יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 13 שנים •
13 בדצמ׳ 2010
חשיבות השמירה על דיסקרטיות
יש לי שאלה בקשר להסתרת החברות בכלוב משאר העולם.
וזו לא שאלה רטורית: למה חשוב להסתיר מהעולם את חיבתנו לבדס"מ? אני לא רואה צורך לספק את המידע הזה לכל אחד שאני מדברת איתו. בסך הכל מדובר בנושא פרטי, ואין סיבה שאני אשתף את כל מכרי במידע אינטימי. אבל לא מדובר בסוד גדול. יש לי חברים בפייסבוק שהכרתי כאן, אני חברה בקבוצה של הספייס, אני באה (לעיתים רחוקות, אמנם, אבל זה מסיבות טכניות) למסיבות ואפילו בלי מסכה. אני לא מחסידי הפרסום. אבל לפעמים אני נתקלת פה בתגובות של חברים שממש חרדים מהמחשבה שמישהו בסביבתם הקרובה חלילה יגלה על הסטיה האיומה שלהם. האם אני מפספסת משהו? אם יגלו, מה כבר יקרה? אני יכולה לנחש כל מיני סיבות, אבל אני מעדיפה לשמוע ממי שעומל לשמור בסוד כמוס ביותר את מר הייד: מה מדאיג אתכם? |
|
|
The Fool
|
לפני 13 שנים •
14 בדצמ׳ 2010
האמת היא שזה דווקא מעניין.
הסטיות שלי הן לא סוד. למעשה, כמעט שום דבר בקשר אליי הוא לא סוד. כל מי שאי פעם ניהל איתי שיחה של עשר דקות יודע על הבעיות הפיזיות והנפשיות שלי (פולניה או לא פולניה?), כל מי שניהל איתי שיחה של עשרים דקות יודע את ההיסטוריה המשפחתית הטלנובלית שלי, ובערך בדקה השלושים ושתיים של השיחה כל הסטיות הכי ביזאריות שלי הופכות גם הן לנחלת הכלל. ובכל זאת אני נכנסת לכלוב באמצעות הכלי המופלא של כרום שנקרא גלישה פרטית. אצלי יש לזה שתי סיבות - א. לא משנה כמה אני שלמה עם עצמי על כל סטיותי, אתרי אינטרנט שמיועדים ספציפית לסטיות המיניות של אנשים עדיין נחשבים כמשהו שלא לעניין להודות שהוא נמצא לך בפייבוריטס, ב. בגלל א', כאן אני מרשה לעצמי לא לסנן הרבה, ולכתוב את כל מה שיוצא, גם אם אני לא בטוחה שזה מספיק טוב. כי זאת "סביבה בטוחה", מפני שבמציאות מביך לדבר עליה. |
|
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 13 שנים •
14 בדצמ׳ 2010
את זה אני עוד יכולה להבין.
אני מדברת על חששות יותר רציניים. נגיד, אם מישהו קרוב אלייך "מגלה". זה אולי יהיה מביך, אבל האם את חושבת שתהיה לזה השלכה ממשית על החיים שלך? |
|
|
|
בכוח המוח(שולטת)
|
לפני 13 שנים •
14 בדצמ׳ 2010
אני חושבת שיותר משזה קשור למיניות סוטה/שונה זה קשור למיניות.
המיניות שלנו ברגיל, לא מוחצנת כלפי כולי עלמא. מנגד, מי שאיתו אני פתוחה לגבי המיניות שלי, אין לי בעיה שידע. אני לא רואה מהי הבעיה עם המיניות הספציפית שלי, אני יודעת שיש מגוון קשרים בהם אני לא רוצה שהמיניות שלי תהיה חלק ממכלול הידיעות ביננו. וזה גם תלוי בגיל, במצב משפחתי, בקיום צאצאים או לא, מקצוע, אם אתה אדם ציבורי יותר או פחות, ועוד. |
|
|
|
קיפופיף(מתחלפת)
|
לפני 13 שנים •
14 בדצמ׳ 2010
לדעתי
זה נותן לאנשים תחושת "סוד".
כאילו "אני לא האדם הרגיל שאתם חושבים, אתם לא יודעים עלי הכל..." תכלס-החברה הולכת ונהיית פתוחה להכל, מי שמגלה לאחרים על הנטיות שלו-מוצא שהם לא מזועזעים כמו שהוא חשב שהם יהיו...איזו אכזבה (-: (אלא אם כן אתה מגלה לאשתך שאתה מחזיק סאבית מהצד. פה אני כבר לא אחראית לתוצאות) |
|
|
בלוסום(לא בעסק)
|
לפני 13 שנים •
14 בדצמ׳ 2010
עוד היבט:
באופן כללי על פרטיות: בתור מארגנת מאנצ'ים, בעיני דיסקרטיות, אנונימיות וכיבוד הפרטיות הם נושאים עמם אני מתמודדת בכל מפגש מחדש.
גם אם עבורי הדיבור על המיניות שלי הוא חופשי ופתוח, אני מבינה שיש אנשים אחרים שעבורם זה לא כך, שעבורם זה יכול להרוס את חייהם אם ידעו על הנטיה הבדסמית שלהם. אני נתקלת לא מעט באנשים שאין להם ולו שמץ של כבוד לדיסקרטיות הנדרשת לענין. גם אם לי הנושא לא מובן - אני מכבדת את רצונם של האחרים ומקפידה על דיסקרטיות ככל שאני מסוגלת. זה כל כך חסר אחריות כשמדברים על אדם וחושפים בלי רשותו פרטים כל כך אינטימיים עליו. זה לא ענינו של אף אחד מה הולך במיטה של אף אחד - אלא אם אותו אדם בוחר לדבר על כך בגלוי. ועכשיו לנושא הנדון - אני חושבת שאדם צריך לקחת אחריות על הפרטים שהוא חושף. אם בחרתם לחשוף פרטים מסוימים, דעו לכם שהם "ישחו" קדימה בביצת האינטרנט. העלתם תמונה? חשפתם בה פנים? נתתם באיזשהו אתר את השם שלכם? טלפון ביתי? כל אלה יובילו לצבירת מידע עליכם. קחו אחריות - היו זהירים! בגלל סיבות אלה אני לעולם לא מעלה תמונה לרשת ולא שולחת תמונות במייל, לא חושפת פניי בתמונות, הטל' בבית חסוי ואת הסלו' נותנת רק לאנשים קרובים יחסית, לא חושפת מיד את המייל או המסנג'ר. כל זה בנוגע להיכרויות - אבל אני משתדלת גם לא לתת כרטיס אשראי באינטרנט (למעט הכלוב). הדרך להגיע לפרטים אישיים עלי / עלינו היא קצרה ביותר, זה די ברור.. אני אפילו מגגלת מדי פעם את השם שלי כדי לראות לאן זה יוביל. שורה תחתונה - היו זהירים בפרטים שאתם מוסרים! קחו בחשבון את הגרוע ביותר - שהאנשים שאתם הכי לא רוצים יגיעו ויעשו שימוש במידע הזה (למשל - רשות השידור מיודעת מידית על כל מקלט טלויזיה שקניתם). המשך גלישה בטוחה לכולנו (: |
|
|
ראובן
|
לפני 13 שנים •
14 בדצמ׳ 2010
רגשות אשמה
להלן תקציר ההיסטוריה של רגשות אשמה:
ביישנות הינה רגש טבעי וקמאי, אפילו בריא (להבדיל מרגשות אשמה). למי מכם שטיילו אי-פעם ביער, הדבר יהיה מוכר: כאשר נכנסים למעבה היער, נראה כאילו אין אף בעל חיים באיזור. רק אם תהיו ממש שקטים ולא תזוזו, אחרי כמה דקות יגיחו בעלי החיים. זה לא פחד מפני טורפים, זו הבושה הטבעית. האדם בחברה המתועשת המיר את רגש הבושה הטבעי ברגשות אשמה מלאכותיים. דוגמאות: הענווה היהודית, ההכאה-על-חטא הנוצרית, שיטת המעמדות הכלכלית. יש צורך ברגשות אלו, משום שתחושת הבושה מביאה למודעות עצמית חריפה (היזכרו בפעם האחרונה שהסמקתם). אותה מודעות עצמית ממקדת אותנו בהווה המיידי שלנו ומסיחה את הדעת מכל מיני טרדות ומחשבות שווא - וזה גם הערך התראפויטי שלה עבורנו. בהקשר המיני, רגשות האשמה חזקים פי כמה, משום שכולנו מותנים (מלשון התנייה) על ידי תרבות האשמה הנוצרית - רגשות אשמה על גופנו, רצונותינו, מחשבותינו הכמוסות שאינן ''טהורות'' ושאר הבלים, המוזנים על ידי הוליווד ותרבות הפופ. על כך, יש להוסיף עןד כמה נדבכים: 1. אנו חיים במזרח התיכון בחברה ספרטנית מעיקרה, השואבת את המוסר שלה מ-טהרנות נוצרית ופרימיטיביזם איסלמי. באירופה המערבית למשל, עיסוק ביחסי שליטה נחשב נחלת המעמד הבינוני-גבוה ומהווה נושא ראוי לשיחות סלון. 2. תודעת קורבן: בדיוק כמו שנאנסת חשה אשמה על כך ש''הביאה את זה על עצמה'', כך גם אנחנו. קרו לנו דברים שהביאו אותנו להיזקק ליחסי שליטה, אולם במקום לבוא חשבון עם הגורמים שקירבנו אותנו (לרוב, ההורים בילדותנו), אנו מאשימים את עצמנו על צרכינו ה''נלוזים''. 3. תחושת ה-אשמה מזינה את תחושת הבדידות (''אף אחד לא מבין מה אני מרגיש/ה''), וגם מוסיפה לגירוי המיני המיידי. המחיר של הגירוי המיני המיידי הינו היתקעות במעגל האשמה. *** כבר מזמן אני טוען כי, הדבר המלוכלך היחידי ביחסי שליטה, הינו רגשות אשמה. יש להיאבק בהם ללא חת, אם אנו רוצים להגיע להבעה רגשית צלולה. למרבה הצער, כדי להיפטר מרגשות האשמה אנו זקוקים ללגיטימציה רגשית מאנשים אחרים, והדבר אינו קל להשגה. רוב הסובבים אותנו יטו לעודד את רגשות האשמה שבנו, מתוך צרכים אגואיסטיים שלהם: משפחה, חברים, פסיכולוגים, עמיתים לעבודה וגם שותפינו ליחסי שליטה. R |
|
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 13 שנים •
14 בדצמ׳ 2010
אוקיי, אוקיי, חתולונת, הרגעי! לא קרה כלום! רק שאלתי שאלה!
אני מבינה שיש אנשים שחושבים שחייהם יהרסו אם מישהו ידע על ה"סטיה" שלהם. זה עניינם הפרטי ומן הסתם אין לי כוונה להתווכח איתם ולהתערב בהחלטות שלהם. פשוט מעניין אותי לדעת, למה הם חושבים ככה. מה ייהרס? מה כבר יקרה? מה באופן קונקרטי מאיים עליכם? בכח, מה שאת אומרת הגיוני. לכן אני שואלת. כי אני לא מבינה מה כל כך מלחיץ. הרי שמירה בסיסית על פרטיות לא נובעת מחרדה אלא סתם מחוסר רצון להכניס את כולם למיטה. אני מנסה להבין ממה הפחד. קיפופיף, מה שאת אומרת נשמע הגיוני. עדיין, נתקלתי באנשים שהמחשבה על חשיפה ממש מפחידה אותם. את חושבת שזה רק התפישה הזו שמבלבלת אותם והופכת את הסודיות לממש חשובה, או שיכול להיות עוד משהו שיוצר את החששות האלה? |
|
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 13 שנים •
14 בדצמ׳ 2010
ראובן, תודה רבה על התובנות.
אבל מה אתה מנסה להגיד בדיוק? שאתה חש רגשות אשם ולכן חרד מגילוי סטיותך על ידי מכרים? זכור לי כי במספר הזדמנויות הצהרת כאן על ההפך, כך שכנראה לא התכוונת שזה מה שיעלה מדבריך. אנא הבהר. |
|
|
|
ראובן
|
לפני 13 שנים •
14 בדצמ׳ 2010
הבהרה
יולי,
תבנית רגשות האשמה, אותה ניתחתי בקצרה בתגובתי הקודמת, היא זו המובילה לקידוש ה''דיסקרטיות''. אגב, פירוש המילה דיסקרטיות הינו ''הפרדה''. איני סבור שצריך לנופף בנטיותינו המיניות, אולם כפיית ההפרדה הזו על עצמנו, בין ''אני הטוב'' לבין ''אני הרע'' (או ''האמיתי''), מובילה בהכרח לחיים מתוך ''אני מזויף''. לא בכדי, אני מתנגד לתרבות הכינויים הוירטואלית. כך גם בת זוגי, שהחלה את דרכה כאן עם כינוי (מתוק אמנם), וכעת מופיעה בשמה העברי כפשוטו. אלו רק סממנים חיצוניים, אבל יש לזכור כי יחסי שליטה הם כלי לביטוי עצמי. כלי זה יכול לשמש אותנו כדי להתקרב לעצמנו, או להתרחק. הבחירה בידינו. R |
|
|