ערב טוב אורח/ת
עכשיו בכלוב

חסך חושי מוחלט

מיתוסית​(שולטת)
לפני 13 שנים • 26 בפבר׳ 2011
מיתוסית​(שולטת) • 26 בפבר׳ 2011
קודם כל אני מניחה שיש הבדל בין לשמוע רעש מונוטוני כמו הלבן/ורוד/חום שדיברו עליהם פה, לבין שקט מוחלט, לכן אמרתי ששקט מוחלט הוא דווקא נחמד ומשרה שלווה והרעש עלול להרגיז.

שנית, זה תלוי לדעתי מה עוצמת הרעש וכמה הוא מרגיז.
אם הרעש חוזר על עצמו ולא משתנה, בסופו של דבר כל אדם יפתח הביטואציה שהיא התרגלות לגירוי חוזר ונשנה באותה מתכונת.
לדוגמה- רעש של מקרר, מאוורר, שעון ואפילו המולה חיצונית לבית של ציוץ ציפורים, רעשי מכוניות או ילדים משחקים. בהתחלה יש לך קשב אל הגירויים האלה, אבל לאחר זמן מה, המוח שלך פשוט יתעלם מהם כי הם יהפכו לרעשי רקע, ויחזור לשים אליהם לב רק אם הם יפסקו פתאום או שהם ישתנו בתדירות או בעוצמה שלהם.

אדם עייף, יישן הרבה פעמים גם במצבים לא אידיאליים כמו רעש חזק וטורדני או אור חזק.
walking dead
לפני 13 שנים • 26 בפבר׳ 2011
walking dead • 26 בפבר׳ 2011
כמובן שיש הבדל. בגלל זה כל הרעיון של חסך חושי בשימוש עם רעש ססגוני מרתק ולא כל כך "פשוט לסבול" את זה כפי שנשמע icon_smile.gif

לגבי ההביטואציה - ההגדרה שהבאת כוללנית מדי ולמדי. אני דוגמה מובהקת לאדם שבמשך 32 שנות חייו לא הצליח להתרגל לישון עם רעשים מסוימים. יש רעשים שלא כל כך מפריעים לי, כמובן, ויש רעשים שלעולם לא אצליח לישון כשהם נמצאים ברקע ולא חשוב כמה אני עייפה (ואנו מדברים על רעשים קבועים ומונוטוניים למדי, לא כלב שנובח פה ושם או צפירה של רכב). אם את אינך כזו - אשרייך.
מיתוסית​(שולטת)
לפני 13 שנים • 26 בפבר׳ 2011
מיתוסית​(שולטת) • 26 בפבר׳ 2011
ההגדרה להביטואציה הייתה כמובן מאוד כללית כי לא ידעתי האם את מכירה את המושג, ולא מצאתי לנכון לפרוש אותו על כל משמעותיו ועומקיו לכדי מושג שיכול להיכנס בקלות לוויקיפדיה icon_smile.gif

ואגב, לא דיברתי כמובן על יוצאים מן הכלל, אני בטוחה שזבוב שיזמזם לידי יפריע לי.
מצד שני, אתמול בלילה עשו עבודות בכביש ליד הבית שלי ואחרי שהתעצבנתי והיה לי קשה להירדם, בסוף הצלחתי לישון איכשהו...
walking dead
לפני 13 שנים • 26 בפבר׳ 2011
walking dead • 26 בפבר׳ 2011
תנוח דעתך בכל הקשור להיכרותי עם מונחים מעולם מדעי החברה ו/או ההתנהגות icon_smile.gif
JabberwockY​(שולט)
לפני 13 שנים • 1 במרץ 2011

כמה תשובות (בעיקר לאמן החושים, לכחולית וקצת לגמד).

JabberwockY​(שולט) • 1 במרץ 2011
אמן החושים: תודה על התשובה המפורטת (מאד) ועל הרעיונות המיסטיים המקוריים.
כעונש, אחזיר לך בתשובה מפורטת משל עצמי - שאני מקווה שגם תענה לכחולית על חלק משאלותיה.
מי שהכתוב לעיל ארוך לו מדי מוזמן לדלג הישר לשורה התחתונה של הטקסט. היא, בעצם, השורה החשובה ביותר כאן.
כל השאר, איך לומר זאת, הוא קצת כבד ומכוון בעיקר לאוהבי הז'אנר.

ראשית, ניכר שיש כאן בלבול עקרוני בעניין החסך החושי המוחלט, ועוד כמה נקודות אי בהירות ביחס לפיסיולוגיה של המוח ולהבדלים המהותיים בינה לבין הפסיכולוגיה.
ייתכן ולא העברתי נכון את הרעיון העומד מאחורי אותו חסך חושי מוחלט: חשוב לזכור שהפרקטיקה הזו חותרת להשפעה פיסיולוגית בראש ובראשונה; רק אחר כך, וכתוצאה מההשפעה הפיסיולוגית, מתקבלת גם השפעה פסיכולוגית. כשהדבר נעשה נכון, ההשפעה הפיסיולוגית אמורה להיות חזקה ביותר וכמעט זהה על אנשים שונים. ההשפעה הפסיכולוגית היא זו שעליה יש לי (כשולט), וברמה מסוימת גם לצד החווה את הסיטואציה, שליטה כלשהי. נקודה זו היא חשובה מבחינה בדסמית שכן רוב הסשנים שאנחנו מכירים עובדים בעיקר על הפסיכולוגיה ופחות על הפיסיולוגיה. גם כאב פיסי הוא תופעה פסיכולוגית בעיקרה, מוזר ככל שזה יישמע, ולכן סיטואציות שונות ישפיעו על תחושת הכאב באופן שונה גם אם עצמת הכאב היא, כשלעצמה, זהה. לעומת זאת, הסשן אליו אני מכוון עובד פיסיולוגית על איבר מאד מסויים ומורכב בגוף, הלא הוא המוח. השפעת הסשן אינה תלויה כמעט בכלל בפסיכולוגיה של הנשלטת, אלא אם אני מכין אותה בבירור למה שהיא עומדת לחוות. במקרה זה של הכנה, הפסיכולוגיה עשויה להאפיל למשך זמן מסויים על הפיסיולוגיה, לספק למוח סוג של הגנה ולמסך או לנתב את האלמנטים הפיסיולוגיים לכיוון מסוים. היות ואני רוצה שההשפעות הפסיכולוגיות ינבעו מאלו הפיסיולוגיות, הרי שאין הגיון בלהכין אותה לסשן כזה. היא חייבת לבוא נטולת שליטה ונטולת הגנות לחלוטין, ללא יכולת להתכונן מראש או לעצור את הסשן. זו הסיבה שסשן כזה הוא מורכב כל כך ומחייב לדעתי חשיבה מוקדמת רצינית, ובייחוד אם אני רוצה להשאיר אותה שם למשך כמה שעות. מי שאינו מצליח להבין את חשיבות הידע הטכני הפיסיולוגי הדרוש לסשן כזה, אני חושב שכדאי שגם יימנע ממנו (או לפחות ישמור אותו קצר מספיק, יכין את הנשלטת ו/או יספק לנשלטת שלו אמצעי בטחון שיאפשר לה להפסיק את הסשן באמצע).

שנית, אמן החושים, אינני מסכים אתך לגבי העובדה שהחושים אינם בשליטתנו: "חישה אקטיבית" (למשל הפניית הראש לכיוון מוקד רעש פתאומי; שאיפת אויר דרך האף כדי להריח משהו; תנועת האצבעות בזמן מישוש, וכדומה) היא חשובה ואקוטית לא פחות מ"חישה פאסיבית" והיא אחד הדברים שאנחנו לומדים לעשות כבר בבואנו לעולם. יתרה מכך, החישה בכלל היא קריטית להבנת העולם סביבנו: החושים אינם "אמצעי עזר" ודווקא אותו "חוש שישי" שאתה מדבר עליו, אותה קוגניציה ואותו עולם פנימי, דווקא הם "אמצעי העזר" של המוח. הקוגניציה באה לספק את מה שהחושים אינם יכולים לספק, אולם היא בשום אופן לא יכולה להחליף את החושים. נסה, כהצעתו של ראובן למעלה, להסתובב יום שלם בכיסוי עיניים; זו חוויה מאלפת ומרתקת ולדעתי היא תשנה את דעתך בנוגע לחשיבותם של החושים. הניחוש שלי הוא שלמעט במקרה בו אתה נאלץ לעשות זאת (למשל אם אתה סאבית, או אם התעוורת לפתע), לא תצליח להחזיק מעמד יותר מכמה שעות בודדות של ערות.

אלמנט נוסף שחשוב למוח, מלבד הקלט מהחושים השונים, הוא האינטגרציה בין החושים. יש לכך סיבה אבולוציונית: אצל האדם, היכולת החושית כשלעצמה התדרדרה פלאים במהלך האבולוציה (השווה את חושייך לחושיהם של בעלי חיים אחרים למשל), שכן הסתבר, אבולוציונית, שעדיף להשקיע באינטגרציה של מספר חושים מאשר להשקיע בחושים עצמם. זה הגיוני למדי: המוח "למד" שחושיו מתעתעים בו לעיתים, והרי הסיכוי ששני חושים מוסרים דיווח לא נכון על העולם הוא נמוך יותר מהסיכוי שחוש אחד עושה זאת [נסה פעם לראות סרט מתח (או אימה) ללא סאונד, ותבין על מה אני מדבר]. לכן בחסימת חוש אחד, החושים האחרים - כולל, אגב, "החוש השישי" כפי שקראת לו, או הקוגניציה כפי שאני קורא לו - מתחדדים כמעט מיידית: המטרה היא להגדיל את הסיכוי שהתמונה הפנימית של העולם החיצוני תישאר מדויקת ככל האפשר גם בהיעדר אותו חוש שהפסיק לפעול. המשמעות של התלות שלנו בחושים היא שהמוח חייב, פשוט חייב, לקבל קלט "העולה" ("קלט אפרנטי": afferent) מהחושים השונים אל מרכזי הפיקוח והבקרה שלו, בכדי לייצר לעצמו תמונה אמיתית ככל האפשר על העולם. כשאתה מונע זאת בעזרת חסך חושי מוחלט, אינך נשאר עם "עולמך הפנימי" כפי שאתה מתאר זאת, אלא עם תפישה מעוותת של העולם החיצוני, ובעצם עם "ואקום" שהקוגניציה עצמה פשוט לא יכולה למלא. לכן חסך חושי מוחלט הוא אחד הכלים החזקים ביותר לעינויים ולכן "העינוי הלבן", כפי שהוא נקרא, נחשב לאחד העינויים הקשים ביותר.

ועכשיו צריך לדייק קצת יותר: זה לא באמת הקלט החושי כשלעצמו שחשוב למוח כפי שניתן היה להניח, אלא בעיקר השינויים בסביבה שעליהם מדווחים החושים. השינויים האלו הם הדלק של המוח והם מה שהוא צריך באמת. [גם לזה, אגב, יש הגיון אבולוציוני. הרבה יותר חשוב לדעת מה משתנה בסביבה מאשר לקלוט את הסביבה כשלעצמה]. לכן אטמי אוזניים הם פחות מוצלחים לסשן המדובר מאשר רעשי רקע "לבנים": הם מנחיתים באופן אחיד את אמפליטודת הקולות מסביב, ולכן קולות נשמעים עמומים דרכם. עמומים, אבל נשמעים. אם אני סוגר דלת, למשל, תוכל לשמוע זאת דרך האטמים ותדע שהתרחש שינוי בסביבה -- והנה, הזנת את המוח במה שהוא צריך, נתת לו שינוי. לכן בניסוי של גנצפלד לא חייבים להשתמש בכיסוי עיניים ולייצר חושך, אלא אפשר ואף רצוי לשים כדורי פינג-פונג חצויים על העיניים כדי שהאור המגיע יהיה מפוזר ואחיד. ואכן, כשהסביבה החושית כולה מוחזקת קבועה למשך זמן רב, המוח מתחיל לייצר לעצמו שינויים מלאכותיים -- הנתפשים כהזיות. צינוק, אגב, נסמך בדיוק על עקרון זה: על אף שחושיו של האסיר "מתפקדים" פיסיולוגית, הוא אינו יכול לחוות שינויים בסביבה לאורך זמן. הסביבה הקבועה גורמת להרגשה שהיא דמוית שיגעון, ואם ממשיכים את החוויה למשך זמן רב מדי המוח מאבד לחלוטין ובאופן בלתי הפיך את האחיזה במציאות. כדי למנוע זאת, נותנים גם לאסירים בצינוק לשנות את הסביבה מפעם לפעם (למשל טיול בחצר); אין זה מתוך נחמדות או הומאניות דווקא, אלא בעיקר מתוך הצורך להשאיר את האסיר בצינוק למשך זמן רב מבלי לאשפז אותו אחר כך.

נחזור ל"עולם הפנימי" שעליו דיברת: אצל רוב האנשים, המוח יכול להתמקד "בעולם הפנימי" רק כאשר הוא מרגיש בטוח ובשליטה. קשה יותר לעשות מדיטציה בזמן צניחה חופשית לעומת כשאתה יושב בחדר ממוזג, שקט ומלא ריח קטורת, נכון? אמנם יש אנשים שמאומנים להרגיע את הגוף ללא קשר למצבו האמיתי בעולם, אולם אוטוסוגסטיה ברמה כזו דורשת שנים של אימון והתמדה וגם אז, שים לב שהטכניקות הן בעיקר פיסיולוגיות (נשימות, הורדת לחץ דם וכדומה) ומתוכננות להרגיע את הגוף ולהכניס אותו למצב דמוי טראנס, בו הוא מתעלם מהשינויים בסביבה ומאפשר לגוף הרגשת בטחון. מדיטציה כזו בעצם "מרמה" את המוח וגורמת לו להרגיש בטוח במצבים שאינם בהכרח בטוחים. כאשר החושים נלקחים ממך, וחשוב להדגיש את ההבדל בין לקיחת החושים לבין ויתור עליהם מתוך שליטה עצמית ובמודע (כמו למשל במיכל ציפה או כשהולכים לישון), הגוף נמצא במצוקה אמיתית, פסיכולוגית פיסית. מכאן גם הפאניקה שתוארה למעלה. לצורך המחשה, נסה לחשוב על המוח בצורה קריקטוריסטית: דמיין אותו מנסה לשווא לקפץ מחוש חסום אחד לחוש חסום אחר כדי להרגיש משהו, כדי לקבל איזשהו מידע על העולם, ונכשל בכל פעם. הוא נכנס למעין סחרור והפאניקה הראשונית היא כמעט בלתי נמנעת. אחריה, המוח מתחיל לייצר בעצמו קלטים 'פסאודו-חושיים', שהם לא באמת אפרנטיים, ואנחנו חוזרים לעניין ההזיות ולאפקט גנצפלד. מכאן גם חשיבות הכפפות בסשן כזה: מספיק שתוכל לשפשף את אצבעותיך זו בזו במהלך הסשן, ולמוח יהיה לאן לברוח ובמה להיאחז. במצב כזה, החסך החושי הוא חלקי ואז כבר מדובר על סוג שונה לחלוטין של סשן (שהוא מדליק לא פחות, אגב).

לסיום, שתי הערות:

ראשית: "העובדה שאנחנו משתמשים רק בחלק קטן מהמוח שלנו" הוא שטות מוחלטת. נכון שרוב המידע שהמוח שלנו מקבל ומייצר לא מגיע לתודעה שלנו, אבל בין זה לבין שימוש בחלק קטן מהמוח יש הבדל תהומי.

שנית: עשה לי טובה אישית, אמן חושים, וותר על סשן "חוויה-שאמאנית-דמוית-מוות-א-לה-פאולו קואלו" לעת עתה, לפחות עד שתקרא כמה ספרים עבי כרס בתחום הפסיכולוגיה והנוירופיסיולוגיה. עם כל הכבוד לאדון קואלו (ואין לי הרבה כזה אליו, אני מודה), אני לא חושב שכדאי לסמוך עליו בשום דבר למעט יכולתו המוכחת לעשות כסף. מעבר לכך, בתור אחד שעבר בעצמו כמה וכמה חוויות של כמעט מוות, ועוד כמה חוויות שמנסות לחקות את אותן חוויות של כמעט מוות, אני יכול לספר לך באופן אישי ששום חיקוי לא יכול להתקרב למקור, אפילו לא אם פאולו קואלו בעצמו חשב עליו ומכר אותו בעשרות אלפי עותקים. אתה מבין? מה שחזק כל כך בחוויה של כמעט-מוות הוא הכמעט מוות, כלומר דווקא האמיתיות של החוויה וחוסר השליטה בסיטואציה. בדיוק כמו שחוויה של אונס כמשחק לעולם לא תדמה אפילו לחוויה של אונס אמיתי. במילים אחרות: כדי לחוות חוויה שהיא כמעט מוות אתה חייב, אשכרה, כמעט למות. לשחק במקום כזה בסשן זה משהו שכדאי לדעת לעשות, מצד אחד כדי שזה באמת יהיה אפקטיבי, ומצד שני כדי לא לגרום לכל מיני השלכות שלא לקחת בחשבון (כמו, למשל, מוות).

~

המון תודה גם למגיבים האחרים.

גמד: החלק הטכני מחויב כאן, חוששתני. ראשית כי הוא מעניין (לפחות אותי), ושנית כי אני רוצה חוויה טוטאלית ככל האפשר.
אני מסכים שלקשור אותה במרתף זה רומנטי וכיף מאד (אני סקרן לגבי המתקן שבנית, אגב), אבל לא זה מה שאני מחפש במקרה הספציפי הזה.
כאן מדובר בקונדיטוריה ולא בבישול, וחייבים להיות מדוייקים.

~

free spirit, מאיפה משיגים דרקון?
Homelander​(שולט)
לפני 13 שנים • 1 במרץ 2011

ובכן, אתחיל מהסוף :)

Homelander​(שולט) • 1 במרץ 2011
ראשית, הרעיון שנתתי לך לגבי הסשן של חוויה דמוי-מוות, לא הוגדר כהלכה:
מדובר בדמוי-מוות ולא בהכרח בכמעט מוות וזה נועד לך ולא לי. אני בכלל אם אחליט לנסות דבר-דומה זה יקרה תחילה על עצמי ורק אח"כ אחשוב על יישום של זה על אחרות ותהיה בטוח שלא אסתמך אך ורק על פאולו קואלו (שאני אישית לא סובל, מלבד שני ספרים- כבר דנתי בזה עם מישהי) וקרלוס קסטנדה, אלא על אנשים שאשכרה ניסו זאת בעצמם ויודעים איך לעשות זאת.
באשר לעוצמת-החוויה... שמע, לדעתי דמיון יוצר-מציאות, לא יודע כמה התעמקת בתחום, אבל די לראות את הסרט "בליפ" כדי לקבל לכך חיזוקים מדעיים של ממש ומשם אם תתעניין אני יכול להפנות לעוד מקורות כביכול יותר מלומדים.
שנית, גם בזכות הנ"ל אני חייב לא להסכים איתך לגבי מה שכינית שטות-מוחלטת ובעיקר בתור בוגר מיכא"ל אני מוכן להציע לך להשאיל ממני את הספר של הקורס שהצעתי ל"שד מדיח" וכרגע הוא מתעצל לקחת icon_smile.gif
הספר כולו מסביר את העקרון שאנו משתמשים כ"כ מעט בשכל ומראה לך מיומנויות ברורות להשתמש בו יותר. ואם כתוב, למה למחוק?

שלישית, מסכים איתך לחלוטין לגבי הרגעת-הגוף בתור אדם שכבר שנים עובד על זה; ויותר מכך מאד אהבתי את הקריקטורה שציירת למוח.
רק חשוב לציין שלפי דעתי אתה לא באמת מתכוון לקחת למישהי את החושים אלא שהיא תתן לך מרצונה לקחת אותם- כך שלא אמור להתקיים כל הבדל בין מה שתעשה בסשן לבין הוויתור העצמי שלה על החושים.
באשר לכפפות, אתה צריך לזכור שכאשר יש לך כפפות על היד- אתה מרגיש אותן, כך שלא בהכרח חסמת את חוש-המישוש.

רביעית, אוקי, הבנתי את ההסבר שלך על הקלט-החושי, אבל מה שתיארת פה: סביבה-מוחזקת-קבועה, לדעתי מפספס את המטרה עליה דיברת היות וביקשת משהו חם יותר ורחמי- ולא עינוי; וברור שמה שאתה מתאר פה הוא הרבה יותר עינוי מאשר משהו איך לומר? ידידותי יותר?
ולכן אני חוזר לשאלה הראשונית שלי- מה מטרת הסשן? מה אתה מכוון שיהיה בסופו? כמו בראיון-עבודה יעיל (לפי מה שלומדים בימנו במשאבי-אנוש ותורת הראיון), ובאופן-כללי כמו בכל פרויקט, אתה צריך תחילה לדעת בדיוק מה המטרות שלך ולאחר-מכן רק לעצב את הסביבה\פעילות לפיהן.

חמישית, כאן-
"אלמנט נוסף שחשוב למוח, מלבד הקלט מהחושים השונים, הוא האינטגרציה בין החושים. יש לכך סיבה אבולוציונית: אצל האדם, היכולת החושית כשלעצמה התדרדרה פלאים במהלך האבולוציה (השווה את חושייך לחושיהם של בעלי חיים אחרים למשל), שכן הסתבר, אבולוציונית, שעדיף להשקיע באינטגרציה של מספר חושים מאשר להשקיע בחושים עצמם. זה הגיוני למדי: המוח "למד" שחושיו מתעתעים בו לעיתים, והרי הסיכוי ששני חושים מוסרים דיווח לא נכון על העולם הוא נמוך יותר מהסיכוי שחוש אחד עושה זאת [נסה פעם לראות סרט מתח (או אימה) ללא סאונד, ותבין על מה אני מדבר]. לכן בחסימת חוש אחד, החושים האחרים - כולל, אגב, "החוש השישי" כפי שקראת לו, או הקוגניציה כפי שאני קורא לו - מתחדדים כמעט מיידית: המטרה היא להגדיל את הסיכוי שהתמונה הפנימית של העולם החיצוני תישאר מדויקת ככל האפשר גם בהיעדר אותו חוש שהפסיק לפעול. המשמעות של התלות שלנו בחושים היא שהמוח חייב, פשוט חייב, לקבל קלט "העולה" ("קלט אפרנטי": afferent) מהחושים השונים אל מרכזי הפיקוח והבקרה שלו, בכדי לייצר לעצמו תמונה אמיתית ככל האפשר על העולם."
אתה מחזק את דברי שאינך יכול להסתמך על החושים; גם "החוש השישי" המדובר ולא משנה איך מי מאיתנו מפרשו, הוא כלי-עזר וגם שאר החושים.
למשל הדוג' שהבאת לחישה אקטיבית ממש לא אקטיביות ואני לא מבין למה הגדרת אותן כך, מדובר באינסטינקט נטו- הפניית הראש למוקד רעש-פתאומי לפחות היא משהו שכלל לא בשליטתך. באשר לשני הדברים האחרים מדובר בפעולה שאתה עושה כדי להפעיל את החוש, והיא גם לא תמיד בשליטתך, שהרי אתה לא שולט באופן תמידי על ההרחה שלך והיא תמיד נעשית עם שאיפת אוויר- זה פשוט חלק מתהליך הנשימה; וכשאתה מנסה למשש משהו, אתה יכול לעשות זאת גם בלי תנועת אצבעות אלא ע"י הנחת איבר-גוף בלבד כלפי אותו הדבר, אבל אתה תחוש בחוש-המישוש שלך את אותו הדבר גם אם תתקל בו בטעות ולכן לא-בהכרח מדובר במשהו שהוא בשליטתך.
באשר לניסוי- של ראובן, מסכים איתך לחלוטין בתור מישהו שכל הזמן מתנסה בזה במטרה מכוונת לחדד את חושי- כפי שציינתי כבר בהודעתי הראשונה- זה פועל. האם זה מראה משהו על יכולת-שליטה בחושים שלך? לא, כי אז היית יכול לשלוט עצמאית בחידודם בלי לעבוד על המוח שלך, בדיוק כמו שאתה שולט בחיזוק השרירים שלך.
עכשיו, זה שאני אומר שמדובר בגורמי-עזר בכלל לא פוסל את החשיבות שלהם בעיני, ניסיתי פעמים רבות לדמיין את עצמי עם נכות שלוקחת ממני את אחד\כמה מחושי ואני לא בטוח שהייתי רוצה להמשיך לחיות ככה... למרות שאם באבולוציה ויצר-השרדות עסקינן, אז לך תדע; אנשים כבר הפתיעו את כולנו בעבר.
אבל זה לא שולל את זה, שהם לא יכולים להיות מדוייקים ןשתפיסת-המציאות שלנו כולה לא-בהכרח יכולה להיות מדוייקת.
אולי כדאי לחשוב, על סשן שעוזר בדייקנות של תפיסת-המציאות (אם בכלל יש מציאות מדוייקת), אבל זה כבר עסק מורכב לנושא אחר.
בכל-מקרה שהוא, אני מסכים שצריך להשקיע באינטגרציה בין החושים, אבל אם הרעיון שלך ליצור תפיסה-מעוותת של העולם החיצוני, אזי שדווקא לא הייתי הולך על חסך-חושי מוחלט כמה שיותר, אלא על דברים שמעמעים את תפיסת-העולם החיצוני, כדי שתהיה אפשרות חשיפה אליו ושיהיה לך משהו לקלוט בכלל מבחוץ.
ואם אתה רוצה להכניס את השפחה לבלבול טוטאלי ומצב-הזייתי כלשהו, הייתי הולך על העינוי-במוסיקה דווקא, אשר דיברתי עליו בהודעה הקודמת.

שישית,
למדתי מעט (מדי עדיין) פסיכולוגיה, אבל לדעתי די מספיק כדי לדעת שזה מאד בעייתי לעשות את ההפרדה הברורה שעשית בין הפיסיולוגיה לפסיכולוגיה...
בעוד אנו יודעים שהמוח שולט על כל הפיסיולוגיה שלנו בסופו של-דבר (הרי הכל בגופך מופעל ע"י המוח), ואנו יודעים שהפסיכולוגיה היא בעצם חקר התנהגות המוח, אזי שהיא עוסקת רבות גם בפיסיולוגיה שלו; הייתי דווקא מנסה להשפיע על הפסיכולוגיה ומשם להשליך על הפיסיולוגיה- האמת.

ולבסוף-
חס ושלום עונש, חבל דווקא שאנשים לא מתעמקים יותר בנושאים המדוברים שהרי כל היופי בתחום הזה הוא העומק שניתן להעמיק בו; אבל ברורה ומוכרת הציניות והחיפוש אחר דברים שטחיים בחברה שלנו בימנו- כך שלא מפתיע כלל לראות את זה גם פה וכמו תמיד, מדובר ברוב.
אבל זה בסדר גמור, השבתי לך ולראובן אריכות כי מהכירותי האישית עם הבחור ומהיכרותי הוירטואלית איתך, תיארתי לעצמי שאקבל תגובה מעמיקה ומפורטת שתהיה שווה את המאמץ.
JabberwockY​(שולט)
לפני 13 שנים • 1 במרץ 2011

Re: ובכן, אתחיל מהסוף :)

JabberwockY​(שולט) • 1 במרץ 2011
אמן החושים כתב/ה:
[...] לא יודע כמה התעמקת בתחום, אבל די לראות את הסרט "בליפ" כדי לקבל לכך חיזוקים מדעיים של ממש ומשם אם תתעניין אני יכול להפנות לעוד מקורות כביכול יותר מלומדים [...]


אמן יקר,
שמח על הרצינות של תגובתך.
ואולם, על אף שקראתיהם לעומק, חוששתני שאין ביכולתי להסביר לך כרגע את נקודות הכשל העובדתיות שבחלק מדברייך; הדבר יהיה מסובך מדי, ארוך מדי וטכני מדי.

לכן אומר כרגע רק זאת:

הזהר ביותר מסרטים כמו ?What the BLEEP do we know.

אלו סרטים עם מטרה מסחרית ברורה והם עושים דמגוגיה זולה לידע מדעי שנרכש בעמל רב: הם לוקחים פיסות מידע ומצרפים אותן לכדי סיפור מנותק לחלוטין מהמציאות, שכביכול נשמע הגיוני להדיוטות. ואכן, למי שאינו איש מקצוע קשה להבחין בנקודה בה הופכות העובדות לדיעות ולרעיונות מופרכים לחלוטין, ולכן הדבר מסוכן. החומר היחיד שאני מציע ללמוד ממנו הוא ספרי הלימוד המקצועיים בתחום הפיסיולוגיה, הפסיכולוגיה והנוירוביולוגיה. אינני מדבר על ספרים אנקדוטליים שתמצא במדפי המיסטיקה והעזרה העצמית של סטימצקי, אלא על אלו שלומדים איתם באוניברסיטאות. גם הם אינם חפים לחלוטין מטעויות ומהפשטות, אולם לפחות הם מדברים על עובדות וניסויים.

מהיכרותי הקצרה והוירטואלית עמך נראה כי ספרים מקצועיים כגון אלו, או אולי אף הרשמה לתואר או שניים בתחום, יהיו לך מעניינים מאד. לאוניברסיטה העברית, למשל, יש מסלול נהדר לתואר במדעי המוח. אני יכול להמליץ על כמה מנחים טובים שיוכלו להנחות אותך לתואר שני או שלישי, אם תהיה מעוניין.
מיתוסית​(שולטת)
לפני 13 שנים • 1 במרץ 2011
מיתוסית​(שולטת) • 1 במרץ 2011
ג'אברווקי (או איך שלא כותבים את זה...).
קודם כל, תודה.
ממש החכמתי וגרמת לי סוף סוף להבין את ההבדלים שאנשים אחרים לא הצליחו לגרום לי להבין.
אני גם חושבת שסאב שמבקש לאבד שליטה, אומנם מחזיק ברמה מסויימת של שליטה מעצם הבחירה לאבד שליטה ואולי אפילו להחזיר אותה אליו באמצעות מילת ביטחון, ולכן זה נראה לי מעין שלב ביניים בין איבוד שליטה ללקיחת שליטה על חסימת החושים.

לא ציינת כמה זמן נראה לך שאפשר להיות בחסימת החושים מבלי לגרום נזק כלשהו (תחושת חרדות גבוהות, הזיות ואיבוד קשר למציאות הגם זמני נחשבים בעיניי ככאלה), או שלמעשה המטרה היא כן לגרום לנזק כלשהו, הגם זמני על מנת שאותו סאב ירגיש את השינויים התהומיים ממה שהוא מרגיש בד"כ? כלומר, אם לא יחווה חוויה מטלטלת ומחרידה, לכאורה לא עשית פה דבר.

אם כך, מה המטרה בעצם של השולט בסשן מהסוג הזה, טרם הבנתי?

ולבסוף, אשמח לדעת מה הכשרתך/הרקע האקדמי שלך לכל הנ"ל שתיארת בכישרון רב.
Homelander​(שולט)
לפני 13 שנים • 2 במרץ 2011

Re: ובכן, אתחיל מהסוף :)

Homelander​(שולט) • 2 במרץ 2011
JabberwockY כתב/ה:
אמן החושים כתב/ה:
[...] לא יודע כמה התעמקת בתחום, אבל די לראות את הסרט "בליפ" כדי לקבל לכך חיזוקים מדעיים של ממש ומשם אם תתעניין אני יכול להפנות לעוד מקורות כביכול יותר מלומדים [...]


אמן יקר,
שמח על הרצינות של תגובתך.
ואולם, על אף שקראתיהם לעומק, חוששתני שאין ביכולתי להסביר לך כרגע את נקודות הכשל העובדתיות שבחלק מדברייך; הדבר יהיה מסובך מדי, ארוך מדי וטכני מדי.

לכן אומר כרגע רק זאת:

הזהר ביותר מסרטים כמו ?What the BLEEP do we know.

אלו סרטים עם מטרה מסחרית ברורה והם עושים דמגוגיה זולה לידע מדעי שנרכש בעמל רב: הם לוקחים פיסות מידע ומצרפים אותן לכדי סיפור מנותק לחלוטין מהמציאות, שכביכול נשמע הגיוני להדיוטות. ואכן, למי שאינו איש מקצוע קשה להבחין בנקודה בה הופכות העובדות לדיעות ולרעיונות מופרכים לחלוטין, ולכן הדבר מסוכן. החומר היחיד שאני מציע ללמוד ממנו הוא ספרי הלימוד המקצועיים בתחום הפיסיולוגיה, הפסיכולוגיה והנוירוביולוגיה. אינני מדבר על ספרים אנקדוטליים שתמצא במדפי המיסטיקה והעזרה העצמית של סטימצקי, אלא על אלו שלומדים איתם באוניברסיטאות. גם הם אינם חפים לחלוטין מטעויות ומהפשטות, אולם לפחות הם מדברים על עובדות וניסויים.

מהיכרותי הקצרה והוירטואלית עמך נראה כי ספרים מקצועיים כגון אלו, או אולי אף הרשמה לתואר או שניים בתחום, יהיו לך מעניינים מאד. לאוניברסיטה העברית, למשל, יש מסלול נהדר לתואר במדעי המוח. אני יכול להמליץ על כמה מנחים טובים שיוכלו להנחות אותך לתואר שני או שלישי, אם תהיה מעוניין.


אוקי איש,
אני בהחלט יכול להבין מאיפה אתה בא ומסכים איתך כי הסבר טכני ארוך-מדי זה מוגזם אפילו לדיון המעשיר הזה.
באשר ללימודים, אני דדוקא יותר מכוון לפסיכולוגיה-ארגונית בהמשך או מקס' אקונומיק-ביהוויור (זה הכי קרוב למדעים מדויקים שאני מוכן ללכת וגם אם אראה שזה לא מופרז לי מדי ההיבט המדעי שם).
אבל בהחלט אזכור את עצמך האדיבה לגבי מרצים באונ'-העברית שהיא האמתי די קרובה הבייתה ואולי אנצל אותה בהמשך להתייעצויות ודומיהן.

בכל-מקרה, מי יתן ויתפתחו פה עוד דיונים מעניינים שכאלה.
אז קבל ח"ח icon_smile.gif