש שלו מגיע לי לקו החזה. התאורה עליו, אני מעט בחושך.
חיכיתי מעט, מתבוננת בו ישירות, כמו במאית שרוצה להבהיר לשחקן מי הבוסית. הוא קצת הובך. אבל הבין והתרצה, וחיכה בדממה, עד שדיברתי.

“למשחק שלנו יש חוקים. אני אשלם לך יפה כדי שתעמוד בהם. אתה בכלל רוצה לעמוד בהם?
“בוודאי. בשביל זה אני כאן"
“יפה"
חיכיתי קצת.
“אני אתן לך כסף כדי לבצע עבודה. אני חושבת שאהיה מאוד הוגנת איתך. ככל שהעבודה תהיה קשה יותר, תקבל יותר, אל תדאג לזה. אבל. אם אתה לוקח, אתה לא מאכזב אותי. הבנת?
“כן"
חיכיתי קצת. ואז ביקשתי, כשאני לא נותנת לו לחמוק מקשר עין, "תסביר לי"
הוא הובך שוב, אבל שוב התעשת
“כאילו, את נותנת לי כסף, ואני מבצע את מה שאת רוצה. אה, וככל שיהיה לי יותר קשה אני גם אקבל יותר. נשמע הוגן"
הרמתי גבה, משחקת כאילו אני חוככת בדעתי האם הוא הבין או לא, למרות שבתוכי ידעתי לגמרי שלא.
אז פתחתי את הארנק שלי, והוצאתי את האייפון החדש המוכסף שלי, שאני דיי בטוחה שאין ביכולתו הכלכלית להשיג. התחלתי להקריא:
אהוד לרר, רחוב הנרקיס 4 פתח תקוה. נשוי ליעל שבין עבודות כרגע, אב שלושה ילדים
(העפתי בו מבט ואמרתי בחיוך "מקסימים דרך אגב") עוסק מורשה בחלפים. זה נראה לי באמת קשה לפרנס משפחה לבד, וגם לתמוך בטיפול לאב. אתה צריך להיות גאה בעצמך.

הוא שתק, והפנים שלו נראו כאילו הוא לא נשם שבועיים. חייכתי אליו כדי להרגיע אותו - "אל תדאג אודי, אני לא הולכת לעשות במידע שהקראתי שום דבר ציבורי. הוא תעודת הביטחון שלי. הוא רשום לי על המחשב בעבודה". שמתי ידי על כתפו - “תראה, אנחנו במתנס חשוך.. אני לא מכירה אותך. את התגובות שלך. אני צריכה איזה ביטוח שלא תתקוף אותי. אתה לא רוצה לתקוף אותי.”

“ברור שאני לא רוצה לתקוף אותך, מה את חושבת?!” הוא כמעט צעק.

“לא הבנת. אתה לא רוצה לתקוף אותי.”אמרתי בתקיפות פתאומים
הוא שתק, לא מבין כלום. על מה אני מדברת בכלל? איזה כיף. התחלתי קצת להרגיש לחות למטה, ושילבתי את רגליי מולו, בוחנת אותו. אני חושבת שהוא הובך מהסתירה שבין דבריי, שהציגו אותי לדעתו כאשה קורבנית, שחוששת שיתקפו אותה, ובין שפת הגוף שלי והטון התקיף. ואז הוא ניסע לשבור את הקרח. להשיג מעט שליטה. "ברור שאני לא רוצה לתקוף אותך. אבל זה לא פייר שאת יודעת הכל עליי, ואני אפילו לא את השם שלך"

חייכתי,
"אני רוצה כבר להתחיל."
הוא היסס, ואחר כך הינהן.
הנחתי את האייפון לצידי. פשפשתי בתיק, לקחתי לידיי את הארנק היפה שלי, משובץ יהלומים אמיתיים, והנחתי את התיק מתחתיי ולצידי, על הרצפה המוגבהת. פתחתי את הארנק, והוצאתי שטר של מאה. “נתחיל בקטן".
הוא הושיט יד לכוון ידי, ואני הנפתי את השטר למעלה, והרחק מהישג ידו , והרמתי מעט את ראשי בתנועה מחנכת.
"לא כך. אם אני משלמת, אני צריכה לראות נכונות ומחוייבות. כשאתה מוכן לבצע את העסקה, הנף את ידך השמאלית עם הכף כלפי מעלה. יותר למעלה, בגובה הראש. כן. יפה.”
זה לא יאמן כמה התנועה הזאת, כשאני יושבת מעליו עם השטר, גורמת לאדם אוטומטית לעשות פרצוף כלבלבי מתחנן. נסו, ילדים. חיכיתי קצת, נוצרת את הרגע, ואחכ הנחתי את השטר בידו, ובאותה היד עשיתי תנועה סיבובית איטית עם האצבע המורה כלפי מעלה.
“תתפשט. לאט."
הוא עדיין נבוך וקצת חושש, ובעיקר הוא בהתחלה לא הבין מה זה לאט. אבל אחכ כך תפס ולא ניסה לרקוד או משהו. פשוט הוריד לאט פריט אחר פריט, בסדר מופתי. חולצה, מכנסיים, גרב, גרב, תחתונים. הגוף שלו אתלטי, גמיש. הוא גאה בגופו העירום, מציג אותו. כתמי האור הגדולים של התאורה על הגוף שלו, שמסתובב לאיטו, מבריק, כדי לשים את פריטי הלבוש במסודר על הרצפה בצד. מבטו פוגש במבטי שיורד לראות את האיבר שלו. איבר בסדר, ממוצע. הוא נעמד קרוב מולי ואני לוחשת לו לפסק רגליים, בדיוק מולי. הוא מחייך במבוכה קצת, ומפסק רחב. הוא רוצה הכרה, שאני נהנית. אני חייכתי, חושבת, ואחכ מושכת בעינייניות את הארנק אליי ומוציאה שטר של מאתיים ש"ח. אחזתי את השטר מעליו וחיכיתי.
הוא קצת מתבלבל, אבל לאחר שנייה נזכר ומושיט את ידו השמאלית למעלה, כף היד מופנית אליי בגובה השערות שלו והצוואר שלי. אני מחייכת, מניחה את השטר בידו ומורידה את ידי, ובאותה הנשימה אוחזת בשני מסעדי הכורסא ושולחת לו בעיטה אדירה לביצים. כן, בעיטה אדירה. הוא מתקפל נאנק ומחרחר, ואני מסתכלת בעיניין בתנועות של הגוף העירום היפה והמתפתל שלו.
אני אומרת בשקט "כן, אתה לא אוהב כאב, אבל אני משלמת יפה, לא?”
הוא משמיע צווחה מלאת עלבון וכאב, ואני מחכה לו בסבלנות כמה רגעים, שלובת רגליים.
הוא קם. סוף סוף, נראה שהוא רוצה לדבר ואני עושה "לא" קטן עם אותה האצבע המורה הימנית המושלמת שלי. ולוחשת לו שוב לפסק רגליים קצת, בדיוק מולי.
הוא מפחד. אני מחליטה לנקוט בשיטת הפסיכולוגיה ההפוכה, ואומרת לו בהבנה אימהית שיהיה לי חבל, אבל שהוא יכול להפסיק אם הוא מפחד מדי, ומתקשה. לא גבר כמוהו ישרוד התקפה פסכולוגית כזאת, אז הוא מפחד ומפחד ומפסק, רועד קצת.

אני מחייכת וחושבת, ומושכת אליי את הארנק משובץ היהלומים, ומוציא שני שטרות של מאתיים.
קשה לו מאוד להרים את היד, והפעם גם אני מהססת באמת, אבל היצר שלי גובר על הכל. אני מושכת שוב את הארנק ומוציאה עוד שני שטרות של מאתיים. מחזיקה ארבע מאות ש"ח בכל יד, ומחווה בראשי לעבר הארבע מאות האחרונים שהוצאתי “וזה אחרי העבודה. עבודה קשה”.

הוא מת מפחד, אבל מושיט את היד השמאלי כלפי מעלה. מנסה לעטות על עצמו אומץ, אבל התנועה מחייבת אותו שוב למבט כלבלבי. אני מבינה אותו נורא ברגעים האלה. הוא חייב להחזיק בקרנות הגבריות שלו במבחן האומץ הזה. להציל שמץ של כבוד. הוא לוקח את זוג השטרות הראשון. כמה אירוני, הכבוד זה בדיוק מה שהוא הולך לאבד.

אני מניחה את הארנק ולוקחת את האייפון שלי, ומחייגת. מסתכל בו כששנינו מקשיבים. רמקול. הצלצול נשמע הייטב, ולאחר כמה שניות יעל אשתו עונה. “הלו? הלו" אני נותנת לו את האייפון, מכסה אותו ולוחשת כמעט בלי קול “ אם אתה לא תדבר, אני אדבר".

הוא לוקח את האייפון בעיניים קרועות. בהלם. יעל ממשיכה בטון תקיף יותר "הלו!!” אני מושיטה את ידי, והוא מתעשט מעט "כן, א, הלו, יעל מאמי?? זה אני, אין לי טלפון, זאת אומרת. לא פה, ואני מאחר...כאילו..”
“"אבל איפה אתה? בעבודה, זה לא נשמע ככה
לשם השאלה שלה הוא מפנה אליי מבט חסר אונים לחלוטין, עדיין בהלם.

“דבר. דבר הרבה." אני עונה לו בקשיחות, כמו לילד קשה למידה. “ספר סיפור, תמציא. נתקעתי בפקק ו..."

הוא כמו רובוט, מדבר בטון מונוטוני,
"אני כאילו.. נתקעתי בפקק, והאוטו התחמם"

נשענתי אחורה, סיקלתי את רגליי, ובחנתי אותו ואת גופו העירום כאילו הוא בראיון אצלי, לוחשת:
"איך הילדים? עוד, עוד, עוד הרבה. שקר לה"
ואחרי הפסקה קלה הוספתי בלחש "עעעדד שאני אומרת די"

הוא מתחיל לדבר איתה כבר בלי הכוונה מדויקת שלי, כאילו מתוך אדישות. ממציא לה שמות
של רחובות, שואל על הילדים..
“אתה נשמע מוזר קצת מאמי, מתי תחזור?”
“עוד מעט אסיים פה, אני אקנה לך משהו, בינתיים.. אה.. אני רוצה לדבר איתך לראות מה שלומך"

לרגע חשבתי קצת עליה, והאם אני עושה טוב גם בשבילה. אבל אני חייבת להודות שהמחשבות האלה עברו מהר מאוד. לא, עכשיו תורי להינות וזהו. אני מתרווחת בכורסא ומדי פעם השפתיים שלי מוציאות אליו בנחת וברוגע את הפקודות הקצרצרות. “שקר." "בגוד.”
לקחתי את המקל מצד הכורסא והתחלתי להעביר את קצה המקל לאט על פנים ירכיו, גורמת לו לפיסוק אפילו יותר רחב, ומשחקת בו תוך כדי שהוא מדבר ומזיע. הכיתי עם המקל על אשכיו, והוא גנח לאשתו בטלפון. מייד הרמתי עם המקל את סנטרו והכרחתי אותו להביט בעיני. ראיתי במבטו המבועת את כל חייו עוברים לו מנגד ונטפתי מרוב התרגשות.
חמש דקות שלמות של שיחה עם האישה ואני מפסיקה את השיחה בפתאומיות, חוטפת לו את האייפון ומנתקת.
“יפה" אני אומרת לו מחייכת ומרימה את ארבע מאות השקלים הנותרים."יד, אודי!".

שתי המחוות האחרונות הוציאו אותו מהאדישות אל העלבון. לא יכל לשאת את היד כמו כלב, והתפרץ אליי, צווח ומקלל. הרמתי את הקול ואמרתי בתקיפות, תוך שאני מנפנפת באייפון - “אתה לא רוצה לתקוף אותי"

המילים האלו הזכירו לו, והצליחו לגרום לצו ההגיון והשרידות שלו להתגבר, והוא נסוג אחור. אבך הוא המשיך לצווח. שוב ושוב ושוב. “את לא מבינה!! “את לא מבינה כלום מה את עושה!” את לא מבינה!”. הוא קצת עצבן אותי.
מה שעשיתי באותו הרגע הדהים אותו, ואני אפילו לא מבינה מדוע. זה היה מתבקש. קמתי, נגשתי אליו, וסטרתי על פניו בעוצמה ובאלימות, ואחכ כך דחפתי לו את המאתיים שקל אל החזה שלו.
הוא קפא, שותק, ושמתי לב שהוא מודע לעירום שלו ומתבייש. זה לא הפיס אותי, ואני אמרתי מתוך רוגז
"תפסיק להתבכיין כמו ילדה. אני נורא נהניתי ואתה קיבלת תשואה מלאה"

הוא המשיך להתנדנד מצד לצד, בוהה, כשאני אספתי את הארנק ואת האייפון, ועמדתי לצאת. וכאן אולי הדבר המאגניב והסקסי לעשות היה פשוט לצאת. להשאיר אותו בעליבותו, בעירומו, במחשבותיו המעגליות, בפחדיו, ולצאת בנונשלנטיות מנצחת וקרת לב. אבל לא יכולתי. אני אדם טוב. אני לא יכולתי להשאיר אותו במצוקה כזאת, לא יודע אם לבכות ולהתבכיין כמו ילדה, או להפנים את ניפוץ הגבריות שלו. בעיקר ראיתי שהוא צריך רק דבר אחד – מחילה. שמישהו.יסלח לו על מה שהוא. שיגיד לו שהוא כן בסדר.

אני חושבת שפלטתי נשיפת אף קלה, כמו אמא שנאלצת לחזור אחורה ולזרז את הילד העצל שלה. צעדתי אליו ואמרתי “אל תדאג, אני יודעת בדיוק מה אתה צריך”. שלפתי את הארנק, משובץ היהלומים, והוצאתי שטר קטן של חמישים שקל וקימטתי אותו לארבע. הוא הביט בי וביד הימנית שלי מהופנט. הוא הושיט את ידו ואני חפנתי מייד את השטר בשתי אצבעותי, הזרת והקמיצה. “אחרי העבודה” חייכתי כשאני ניצבת מולו, זקופה, קצה החליפה האפורה שלי נוגע במותנו החסוף. הוא היסס, ואני נקשתי בשאר אצבעות יד ימיני המושולמות פעמיים, בתנועה מזרזת, והצבעתי באצבע המורה מטה, כלפי מגפיי האפורות.

“קדימה. תן לק”.

underfoot • 10 בדצמ׳ 2010

בסך הכל נשמע שאת די חמודה.

קייסי • 10 בדצמ׳ 2010

נפלאה ושונה מכל מה שנתקלתי בו אי פעם. מצאתי את עצמי מגורה לחלוטין מהסיטואציה שתיארת.

נדיר/ה

ראובן • 10 בדצמ׳ 2010

מצטרף לדעתה של ''קייסי''.

הרשומון זה הוא תענוג לקריאה - קורבנית עם חרדת נטישה שהופכת למקרבנת אלגנטית.
אהבתי את השימוש במוטיבים הכה-גבריים (כסף, איתור מידע, הזניה), אהבתי גם את התיאטרליות.

ארשה לעצמי מעט סקסיזם - זה כתוב הדוק מדי, קולע מדי, עבור אישה.
מצד שני, כאשר הכתיבה כה טובה, למי אכפת מה מין הכותב/ת.

תודה,
R



נ.ב
זו כתיבה צלולה מדי, עבור שגיאות הכתיב שעכרו את הטקסט פה ושם.
לדעתי נחוץ לך עבד הגהה, אולי ''רפאל'' יאות.

בכוח המוח​(שולטת) • 10 בדצמ׳ 2010

מעולה.
כמעט קשה להאמין שאשה כתבה את זה (:

חֵפֶץ • 10 בדצמ׳ 2010

משעשע. מילא דמות גברית הייתה במרכז, אבל אשה כותבת היטב על דמות נשית. מה מפתיע פה? מה מעורר תמיהה?

וראובן, הסקסיזם -- כבודו במקומו מונח, אבל הרשה לי לפקפק בכך שמעולם לא קראת יצירה הדוקה וקולעת אשר אשה חתומה עליה.

בכוח המוח​(שולטת) • 10 בדצמ׳ 2010

שהאשה עצמה היא קריקטורה, באופן מסוים.
קשה לי לשים את האצבע למה הדבר שעבר לי בראש זה: זו לא כתיבה נשית.

Re: נדיר/ה

רפאל • 10 בדצמ׳ 2010

בעיני זו כתיבה נשית מאוד (כנשיותה של הדמות שבסיפור). היא מוקפדת ואסתטית, כחליפת עסקים אפורה מבריקה ומעט כוחנית, או כחוזה משפטי שטמנו בו כמה מלכודות.

הדמות שבסיפור יהירה מאוד (או בלשונו של אנדרפוט - חמודה). אני רואה לנגד רוחי מישהי שלא יכולה באמת לשאת את הרעיון שגבר כלשהו לא יהיה שלה. ואם גבר כלשהו החליט להיות של אחרת, היא כבר תתעלל בו קצת. ובשביל להתעלל בו קצת היא גם תהיה המאהבת שלו. לא סתם מאהבת, אלא מאהבת-שולטת, בעלת מזיגה מעוותת ומרגשת של סאדיזם ומושג חמור של צדק. (אולי אני מעט נסחף).



ראובן, אני ארשה לעצמי תגובה שאינה הדוקה על יתר מידה:
ההתגרויות שלך עושות לי חשק להחטיף לך כמה חבטות בטוסיק (עבור 200 ש"ח, כמובן) . התאות?

תם רז • 10 בדצמ׳ 2010

סיפור מפחיד
אני קצת מתחרט שקראתי את זה לפני השינה