Morticia
|
לפני 13 שנים •
25 בנוב׳ 2010
אה... תשמע...
הבחירה שלך להגדיר דברים בצורה כל כך אחידה לא אומרת שאין המון דרכים לבטא את אותו הדבר הייתי אומרת שבא לך להשפיל ו/או להגדיר ולצפות לקונצנזוס ע"ע צייתנות עיוורת במקרה שלך אבל הבחירה שלך להיות כאן... הו משנה מעט את המשוואה ואני מהמרת שאתה בענייני הקקולד ופשוט גודל או ביטחון אשכיך לא מאפשר לך לעקור את האגרסיביות מהצורה הפסיבית בה אתה מנסה להפעיל דברים. אני הייתי מהמרת שאתה דווקא מוצא את הזין שלך יהיה גודלו אשר יהיה עומד כאשר אתה קורא על אונו של גבר אחר ולא משנה באמת מה לאישה יש לומר כי זה משפיל אותך. למזלך יש כאן מלא נשים נפלאות ומופלאות מכל מיני מינים וזנים ככה של בני אדם חלקן רעבות חלקן שבעות חלקן חולקות את הידע המופלא שלולי הרעב לא היינו יודעים להעריך את השובע. אישית יש לי והיו לי לאורך השנים טקסטים המביעים כל מיני מצבים פיזיים ותחושתיים אבל יש מצב שאני לא מבטאת אותם כפי שנדמה לך שכך זה חייב להיראות אחד לאחד. ואישית גם לא ממש בקטע של הקקולד עם גישה כזו על אחת כמה וכמה מרגיש לי נצלני. |
|
|
|
Morticia
|
לפני 13 שנים •
25 בנוב׳ 2010
נ.ב.
חייבת להודות
שבאתר הזה שבעתי רבות. |
|
|
זאת(שולטת)
|
לפני 13 שנים •
25 בנוב׳ 2010
מורטי, מורטי Morticia כתב/ה: חייבת להודות
שבאתר הזה שבעתי רבות. בחייאת, נשמה ... אני כבר יומיים צוחקת בדמעות כל פעם שאני רואה את הדיון הזה, למה לקלקל לי? (ראי הבלוג שלי, ותביני) |
|
|
נוריתE
|
לפני 13 שנים •
25 בנוב׳ 2010
Re: הרעבה או הצפה? מיקל כתב/ה: נורית, מהי תקווה? לדעתי תקווה היא האפשרות הנצחית לעוד. אין טעם לשבוע. חייבים להיות רעבים. רעבים לחיים, למין, למזון, למגע, לידע, לאיש האחר. לרעב, מכל סוג, יש השפעה על התפקוד שלנו. כאשר פועלים מתוך חוסר יש מידה של כנות, מיקוד והתכוונות. זה יפה. אבל בכל זאת, נשים רעבות מסרבות לחיות. אתה קורא בבלוגים שלהן. מזהה את עצמך בין השורות. מאונן. הן מגדלות רעב למחיאות הכפיים שלך. המילה הכתובה מביאה אותן לסיפוק רק היא מצליחה לחדור דרך המסכים ולגעת בהן. אז נשאלת שוב השאלה: האם ישנן אי שם נשים שלא מרעיבות את עצמן? חיות פרא טורפות שחיות ללא התחסדות ורגשות אשם. האם הן יוכלו העניק לנו כמה סיפורים טובים או שהן עסוקות מידי בליהנות? (זוכרים את הדילמה של פרלוב: לאכול את המרק או לצלם את המרק?) ושאלה אחרונה: האם נשים נמצאות תמיד בין שני הקטבים: הרעבה או הצפה? לא יודעת לגבי "מחיאות כפיים" מיקל יש הכותבות בכדי לכתוב בשביל הוציא בשביל קטרזיס קטן משלהן המילה הכתובה היא לפעמים שוות ערך לצעקה נואשת של רצון לחיות לא סירוב ההסתגרות באה ממקומות של פגיעות כזאת או אחרת מצד אחד פחד להיחשף מצד שני חשיפה צועקת תראו אותי אני פה ואולי בפשטות זה רק רצון לכתוב? כולנו נמצאים בתקופות מסויימות בחיים שלנו בין הרבעה להצפה של רגשות וצרכים. "אהבה רעבה של צורך נואש להרגיש שאת חיה כל יום מחדש אהבה רעבה צועקת בוכה יש בי דמעות כאב גם כשניראיית שמחה כי גם אז את רעבה לאהבה" וכן מיקל ניסכתי לעצמי את הסגנון הזה בכתיבה לא רק פואטית זה נותן זמן לחשוב מה להוציא מה לשמור פנימה עמוק לפעמים לצעוק זה רק לצעוק ולפעמים צעקה באה כדי להראות שאת חיה |
|
|
creamy
|
לפני 13 שנים •
26 בנוב׳ 2010
נורית, מורטישיה ומיקל,
אתן מרגשות אותי נורא. כל כך נעים להרגיש נשים רעבות לחיים. בחוויה שלי, מעבר לרעב העצום שלי, מה שמעניין אותי הכי הרבה כרגע זה המצב שבו אני מוצפת ומסופקת וממשיכה להיות רעבה. הרעב מוביל אותי כעת, בשבילים שהיו צפויים אך חשוכים ואני מוצפת ורעבה בו-זמנית. רעב של שנים יוצא החוצה ומאיים על כל הבושה שאצרה אותו בתוכי. איך מצליחים לחיות ככה. 
כמובן שכתיבה עוזרת מאוד אבל היא לא משככת את הרעב רק הופכת אותו לברור וחד יותר, ואז אין לי כח להתנגד.. אין רצון... רק רעב (: בתיאבון לכולן (: ושבת שלום. |
|
|
ראובן
|
לפני 13 שנים •
28 בנוב׳ 2010
בין רעב והצפה
הדיון במצב הנשי, המצוי תמידית בין רעב והצפה, מזכיר לי את החלוקה העתיקה של נשים, לתחום הנמצא בין שני קטבים רגשיים:
אלו שלא ישנות כאשר יש שוקולד בבית, ואלו שלא ישנות כאשר ישנם כלים בכיור. מאסטר אור מציע חלוקה פשטנית עוד יותר: נשים ריגשיות-הומאניות אותן יש להגביל ולהכיל, ונשים שכלתניות-ריאליות אותן יש להתיר ולשחרר. *** אישית, אני מעדיף כתיבה נשית רעבה (דוגמת אמלי נות'ומב ויונה וולך), על פני כתיבה נשית שבעה (אנאיס נין, מרגרט דיראס, פולין ריאז'). יש גם כתיבה נשית שבעה המתחזה לרעבה (לימור נחמיאס, דנה ספקטור) והיא שנואה עלי. הכתיבה הנשית הרעבה מתאפיינת בפירוק תבניות השפה ושימוש חסכני בדימויים. דוגמא מצויינת לכך הינו שירה של יונה וולך, ''קווים לדמותי''. לא אביא מתוכו כעת, משום ששירתה של וולך נטחנה כאן עד דק, בפיהן ואצבעותיהן של רעבות מקצועיות. מצורף קטע מתוך שיר של רעבה אחרת: ''היא יושבת ימים רבים בביתה, היא קוראת עיתונים. היא איננה עושה מה שהיתה רוצה לעשות. יש לה עיכובים. היא רוצה וניל הרבה וניל. תן לה וניל.'' (''פורטרט'', מאת דליה רביקוביץ') תודה על דיון ספרותי מרענן, R |
|
|
|
נוריתE
|
לפני 13 שנים •
29 בנוב׳ 2010
ראובן
"נחמד" מצדך להביא פה את התורה של רודף הקטינות ראובן
הוא אכן "בר סמכא" מובהק תעשה טובה תשאיר אותו להבא בחוצ, אם אתה מבקש יחס רציני לתגובותיך |
|
|
lori{ע_מ}
|
לפני 13 שנים •
19 בדצמ׳ 2010
Re: אתה אוהב כתיבה של נשים רעבות? מיקל כתב/ה: נשים לא מנומסות, דורשות, נוגסות, לא מסופקות.
תזין אותי הן מבקשות. אתה נותן להן טעימה, על קצה המזלג. הן בולעות, מעכלות, מקיאות. ושוב הן רעבות. אל תהיה שם בשבילן. אל תשביע את רעבונן. הרעב כה חשוב לנשים הכותבות. אתה אוהב כתיבה של נשים רעבות? כתיבה כנה, בוטה, נשכנית, נוזלת תשוקה. עם חור. בהופיע המוזה הן מתמלאות יראה. מה יגיד להן לעשות? איך ישפיל אותן עכשיו? הן מוכנות לספוג השראה. אבל לא חוזרות לקינוח. -- מה זה אומר "לא חוזרות לקינוח"? אני חושבת שסגנון הכתיבה הזה שתארת מתאים לנשים שהן אכן רעבות אבל גם מאוד מסופקות בעולם שלהן. רעב זה צורך שצריך לספק כל הזמן. לא תאכל, תהיה רעב. יש צורך כל הזמן "להאכיל" אותן. אני חושבת שנשים רעבות לא מחפשות הזנה בשביל "מוזה" לכתיבה. הן מחפשות הזנה למשהו פנימי שנמצא בתוכן. המלצות לנשים שבעות?.. :-) וואלה, אין לי. אישית, אני לא מכירה מישהי כזו. |
|
|
| מיקל |
לפני 13 שנים •
19 בדצמ׳ 2010
המוז הזכרי
בהופיע המוזה הן מתמלאות יראה.
מה יגיד להן לעשות? איך ישפיל אותן עכשיו? הן מוכנות לספוג השראה. אבל לא חוזרות לקינוח. נושא המוז-ה הזכרי הוא נושא שראוי לפתחו. איך אמרו את זה לפני? גברים טובים לשני דברים: פתיחת צנצנות והשראה. נשים, כותבות או לא, דורשות שיזינו אותן לא בכדי לשבוע. על מנת להיות רעבות הן צריכות לשמר מצב של חוסר סיפוק. הן זקוקות להשראה לא להצפה. מוטב לספק במנות קטנות. המוז הזכרי תפקידו לאתר את החורים ובאמצעות משימות פשוטות ובתקופה מוגדרת מראש לגרום לאישה לפעול למילוי החורים. יש להיזהר מסתימה. רעיונות אווריריים עדיפים על דעות מוצקות וידועות מראש. את הנאתו ותמורתו מקבל המוז ממראה האישה שהופכת לשלמה יותר. לא לקפוץ בבקשה, גם בלעדיו היא יכולה כמובן להגיע להישגים. אך האין זה נפלא יותר ביחד? והאין בני אדם מפליאים לעשות כשיש למען מי? והאין אנחנו זקוקים למישהו שיעורר בנו דברים שלא ידענו על קיומם? כמה משפיל לגבר לעמוד מול אישה ולהגיד לה: אני רוצה להיות זה שיגשים את הפנטזיות הכי פראיות שלך. הלוא אישה רוצה שיפתיעו אותה, שיראו לה פנטזיות שלא ידעה על קיומן. לאחר מעשה, כשהיא מעולפת קרוב קרוב אליך היא תגיד כמובן: "תמיד רציתי את זה כך". זה לא יהיה שקר מוחלט, כי ברגע שגרמת לה לעשות משהו שחשבה שלא תעשה לעולם גילית לה בעצם שהדבר הזה תמיד היה בתוכה. מדוע הן לא חוזרות לקינוח? טוב, זו כבר שאלה אישית מידי. |
|
|
|
lori{ע_מ}
|
לפני 13 שנים •
20 בדצמ׳ 2010
מצטערת.
לא הבנתי כלום. |
|
|