שאלה למי שנמצא/היה בטיפול פסיכולוגי

amy​(נשלטת){מבטלעיניים} • 21 בפבר׳ 2011

עם המטפלת הנוכחית אני חושפת את העניין הזה לגמרי.

שמעון התרסי • 21 בפבר׳ 2011

רובן, היומרות שלך מתחילות להיות בלתי אחראיות.

לדעתי האישית

kasandra​(מתחלפת){jegularis} • 21 בפבר׳ 2011

אני חושבת שזה כן נכון וחשוב לעלות את הנושא של בדס"ם בטיפול אם זה משהוא שמרגיש למי שהולך לטיפול כצורך בבטן.
יחד אם זאת אם אין את הצורך אין הכרח ,זה לא שכול ונילי או הומוסקסואל שמגיע לטיפול פסיכולוגי פוצח עם המטפל שלו בשיחה מעמיקה על חיי המין,הכל עניין של מה באת לחפש בטיפול.

בעיניי עצם הטעייה של האם אני כן או לא צריך לשוחח איתו על זה מצביע כבר על צורך מוסווה ואולי אפילו גלוי.

אני באופן אישי כן משוחחת על זה ויצא לי לשוחח על כך עם כמה אנשים מעולם הפסיכואנליזה וטיפול.
במקרה הזה ראובן צודק, כול אחד ועולם התגובות שלו מבורות ושיפוטיות מוחלטת ועד למקומות של כאב זעזוע וניטראליות.
אני מרגישה שיש בעולם הטיפול בורות לא קטנה ביחסו לעולם השליטה ,בין היתר כי מקובל לחשוב על כך כמו על פראפיליה או סטייה ,ועצם המחשבה ההתחלתית הזאת הופכת את זה ,גם אם לא בצורה מובהקת,לטיפול ולא לדיאלוג של הבנת המטופל.
יש הרבה מטפלים שכמעט ולא נתקלים במטופלים מעולם השליטה ,לא כי הם אינם ,אלה כי המטופלים לא מרגישים בנוח לבוא עם הקייס הזה למטפל שלא מעניק תחושה של בשלות מסוימת להכיל דברים אינטימיים שכאלה,גם מחוסר ניסיון שלו וגם לפעמים מחוסר מידת הגילוי העצמית שלו כלפיו.

הריי במידה כזאת או אחרת כול בנאדם שמגיע לטיפול בתהיות בנושא זה ,איפה שהוא מחפש מקום של קודם כול להרגיש מוכל על ידיי המטפל,ואני אישית בספק אם מטפל שבא עם אג'נדה מספסל הלימודים ,יכול להכיל מידה כזאת של רגשות וטהיות הכרוכים בנושא שלא סטנדרטי בעולם הטיפול בפניי עצמו.

כמו כן אני מאמינה שצריך לקחת את תגובת המטפל לא בצורה שלילית בהכרח ,שהריי זעזוע רגשי מצידו (לא שיפוטי אלה הבעה רגשית אמיתית וכנה) לא בהכרח שלילית כלפיי המטופל,היא גם חלק מהדיאלוג שמתפתח וכן יכולה לעזור ולתרום לטיפול.

ודרך אגב תפקידו של המטפל לא להמליץ למטופל על איזה חיי מין נכונים הוא כן או לא צריך לחיות,כול עוד אינו פוגע באחרים בדרך,אלה קודם כול לקבל את המטופל שלו כמי שהוא על חסרונותיו מכאוביו וצרכיו ולעזור לו למצוא את הדרך לעצמו שבדרך כלל באים לחפש בטיפול.

על האחריות

ראובן • 22 בפבר׳ 2011

קיפופיף ו-קאדלס,

נימת התוכחה שלכם כלפי הינה מיותרת (לדעתי כמובן). אגב, קאדלס, אשמח לדעת מדוע לדעתך תגובותי בלתי אחראיות. לפחות קיפופיף טרחה לרשום נימוקים והצעה להפרכה.

מבחינת טיפול קוגניטיבי-התנהגותי, דעתי מעורבת. מצד אחד, טוב כי המטופל ייטול חלק פעיל ומושכל יותר בדינמיקת הטיפול, ולו מן הטעם כי הדבר נותן תחושה של מעורבות והבנה. מצד שני, זו בדיוק גם הבעיה. אותה מעורבות והבנה הינה אשלייתית, משום שהמטופל קרוב מדי לעצמו, ואינו יכול לראות דווקא את הדברים החשובים והכואבים - משום שמגננות לא-מודעות מעוורות אותו בהקשרים של מוקדי כאב (בדיוק כמו שהתת מודע מגן עלינו מפני זכירת חלומות חשובים, כדי למנוע את הכאב שבוודאי צפון בהם). המטופל תמיד יביא עמו שפע של מניפולציות לא מודעות, אשר רוב-רובן הינן מגננות מפני זכרון רגשי שצפון בו כאב רב. לרוב, מטופל גם יבחר במטפל הלא נכון, כי תת המודע שלו יכוון אותו דווקא אל המטפל שלא פנוי רגשית לחשוף את המקומות הכואבים.

קיפופיף יקרה, יש הבדל רב בין היזכרות שכלתנית לבין היזכרות רגשית. אפשר להיזכר שכלתנית במוקדי כאב וטראומה, אולם אם להיזכרות הזו לא מוצמד הרגש האותנטי, לא תיתכן התרה של המצב - ושוב הילדה העתיקה תישאר כלואה בתוך הזיכרון המוצפן. לכן אני אומר כי טיפול המטיל חלק מאחריות ה''ניווט'' הרגשי על המטופל, הינו עקר מיסודו. המטופל אכן יבין יותר, אבל הכאב ישתמר ו/או יודחק, ויהפוך לאגרסיות או מחלות.

לאור הנטייה של מטופלים לבחור את המטפל הלא נכון, לדעתי הפתרון הוא כזה: לגשת אך ורק לטיפול במסגרת הזרם האנליטי (ולו מהטעם כי רק פסיכו-אנליטיקאים מחויבים לעבור אנליזה מקיפה בעצמם, במטרה למנוע מצבים של העברה נגדית, כלומר, שהמטפל דווקא משתמש במטופל בשביל האגרסיות וההדחקות שלו) וגם אצל אלו - לחייב את עצמך, כמטופל, פשוט לשפוך הכל, כולל הכל, כולל ההתנהגויות המוזרות ביותר, גם תוך כדי טיפול (לחטט באף אם בא לך, לעשן אם בא לך, רגליים על הכסא וכו'. הסיבה לכך היא שעצם הרצונות הללו הם רמזים בלתי מודעים למצוקות, והמטפל חייב להיות עד להם). רק כך, אפשר לאלף את עצמך אכן לחלוק ולהפסיק להתבייש במי שהפכת להיות.

רק מטפל היכול להכיל אותך בדיוק כפי שאת/ה, יש לו סיכוי לעזור לך להגיע לאיחוי רגשי. כל השאר, פשוט גונבים ממך כסף שעדיף להוציא על סמים, ממתקים, זונות, מחוכים או חופשה בתאילנד.

R

Re: על האחריות

קיפופיף​(מתחלפת) • 22 בפבר׳ 2011

Re: על האחריות

קיפופיף​(מתחלפת) • 22 בפבר׳ 2011

Re: על האחריות

קיפופיף​(מתחלפת) • 22 בפבר׳ 2011

[quote

Re: על האחריות

זאלופון​(שולט) • 22 בפבר׳ 2011

נימת התוכחה במקום. עבור בעיות רבות, CBT הוא טיפול מוכח ויעיל בהרבה מהסוגסטיה המכונה פסיכואנליזה. היסודות שלו איתנים יותר והוא מבוסס, לפחות בחלקו, על עקרונות שאוששו היטב במחקר, זאת בניגוד לפסיכואנליזה שחלקים גדולים ממנה הם עדיין לא יותר מתיאוריה לשמה, שפשוט מצלצלת יפה באוזניים מסוימות.

אם מישהו שסובל מבעיה שמטופלת היטב על ידי CBT (דוגמת הפרעות חרדה שונות) ימנע ממנו בעקבות דבריך שנאמרים, כתמיד, בנימת מומחה-על לתחום, ותחת זאת יבזבז את זמנו וכספו לשווא על שנים של פסיכואנליזה עקרה, זה יהיה מצער ביותר.

נכון, די טיפשי להחליט על אופי הטיפול הפסיכולוגי שלך על סמך דברים של סוטה עלום זה או אחר באתר בדסמ. אבל אנשים עושים דברים טיפשיים כל הזמן. ממש ברגע זה סביר שמישהו בבניין שלכם עושה משהו מטופש.

Re: על האחריות

slu • 22 בפבר׳ 2011

LIKE!!
S

איטיות הרגש, מהירות המחשבה

ראובן • 23 בפבר׳ 2011

קיפופיף יקרה,

אנסה להשיב על הדברים שהעלית בתגובה לעמדתי לגבי CBT. שמתי לב שהנושא קרוב ויקר ללבך, וזאת מתוך הנימה בה ענית, מה גם מספר הפעמים בהן ענית.

1. יש מידה של תואם בין האופן בו מטופל בוחר את המטפל הלא נכון, לאופן בו הנשלט/ת יבחרו בשולט/ת הלא נכונים. בסופו של דבר - המקומות הפגועים בנו שואפים לדברים מנוגדים - מצד אחד להישאר עלומים (כדי להתגונן מן הכאב הוודאי שיבוא עם החשיפה), ומצד שני - דווקא כן להיחשף ולהגיע להתרה (קתרזיס). לרוב, תיעשה הבחירה הלא נכונה דווקא (המשך ההסתרה והתקבעות הסטייה כפי שהיא והאדרתה בכל מיני נימוקים), ולו משום האינרציה של ההדחקה, כלומר השנים הרבות בהן הונצחה הפגיעה ויופתה בכל מיני תירוצים (הזדהות עם התוקף ו/או הפרעה נרקיסיסטית, לרוב).

2. שאלת גם, ''ומה לגבי הילד הפנימי? או שרק נשים סובלות מבעיות רגשיות?'' והרי זו שאלה קנטרנית שהינך מתחת לרמתך. ברור כי רוב הפגיעות הרגשיות אינן קשורות למגדר או גיל. מה שנכון הוא, שישנן פגיעות מגדריות מובהקות (שימי לב: מגדר, לא מין, כלומר פגיעות הנובעות מתיוג חברתי), כגון האופן בו ילדים מאולצים לדכא צער (''בנים לא בוכים''), או האופן בו ילדות מאולצות לכלוא רגשות כגון שמחה או שובבות (''תפסיקי כבר עם זה! בנות לא מתנהגות ככה''). בנוסף, קיים שדה שלם של פגיעות רגשיות נשיות, הנובעות מכך שנשים חשות כי גופן מופקע מרשותן כבר בגיל מוקדם (טקסי פיתוי כגון לבוש וחינחון, תחילת הווסת, הידיעה כי בעתיד צפוי כאב נורא בדמות ההיריון, הלידה וההנקה). למעשה, הפגיעה לא נובעת בדיוק מכך, אלא מהאופן בו החברה דורשת מנשים צעירות לקבל את ''מר גורלן הביולוגי'' ללא מחאה ומתוך ציות מושלם.

3. כתבת על הצורך בהעברת האחריות (על המערך הרגשי) למטופל. אני מסכים, אבל סבור שזה שלב מאוד מאוחר בטיפול, בדיוק כמו פתרון התעלומה בסרט מתח - הדבר מתרחש ממש בסוף. הניסיון לעשות כך לפני כן הינו עקר, משום שהוא מקדש את ההיזכרות וההבנה השכלתנית - דבר אשר שוב דוחק את התהליך האיטי של ההיזכרות הרגשית (ההצמדה של הרגשות האותנטיים לזכרונות הדהויים). בנוסף, היות ורוב התהליכים הקוגניטיביים והרגשיים מעוגנים גם במוח הקדום, הפועל בלא-מודע, לדעתי אין מנוס מלהבין כי, הרגש הינו וגטטיבי ביסודו (בהפשטה: פועל כמו צמח, כלומר צומח או קמל בקצב של צמח), ואילו התפישה (קוגניציה) פועלת הרבה יותר מהר, ויש להיזהר מלכפות את המהירות של הקוגניציה על התפתחות הרגש, שהינה איטית בהרבה. במובן זה, כפיית טיפול קוגניטיבי בשלב מוקדם מדי, פירושה שיבוש וגטטיבי בדיוק כמו מתן תרופות מיותר. דווקא תחושת השליטה (השכלתנית מעיקרה) המוקנית למטופל ב CBT, היא הגורמת לתחושה אשלייתית של שליטה ולהנצחת ההפרעה והאני המזויף.

4. כתבת על הבדלים סמנטיים בין ''לאלף'' ו''לאמן''. אכן ישנו פה הבדל משמעותי. כפי שאמרתי קודם, להפרעות וטראומות יש אינרציה רבת שנים. כוח ההדחקה וההסתרה גדול וחזק ומושתת היטב בנפש של המטופל וכל שהמטופל יכול לעשות הוא, להיאחז בכוח הרצון של עצמו, מתוך המצוקה אליה הגיע. לכן גם אמרתי לאלף - אין פה מקום למלים עדינות כגון ''אימון'' או ''שאיפה'', כי ההדחקות חזקות בהרבה מרעיונות נאצלים אלו. המטופל חייב להפנים את זכותו וחובתו לדבר על עצמו בגילוי לב מתמיד וככל יכולתו, אחרת שוב ייכנע לאינרציה של הטראומה. אני גם לא מבין מדוע את מרדדת פה את השיח באומרך דברים כגון, שאני מבלבל בין שליטה וטיפול. אני מבין כי שיטת טיפול זו (CBT) יקרה ללבך, אולם אנא הישארי עמי בתחום השיח הסביר.

5. לעניין האיחוי הרגשי - אני מסכים איתך כאן, כלומר, אי אפשר להגיע לאיחוי רגשי ''מושלם'' ועל האדם להבין כי תחומי סטייה מסוימים שלו הפכו לחלק מהנוף הרגשי שלו, ועליו להשלים עמם ולהפוך אותם לתועלתו, אם יוכל. במובן הזה, ברור גם כי כל אוכלוסיית המטפלים מגיעה מתוך פגיעה גדולה מאוד - שכן הם אולפו בקטנותם לתת קשב בוגר, להכיל את אחד מהוריהם או את שניהם, וכך פיתחו את הסנסוריום הטיפולי. אישית, אני מאוד בעד הרעיון של הפיכת הפגיעה למחולל אנרגיה ויצירה ואגב, גם אותה פקידת ביטוח לאומי הגיעה לאן שהגיעה מתוך מידה של מוות רגשי, אשר הינו תוצאה של דכאון מתמשך שמקורו בחסימות עתיקות. אל תקלי ראש בסבלה ותמיד נסי לראות את הארכיאולוגיה הנפשית - מבלי לשפוט ערכית (פקידה בביטוח לאומי = אדם משעמם ובטוח שבא מחיים משעממים ובטוחים). נראה כי את נוטה לשיפוט ערכי המושתת על תפישותיך האישיות - וזה כמובן מותר לך כאדם, אולם אסור עליך כמטפלת, אם את מטפלת.

6. כתבת על ההבדל בין מהות הטיפול ומהות החיים, במונחים של קבלה ללא תנאים. האם את סבורה שתפקידו של המטפל ''להכין את המטופל לחיים''? אם כן, הרי עדיף שתתמקדי באימון, לא בטיפול. לדעתי, המטפל, עיקר תפקידו הוא לספק ''עדות נאורה'' למהלכי הרגש של המטופל ובכך, לאפשר למטופל לחוות את הרגשות שנאסרו ונחסמו לאורך השנים. הסשן הטיפולי הינו קליני מעיקרו, ומתבצע בתנאי קליניקה ובכוונה הינו מוגן ומופרד מ''החיים עצמם'', על מנת לאפשר למטופל עיר-מקלט רגשית. כל ניסיון לאכוף על המטופל את ''חוקי החיים'' נובע בהכרח מאגרסיות של המטפל, ומחוסר יכולתו של המטפל בעצמו להתמודד עם קשיי החיים, וההעברה הנגדית שהוא מבצע כך, נחשבת לעבירה אתית.

מקווה שהבהרתי את עמדותי,
תודה על השקעתך,

R



נ.ב
זאלופון, צר לי כי לאחר כל שנותיך בעולם השליטה, וכל הטיפולים שעברת, עדיין אתה מרגיש כ''סוטה מטופש''. הדבר מלמד על רגשות אשמה חזקים לגבי מהותך ויכולותיך, שטרם הצלחת לפתור. איני מכיר אותך אישית, לפיכך אוכל להציע לך המלצות כלליות בלבד:

אם אכן רצונך להתקדם במובן של קבלתך את עצמך, אנא בדוק את נסיבות חייך ונסה להבין היכן אינך זוכה ללגיטימציה רגשית. היכן שאתה מגלה מוקד התנגדות למי שאתה, פעל באופן נחוש כדי לשנות את המצב. רוב הסיכויים הם שתיאלץ להחליף את המטפל, או את האישה, או להפוך לנשלט בעצמך. אני מבין שזה מחיר יקר, אבל כרגע אתה משלם מחיר יקר בהרבה, סוטה יקר ומיוסר שכמותך.