| choose life(נשלטת) |
לפני 13 שנים •
18 בינו׳ 2011
חור.
אתה מעיר אותי. יד על הצוואר, השנייה על הפה, עוצרת את הבהלה.
"קומי, המים החמים מחכים לך, הכיני את עצמך בקפידה". קמה והולכת אל חדר האמבטיה ומתמתחת בדרך. מחזירה אברים לערנות, לא קל לי לקום בערב. מתנקה ביסודיות, מסבנת את העור, מברישה במברשת קשה את הבשר הרך, מחליקה את הסכין על עצמי ומשתדלת להשאיר את העיניים פקוחות, לשים לב לפרטים, אבל אני בהזיה עמוקה. יוצאת מחדר האמבטיה בחלוק ארוך ולבן, ברגליים חשופות, מטופפת אל המטבח, באיטיות, שומעת קרעי שיחה, שם אתה עומד ומחייך, וגבר ע נ ק יושב בגבו אלי, הוא פשוט ענק, ושחור. העברית שלו מתוקה והקול שלו רך ועמוק. אני מבקשת אישור במבט, וכשמקבלת הנהון אני מתקרבת, עומדת לידך, ומסתכלת עליו. הוא עגול ועבה. רך ולא מתרפס. הוא מחייך אלי חיוך מבוייש, ואני מבינה שהפרטים נסגרו. הכל מובן. אני מכינה לכולנו קפה, ואנחנו יוצאים אל הגינה האחורית, בה שיחי בוגונוויליה מצלים מכל הכיוונים ואני יודעת שאני חבוייה. אני יושבת לרגליך, ואני מרגישה את איש השחור מסתכל על היד שלך שנחה על העורף שלי ברפיון. אני שותה מהקפה, ומעשנת סיגריה, וכשהיא נגמרת והקפה כמעט, אתה לוחץ מעט על העורף ואני מתחילה לעוף. לשקוע. מתרככת בבת אחת, משתי אצבעות שמדברות אל צוואר. ואתה יודע. לכל הכיוונים שרק תראה לי אני אגיע. רק תגיד. ואתה אומר: "בואי, חור, בואי נראה כמה את באמת חזקה." "אתה מבין", פונה אל האיש השחור "כבר שבועות היא מתלוננת. ואני צריך אותה שמחה. אני רוצה לתת לה את מה שהיא באמת צריכה. החור הזה חזק. זה נכון. אבל הוא עדיין חור..." אתה מסיים את המשפט בחיוך מתוק שמופנה אלי, נעמד לידי, ומבלי לשחרר את האחיזה, מסמן לי לקום, מוריד במשיכה את החלוק שעלי ומוליך אותי אל מרכז הגינה, אל הדשא הרך, המטופח. קורא לאיש השחור: "עבד, בוא הנה, נראה ממה אתה עשוי". והוא מגיע, בברכיים כושלות, ואתה מסתכל עליו ומסנן: "עדיין לבוש, עבד?"... העבד נבהל, חוזר חזרה בחצי ריצה ומתפשט תוך כדי. אתה צוחק, אבל אני מרגישה את האצבעות שלך חופרות עמוק יותר יותר אל תוך הנשימה שלי, מאפשר לי נשימות רדודות בלבד. אני עוצמת עיניים ומרגישה את הרטט שלך עובד בי. אתה משחרר אחיזה ואני פוקחת עיניים. אתה מורה לעבד לעמוד מאחורי, ומניח את שתי הידיים העצומות והשחורות שלו על זרועותיי. לוקח את הקיין האהוב עליך, ומתחיל לחוג סביבנו. אני מתרגשת, אבל העבד ממש רועד. הידיים שלו מתחילות להזיע ואני מרגישה אותן מחזיקות אותי בקושי. יותר נאחז בי מאשר אוחז, ואתה ניגש, מוריד אותי בטפיחה קלה אל הדשא, נותן לי באט פלאג גדול יותר מההוא שלי, וחומר סיכה. "תני לעבד להירגע קצת, חור". אתה מכופף את העבד בתנועה פשוטה ובועט לו באחת הרגליים כדי שיפשק, ואני מתחילה לגעת, ללטף, לרכך, לחרמן, וכשאני מרגישה את החבטה שלך בראש, אני מוציאה לשון ומתחילה ללקק את חור התחת השחור שמולי. העבד כמעט קורס. אני נותנת לו ספנק חזק על הישבן, מייצבת אותו בידיי, ומתחילה להרחיב לו את החור עם שתי אצבעות. מרחיבה, מלקקת, עם היד השנייה אני מושכת בעדינות את הביצים, מעבירה ליטוף עדין על הכיפה הקטיפתית, והחור מתרחב מולי, נענה, הוא נאנק, אני שומעת אותך מחייך, והפלאג ביד, כבר משומן, ואני מלטפת איתו את הזין הרפוי שלו, את הפס בין החור לביצים, הוא קר, והעבד נאנק, אבל כשאני מגיעה אל החור שלו, הוא מתפשק עוד, ופוער את עצמו מולי, רוצה להתמלא אחרי שהאצבעות שלי השאירו אותו ריק. אני מסובבת בעדינות ומענגת את החור הפעור, מחליקה פנימה והחוצה בתנועות רכות עד שמגיעה אל ההתרחבות, ובנחישות מחדירה את כולו פנימה. הוא נאנק, אתה כבר להוט להתחיל. אתה ניגש אליו, מרים אותו, מסתכל לו בעיניים ושואל "עכשיו אתה מוכן, עבד?, אני צריך שתחזיק את החור שלי חזק. אולי עכשיו לא תהיה עסוק בשלך." סטירה עפה אל לחיו של העבד, והשנייה מעיפה אותו שני מטרים הצידה. הוא מתעשת מהר וחוזר אליך. עומד בצייתנות, מתוח, זין בחצי זיקפה, ופניו לוהטות. אתה מורה לי לעמוד לפניו והעבד שוב מחזיק אותי. הידיים שלו יציבות עכשיו, הן לא מזיעות. ואני מתחילה להרגיש את החום ואת הכח שלו מאחוריי. אתה אוחז שוב בקיין, מסתובב סביבנו, ואני מתחילה להסתחרר, התודעה שלי נעה סביבי, במקצב שלך, ואני מתחילה לנוע סביב הנקודה שבה נטועות רגליי. אני שומעת את הקיין מונף, שומעת את ההצלפה, אבל היא לא נוגעת בי, במקום ההצלפה, אני מרגישה את האצבעות של העבד נסגרות עלי, מיישרות אותי. אתה ממשיך ללכת, אני לא מצליחה לשקוע אל תוך התנועה שלי, הוא לא נותן לי לזוז. ההצלפות על העבד ממשיכות, והאזיקים האנושיים נסגרים עלי עוד ועוד עם כל שריקה. אני סופרת בלב את ההצלפות, והעיניים מתמלאות לי בדמעות,. אתה ניגש אלי, תופס פיטמה ומנער. אני מסתכלת על השד, שמאבד צורה וכיוון ומשקל והברכיים שלי רוצות להתקפל. אתה מסתכל אל העבד, והוא מייד מחזיק אותי, נותן לברכיים להתקפל. אני נשענת עליו לגמרי, ומרגישה את הזין שלו על הגב התחתון, נצמד ומתקשה. "נעים לך, חור?" אתה שואל ואני מהנהנת. "תהני, חור שלי", אתה מחייך ואני מגישה לך את השדיים שלי כמנחה, מצמידה את האגן אל העבד, ופוערת את החזה מולך, זרועות משוכות לאחור, מוחזקות בכח רב. עכשיו הקיין מונף בדייקנות על השדיים. מסמן לי חריצים בעור הלבן. עם כל הצלפה, עם כל אנחת עונג וכאב שלי, עם כל גל שרוצה לעבור וכל ריתוק, אני מרגישה את הזין שמאחוריי מתקשה. אתה עומד מולי, ומתחיל להצליף על שנינו יחד. פוגע בצדדים, ומשאיר עלינו סימנים תואמים. ההצלפות בצידי הירכיים זורקות אותנו אל אוסף תנועות משובשות, והאחיזה של העבד נחלשת. אתה פונה אליו, יורק על הפנים היפות של העבד השחור, ואומר: "עבד, אתה אכזבה גדולה, אתה לא ראוי להחזיק את החור שלי." העבד חנוק, מתחנן להמשיך, מבטיח להחזיק אותי חזק, לא לזוז. ואתה ממשיך, מצליף רק עלי עכשיו, על הירכיים, בעיקר בצדדים, ואני זזה, רוקדת את המחול המטורף והפרטי שלי, האגן נרק קדימה ואחורה, והרגליים מפרכסות, ופתאום אני לא מסוגלת. הידיים משקיעות אותי עמוק אל הדשא הרך, המפרקים שלי נדחסים, ואני לא מצליחה להתכופף לשום כיוון, לא מצליחה לעקם את הגוף. גלי הכאב מכים בי בעוצמה כשאין לי לאן לזרוק אותם ממני והלאה, והם מפרקים אותי מבפנים. אני מתחילה לבכות, ואתה עומד מולי, מחזיק את הפנים שלי בשתי הידיים הטובות שלך, צובט לי את הלחי, סוטר לי בעדינות, אוחז שוב בקיין וממשיך. עכשיו אתה שורט לי עם קצה הקיין את כפות הרגליים שאני לא מסוגלת להזיז. הכאב עולה בגלים אל האגן, דרך ברכיים ששכחו שהן שלי, ומתנפץ אל הבטן התחתונה ומפרק כאב ישן. אני בוכה ומרטיבה, נוזלת וצועקת בקול דק שיודעת שלא שומעים מבחוץ אבל קורע אותי מבפנים. לא מסוגלת לזוז. כפות הידיים כבר חסרות תחושה, והכל כואב לי. הכתפיים, הירכיים, כפות הרגליים, הכל בוער ואני פעורה. אתה מסמן לו להשכיב אותי על הדשא, ואני צונחת אל הידיים הגדולות של העבד השחור, שמחזיק אותי ברכות, ואיבר אחר איבר אני פוגשת את הדשא הלח, הקריר, אני שוכבת על הצד, נחה ונושמת עמוקות. שומעת משהו נע על הדשא ורחש של מים מעורר אותי. פתאום אני שומעת זרם חזק, מפוזר עם אצבע על קצה צינור חשוף, והמים הקרים מכים בי בעוצמה על הגב, מעיפים אותי על הדשא. נגררת כמו סחבה עם זרם המים ומתחילה לזחול על הדשא, מנסה לברוח. שומעת אותך צוחק, ומתמלאת בבושה. עוצרת, נשכבת על הדשא כשפניי אל הקרקע, מפשקת רגליים, מניחה את הידיים בגובה הכתפיים ונותנת לך לשטוף אותי באמת. הזרם חזק, שורט אותי ולא מנחם, המים קרים, מרעידים אותי לכל אורך עמוד השדרה, ואני נותנת לך. נותנת לך את הטינופת שבי. שתעזור לי, לתת לך לרוקן מתוכי גם את זה. ואתה לוקח, ומחייך. פתאום המים מפסיקים להכות בי. אני מחכה ולא זזה. חלוק המגבת מונח עלי, והידיים שלך מעסות ומנגבות אותי, מחזירות את החום לגוף. את החיים אל החור. הידיים עוזבות אותי ואני נשארת מרוחה על הדשא. אתה שוב הולך וחוזר ומורה לי להתיישב. כוס גדולה וחמה מונחת בחייקי, ואני מחממת את ידיי ולוגמת בעונג את התה החם, המתובל. הסיגריות שלי לידי ואני מביטה אליך ומבקשת אישור להדליק לעצמי. אתה מחייך, ומצית לי בעצמך, חולק איתי את העשן, את הרוק, את המנוחה. דקות ארוכות של שקט מהול בציפייה. אנחנו לא מדברים. רק הידיים שלך נוגעות ומידי פעם אני מנשקת אותן, בתודה. ואז אתה קם. מורה לעבד שחיכה כל הזמן בצד, עם זיקפה גדולה ויפה, להביא את השולחן הקטן שהיה צמוד אל הקיר, ולשים על עצמו קונדום. אני עולה על השולחן ומגלה שהוא קצר. לרגליים אין מקום והראש ממש בקצה. אתה מורה לעבד לעמוד ולהחזיק את הרגליים שלי, כמו אצל גניקולוג ואתה נעמד מאחוריו, ומצליף בו בישבן, והזין של העבד כבר רוטט מתשוקה. אתה מורה לו לחדור אלי: "עכשיו אתה מזיין את החור הזה כמו המכונה שאולי תצליח להיות. זרקנו כבר את הגבר החוצה, עכשיו נשאר גוף בלי תבונה. בואי, מכונה משומנת, בואי זייני את החור. כדי שהוא ירגיש, ייזכר ויאהב להיות חור. תיכנס. אתה מכונה. למכונה לא איכפת, למכונה אין תחושה, למכונה אין רצון וגם לא תשוקה. פשוט תיכנס. תזיין את החור, אין לך כרגע שום תפקיד אחר. תתמקד." ואתה מתחיל להצליף בו, בקצב הרצוי, והזין הענק מחפש לו דרך אל קרבי, והוא מוצא, ואני נוטפת, הוא מחליק, ואני מקבלת אותו אלי בנשיפות חזקות ואנקות גרוניות. אני שומעת את השריקות מתואמות עם החדירה ואתה מכוון הכל, ממקומך מאחוריו, קצת מהצד, מכוון מחול מכני משומן. הגוף שלי נכנע לקצב, לחדירה הקרה של הזין החם, ואני רואה אותך עומד, יד אחת מצליפה בעבד, לא חזק, רק מסמן כל חדירה, והיד השנייה, מלטפת את הזין שלך, מעל למכנסיים. אני, נחדרת בקצב מונוטוני, מסתכלת אליך ומבקשת שתבוא אלי, שתתן לי להיות עוד חור. שתתן לי להיות הרבה חורים. הרבה חורים שלך. אתה ניגש אלי, מורה לעבד להמשיך בקצב הזה, והעבד ממשיך. כמו מכונה. גם הפנים שלו חתומים. נכנס לטראנס משלו, שואף ונושף בקצב מדוד ומאוד שקט. אני לא רואה את העבד. לא רואה פנים. התאורה נמצאת מאחוריו ומולי רק איש שחור, דמות כהה, חופרת בי ונעה בקצב אחיד. רק הידיים שלו מחזיקות חזק את הרגליים שלי באויר, והאגן שלו נע. בתוכי. אתה ניגש אלי, משתחרר מהמכנסיים שלך, נעמד לידי, מצמיד את הפנים שלי אל הבצים שלך ומניח לי לרחרח רחרוח ארוך לפני שאתה מכניס את הזין שלך אל החור. אתה מניח לפה שלי להרטב בקצב שלו, ואז, בבת אחת, חודר אלי עד הסוף, השפתיים מחזיקות חזק את בסיס הזין, והגרון יונק אותך, מתכווץ ומתרפה לסירוגין, והיד שלך מצמידה ולא מרפה. אתה יוצא החוצה ומתחיל לנוע בתוכי, בנעיצות ארוכות שמכריחות אותי להישאר פתוחה אליך כל הזמן. מצליחה לנשום כשאתה יוצא, אתה סוטר לי על החור התחתון, שלא אאבד תחושה, שלא אאבד מגע עם כל החורים, וממשיך לזיין. חור של מטה, חור של מעלה, וכולם מלאים. כולם מסופקים. חור מול חור, נפער בי עמוד שכולו חלול, ואני מרגישה את התנועה של שניהם, חופרים בי, בתיאום נפלא, ומגלגלים בתוכי את המקצבים שלהם, שמשתנים בתיאום, בריקוד נפלא. אתה מוציא את הזין שלך מתוך החור העליון, ונעלם לי מהפריים. העבד ממשיך בשלו, בקצב קבוע ונראה שהוא עמוק בספייס אחר. אני לא מבינה מה קורה. נלחצת. השארת אותי איתו לבד. כל כך מופקרת. עזובה ונחדרת. אני על סף דמעות, ושוב זרם המים באוזניי ואז המגע החד, המכאיב, הפעם על הבטן ועל השדיים, מצליף ומרטיט בגלים קרים של עונג ותנועה. השולחן נהיה חלקלק ואני נעה עליו, כמעט נופלת, והעבד מייצב אותי עליו וממשיך בשלו. זיעה ניגרת ממנו ואתה עומד מאחוריו ושוטף אותה ומעיר אותו מחלום שבו היה עד לפני רגע. מעיר את הגבר שבו, מסובב אליך את פניו ומנשק אתו. מעיר לו את הפה, ופתאום אתם מתנשקים בלהט. אני מרגישה את הזין שלו בתוכי רוטט מהתרגשות ואתה מתמסר לנשיקה נפלאה מהגבר השחור הכי יפה שראיתי. עכשיו הגבר שבעבד ער. התנועות שלו מתחילות להתעגל. הוא חודר אלי בתנועות שלא ידעתי שקיימות. נע בתוכי ומתפתל, נוגע בפינות חשוכות, מערבל. ואתה עומד לידי, הזין שלך מולי, מעלי, ואתה מורה לי, ביריקה על הפה, לפתוח את החור שוב. אני פוערת את החור, ואתה מתחיל להשתין. כשהפה שלי מלא, אתה יורד אל הגוף, שוטף אותי בזרם חם ואני בבת אחת נורא רוצה, נורא צריכה, לגמור. אתה עולה אלי בחזרה, ממלא לי שוב את הפה, ואומר לי שיש לי כמה שניות. יורד למטה, מורה לי לפתוח את השפתיים, ומשתין ישר על החור. אני והעבד נאנקים, נעים בטירוף מול הזרם החם, ואתה אומר לנו "זונות, תגמרו כבר", ואנחנו צועקים יחד, העבד מצמיד את האגן שלי לשלו, אני מתרוממת ומחזיקה בידיים שלי את הזרועות שלו, וככה, מכורבלת ועוברית בזרועות המכונה הפלאית, אנחנו זועקים. ואתה לידינו, מחזיק אותנו שלא נתרסק. שניכם מורידים אותי אל הדשא, אתה שולף שמיכות ומכסה את שנינו, וגם את עצמך. שלושה אנשים רגועים בחושך, מחייכים ונושמים על דשא ירוק ורך. |
|
|
לא סתם אישה(נשלטת){octopus}
|
לפני 13 שנים •
18 בינו׳ 2011
הו...וואו....
נהדר! |
|
|
creamy
|
לפני 13 שנים •
21 בינו׳ 2011
נהדר.
|
|
|
השולט אור(שולט)
|
לפני 13 שנים •
24 במאי 2011
כתוב נפלא.
|
|
|
| gilsherr |
לפני 13 שנים •
25 במאי 2011
למה הכל תמיד מושלם כל-כך? למה העבד חייב להיות יפה? למה התה תמיד מגיע בזמן? למה אי אפשר שהשולחן ישבר פתאום והרגל שלו תרסק לך את הפנים? ובכן זה לא ממש כוס התה שלי,..
|
|
|
Mary Jane
|
לפני 13 שנים •
25 במאי 2011
נורא
|
|
|
שרמומית
|
לפני 13 שנים •
25 במאי 2011
Re: חור.
מקסים
|
|
|
דון דרישות גבוהות
|
לפני 13 שנים •
25 במאי 2011
נחמד
רק שגם מים, גם כושי, גם שתן, נשמע לי קצת כמו סלט שיש בו גם גזר וגם צנונית וגם גמבה וכו'
מרוב ירקות לא מרגישים את הטעם 
|
|
|
| choose life(נשלטת) |
לפני 13 שנים •
26 במאי 2011
פנטזיה שהסתובבה לי בראש הרבה זמן ופשוט הייתי חייבת לכתוב אותה ולפרסם כי הבטחתי למישהו (: היום היא נראית לי מצחיקה. חבל שאי אפשר למחוק מהפורום פוסטים כה מביכים
אור, הכל באשמתך! הפוסט כבר הספיק לגווע והעלית אותו מן האוב. 
תודה לכל מי שהגיב וקרא. |
|
|
|
asia1
|
לפני 13 שנים •
26 במאי 2011
|
|
|