נקודה למחשבה על שליטה מלמטה

רבים מתבלבלים: לא מעיזים לבקש, אז מנסים לרמוז. חושבים שככה יראו כנועים יותר אבל בפועל זה להפך.

נראה לי שלפעמים יש יותר תובענות בשתיקה מאשר בבקשה.
בקשה מעניקה ברירה: אפשר להסכים או לסרב, אפשר להעלות לדיון. ציפיה שאין בה בקשה מפורשת, יש לה סאבטקסט של בקשה עוד יותר גדולה: לא מספיק לי שתתני לי, אני רוצה שתדעי לבד. אני הרי נשלט: איני לוקח אחריות על עצמי, היא שלך.

כמובן, כל אחד והעוצמה שבה הוא רוצה לא להיות אחראי על עצמו. לכל אחד המידה בה זה מדליק אותו ולכל אחד המידה בה זה נוח לו. אבל יש מעין דרישה ילדותית שכזו: תדאגי לי. שלא אצטרך לבקש.

נניח שאני מקבלת את זה. האם זה חד צדדי? האם אני לא מצפה מהנשלט שלי לשים לב אלי, לנחש את רצוני, להקדים פעולה לבקשה? אם אני השולטת פה, יש לי הרבה יותר לגיטימציה לצפות לזה. ויש לי מקום לדרוש שלא יצפה ממני להיות אמא. רוצה משהו - תגיד.

בתכלס, בכל זוגיות שבה לאנשים אכפת זה מזה, הם לפעמים מנחשים זה את רצונו של זה ולפעמים רוצים לשמוע מפורשות. לפעמים מביעים את רצונם ולפעמים רוצים שיקראו אותם.
האבחנה המקובלת היא ששולטת דורשת, ואילו נשלט מבקש. הרצון שלו הוא אפשרות והרצון שלה הוא צו.
כשאני חושבת שליטה מלמטה, אני חושבת מניפולציה (בין השאר. יש עוד צדדים אבל זו תהיה סטיה מטורפת מהנושא). בקשה היא לא נסיון תמרון. להפך: הבעת רצון מפורש מניחה את ההחלטה בידי במובהק. אם המילה האחרונה היא שלי אקסיומטית, הרי שבקשה פונה בדיוק אל האקסיומה הזו. ומניפולציה מנסה לעקוף אותה.

רבים מתבלבלים: לא מעיזים לבקש, אז מנסים לרמוז. חושבים שככה יראו כנועים יותר אבל בפועל זה להפך.

אגב, התחשבות לא כל כך נכנסת למערכת הזו. התחשבות זה בסיסי וקבוע ולדעתי ציפיה לגיטימית ואף מובנת מאליה. אף אחד לא צריך לבקש שיתחשבו בו.