סופשבוע נעים אורח/ת
עכשיו בכלוב

התפרצות

מישלי
לפני 13 שנים • 19 בדצמ׳ 2010

תגובה

מישלי • 19 בדצמ׳ 2010
בת יא ענה כתב/ה:
תודה על התשובה אך לא לזה כיוונתי.
אני לא משווה את אדוני לאחרים, אנחנו כבר הרבה מאוד זמן יחד ואני רגועה לגמרי עם דרך ההתנהלות שלו ושלי. לא צפירת הרגעה חיפשתי.
מעניין אותי מתוך מציצנות, איך אחרים נוהגים. איך אחרות חוות את זה.

מישלי, קלטת בול.
איך המבט הזה לפעמים מצליח לאפס אותנו.
הפעם לא ראיתי את הפנים שלו כשצרחתי והייתי קשורה, ומה שהדהים אותי כאן זה שהתאפסתי בעצמי בשניות, זה עוד לא קרה בעבר.


בת יא ענה יקרה,
אני לא חושבת שאת מתעניינת מתוך מציצנות...
נראה לי שגם את, כמוני, ממשיכה ללמוד את המקום שלך, גם כשאת כבר תקופה ארוכה בתוך הקשר.
שגם אנחנו (כמו רבות שכמותנו) ככל שעובר הזמן, ובעודנו לומדות עוד על מקומנו יום יום ושעה שעה,
מפנימות יותר לעומק, את המשמעויות והרבדים של ההתמסרות והשליטה.
וזה אכן מדהים לגלות, שגם כשנראה שזה הכי עמוק, אקסטרימי והזוי שיכול להיות, מסתבר שאפשר יותר...
בכוח המוח​(שולטת)
לפני 13 שנים • 19 בדצמ׳ 2010

הנה, קחי התנסות אחת כזו :)

בכוח המוח​(שולטת) • 19 בדצמ׳ 2010
זה פוסט שפורסם מזמן, אחת ההתנסויות החזקות שעברו עלי באותו זמן.
יצאתי שם משליטה כמעט לגמרי, אבל הוא פיקס אותי חזרה למקום.
אני חושבת שאסור לוותר במקומות האלה, כי זה ישאיר סוג של קרע.
צריך לחזור ולתפור את הקרע חזרה על המקום, כשזה טרי. : )


פורסם לפני 444 ימים ב - 12 באוקטובר, 2008 בשעה 14:38

"לא יודעת מה היה בעקידה הזו שהוציאה אותי מהמצב הטבעי שלי -
ידיים אזוקות לצידי המיטה, רגליים מונפות באויר וקשורות, עם מוט מתכת בינהן, כזה שלא מאפשר תזוזה כלשהי. הצמדת ירכיים במצב הזה היא בלתי אפשרית.

תחושה קשה התחילה להציף אותי, תחושה שלא בהכרח היתה קשורה לאלמנט הפיזי, אבל הוא העצים אותה. תחושת ההשפלה היתה נוראית עוד בטרם התחיל הסשן.

נשמתי עמוק, מנסה להשתלט על עצמי. אנחנו באור מלא, כדי לא לפספס כלום. המצלמה מתחילה לפעול.

העקידה עשתה את שלה. קל היה להגיע אל כל נקודות התורפה, כשאין אפשרות להתגונן.
הוא כנראה צדק כשצחק ואמר: תראי מה זה, אפילו על הכוס שלך את לא יכולה להגן. איזו אישה הגיונית היתה מוכנה להיות בכזה מצב בו הכוס שלה הוא מעבר לשליטתה?

לא יעבור זמן רב והוא יוכיח שזה רעיון רע. רע מאוד.
מספר הצלפות בכוס גרמו לאמירות שלו לקבל משנה תוקף.
אני מנסה לנשום, אני מנסה להתמסר, אני מנסה לשכוח את עצמי שם ולהיות בשבילו.
אני אפילו מנסה להגיד שזה עניין של זמן, שזה יגמר.
הנשימות הופכות קשות, מהירות ושטוחות. לא טוב, אני מאבדת שליטה על הנשימה.

הצריבות בגוף נחתמות במוח ויוצרות כוויות. הכוויות יוצרות פחד וחוסר אונים.
הכאב וההשפלה שם היו מעל ומעבר לכוחותי. הוא מניח מצבטים על הפטמות. כואב.

ההצלפות בכפות הרגליים, שהיו מורמות כלפי מעלה ואחוזות היטב בקשירה ובמוט שקיבע את אפשרות התנועה למינימום, החלו. הכאב הוא משהו שאני מרגישה במוח, ואני מציינת את זה לעצמי בפליאה.

אני יודעת שאנחנו בהתחלה, ואני לא יודעת איך לחצות את אוקיינוס הכאב וההשפלה הזה.
מצד שני ברור לי שהוא לא ישחרר אותי, שמילת ביטחון לא קיימת, ושככל שאני אתנגד יותר זה יכאב הרבה יותר.

ההצלפה הבאה הוציאה ממני יללה ארוכה של חיה. ספק בכי ספק צעקה. הרגשתי את חוסר האונים הולך ומתעצם והופך לשגעון. אני לא יכולה יותר, אני הולכת להשתגע, אני לא עומדת בזה, זה מעל כוחותי.

אני מתבוננת בו במבט אומלל, של חיה המתחננת על נפשה. אני קולטת איך הזין שלו מאיים להתפקע בתוך הבוקסר שלו, מתוח עד הסוף. חוסר האונים הזה באמת מגרה אותו כל כך. המקום הנורא בו אני נמצאת על סף שגעון קורע לו כמעט את הזין..

אני מנסה לדבר על ליבו -
אני חייבת הפסקה של כמה דקות, סיגריה, פיפי. אני אקשר שוב.

אני על סף בכי כשאני מבקשת.
אני אומרת שאני מרגישה שאני משתגעת, שהתחושות הן בלתי נסבלות. שאני לא יכולה להחזיק מעמד עוד דקה. דקה אחת. הוא מושך מצבט אחד מהפיטמה, כאבי תופת. ואז מצליף עליה, זה בלתי נסבל, אני צורחת כמו חיה פצועה. הוא מוציא גם את השניה, אני כבר בוכה.

הוא אמר בשקט שאני יכולה הרבה יותר, ולא רק. אני כבר אראה שאני יכולה, ויכולה יותר.

המצלמה עדיין מצלמת את כל ההתרחשות בשקט.
ההצלפות שוב מתחילות, הדמעות יוצאות שורפות, ממש כמו התחושה בלב.
אני מתבוננת על עצמי מבחוץ וקצת מרחמת על הטמבלית הזו שהביאה את עצמה מקום הזה..

********

ההיא מבחוץ מנסה כבר לחשוב איך אפשר לעזור לפוסטמה העקודה ההיא.

משא ומתן. משא ומתן זה משהו מאוד מקובל בדרך החיים של הפוסטמה, והיא טובה בו דרך כלל.
בינתיים הוא לועג לה, מנגן לה על ההשפלה. הוא יודע שההשפלה היא המקום שמוציא ממנה את החיה הזועמת מתסכול. הוא אומר שמצחיק אותו שהיא נותנת אמון מלא באמירות שלו, בהבטחות שלו.
היא הרי ידעה שהיום אסור היה לה להקשר.. היא ידעה שהפעם יהיה בלתי אפשרי לעמוד בזה.

זה לא שהיא לא סבלה בשבילו, או בגללו. בכלל - סבל זה אחד הדברים שמקיימים את המערכת המורכבת הזו כל הזמן במינונים משתנים. זה גם לא הכאב הפיזי. זה השילוב הזה של ההשפלה יחד עם הכאב, האינוס הזה להיות במצב שהוא חסר אונים לחלוטין. מצב בו אין ערכאת ערעור. מצב בו אין מלבדו.

ההיא מבחוץ מנסה לייצר משא ומתן. המו"מ הזה נראה כמו מו"מ עם הפלסטינאים - כל הצעה שעולה אינה גורמת לנסיגה של מילימטר בהצהרות של הצד שכנגד, אלא להסלמה. הסלמה כואבת. ככה עושים מו"מ כשצד אחד הוא חסר אונים לחלוטין.

בכלל, ההצעות מתקבלות בלגלוג, בתוספת הצלפות חריפות יותר. הדמעות כבר יוצאות שורפות מהבטן. הפלסטינאים רק הולכים ומסלימים את המצב...

*******
מה שמבזה אותי עוד יותר זה הצורך העז להשתין. אני כבר לא יכולה להתאפק. אני מבקשת להשתחרר לדקה כדי להשתין ולחזור. אין עם מי לדבר. הוא מציע לי להשתין ככה, במצב העקוד הזה, עם רגליים מפושקות ומונפות אל על. הוא הולך לרגע וחוזר עם מגבות. אני כבר לא שולטת בתגובות שלי כשהוא משחיל את המגבות מתחת לישבן שלי ואומר בקול שקט שאין בעיה, אני יכולה להשתין.

המצלמה מצלמת את גודל ההשפלה. אור מלא כדי שלא לפספס כלום..

*******

ההיא מבחוץ מבינה שבדרך הזו זה לא ילך, ליבה עם הפוסטמה המאוהבת ההיא שנותנת אמון. חייבים להשתחרר איכשהו. אסור לתת לפלסטינאים את האפשרות לעשות מה שהם רוצים. לפעמים פלסטינאים יכולים להיות גבר יפה עד כאב, ולבן. יפה עד כאב, תרתי..

היא מתחילה לבחון את האפשרויות להחלץ. הסרט רץ - יש לנו שבויים מטר מכאן ואף אחד לא נוקף אצבע לשחרר אותם, זה הרי נורא. מי יודע מה עוד יעשו בשבויים האלה, איזה טכניקות שבירת רוח וגוף הם יעברו. מי יודע איך הם יצאו משם..

מבט מהיר בקשירות נקלט במהירות על ידו. הפרת אמון מהסוג הזה מצריך שבירה. לא יתכן שכשקצת קשה אז מחפשים דרכי חילוץ,
כשקצת קשה כבר לא מתמודדים, אחת כזו? השם שלי יוצא כל כך אינטימי מהפה שלו, שאני מרגישה צער עצום.

השגעון מתחיל לתת אותותיו בנשימות קצרות ומואצות. מצוקה ברורה ניכרת.

לא יתכן שדבר כזה יקרה בלי הסכמה. המבט מתחלף כשהיא מבקשת שהוא ישחרר אותה.
ישחרר אותה ע-כ-ש-י-ו. הצלפה מדוייקת בכף הרגל גורם לה להשתולל. להשתולל ממש.
להשתולל ולהגיד שהיא לא מסכימה.


*****

הוא שואל: מה שקורה עכשיו כאן זה בלי הסכמה?
והיא: אני לא מסכימה. זה בלי הסכמה. תשחרר אותי עכשיו. עכשיו.
הוא: אני לא משחרר אותך, את הרי יודעת את זה.
היא: אתה לא מבין שאני לא יכולה? אתה לא רואה שאני משתגעת?
הוא: זה בסדר, את במקום בטוח, את יכולה להשתגע אם זה מה שאת צריכה.
היא: לא. אני לא רוצה להשתגע.זה בניגוד ליכולות שלי, בניגוד לרצון שלי, זה אונס.
הוא: את אומרת שאני אונס אותך?
היא: כן, תשחרר אותי.
הוא: גם אם יהיו לזה השלכות?
היא: לא אכפת לי מה ההשלכות, אני רוצה להשתחרר, אני לא רוצה כלום חוץ מלהשתחרר.
הוא: אני מבין. אני לא משחרר אותך.
היא: אתה לא מבין שאני לא יכולה? אתה לא מבין שזה מעל כוחותי? אתה לא מבין שזה כבר אונס?
הוא: הכל מצולם. את תוכלי לקבל עותק מהקלטת וללכת איתה למשטרה, אבל אני לא משחרר אותך..

*********
אני כבר בוכה בהיסטריה. שלפוחית השתן הורגת אותי.
אני מרגישה את השגעון פותח במוח כל דלת וחלון קיים ומתפרץ כמו סערה פנימה, הופך כל מה שהוא מוצא בדרך לבליל של תחושות ומחשבות שמסתחררות ומתדפקות בקירות המוח.
אני בוכה – אני אוהבת את הגבר הזה, כל כך אוהבת אותו.
אני בוכה – הנה אני כאן, לא מסוגלת לספוג בעבורו את הצרכים שלו.
אני בוכה – חוסר האונים הזה זורק אותי לזמנים אחרים כל כך, עד שאני לא מוצאת אדן להתלות בו.
אני בוכה – התסכול גורם לי לזעם כזה בבטן, לרצון להחריב הכל.

******

הסרט משתנה -
עכשיו אני שמשון אחרי שנגזרו מחלפותיו, שניה אחרי שדלילה סחטה ממנו את הסוד והעבירה לאויביו.
לך תאמין לאוייב, לך תאמין לפלסטינאים האלה. לך תאמין לאבותיהם הפלישתים.
אני שמשון עכשיו, זה שחיפש את זו שיוכל לשים בכפה את כל כוחו, על מנת לבחון נאמנות מלאה.
ממילא חייו אינם חיים אם אינו יכול לבטוח באשה היחידה שרצה.
האשה שהיו לה כל הצידוקים לקחת את כוחו.
האישה שרק אהבה גדולה מהחיים היתה מאפשרת סיכוי לנאמנות בקשר הבלתי אפשרי הזה.
התמונות רצות, הטירוף הופך משולל הגיון רגיל, אבל בונה במקביל הגיון אחר.
עכשיו אני שמשון שמוכן להחריב את הכל במחיר מלא, ללא הנחות סוף עונה.

אני מנסה להשתחרר בפעולה מהירה. הוא מגיב במהירות. אני מאבדת כל שליטה בעצמי.

*********

אני בוכה את כל הצער הזה החוצה.
בוכה ומשתינה.
אני כבר לא יודעת אם אני בוכה בחוץ או בפנים, או שאני בוכה את הקילוחים האלה של השתן שהמצלמה מתעדת בנאמנות ובשוויון נפש...

******
הוא מעסה את כפות הרגליים הדואבות שלי. האצבעות הארוכות והעדינות אלה מדברות בשפה שלהן עם כפות הרגליים שלי. הריגוש גואה בי, הצורך הבלתי נתפס שלי בו מייצר חוסר אונים חדש, קשה יותר, חריף יותר. המבט שלנו מצטלב, אני רואה את המבט המרוכז הזה שלו, את העיניים האלה שגורמות לי להיות חסרת נשימה בכל פעם מחדש.

*****

ההצלפות מתחדשות, והוא מדבר אלי בשקט.
אני לא יודעת אם הוא מדבר באמת או מדבר אלי אל תוך הראש, אבל משהו מתחיל להשתנות בתגובות הגוף שלי. עכשיו ההצלפות מספרות סיפור אחר, משהו בי נסדק ומהסדק מחלחלות אלי תחושות אחרות.
הוא נעצר מדי פעם, והאצבעות שלו חודרות אותי, כולי רטובה, מפורקת, לא בטוחה איך התחושות בראש מקבלות מימד של צבע, של מראות, של ריח. והקול שלו בראש מדבר אלי בלי הפסקה, אני כבר במצב של קבלה מלאה. המילים שלו הופכות לאהבה גדולה אצלי בבטן. בבטן ואחר כך בלב.
הוא צודק כשהוא אומר שאני יכולה. שאני יכולה הרבה יותר בשבילו, שככה הוא צריך, שככה אני צריכה. אני אומרת שאני אוהבת אותו, אוהבת אותו כל כך.

הוא מחייך את החיוך הזה שלו שהורג אותי לאט ובטוח.. הוא יודע את כל זה.

****

ההצלפות מתחדשות, הולכות והופכות חדות יותר, כואבות יותר.

אני לוחשת משהו שאני לא מבינה.

הוא מבקש שאני אגיד את זה בקול רם יותר.

אני שומעת את עצמי אומרת: עוד.
ושוב – עוד.
אני בוכה את זה – עוד.

המוח מנסה לעכל את זה: אני אומרת עוד?
עוד?

הוא עוזב את השוט ומלטף אותי.

עכשיו אני מתפרקת לחלוטין אל תוך האהבה המוזרה הזו שכל כך לא ברורה לי...


******



אתה יודע, אי אפשר להסביר את זה. אני לא יודעת להסביר את זה לעצמי.
אני רק יודעת שאף אחד לא לקח אותי מעולם למחוזות הטירוף.
לקחת אותי לשם, והחזרת אותי נקיה כל כך.

אמרתי לך פעם שאני אוהבת אותך כל כך....?

}{"
בת יא ענה
לפני 13 שנים • 19 בדצמ׳ 2010
בת יא ענה • 19 בדצמ׳ 2010
מישלי, אכתוב לך משפט שכבר קראת - נשמע קצת חפרני ונדוש, אבל כל הזמן יש התבוננות פנימה.
"פוקוס" על נקודות מסויימות שנראות כל כך שוליות וסתמיות.
יש פעמים שהסצינה כל כך קורעת אותי והידיעה שיש מי שמכיל את כל זה.. אוף.

בכוח, תודה שהבאת את זה לכאן, לא יצא לי לקרוא את זה בעבר.
אני אתייחס ברשותך לדיאלוג שהיה ביניכם בסוף.
זה א גומר אותך?
אותי זה גומר לגמרי. ההתעקשות הזו וחוסר הפשרות.
אני יהירה לפעמים וחושבת שאני כבר יודעת לצפות אותו ואת התגובות שלו ויודעת לשחק את המשחקים הקטנים שכמעט כל אישה יודעת. וכשמגיע קטע כזה כמו שתיארת, ויש שם דיאלוג שאומר "זה כואב ושורף לך ואת תשתגעי אבל עדיין תעברי את זה" זה גומר לי את כל הפיוזים במוח.


טוב לדעת שאני לא לבד.
בכוח המוח​(שולטת)
לפני 13 שנים • 19 בדצמ׳ 2010
בכוח המוח​(שולטת) • 19 בדצמ׳ 2010
בת יא ענה כתב/ה:
מישלי, אכתוב לך משפט שכבר קראת - נשמע קצת חפרני ונדוש, אבל כל הזמן יש התבוננות פנימה.
"פוקוס" על נקודות מסויימות שנראות כל כך שוליות וסתמיות.
יש פעמים שהסצינה כל כך קורעת אותי והידיעה שיש מי שמכיל את כל זה.. אוף.

בכוח, תודה שהבאת את זה לכאן, לא יצא לי לקרוא את זה בעבר.
אני אתייחס ברשותך לדיאלוג שהיה ביניכם בסוף.
זה א גומר אותך?
אותי זה גומר לגמרי. ההתעקשות הזו וחוסר הפשרות.
אני יהירה לפעמים וחושבת שאני כבר יודעת לצפות אותו ואת התגובות שלו ויודעת לשחק את המשחקים הקטנים שכמעט כל אישה יודעת. וכשמגיע קטע כזה כמו שתיארת, ויש שם דיאלוג שאומר "זה כואב ושורף לך ואת תשתגעי אבל עדיין תעברי את זה" זה גומר לי את כל הפיוזים במוח.


טוב לדעת שאני לא לבד.


אני לא בטוחה שזו התעקשות וחוסר פשרות כמו ההבנה שאם הגעת לשם, את צריכה לחצות את זה, אחרת יווצרו נזקים, חוסר בטחון וחוסר אמון במערכת וביכולת שלו להעביר אותך חוויות קיצון כשאת סומכת עליו.

אני רואה את זה משני הצדדים. ועדיין, אני באופן אישי חשה שאם נשלט שלי לא עומד בעומס שאני שמה עליו (או מגרד את הקצה של חוסר היכולת הזו), שגיתי באיזה תחשיב בדרך, שרפתי קצת יותר ממה שצריך, באותו זמן. זאת, למעט בסשנים שהמטרה שלהם הגברת כניעה. בכאלה, מותחים את איזורי חוסר היכולת לספוג בעבור השולט, וזה מעלה תחושות כניעה מופלאות.

את הרי חשה את התחושה הזו אחרי שהוא לא מוותר, לא?
מישלי
לפני 13 שנים • 19 בדצמ׳ 2010

Re: הנה, קחי התנסות אחת כזו :)

מישלי • 19 בדצמ׳ 2010
בכוח המוח כתב/ה:
זה פוסט שפורסם מזמן, אחת ההתנסויות החזקות שעברו עלי באותו זמן.
יצאתי שם משליטה כמעט לגמרי, אבל הוא פיקס אותי חזרה למקום.
אני חושבת שאסור לוותר במקומות האלה, כי זה ישאיר סוג של קרע.
צריך לחזור ולתפור את הקרע חזרה על המקום, כשזה טרי. : )


פורסם לפני 444 ימים ב - 12 באוקטובר, 2008 בשעה 14:38

אמרתי לך פעם שאני אוהבת אותך כל כך....?

}{"


השארתי רק את המסגרת של הציטוט...

אבל WOW !

קראתי את זה קודם.
עכשיו קראתי שוב, יותר לאט, עם כל הכבוד שמגיע לטקסט הזה.
תודה
}{
בכוח המוח​(שולטת)
לפני 13 שנים • 19 בדצמ׳ 2010

Re: הנה, קחי התנסות אחת כזו :)

בכוח המוח​(שולטת) • 19 בדצמ׳ 2010
מישלי כתב/ה:
בכוח המוח כתב/ה:
זה פוסט שפורסם מזמן, אחת ההתנסויות החזקות שעברו עלי באותו זמן.
יצאתי שם משליטה כמעט לגמרי, אבל הוא פיקס אותי חזרה למקום.
אני חושבת שאסור לוותר במקומות האלה, כי זה ישאיר סוג של קרע.
צריך לחזור ולתפור את הקרע חזרה על המקום, כשזה טרי. : )


פורסם לפני 444 ימים ב - 12 באוקטובר, 2008 בשעה 14:38

אמרתי לך פעם שאני אוהבת אותך כל כך....?

}{"


השארתי רק את המסגרת של הציטוט...

אבל WOW !

קראתי את זה קודם.
עכשיו קראתי שוב, יותר לאט, עם כל הכבוד שמגיע לטקסט הזה.
תודה
}{


אני עשיתי קופי-פייסט כשפרסמתי, אבל עכשיו גם אני קראתי את זה שוב, אחרי המון המון זמן.
גרם לי לחשוב.
תודה מיש }}{{
שרמומית
לפני 13 שנים • 19 בדצמ׳ 2010

Re: הנה, קחי התנסות אחת כזו :)

שרמומית • 19 בדצמ׳ 2010
מישלי כתב/ה:
בכוח המוח כתב/ה:
זה פוסט שפורסם מזמן, אחת ההתנסויות החזקות שעברו עלי באותו זמן.
יצאתי שם משליטה כמעט לגמרי, אבל הוא פיקס אותי חזרה למקום.
אני חושבת שאסור לוותר במקומות האלה, כי זה ישאיר סוג של קרע.
צריך לחזור ולתפור את הקרע חזרה על המקום, כשזה טרי. : )


פורסם לפני 444 ימים ב - 12 באוקטובר, 2008 בשעה 14:38

אמרתי לך פעם שאני אוהבת אותך כל כך....?

}{"


השארתי רק את המסגרת של הציטוט...

אבל WOW !

קראתי את זה קודם.
עכשיו קראתי שוב, יותר לאט, עם כל הכבוד שמגיע לטקסט הזה.
תודה
}{


מצטרפת למישלי.

חזק.
פרלין​(נשלטת){ש}
לפני 13 שנים • 19 בדצמ׳ 2010
פרלין​(נשלטת){ש} • 19 בדצמ׳ 2010
זה חזק?

זה לא אונס? מבחינתי, פה, זה אונס. לחלוטין אונס.

הייתי פעם גם בסיטואציה כזאת ועשיתי עם עצמי בראש הסכם קטן: זה לא אונס כל עוד אני עכשיו מסכימה להכל. אני מעדיפה להחליט להסכים מאשר להיאנס. וככה זה נקרא לי גם פה.

אם זאת אהבה אני מעדיפה להשתגע.

_________________________________________________________________________

בת יענה, את יכולה להבין מהתגובה שלי ל"בכוח" שאני לא בדסמית כמוך. אני קוראת אותך כבר הרבה זמן ומבינה שאנחנו מדברות ממקומות שונים. אבל את ההתפרצות אני מכירה. מכירה את תחושת העוול, הזעם על תחושת העוול. הרצון שיראו אותי- עכשיו. ברגע הזה אתה חייב לראות אותי ולהבין כמה זה לא הוגן. כמה כואב לי ואתה מכאיב לי וזה זעם עיוור ומכלה מבחינתי. אני לא יודעת איך לפרק את הזעם הזה, אני לא יודעת איך להפסיק את הצעקה המרה הזאת.

אני שוברת את הכלים הרבה פעמים. אבל בזוגיות כמו בזוגיות, אם מגיעים לאין מוצא פה, מחפשים דרך אחרת. כל הזמן מחפשים דרך אחרת. אף פעם לא הצלחתי להכיל את הזעם ולהמשיך ממנו. הוא אף פעם לא התעקש איתי, אולי בגלל שהוא אוהב אותי כל כך, אולי בגלל שאלוהים יודע כמה לא צפויה אני יכולה להיות.

הוא מפסיק, הוא מחבק, הוא מנסה למצוא דרך אחרת. אני מנסה. אנחנו מנסים.
מעדיפים לא להישבר.
Brave Dwarf
לפני 13 שנים • 19 בדצמ׳ 2010
Brave Dwarf • 19 בדצמ׳ 2010
אם זה קורה בתחילת מערכת יחסים, עוצר, מרגיע ומתנצל אם צריך. מבקש לדבר ולבדוק את מקור ההתפרצות. אם ההתפרצות חוזרת על עצמה שוב ומקסימום שוב, מפסיק ושואל אם יש לה איפה להתארח עד שתמצא לה מקום מגורים קבוע ואם אין, מסדר לה מקום. אם זה קורה אחרי חצי שנה של מערכת יחסים (פחות או יותר) לא מתייחס או צוחק (תלוי במצב רוח שלי באותו רגע).

בגדול זה מצחיק. פי כמה אם היא מנסה להתנגד, לשרוט ולנשוך תוך כדי.
פרחונית​(לא בעסק)
לפני 13 שנים • 19 בדצמ׳ 2010
פרחונית​(לא בעסק) • 19 בדצמ׳ 2010
אני קוראת וחושבת לעצמי, שהדיון הזה, מראה עד כמה הבדס"מ שונה מאדם לאדם.
ובצורה בוטה כל כך, יש נשים שעבורן מה שתואר זו כניעה ויש כאלה שעבורן מדובר באונס.