האקס מהגיהנום - סיפור

האקס מהגיהנום - סיפור

הפולניה​(אחרת) • 3 במרץ 2011

1. יהיה בסדר
חזרתי הביתה מהמילואים שמח וטוב לב וברגע הראשון חשבתי שפרצו לנו הביתה והתפלאתי איזה גנבים מטומטמים גונבים וידאו עתיק ומשאירים את הטלוויזיה המשוכללת עם המסך השטוח ואז ראיתי את המכתב והבנתי.
הבן זונה הזה, ואני חשבתי שהוא יושב בבית ומתגעגע אלי בזמן שאני טוחן שמירות אי שם במוצב נידח ברמת הגולן.
הוא הסביר הכל יפה מאוד - פירט אחת לאחת את הסיבות לבריחה שלו - הבושות שהוא עשה למשפחה שלו, המבוכה שנגרמה לאחותו שחזרה בתשובה ולאבא שלו, המאצ'ו שמתבייש לצאת מהבית כי הבן שלו חי עם גבר, והכי חשוב - כאב הלב שעשה לאימא שלו העיראקית ההיפוכונדרית הכי פולניה במזרח התיכון שסובלת בגללו מאסטמה, צרבת, עקמת, שעלת ועוד ועוד, מבחר של מחלות שאני בוחר לחסוך מקוראי המסורים.
"ואל תשכח שאני בעצם דו מיני." הוסיף לסיכום, "ואני חושב שאני חייב לעצמי לבדוק את האופציה הנשית, ולכן, למרות שאני תמיד אוהב אותך בני, ותמיד אהיה אסיר תודה לך על האהבה שנתת לי, אני מעדיף לשחרר אותך וללכת לדרכי."
"לשחרר אותך וללכת לדרכי." איזה פלצן עלוב, מאיפה הוא הביא את הביטויים המופלצים הללו? רתחתי מכעס כשקרעתי לגזרים את המכתב הדפוק שלו, והדחתי אותם אחר כבוד באסלת בית השימוש.
הימים שבאו עלי אחר-כך היו מדכאים במיוחד. הדירה הקטנה והיפה שבחרנו ועיצבנו יחד, המפלט הקטן והחביב שלנו מהעולם הקר שבחוץ, סגרה עלי כמו כלא. כל קיר, כל בלטה, כל אריח מצויר בטוב טעם הזכירו לי אותו, את נתי, אהבת חיי.
איך נפלתי בפח? איך הוטעיתי לחשוב שאיתו הגעתי אל המנוחה והנחלה וסוף סוף יצאתי מהמעגל השטני הזה של זיונים, דייטים, רגשות פגועים, לבבות שבורים, סטוצים מתסכלים, מסיבות ובילויים מגניבים לכאורה שתמיד נגמרים באותה דרך מדכאת – אתה מתעורר לבד, או גרוע מכך, על יד איזה גבר מזיע ונבוך לא פחות ממך, גרונך יבש, ראשך הולם, זיכרונך מטושטש, וכל מה שנשאר לך מכל התענוג היקר הזה זה הפחד שהפעם שכחת לשים את הגומי המושיע, ולפעמים גם כיני ערווה - עוד סיבה להרגיש נבוך בבית המרקחת.
כשפגשתי אותו חשבתי שהנה, צדקו מי שטענו שצריך להמתין בסבלנות ולא להתפשר - יגעת ומצאת תאמין - סוף סוף הגיע תורי להיות מאושר.
כשנפגשנו הייתי קרוב לגיל שלושים - קשיש במונחים של הקהילה ולמרות שלא ראו עלי ויכולתי לעבור בקלות כבן עשרים ומשהו מבפנים הרגשתי שחוק ומותש.
נתי (שמו נתנאל, אבל הוא שונא את השם הזה ומעדיף להיקרא נתי) העיר אצלי רגשות שחשבתי שאפשר להרגיש רק בגיל שש עשרה המתוק.
הוא צעיר ממני בחמש שנים, מתולתל, שחום ודק, מקסים וחינני אפילו כשהוא חוטף התקפות כעס שגורמות לו לנפץ כוסות על הרצפה, ולהתנפל עלי באגרופים קטנים וקשים.
התאהבתי בו עד מעל לראשי. כשהיינו יחד הרגשתי סבלני עד בלי די, בוגר, חכם, מנוסה, וחזק יותר.
לצידו נדמה היה לי שנעשיתי אפילו יפה יותר.
אחרי פגישה מקרית בבית של ידידים (אחר-כך התברר שהפגישה לא הייתה מקרית כפי שהניחו לי לחשוב אלא תוכננה בקפידה אחרי שהוא התלהב מתמונה שלי שראה במקרה), בא לילה קסום של אהבה, ופתאום, כמעט מבלי משים, נעשינו זוג.
הוא היה בן זוג נלהב, לוהט ומלא רגש, קנאי בצורה מחמיאה, רגיש בצורה מדהימה לכל מצבי רוחי, תמיד הצליח להצחיק אותי כשהייתי עצוב ולהרגיע אותי כשכעסתי.
הוא טיפל בי, בישל למעני, קנה לי בגדים יפים, החמיא לי ללא הרף על הופעתי ודאג לי כפי שאיש לא עשה מעולם.
למעני הוא התעמת עם משפחתו השמרנית, ורב אפילו עם אימו - אישה חולנית וקפריזית שנתי היה בן הזקונים האהוב שלה ושלמרות רודנותה הוא היה קשור אליה מאוד.
כדי להיות איתי הוא עזב את בית הוריו המפנקים והאוהבים ובא לגור איתי בדירה השכורה והמתפוררת שלי, וכשהיה עלי לעזוב את המקום העלוב ההוא אחרי שהוצא עליו צו הריסה, הוא שכנע אותי שכדאי שתהיה לנו דירה משלנו כדי שנפסיק לנדוד בין דירות שכורות.
כדי לרצות אותו פעלתי בניגוד לשיקול דעתי וקניתי דירה שהוא התלהב ממנה. המשכורת שלי לא הייתה גדולה דייה, אבל בכל זאת הלכתי והשתעבדתי למשכנתא כי הוא הבטיח שיעזור לי לשלם אותה ממשכורתו למרות שהדירה הייתה רשומה רק על שמי.
כשהוא היה איתי לא יכולתי לדאוג בגלל תשלום חשבונות, הרגשתי בטוח ומאושר מדי. מהרגע הראשון הייתה לנו קופה משותפת ולא עשינו חשבון מי משלם מה. מהר מאוד נעשינו צוות מגובש של שניים נגד כל העולם.
לפני שהכרתי אותו לא היה אכפת לי איפה אני גר ואיך נראים החפצים המקיפים אותי. הייתי חסר כל חוש עיצובי והאסתטיקה הייתה ממני והלאה, אבל הוא שינה אותי. בזכותו גיליתי שיש דבר כזה - התאמת צבעים, סגנונות לבוש, וסוגים שונים של ריהוט.
בעידודו שקעתי בעיצוב קן קטן וחמים למען שנינו, והתחלתי לחשוב ברבים במקום ביחיד כפי שהייתי רגיל לעשות מאז שעמדתי על דעתי.
אחרי זמן מה אפילו העזתי וסיפרתי לו את הסוד הכמוס ביותר שלי – מה בדיוק עשיתי אחרי שעזבתי את בית הורי.
בחופשת השחרור שלי הם תפסו אותי במיטה עם רני והעיפו אותי מהבית. כדי לשרוד עבדתי כנער ליווי, קריירה קצרה ומבישה שהסתיימה באחת אחרי שהותקפתי באכזריות.
סיפרתי לו את המעט שזכרתי מאותה תקופה - איך עבדתי בגן, מרוויח כסף מקיום יחסי מין עם זרים, ואיך נאנסתי הוכיתי ואושפזתי בבית חולים עם זעזוע מוח.
שנים נשאתי את הסוד האפל הזה והתביישתי לספר, מרוב פחד לא העזתי להסתובב בתל-אביב או במסיבות של הומואים, חושש שמישהו יזהה אותי ויצעק את שמי.
כמה שבועות אחרי שהתחלנו לגור יחד, הוריו באו לדירה שלי ועשו מהומה ענקית ואז אבא שלו, שהכיר מישהי שעבדה בארכיון בית החולים בו אושפזתי, פלט שאני זונה של הומואים ובטח נשא איידס.
נתי לא התרגש מההשמצות המכוערות של אביו, אבל לי נמאס להתבייש ולפחד מהעבר שלי ואחרי שהם הלכו סוף סוף סיפרתי לו את האמת למרות שפחדתי מתגובתו.
הייתי בטוח שהוא יתמלא סלידה וגועל מהסיפור שלי, אבל הוא היה נהדר. הוא חיבק אותי ונישק את הצלקת שנותרה בעורפי כמזכרת עוון, וריפא באהבה שלו את הזיכרונות והעלבונות שנשאתי כל השנים הללו חבויים בתוכי.
אחרי שעברנו את המבחן הקשה הזה חשבתי שנשאר יחד תמיד, שהאהבה הזו היא לנצח. נכון שרבנו והתווכחנו לפעמים, בעיקר בגלל חברים שניסו לסכסך (דווקא אותם חברים שארגנו את הפגישה ביני לבינו), והדליפו לי שמועות שהוא מפלרטט עם נשים במקום העבודה שלו.
כן, הוא תמיד טען שהוא דו מיני, אבל אני אף פעם לא התרגשתי מכך. האהבה שלנו הייתה כל-כך חזקה, הסקס כל-כך מענג וכובש. הקשר שלנו היה כל-כך חזק. איך יכול להיות שהוא נמשך גם לנשים?
גם כשהודה שבעבודה הוא בארון והוא לא מעוניין לגלות לאיש על נטיותיו הבנתי אותו, גם אני הייתי בארון במקום העבודה שלי. עבדתי במפעל ורוב הקולגות שלי היו גברים. אף אחד מהם לא התעניין בחיי הפרטיים ואני לא נידבתי פרטים. חיי בבית היו נפרדים לגמרי מחיי המקצועיים. אני חושב שהבוס שלי חשד במשהו, אבל כל עוד הוא היה מרוצה מהיכולת שלי כעובד, לא היה אכפת לו מה מעשי אחרי שחתמתי את השעון והלכתי הביתה.
נתי עבד במקום שהיו בו יותר נשים והמעורבות של מקום העבודה בחייהם הפרטיים של העובדים הייתה גדולה יותר. הוא היה חייב להעמיד פנים שהוא מתעניין בנשים, ובין כה וכה הוא חיבב נשים ואהב את חברתן, והן אהבו להיות איתו, ולמה שלא יאהבו? הוא היה מקסים, בעל טעם טוב, שופע קסם אישי וחביבות. בניגוד אלי היו לו שפע של חברים וחברות. לקנא בגללן היה חסר טעם. בטחתי בו בכל לבי, אהבתי אותו וידעתי שהוא אוהב אותי. הייתי מאושר מכדי להקשיב לשמועות של כל מיני רכלנים קנאים.
כשהלכתי למילואים כדי שחיילי הגדוד שאיישו בדרך כלל את המוצב הנידח ההוא יוכלו להתעסק בשמירה על מתנחלים עיקשים מרצועת עזה הוא בכה ונצמד אלי באומללות, משביע אותי לשמור על עצמי גם בשבילו.
הרגעתי אותו בנימה גברית בוטחת והבטחתי לו שאין מה לדאוג, הכל יהיה בסדר, אני אחזור בשלום.
קיימתי את הבטחתי בנאמנות רק כדי לגלות שבזמן שאני שמרתי על עצמי ועל המולדת הוא החליט לממש את הצד הסטרייטי שלו ולעזוב אותי כדי לנסות את האופציה הנשית.
הרגעים הכי קשים היו בבקרים הייתי מתעורר לאט, אפוף בחלום, מגשש אחריו במיטה. היד הייתה נתקלת בחלל ריק וקר במקום בגופו החמים, ואז הזיכרון של עזיבתו היה מכה בי בכל הכוח.
אין לי מושג איך עמדתי בעינוי הזה - לא בכיתי לחברים, לא ניהלתי שיחות נפש, לא גיליתי לאיש מה עובר עלי. שמרתי על חזות רגועה, חייכתי חיוכים מזויפים, סחבתי הלאה עוד שעה ועוד שעה, עוד יום ועוד יום, מקווה שאולי מחר יהיה לי קל יותר.
עברו כמה שבועות והכאב לא פחת, מוכה חבול ואומלל הייתי קם כל בוקר מחדש לעוד יום של בדידות, משתרך לעבודה, ממלא באיטיות את שעות היום במטלות שונות ומשונות עד שהייתי מתמוטט עייף לתוך המיטה שפעם ישנו עליה חבוקים, מתעטף בשמיכה שקנינו יחד ביום חורפי אחד בהיר וקר, בוכה חרש לתוך הכרית שלו עד שהשינה הייתה נופלת עלי, כבדה ורחמנית.
למחרת הייתי קם לעוד יום דומה וחוזר חלילה.
באותם שבועות איומים שבאו אחרי עזיבתו חשבתי הרבה על חיי, שואל את עצמי איפה טעיתי ולמה זה קרה.
האשמתי את עצמי שהייתי כבד מדי, לא כייפי, לא שמח, רציני מדי. לא הלכתי איתו למספיק בילויים, לא אמרתי לו מספיק פעמים שאני אוהב אותו, לא הייתי רומנטי, לא ספונטני ובטח שלא רגיש.
פינקתי את החתול שלי יותר מאשר אותו, צחקתי ממנו כשניסה להרכיב לי דיאטה מאוזנת יותר ודאג לבריאותי. לא החמאתי לו די על יופיו וכישוריו במיטה ובמטבח, ככל שחשבתי יותר מצאתי בעצמי יותר מגרעות ונעשיתי מדוכא יותר.
אף פעם לא קרה שמישהו זרק אותי ככה, אפילו רני שהתעללתי קשות ברגשותיו, ונעלמתי לו אחרי הפדיחה שעשו לנו הורי – כיום אני חושב שבתת ההכרה רציתי שיתפסו אותי ויאלצו אותי לצאת מהארון – לא עזב אותי בצורה כזו.
הרביתי לחשוב על הקשרים שהיו לי לפני נתי והגעתי למסקנה שרק רני שהיה הראשון שלי הצליח לגעת בי באותה עוצמה כמו נתי.
אולי, אם לא הייתי צעיר טיפש שכזה, הייתי עדיין חבר של רני, חשבתי לעצמי בוקר אחד, אחרי שהתעוררתי מחלום ארוטי מטריד שרני ונתי שמשו בו בערבוביה עם עוד כמה גברים שאת חלקם אפילו לא זיהיתי.
במשך היום עלו במוחי עוד ועוד פרטים על התקופה שלי עם רני. נפגשנו בקורס חובשים, שני חיילים צעירים ומבוהלים, ומיד התלהבנו זה מזה.
בזבזנו כמה ימים בגישושים הדדיים עד שהיינו בטוחים שכן, ההצצות ההדדיות אחד אל מערומי השני במקלחות הצבאית הן לא מקריות, ואז נפגשנו בחורשת האיקליפטוסים העבותה מאחורי הצריפים העתיקים ששימשו אותו למגורים, והתחלנו ללמוד לאט ובזהירות איך יכול גבר אחד לגרום עונג לגבר אחר.
שנינו היינו חסרי ניסיון בצורה שכיום אי אפשר להעלות על הדעת. אז לא היה אינטרנט, ובעצם לא ידענו כלום. היה לנו רק הדמיון הלוהט שלנו וחבילת קונדומים מיותרת לחלוטין כי מעולם לא עשינו שום דבר עם אף אחד אחר.
אולי היה עדיף שהיינו מתחילים את חיי המין שלנו בצורה אחרת, עם גבר מנוסה יותר שידע מה ואיך, אבל ככל הידוע לנו היינו שני ההומואים היחידים בבסיס, ואחרי כמה ימים רני כבר הודיע לי שהוא מאוהב בי נורא, וגם אם הייתי פוגש מישהו אחר לא היה לו סיכוי לגשת אלי כי רני פשוט נדבק אלי והלך אחרי לכל מקום.
יכול להיות שאם הוא היה פחות נכנע ולהוט להשביע את רצוני הייתי אוהב אותו יותר, מעריך אותו יותר, או לפחות מכבד אותו יותר.
לתומי חשבתי שככה זה אצל כולם, ושתמיד כל אחד יסכים שאני אהיה האקטיבי (אני לא חושב שאפילו הבנתי אז את פירוש המונח הזה) ויניח לי לחדור לגופו ומעולם לא ידרוש ממני שגם אני אקריב את ישבני למענו.
התענגתי על גופו הארוך הבהיר והדק של רני, מקבל כמובנות מאליהן את נשיקותיו הלוהטות על גופי, מתעלם מדמעותיו כשסירבתי לנשק אותו על פיו, חודר באנוכיות לגופו, מסביר לו תוך כדי כך שאני בעצם לא הומו, רק נורא חרמן, ושהדברים הללו שאנחנו עושים יחד לא נחשבים לאהבה, זה רק סקס.
אהבה זה רק בין נשים לגברים הצהרתי בטיפשות של צעיר בור וחסר רגישות, וכל הרגשות שהוא מבזבז עלי הם סתם סטייה מגעילה כי גברים אולי יכולים לעשות סקס, אבל לא להתחתן, ואפילו לא לחיות יחד, רק להזדיין ולפנות איש לדרכו.
רני היה מנסה למחות ולהתווכח, אבל הייתי סותם את פיו עם הזין שלי שהוא העריץ, כורע בלי בושה על ברכיו לפני, מלטף את ישבני בידיו העדינות ומציית לי בעונג כשהייתי מעמיד אותו על ארבע וחודר לתוכו, ידי מועכות את מותניו בעודי נושך את עורפו וכתפיו, מתעלם מהסימנים שהיו שיני מותירות על עורו הבהיר.
התנהגתי כלפיו כמו חזיר חסר לב, התעללתי בו ובגדתי בו עם זרים בגן, ואפילו לא טרחתי לשקר בקשר לכך, גורם לו לבכות ולהיפרד ממני, מניח לו לחזור אלי שוב, מקבל באדישות את ההתנצלויות שלו למרות שאני זה שהיה צריך להתנצל בפניו.
לקראת סוף השירות שלי נפרדנו לכמה חודשים, ואני מודה שכלל לא התגעגעתי אליו. היו רבים אחרים ששמחו להעריץ את הזין שלי ולחוש את ידי על גופם.
עם הזמן למדתי דברים רבים שרני הביישן לא יכול היה ללמד אותי. חלק גדול משחצנותי ומאטימותי נשחקו במהלך אותם ניסיונות. מצאתי את עצמי לא פעם מוטל על בטני, או עומד על ברכי, ידיים חזקות משלי אוחזות בי בכוח, וגיליתי שנעים לתת, אבל נעים גם לקבל, ושתמיד יהיה מישהו חזק ותקיף ממני, או בעל זין גדול משלי, ושגם לפאסיביות יש את היתרונות שלה.
רני לא שכח אותי והמשיך לדרוש בשלומי למרות ששירת רחוק ממני. למרבה שמחתו חופשת השחרור שלי נפלה בדיוק על הרגילה האחרונה שלו, והוא נחפז לבקר אותי בביתי.
שמחנו מאוד זה בזה למרות שרשמית נפרדנו וכבר לא היינו זוג.
הפרידה שלנו הייתה כועסת ורצופה שתיקות זועמות מצידי, ובכי מצידו, אבל החודשים שעברו מאז עשו את שלהם. התחבקנו והתנשקנו ודבר הוביל לדבר, הדלת הפתוחה נשכחה מליבנו וכשהורי שבו במפתיע הביתה וגילו אותנו ערומים על המיטה התחוללה מהומה ענקית.
רני רצה להישאר לצידי, אבל לא הרשיתי לו, כמעט בכוח דחפתי את בגדיו לתוך ידיו והדפתי אותו החוצה, ערום למחצה, ואז פניתי להורי וסגרתי אתם את כל החשבונות שצברתי במשך שנים של חיים במחיצתם.
באתי אתם חשבון על הבית הקר והקמצני שגדלתי בו, על חוסר היחס, האדישות, ההזנחה שנהגו בי, על הדתיות המזויפת שלהם, על החשבונות הקטנוניים שלהם, מתחתי ביקורת אכזרית על כל אורח חייהם הצבוע וחסר הערך, ואז אספתי את בגדי המועטים והלכתי.
רני המתין לי במורד הרחוב. הוא רעד כולו מחמת ההלם והבושה, פניו היו לבנים כסיד ורטובים מדמעות, אבל הוא עמד וחיכה לי בנאמנות ועזר לי לשאת את המטען שלי לבית אימו הגרושה שקיבלה אותי בסבר פנים יפות ובלי לשאול שום שאלות.
נכון, לא בכיתי, לא רעדתי, לא הראיתי שום רגשות, אבל בתוכי פנימה הייתי גם אני המום ואומלל. ציפיתי שהם יבואו לקחת אותי חזרה, או לכל הפחות יבואו לדרוש בשלומי.
אם אחי הגדול היה בבית הוא בטח היה בא לברר מה איתי, אבל הוא היה בטיול המסורתי למזרח הרחוק ולהורי לא היה אכפת, ופתאום הבנתי שאני לבד.
נוכחותם של רני ושל אימו פזורת הדעת לא הקלו עלי לאורך זמן. יומיים אחר-כך רני נאלץ לחזור לצבא. כאילו אמר לו ליבו שזה עומדת להיות פרידה ארוכה מאוד, הוא חיבק ונישק אותי שוב ושוב, מתקשה להיפרד ממני, ולפני שהלך סוף סוף אסף את פני בכפות ידיו הדקות והרכות ואמר לי, "הכל יהיה בסדר איתך בנימין, אל תדאג, בסוף הכל יסתדר."
חיבקתי אותו חזרה, אבל לא נישקתי אותו על פיו אלא רק על לחיו, וכמה שעות אחרי שהוא הלך העמסתי את התרמיל שלי על כתפי, נפרדתי לשלום מאימו והלכתי גם כן.
שנים עברו מאז, ובסופו של דבר התקיימה נבואתו של רני ובאמת הכל הסתדר. אחרי כמה חודשים קשים מצאתי עבודה ודירה, למדתי מקצוע ואחרי כמה שנים גם היה לי בן זוג אוהב שאהבתי בכל לבי וכשהוא נישק אותי על פי החזרתי לו נשיקות בתענוג גדול.
הייתי בסדר גמור, ואז הוא עזב פתאום והכל התמוטט, ובליבי ניקרה השאלה – האם זה עונש על היחס הרע שלי כלפי רני שלא זכה לקבל ממני אפילו נשיקה אחת?

2. השותף האידיאלי

הפולניה​(אחרת) • 3 במרץ 2011

יום אחרי שחלמתי שוב על רני, שוכב ערום ולוהט על השמיכה הצבאית המגרדת, צללים של עלי אקליפטוס רוטטים על גופו הרזה, מושיט אלי את ידיו ומתחנן שאנשק אותו על פיו, נכנסתי לסופר חדש שנפתח לא רחוק ממקום העבודה שלי.
לקחתי עגלה והתחלתי לשוטט בין המדפים, מנסה להיזכר מה יש ומה אין לי בבית (משימה שעד כה הטלתי על נתי), עשיתי סיבוב כדי להגיע למדור של מוצרי החלב ואז העגלה שלי נתקעה בעגלה אחרת שעמדה במעבר.
בעל העגלה הסתובב לעברי בחטף, וזה היה רני.
לרגע בהינו מופתעים זה בזה, סוקרים את השינויים הקטנים שחלו בנו במרוצת השנים שחלפו מאז התראינו לאחרונה.
שערו התארך ונאסף בקוקו קטן על עורפו ופניו שעוטרו בזקנקן צרפתי קטן התמלאו מעט, אבל עדיין היה לו גוף ארוך וצנום ועיניים חומות, רכות וביישניות, והחיוך שלו היה חששני ומבוהל משהו בדיוק כמו אז, כשהיה חייל חרמן ומפוחד שסקר אותי במקלחת, מגניב מבטים אל ערוותי המסובנת.
"לא השתנית בכלל." אמר אחרי שסיימנו את עסקינו בסופר וישבנו בבית קפה קטן, מביטים זה בזה בפליאה. "אולי התרחבת קצת, אבל חוץ מזה נשארת אותו דבר - החייל הכי סקסי בצה"ל."
"גם אתה נשארת אותו דבר." החמאתי לו, "הכרתי אותך מיד למרות הקוקו והזקן."
"אני לא זוכר שהיו לך כתפיים כל-כך רחבות וכאלה שרירים." החזיר רני את נושא השיחה אלי, ונגע בהיסוס בשערות שעיטרו את פניו.
"כשלמדתי עבדתי עבודה פיזית קשה מאוד. הייתי סבל ופועל, גם עכשיו אני עובד די קשה, אבל לפחות מרוויח קצת יותר טוב."
עדכנו זה את זה במהירות. הוא סיפר שכעת הוא גר אצל אימו שעדיין הייתה פזורת נפש ועסקה בענייניה, מניחה לו לנפשו.
סיפרתי לו בקצרה על נתי שעזב אותי, משאיר לי חדר פנוי וחור בתקציב. על החור שנשאר לי בלב לא סיפרתי.
"תגיד, איך זה יכול להיות שאף פעם לא יצא לנו להיפגש? הקריות לא כל-כך גדולות? מוזר שנפגשנו רק היום."
"טוב," משך רני בכתפיו, "אני לא מסתובב הרבה, וחוץ מזה, עד עכשיו גרתי בתל אביב, חזרתי לגור אצל אימא רק בחודשיים האחרונים."
להוציא ממנו מידע היה קשה כמו לעקור שן, אבל בסופו של דבר הוא סיפר לי, מדבר בקיצור ובחוסר רצון, שחי כמה שנים בתל אביב, ובשנה האחרונה התגורר עם חבר, איזה תומי אחד שהוא כינה - האקס שלי מהגיהינום.
"מה הוא עשה לך?" שאלתי בסקרנות שלא יכולתי לכבוש.
רני משך בכתפיו והעווה את פניו, "הוא לא מאמין בבלעדיות ביחסים, היה לו קשה לשמור את הזין שלו בתוך המכנסיים. ניסינו יחסים פתוחים וזה היה... עזוב, זה לא התאים לי."
"אני לא מתפלא." הצטחקתי, "אני הרי מכיר אותך, אבל אני מאוכזב, חשבתי שאני האקס שלך מהגיהינום."
הוא חייך וברכו נגעה בברכי מתחת לשולחן הקטן. "אתה היית נהדר, יש לי רק זיכרונות טובים ממך בני. למה נעלמת לי ככה?"
זה שסיפרתי לו הכל, בלי היסוס, מניח את העובדות המכוערות ישר על השולחן, רק מראה באיזה מצב נפשי רעוע הייתי.
הוא לטש בי מבט המום, עיניו מתרחבות בתדהמה. "אתה בני! אתה הלכת להיות זונה?" שאל מזועזע, ומיד כיסה בכף ידו על פיו כאילו ניסה לדחוף פנימה את המילים.
זה לא היה הזעזוע שעל פניו, אלא הרחמים שראיתי בעיניו שגרמו לקיבתי להתהפך. "כן, זה מה שנהיה ממני, זונה של חמישים שקל למציצה." אמרתי בגסות וברחתי משם לשירותים.
למרבה המבוכה לא הספקתי להקיא מעל האסלה והגינה הקטנה מאחורי בית הקפה המטופח ספגה את רוב תוכן קיבתי.
כבר הרבה זמן לא חשתי נבוך ומושפל כל-כך. מתעלם מרני שניסה להתנצל ולעזור ברחתי משם מהר ככל שנשאוני רגלי, נכנסתי מהר הביתה ועוד לפני שהתקלחתי ניתקתי את הטלפון כדי שאיש לא יוכל להשיג אותי.
רני הניח לי להירגע מעט, אבל למחרת, כשחזרתי מהעבודה, הוא המתין לי על המדרגות, נושא עציץ קטן של סיגליות אפריקאיות ורודות, וחיוך ביישני.
הזמנתי אותו פנימה. הוא ניסה להתנצל, אני מחיתי שאין צורך ולקחתי ממנו את העציץ. אצבעותינו נפגשו על ניר העטיפה הכסוף שעוטר בלבבות אדומים מבריקים, ופתאום התנשקנו.
"איזה טיפש הייתי שלא נישקתי אותך אז." אמרתי, והוא חייך, הניח את העציץ על השיש וחיבק אותי, "זה בסדר, תמיד אפשר לעשות תיקון." אמר בפשטות.
בפעם הזו כבר לא מיהרנו כל-כך, עשינו הכל לאט ובזהירות, עוקפים בקפדנות צלקות ישנות ופצעים שעדיין לא הגלידו, נוהגים בסלחנות אחד בשני, מנסים לרפא זה את כאביו של רעהו.
שנינו השתנינו מאז, כיום היינו בוגרים ומנוסים יותר וכבר לא קיבלתי כמובן מאליו את הפאסיביות העדינה שלו.
אחרי שצברתי ניסיון ולמדתי על בשרי עד כמה נבזיים בני אדם יכולים להיות אחד כלפי השני חשתי אסירות תודה לנוכח התנהגותו הסבלנית והרכות שלו.
עכשיו כבר נישקתי אותו על פיו בלי הסתייגויות, ושבתי להתנצל על השטויות שאמרתי לו אז. הוא צחק וסיפר לי שמעולם לא לקח ברצינות את דברי, ותמיד ידע שאני מסתיר מאחורי השחצנות שלי רגישות ופחדים שלא היטבתי להסתיר מפניו.
"אהבתי אותך כל-כך דווקא כי הצלחתי לראות מה אתה מסתיר מאחורי הקשיחות שלך." אמר, ולא שם לב שהוא מדבר על האהבה שלנו בלשון עבר.
אני כן שמתי לב לכך, אבל לא אמרתי כלום. אמרתי לעצמי שלא יזיק לי לגלות מעט טקט ואיפוק ושתקתי.
מיד אחרי הלילה הראשון שלנו יחד נתתי לו את המפתח הרזרבי לדירה (אחרי שהסרתי מעליו את מחזיק המפתחות של נתי) והזמנתי אותו להרגיש אצלי כמו בבית.
רשמית הוא המשיך לגור אצל אימו והחזיק אצלה חלק מחפציו, אבל את רוב זמנו בילה אצלי. ישנו יחד כמעט כל לילה ושוב לא הייתי בודד. היה לי את מי לחבק חזק לפני שנרדמתי, התעוררתי בחיוך לצד גוף חמים ומוכר שהתרפק עלי בפינוק לפני שקמנו.
הוא הכין קפה בזמן שהתגלחתי והיה נפלא לאכול יחד איתו ארוחת בוקר, להיפרד בנשיקה לפני שהלכתי לעבודה ולא לחזור יותר לבית ריק אחרי יום ארוך וקשה במפעל.
רני היה כל-כך נחמד וסבלני, כל-כך נוח לבטל את רצונו בפני רצוני, עד שאפילו ביני לבין עצמי בושתי להודות שעדיין אני מתגעגע לנתי.
היה לי נוח מאוד לגור איתו - הוא היה מסודר, מתחשב, מנומס, הוגן, ממש שותף אידיאלי ובכל זאת מצאתי את עצמי חולם שוב ושוב על נתי.
חסרה לי השתלטנות שלו, הלהט שבו היה מסתער עלי, מתווכח איתי כל פעם מחדש שהפעם זה התור שלו לזיין.
כשהיינו יחד התלוננתי עליו וקיטרתי שהוא משגע אותי, אבל עכשיו התגעגעתי למרץ שלו, למהומה שהיה מטיל בכל מקום, לאנרגיות שלו. חסרו לי המריבות הלוהטות שלנו שתמיד הסתיימו בסקס פרוע.
רני היה מקסים. היחסים שלנו היו כל-כך מנומסים ושלווים ומלאי רוגע. הכל היה מאורגן, מתוכנן, מנומס ומוקפד - עשינו סקס רק במיטה, ותמיד הוא היה הפסיבי, וכמובן שהוא מעולם לא העלה בדעתו להכאיב לי חלילה.
אף פעם לא הצלחתי לריב איתו ריב רציני ורותח כמו שרבתי עם נתי. הוא היה בן אדם כל-כך תרבותי ורגוע, גם כשכעס נשאר הגיוני ושקט.
במקום לשמוח מצאתי את עצמי משתעמם ומתגעגע לנתי שלא היסס להשליך עלי ספלים ונעליים בזמן ויכוח, ולחבוט בי באגרופיו הקטנים (שדגדגו אותי יותר מאשר הכאיבו).
כשכעס מאוד היה מסוגל להתנפל עלי, לנשוך ולצבוט אותי ברוב זעמו, וכשהייתי צוחק, משועשע מעצמת הזעם שטלטל את גופו הדק, ומחזיק אותו חזק כדי לרסן אותו, הוא היה מקלל אותי קללות איומות ונוראות שהצחיקו אותי עוד יותר.
לא, לא היו לי הרבה רגעי שלווה עם האקס שלי, תמיד הייתי דרוך להפתעה הבאה שיפיל עלי, אבל מעולם לא היה לי משעמם במחיצתו.
בעיקר התגעגעתי לקטעים האלימים שהיו לנו בזמן הסקס. כן, שמעתם טוב – סקס אלים.
בהתחלה הייתי מבויש ונבוך כשהוא הצליח לגרום לי, כמעט בעל כורחי, לאלץ אותו לעשות איתי סקס, אבל בסופו של דבר הצלחתי להבין שאין לי סיבה להרגיש רע בגלל שאני כאילו מאלץ אותו לשכב בשקט - רק ככה הוא מרשה לעצמו להיות פסיבי וליהנות מחדירה בלי להרגיש רע עם עצמו, והוא זקוק לכך ונהנה עוד יותר ממני.
אני לא חושב שהיינו יכולים להרשים מישהו שבאמת היה בקטע של סאדו–מאזו, אבל בשבילי לחבוט בישבנו עד שהאדים לפני שזיינתי אותו (בפעם הראשונה הוא כל-כך התרגש עד שגמר לי על הברכיים), היה אקט נועז ואפילו מפחיד מעט.
היו לנו גבולות ברורים שלא עברנו, ומעולם לא נגרם לו נזק, תמיד הייתי מודע מאוד לכך שאני חזק וכבד ממנו והקפדתי מאוד לא להגזים. הזהירות שלי עצבנה אותו לפעמים והוא היה קורא לי - אשכנזי לפלף וחנון – דבר שהיה מעצבן אותי עד כדי כך ש... לא חשוב.
בכל מקרה, מעולם לא איבדתי שליטה, וכל הקטע הזה נשאר תמיד בגדר משחק פרטי וסודי מאוד שהייתי מסוגל לשחק בו רק איתו.
למרות החיבה העצומה שרכשתי לרני לא העזתי אפילו לדבר איתו על הדברים שהייתי עושה במיטה עם נתי, ובכלל, העדפתי להמעיט בדיבורים על נתי מחשש שאתחיל להתנהג ברגשנות מיותרת, או אפילו, חס וחלילה, יעלו דמעות בעיני.
את החלק הרך והרגשני שלי שמרתי נעול וחבוי מפני רני שמצדו גם שמר בינו לבין עצמו את רגשותיו בנוגע לאקס שלו מהגיהינום.
למרות שהוא שתק ולא סיפר לי על תום ידעתי שגם הוא מתגעגע. פעמיים או שלוש הוא אפילו טעה וקרא לי תום - תמיד אחרי ששתה מעט ולא ממש שלט בעצמו - ומיד התנצל ונראה נבוך ומבויש עד כדי כך שהרגשתי צורך לפייס אותו ולהרגיע אותו.
לא התקשיתי לעשות זאת כי לא חשתי שמץ של קנאה, מה הטעם לקנא במישהו שהוא נפרד ממנו עוד לפני שנפגשנו? אמרתי לעצמי, דוחק בכוח את הקול הקטן שלחש לי שאני לא מקנא כי פשוט לא אכפת לי.
אני לא יודע מה הייתי עושה אם נתי היה טועה וקורא לי בשם של אחר, לא חשוב עד כמה שתוי הוא היה אני בטוח שלא הייתי מלטף את ראשו ואומר לו שזה בסדר ושישכח מזה.
אני לא רוצה לרמוז בכך שהסקס עם רני היה משעמם. חלילה... הסקס היה נהדר, הוא היה מאהב עדין, מתחשב וסבלני מאוד.
הוא מעולם לא סירב לי והמאסז'ים שלו היו ראויים לפרסי נובל אבל... אבל מה? מה בעצם הבעיה שלך בני? שאלתי את עצמי בזעף אחרי ששוב עשיתי ביד במקלחת בעוד רני ישן בנחת מול הטלוויזיה הדולקת בלי קול.
אז הוא מעדיף שאתה תזיין אותו, וגם כשהוא מוותר לפעמים ומזיין אותך הוא כל-כך עדין וזהיר עד שבא לך לצרוח, אז מה?
יותר טוב שהוא יהיה כמו נתי שהיה נאבק בך, ומתווכח, ומוציא לך את המיץ, ומאלץ אותך להרוויח כל זיון בזיעת אפיך, ושאיתו לא עשית כמעט אף פעם ביד כי לא היה לך מספיק כוח ומרץ? לזה אתה מתגעגע? למשוגע הקטן והעצבני הזה?
רני הוא לא טיפוס כזה וטוב שכך.
הוא פשוט בן אדם שונה לגמרי מנתי וזהו, תשלים עם זה ודי.
במשך כחודשיים עשיתי כמיטב יכולתי להשלים עם זה ודי, ואני גאה להגיד שמעולם לא נכשלתי, אף פעם לא קראתי לרני בשמו של נתי ותמיד השבתי לו בעדינות על עדינותו ועשיתי כמיטב יכולתי להיות ראוי לו. הייתי נחמד סבלני וחביב ותרבותי ומסודר ונשארתי נאמן רק לו.
כלפי חוץ נראינו כזוג מהשמים, אף אחד לא ידע שבלילה אני חולם על סקס פרוע ומתגעגע למריבות ולסצנות הקנאה המטורפות של נתי.
הרגשתי אשם לפעמים, בעיקר כשהייתי מתעורר מגורה אחרי חלום ארוטי על נתי, אבל מה יכולתי לעשות? אני אחראי על ההתנהגות שלי רק במשך היום, אני לא יכול לקחת אחריות גם על החלומות שלי.
ואז הגיע הקיץ - נעשה חם, גם פוליטית וגם חם בפועל. היו המון דיבורים על התנתקות, ועל מה שמותר או אסור ליהודי לעשות ליהודי.
גלי חום הרתיחו את האוויר, חולקו סרטים כתומים וכחולים, היו מהומות וקטטות, נישאו נאומים לוהטים, השמש קפחה על ראשי המפגינים, כבישים נפקקו בגלל מחאות המפונים, אנטנות של מכוניות עם סרטים כחולים נשברו, והחיים בארץ נעשו בלתי נסבלים עוד יותר מהרגיל.
"ממש פחד להדליק טלוויזיה." התלוננתי בפני רני שישב וקרא ספר עב כרס על איזה פילוסוף גרמני שניסה למזג את תורת הבודהיזם במשנה הפילוסופית המשעממת שלו.
רק עוביו של הספר גרם לי להרגיש עייף.
"אנחנו חיים בזמנים מרתקים." אמר בעצב וסגר את ספרו, מביט בי בתשומת לב. מרמז לי בלי מילים שהוא מוכן ומזומן להתפנות אלי אם רק ארצה לשוחח איתו.
אם הייתי מפריע ככה לנתי הייתי כבר חוטף נעל בית בראש חשבתי בתוגה, והמשכתי להתלונן שנמאס לי כבר ממה שקורה במדינה הזו.
חוץ מקול המוזיקה אני לא מעז לשמוע כלום ברדיו, ובטלוויזיה המצב לא טוב יותר - אם זה לא נאומים מפגרים של פוליטיקאים, אלו חדשות מדכאות על צעירים שדוקרים זה את זה בלי סיבה, או על מבוגרים שמתעללים בילדים. בכוכב נולד גילו שהכל רמאות וגם הטבע נגדנו - כל יום יותר חם ויותר לח והים מלא מדוזות שמונעות מאתנו אפילו את התענוג התמים של שחייה מרעננת.
"נמאס לי כבר מהמדינה המטורפת הזו!" סיימתי את נאומי בלהט.
"באמת?" שאל רני ברוב עניין והסיר את משקפי הקריאה שלו - משקפיים בי פוקליים עדינים עם מסגרת דקיקה שהלמו היטב את זקנקנו המטופח והבליטו את יפי עיניו החומות – "אז למה שלא ניסע מפה?"
"ניסע? לאן ניסע? מה פתאום ניסע?"
"להולנד למשל," אמר רני בנחת. "אמסטרדם מקסימה בקיץ, והיא מאוד גיי פרנדלי."
"למה דווקא הולנד?" התעצבנתי (עדיין לא התגברתי על הטראומה של אנה פרנק והשפה ההולנדית שכל-כך דומה לגרמנית, אבל גם שונה ממנה, מרגיזה לי את האוזניים), "למה לא ברצלונה? גם שם נחמד, וגם שם נוח להיות הומו, מה איבדת דווקא בהולנד?"
"את אבא שלי." אמר רני והלך למטבח, גבו הזקוף משדר אלי שהפעם קצת הגזמתי עם ההתפרצות שלי.
ככל שמזג האוויר התחמם גם סבלנותי הלכה והתקצרה, והוא, ששנא מריבות, היה פשוט קם והולך לחדר אחר כשהייתי מתחיל לדבר שטויות ולהתנהג בחוסר הגיון.
אף פעם הוא לא נעמד מולי כמו גבר ואמר לי שאני מעצבן, אידיוט גס רוח עם פה גדול, ושמגיעות לי מכות על ההתנהגות שלי.
לא, הוא היה מקפל את המשקפיים שלו בזהירות, שם אותם בנרתיק הזהוב והמעוצב לתפארה שלו, ואז מסתלק מהחדר, מניח למחוות ולשפת הגוף שלו לדבר במקומו.
יכול להיות שיש אנשים שימצאו בהתנהגות שלו משהו מאוד מתוחכם ותרבותי (או. קי. בסדר, אני מודה שיותר תרבותי לצאת מהחדר מאשר לצרוח ולהעיף ואזות מחרסינה על בן הזוג), אבל אותי זה עצבן נורא.
רציתי שהוא יתנפל עלי ויצרח, שיטלטל אותי חזק ויגיד לי שאני חרא, אגואיסט עם נימוסים של חזיר יבלות, ואיך אני לא מבין שהוא עדיין נאבק בסיפור הלא נגמר של יחסיו עם אביו שגר כעת בהולנד, ולמה אני גס רוח ואטום כל-כך כלפיו כשאני יודע שהוא בחור רגיש ושהוא מתייסר וסובל בגלל אביו שעזב את הבית כשהוא היה פעוט בן שלוש?
מאז שהתגרש מאימו, אביו של רני קיים עם בנו יחסים סבוכים של שנאה אהבה, היעלמויות לא צפויות וחזרות לא מוסברות שחירפנו את רני ואת אימו.
העובדה שרני יצא מהארון בפשטות ובלי בושה ביום הולדתו השש עשרה, ועשה את זה באומץ רב מול כל בני משפחתו המעטים לא שיפרה את המצב.
האבא שלא טרח להיות במסיבת יום ההולדת הגורלית ההיא בא שבוע אחר-כך בטיסה מברזיל, הרעיף מתנות, תוכחות, נזיפות, איומים והבטחות לסירוגין בניסיון לשכנע את בנו שהוא לא הומו והרחיק לכת עד כדי כך שלקח את רני לנערת ליווי כדי שיראה סוף סוף את האור.
רני מילא פיו מים בנוגע לאותה חוויה טראומתית, אבל מאז כל הקשרים שלו עם אביו נותרו וירטואליים.
רק לפני כמה חודשים אביו טרח סוף סוף להתקשר אליו, התנצל בחצי פה על התנהגותו בעבר ובישר שהוא התיישב סוף סוף בדעתו והוא נשוי כעת לצעירה שגילה כמחצית מגילו, ואם לא די בכך הוא עומד להיות שוב אבא.
"והפעם אני מקווה להצליח יותר במשימה." אמר בחרטה, והזמין את רני לבוא לפגוש את אשתו ואת הוריה שמנהלים עסק מצליח של שיפוץ גגות רעפים וזקוקים תמיד לעובדים צעירים וחרוצים.
רני ואימו קיבלו את הבשורה ברגשות מעורבים. אימו מלמלה בבוז שיש אנשים שמתבגרים מאוחר יותר מאחרים, ומוטב מאוחר מאשר בכלל לא, ורני הסתבך בין תחושות של קנאה מחד ושמחה על התרככותו של אביו מאידך.
בסופו של דבר רני החליט כמובן לעשות את הדבר הנכון ואיחל לאביו אושר ושמחה, ואחרי הלידה של אחיו למחצה שלח לאשתו החדשה של אביו זר פרחים עם כרטיס ברכה רגשני.
הייתי צריך לזכור את כל הדברים הללו כשהוא העלה את הרעיון של הולנד ולא להסתער עליו כמו ג'מוס חסר נימוס.
הלכתי למקלחת, שטפתי את פני במים קרים, הסתכלתי לעצמי עמוק בעיניים, התעלמתי בגבורה מכך שיש לי עוד קמט בין הגבות והתחלה של שקיות מתחת לעיניים, ואמרתי לעצמי שרני הוא החבר שלי ושאני צריך להיות שם בשבילו (ביטוי פלצני מעצבן), לתמוך בו ולעודד אותו, ולחשוב לשם שינוי גם עליו ועל הרגשות שלו.
אחר-כך ניגבתי את פני והלכתי אחריו למטבח כדי להציע לו את אהדתי, תמיכתי, עזרתי וכתפי הרחבות.
למזלי הוא לא שאל מעולם למה אני לא מציע לו גם את אהבתי.

3. בירה עם אחמט

הפולניה​(אחרת) • 3 במרץ 2011

מפליא כמה דברים צריך לעשות לפני שנוסעים לכמה חודשים מהארץ. מרגע שהחלטנו לנסוע היינו עסוקים ללא הרף בסידורים ובריצות לפה ולשם.
רני התפטר מעבודתו בלי הנד עפעף, בטוח שכשיחזור, אם יחזור, הוא כבר ימצא משהו אחר טוב לא פחות, וגם אם לא, יהיה בסדר, אף אחד לא יזרוק אותו לרחוב.
אני לעומתו באתי מרקע שונה, משפחתי לא הייתה אמידה כמשפחתו, וגם אם הורי היו עשירים יותר מרוטשילד מה זה היה עוזר לי? הם לא רצו כל עסק איתי ואני חשתי כנ"ל.
מאחר ולא היה לי גב כלכלי לא נחפזתי כל-כך לזרוק עבודה טובה עם סיכויים להתקדמות, אבל למזלי הבוס שלי גילה הבנה רבה ואמר שבין כה וכה בקיץ יש האטה בתחום שלנו ועד שהמצב הפוליטי והכלכלי יתבהר ויירגע הוא יכול להרשות לעצמו לוותר עלי.
"אני בטוח שאחרי שהקיץ יסתיים ויעשה קצת יותר קריר תתחיל להתגעגע, אני מצפה שאחרי החגים תחזור הביתה כמו טטל'ה." אמר בנימה אבהית לא צפויה וטפח קלות על שכמי.
עוד בעיה הייתה הדירה שלי שנשארה שלי רק בזכות עזרתו הכספית של רני שעזר לי לשלם את המשכנתא.
הבעיה הזו נפתרה בקלות מדהימה בעזרת השכנים ממול. הם החליטו שהקיץ הם הולכים לשפץ את דירתם מהמסד ועד הטפחות והיו מאושרים לשכור ממני את דירתי המשקיפה על דירתם המשתפצת. נרגשים מאוד ממזלם הטוב הם סיפרו לי שהקבלן נשבע להם שאחרי החגים הדירה שלהם תהיה מוכנה למגורים.
מאחר וקצת פקפקתי בהבטחות הללו (קבלנים, אתם יודעים איך הם) אמרתי להם שאין בעיה, שייקחו את הזמן שלהם, אני חושב שאשאר באירופה לפחות חצי שנה והם מוזמנים לשהות בדירתי (תמורת שכר דירה כמובן) עד שאשוב.
נשאר לי רק למכור את מכוניתי התשושה. פניתי לקובי - אחי הגדול. "מה אתה דאגן כזה? תמיד יש שוק טוב למכוניות ישנות וזולות." הוכיח אותי קובי - היחיד מבני משפחתי ששמר איתי על קשר ולא הזדעזע מההומואיות שלי, אם כי לחתונה שלו הוא לא הזמין אותי, וגם לא לברית המילה של בנו הבכור.
בעזרתו הטרנטה שלי נמכרה מהר משחשבתי והכל בא על מקומו בשלום.
כדי לטפל בהארכת הדרכון שהוצאתי מזמן כשנסעתי לטיול קצר מדי ליון (טיול שהשאיר לי טעם של עוד), התייצבתי במשרד הפנים בחיפה.
אחרי שמצאתי חנייה והתפעלתי מהבניין החדש שנראה מבחוץ כמו חללית בטון מוזרה ומבפנים כמו עוד בניין משרדים רגיל ומשעמם, עמדתי בתור, התעצבנתי על האיטיות של הפקידה, הכל כרגיל, ואז, כשכבר פניתי ללכת משם, שמח וטוב לב, נתקלתי לפתע בשולי - אחותו של נתי.
היו לו עוד כמה אחיות, ואח אחד שחי אי שם בארה"ב. כולם, חוץ משולי, שנאו אותי למרות שלא הכירו אותי כלל, אבל היא הייתה שונה.
קרובה בגילה לנתי, דומה לו עד כאב בעיניה השחורות ותלתליה הקופצניים, היא סירבה להחרים אותו כשחי איתי, ומדי פעם כשהתקשרה לספר חדשות מהמשפחה שוחחה גם איתי.
אחרי שנישאה היא באה לבקר אותנו עם בעלה, ואת הלחץ וההתרגשות של נתי לקראת הביקור שלה אני לא אשכח עוד שנים רבות.
גם אם המלכה ויקטוריה ירום הודה הייתה יוצאת מקברה המלכותי ובאה לאכול אצלנו ארוחת ערב הוא לא היה עושה מהומה כזו.
מרוב עצבים שרפתי את הסיגרים שטיגנתי וקיבלתי כוויה ביד. כמובן שרבנו וצרחנו אחד על השני ואחר-כך התפייסנו ו... עזבו. העיקר שהכרתי את שולי והיא אותי.
למרבה השמחה גם היא סיימה את עסקיה במשרד הפנים ואני הזמנתי אותה לשתות מיץ, לאכול גלידה ולספר לי חדשות על נתי.
"עכשיו כשאימא כבר הבריאה מהניתוח והכל בסדר יש לו אפילו זמן לטייל קצת." סיפרה לי שולי בחיוך נעים, "מגיע לו, אחרי כל הבעיות והקשיים שהיו לו שם, הם צריכים לעשות רק עוד בדיקה אחת חשובה ומיד אחרי החגים הם יחזרו הביתה."
למראה הבעת הפליאה על פני היא הבינה שאין לי מושג על מה מדובר ונחפזה לעדכן אותי – אימו של נתי חלתה, הפעם באמת, ונזקקה לניתוח מסובך בליבה.
המשפחה ערכה כינוס חירום והוחלט פה אחד שהאימא תיסע לעשות את הניתוח המסובך בארה"ב ותשהה אחר-כך בביתו של בנה הבכור שגר ליד בית החולים.
נשארה רק הבעיה של מי ילווה את ההורים בנסיעה הארוכה והמתישה עד לבית האח הבכור. היה ברור שהם לא יצליחו להגיע בלי ליווי – הם לא דברו מילה באנגלית ובחו"ל היו חסרי ישע כילדים.
אחיותיו של נתי היו מטופלות בילדים קטנים ולא יכלו להתפנות, ונתי היה האיש היחיד שהיה פנוי למשימה. כמובן שהוא נחפז להציע את עזרתו והיה מוכן אפילו להתפטר מעבודתו כדי שיוכל לשהות עם הוריו זמן רב ככל שיידרש.
אביו הקשיב בכובד ראש להצעתו הנדיבה ואחר-כך אמר שהוא מודה לו מאוד, אבל כל זמן שהוא חוטא באיסור המפורש של משכב זכר הם לא מעוניינים בנוכחותו.
נתי נעלב וכבר היה מוכן להסתלק לבלי שוב מהכינוס המשפחתי, אבל אחיותיו פרצו בצעקות והתחוללה מהומה שלמה.
כולם צרחו, בכו, נאמו, האשימו זה את זה, ולבסוף השתיק דודו את כל הנאספים ואמר לו שהוא מקצר במו ידיו את חייה של אימו שליבה נחלש רק בגלל שהתעקשה להמשיך בהריון איתו למרות אזהרות הרופאים, ושאם היא תמות הכל יהיה באשמתו ובגלל ההתנהגות הסוטה והמגעילה שלו.
נתי נעשה חיוור כמו סדין סיפרה שולי, מלטפת בהנאה את כרסה התופחת, (היא הייתה בתחילת התשיעי), וברח החוצה בדמעות, ואחרי כמה שעות חזר לבית הוריו עם מזוודה מלאה בגדים. למחרת בא טנדר עמוס בכל החפצים שלו והוא חזר לישון בחדר הישן שלו בבית כאילו מעולם לא עזב.
"כמה ימים אחר-כך הם טסו לארה"ב ואימא עברה בשלום את הניתוח. אנחנו מקווים שמיד אחרי החגים היא תחזור לארץ בריאה ושלמה." סיימה שולי את סיפורה.
עכשיו הבנתי הכל - בגלל זה לא הצלחתי להשיג אותו בנייד, וגם הטלפונים שעשיתי בלב הולם מפחד לבית הוריו לא נענו אף פעם, ובגלל זה הוא כתב לי את המכתב המופלץ והמעצבן ההוא שלא נשמע כלל כמו מכתב שנתי היה כותב מרצונו החופשי.
שילמתי על הגלידה והשתייה של שולי, ובעוד היא מחסלת גם את המיץ שלי סיפרתי לה שאני בסדר גמור, שיש לי חבר חדש, ושאני נוסע לטיול ארוך לאירופה.
איחלתי רפואה שלמה לאימה שלה, מסרתי ד"ש לנתי והלכתי משם, זקוף ורגוע כלפי חוץ, ומרגיש כמו קערית ג'לי באמצע רעידת אדמה מבפנים.
לא סיפרתי לאף אחד על הפגישה עם שולי, אפילו לא לרני שהיה מרוצה ומאושר כפי שלא ראיתי אותו כבר מזמן.
ההכנות לנסיעה הפיחו בו רוח חדשה. מלא מרץ הוא התרוצץ כל היום בסידורים שונים ומשונים, ובלילות היה מתמוטט מעייפות.
גם אני הייתי די עסוק, ורק כשהתיישבנו סוף סוף במטוס ההומה תיירים צעקניים נזכרתי לפתע שכבר למעלה משבועיים לא קיימנו יחסי מין. משום מה נראה היה שהיובש הזה שהשתרר במיטה שלנו לא הטריד אותנו כלל.
אולי זה בגלל החום, או העייפות, הרהרתי לעצמי, לא נורא, בחו"ל בטח נרגיש אחרת. חייכתי אל הדייל הבלונדיני החמוד שחייך אלי חזרה וקרץ לי, פרשתי שמיכה על ברכי ועל ברכיו של רני, אחזתי בכפו מתחת לשמיכה ונרדמתי.
שבוע אחרי הטיסה להולנד כבר טיפסתי על סולם ארוך שהושען על קיר של בית לבן עם גג רעפים אדום. למותני הייתה מהודקת חגורת כלים עשויה עור צהבהב וגמיש עם מסמרים ופטיש ועל ראשי הגנה קסדה ירקרקת.
הנוף היה עוצר נשימה - האוויר הצח והצלול. הפרות החומות לבנות. הירוק הדשן והרענן של העצים והדשא. הקרירות משיבת הנפש של אוויר הבוקר - הרגשתי כמו בתוך תמונה של קופסת ממתקים.
קשה להאמין שאני עומד לקבל משכורת על הכיף הזה. למרות ההנאה הרבה ששאבתי ממראה הנוף הרי שלא לשם כך טיפסתי על הסולם - מטרתי הייתה לשבת על הגג ולחזק את הרעפים החדשים במסמרים מיוחדים לדבר.
התרווחתי על קצה הגג והפניתי את ראשי לאחור לראות מה שלום רני שהיה אמור לטפס אחרי, שלומו לא היה טוב. הוא נתקע באמצע הסולם וגוון פניו תאם באופן מפתיע לצבע הקסדה שלו.
חזרתי לאחור וירדתי שוב בסולם שהתנודד מעט תחת משקלנו המשותף. רני פלט זעקת פחד ונצמד אלי, עיניו עצומות בחזקה וגופו רועד.
כדי שנוכל לחזור לאדמה היה עלי לנתק את אצבעותיו אחת לאחת מהסולם ולהוליך אותו בזהירות רבה כשאני מחבק אותו ומדבר אליו ללא הרף בקול מרגיע, עד שבסופו של דבר הגענו למטה.
רני התמוטט, מותש ומבויש על הקרקע לרגלי אביו שנראה מגודל, זועם ומאוכזב ובכל זאת דומה להפליא לבנו אם כי היה שמן יותר, גבוה יותר, והרבה פחות נחמד וסבלני.
"אל תצעק עליו, זו לא אשמתו שיש לו פחד גבהים." התחצפתי אל מר סגל, מדהים בכך את שאר הפועלים - ערב רב של גברים הודים, פקיסטנים וטורקים. כולם, חוץ מאחמט המשופם ושחור הבלורית, נעצו בי מבטים נוזפים, אבל לי נמאס כבר מהבעל בית הרגזן שלי שכל הזמן הציק לרני והטיל עליו משימות שלא היו לפי כוחו.
דווקא אשתו, אניקה, הייתה מתוקה מאוד, ונטלי, התינוקת החדשה, הייתה מקסימה, אבל מר סגל היה טיפוס לא סימפטי ולדעתי הוא עשה לרני טובה ענקית כשהסתלק מהארץ ומחייו.
רני כמובן לא חשב כמוני וניסה בכל כוחו לרצות את אביו, אבל למרבה הצער הוא לא ניחן בחוש טכני, לא היה מסוגל לדפוק מסמרים, להבריג ברגים, או לחסל גלונים של בירה, ואני מצאתי את עצמי מגן עליו, וחוצץ בינו לבין אביו תוך שאני מנסה גם להרוויח קצת כסף למחייתנו.
אמנם גרנו בדירת מרתף קטנה ונחמדה שהייתה שייכת למשפחתה של גברת סגל החדשה שדרשה שנקרא לה אניקה והייתה נחמדה מאוד, אבל נדרשנו לשלם שכר דירה כאילו היינו זרים ולא קרובי משפחה, והיינו צריכים לקנות לבד אוכל, ובקיצור, להיות עצמאיים בשטח.
"נגמר הפינוק של אימא." הצהיר מר סגל בקול רועם מיד כשהגענו לביתו, ועוד לפני שהבנו מה ואיך הוא הוכיח לנו הלכה למעשה שהוא מתכוון לכך באמת ובתמים.
אני, שלא זכיתי מימי לשום פינוקים של אימא והייתי רגיל לעבודה קשה בתנאים הרבה יותר גרועים הסתדרתי לא רע, למדתי מהר את העבודה, והתחברתי בקלות עם שאר העובדים.
רני שנא כל רגע, גילה שהוא מתעב את אביו שגם הוא לא ממש התלהב מבנו עדין ההליכות, והיה אומלל יותר מיום ליום.
ניסיתי לחפות עליו, לקחת על עצמי את המשימות הקשות יותר, ולשכנע את אביו שהוא מוכשר בתחומים שונים שאין להם קשר לבנייה ושיפוצים.
רני התמחה בעיצוב גרפי ממוחשב וטיפשי היה לתת לו פטיש ביד, אבל לא הצלחתי לשכנע את אביו למצוא לו עבודה שתהלום את כישוריו. מר סגל חזר והתעקש בקול רועם שהכל עניין של כוח רצון ועקשנות, ובעוד כמה ימים, אם רני רק ירצה, גם הוא ילמד להיות בעל מלאכה מסוקס וחסר פחד.
"הוא שונא אותי, הוא פשוט לא סובל אותי." יבב רני בזרועותיי באותו ערב כששכבנו לישון, מותשים אחרי עוד יום עבודה מפרך, "הוא חושב שאם אני אטפס על גגות ואדפוק מסמרים אני אפסיק להיות הומו."
"שטויות. אין שום קשר בין העבודה שלך להומואיות שלך." התרגזתי, "אני לא פחות הומו ממך ואני כן מצליח בעבודה הזו, מה זה שייך בכלל?"
"לדעתו זה קשור." התעקש רני, "אתה יודע שהוא לא מאמין שאתה ישן איתי? הוא חושב שזו המצאה שלי ואתה מעדיף נשים. לדעתו מי שמספיק גבר לטפס על הגגות, לעבוד עם פטיש ומסמרים ולהניח רעפים בשורה ישרה לא יכול להיות הומו."
נאנחתי בשקט וליטפתי אותו, מעדיף לשמור לעצמי את הידיעה שבכיר הפועלים של מר סגל, אחמט עב השפם, גבר שבגברים על פי הופעתו, שרירי ושעיר ותפוח שרירים, ניסה לצבוט את עכוזי עוד ביום הראשון לבואי לעבודה, ומאז, כל פעם שאני נמצא אתו לבד, הוא דוחף ידיים, מנסה לנשק אותי, ומקפיד לבחון אותי היטב בעיניים מבריקות מחרמנות כשאני מחליף בגדים בסוף היום.
רני אולי היה מאמין לי, אבל מר סגל היה חוטף התקפת לב לשמע הידיעה הזו.
"אני רוצה שנסתלק מכאן." אמר רני, "למה שלא נקום ונלך מפה? אני שונא אותו והוא שונא אותי. רע לי פה."
כל ערב אותו פזמון. "אנחנו נסתלק מכאן ברגע שנגמור את העבודה של מר דה פריז." שיננתי לרני בסבלנות כל ערב מחדש.
"אבל..."
"אין אבל חמוד. אבא שלך חתם על חוזה ואם נסתלק הם לא יגמרו את העבודה בזמן והוא ישלם קנס שינוכה ממשכורות השאר, שלא לדבר שאנחנו לא נקבל פרוטה, ואנחנו זקוקים לכסף הזה כדי להמשיך לטייל."
"אני יכול לבקש כסף מאימא." אמר רני, ואני שבתי והסברתי לו מחדש שאני לא מוכן לקחת כסף, לא ממנו ובטח שלא מאימא שלו.
"התחייבנו לעבוד שם עד סוף השבוע וזה מה שנעשה." חזרתי בעקשנות על מה שאמרתי כבר אתמול ושלשום.
"מחר אתה יכול להגיד שאתה מרגיש לא טוב ולהישאר בבית אם תרצה." הצעתי.
"ולהשאיר אותך לחסדיו של אחמט הטורקי החרמן." הפתיע אותי רני בכושר אבחנתו המשובח.
"אני אסתדר איתו, אל תדאג חמוד."
"אולי כדאי שתשתף איתו פעולה כי ממני לא יצא לך שום דבר. אני כל-כך מדוכא בגלל אבא עד שלא עומד לי. אני חושב שנעשיתי אימפוטנט." המשיך רני לדכא את עצמו עוד יותר.
"אל תדבר שטויות, אנחנו פשוט נורא עייפים ועוד לא התרגלנו ו..." ברברתי שטויות, מנסה למצוא תירוצים לכך שחיי המין שלנו נראו כמו מדבר סהרה באמצע אוגוסט, ולבסוף הבחנתי שהוא נרדם וסתמתי את הפה.
שכבתי לצידו וחשבתי בקדחתנות מה לעשות הלאה. היו לנו עוד כמה ימים עד שנסיים את העבודה, ומר סגל כבר סיפר לי שהוא חתם על עוד חוזה והיה מעוניין מאוד שאני אמשיך לעבוד איתו, מה שהיה יכול להיות די טוב, כי ממש לא בא לי לנסוע לברצלונה - היעד הבא שלנו – כתפרנים.
עוד שבועיים של עבודה ונוכל לישון במלון ממש טוב ולא לעשות חשבון לכל גרוש, אבל אני בספק אם רני יחזיק מעמד עוד שבועיים בעבודה הזו, לא כשאבא שלו נושף בעורפו בצורה כזו, אולי...
נרדמתי גם כן והתעוררתי בבוקר, מגלה שרני נעלם.
אניקה סיפרה שהוא החליט לנסוע לעיר (הבית שבו גרנו היה בכפר קטן ליד אמסטרדם שנקראה בפי כל העיר) לחפש עבודה אחרת בתחום עיצוב גרפי ממוחשב.
באותו יום התקדמנו מהר מכפי שתכננו. בלי רני שהעכיר את מצב רוחו של מר סגל האווירה הייתה נעימה יותר, הוא הפסיק לזעוף ולרטון ואפילו החמיא לנו על זריזותנו ושיחרר אותנו מוקדם מהרגיל.
באותו יום נעניתי לראשונה להזמנתם של הקולגים שלי והלכתי אתם לשתות בירה. מאחר ולא הייתה לי מכונית הציע אחמט להסיע אותי לפאב במכוניתו, בדרך עצרנו בדירתו כי הוא טען שעליו להחליף חולצה.
תכננתי להישאר ולהמתין לו במכונית, אבל הוא הניח יד על ברכי ואמר לי באנגלית האיטית והכבדה שלו שבעצם הוא לא ממש מחבב בירה, ומה דעתי? והביט בי במבט גלוי ועז שלא נזקק לשום תרגום.
לא זיינתי כבר למעלה מחודש ואחמט, בסרבל העבודה הכחול שלו, דמה לציור של אחד הגברים שנהג לצייר טום אוף פינלנד נוחו עדן. שמתי את ידי על ידו ולחצתי עליה, מהנהן לעברו ומחייך, וכמה דקות אחר-כך כבר היינו במיטה שלו.
זה היה טוב. זה היה חזק ואלים ומספק - בדיוק מה שהייתי זקוק לו אחרי כל אותם חודשים עם רני. כשיצאתי משם, מסוחרר מעט למרות שלא לגמתי אפילו טיפת אלכוהול גיליתי להפתעתי שאני לא חש שום רגשות אשמה.
הייתי בטוח שגם אם רני יבחין בסימנים שהותירו כפות ידיו הגדולות של אחמט על גופי הוא לא יגיד כלום.

4. ריבאונד

הפולניה​(אחרת) • 3 במרץ 2011

מצאתי את רני במטבח, אוחז באחותו התינוקת ועושה לעברה פרצופים. הוא שמח מאוד לראות אותי ולא שאל למה איחרתי לשוב מהעבודה.
"מצאתי עבודה." בישר לי בשמחה, עבודה זמנית אמנם שעסקה יותר בתמיכה טכנית מאשר בעיצוב, אבל זו הייתה עבודה במשרד, בלי סולמות ופטישים מפחידים, והוא היה מאושר.
מר סגל נשף בבוז כששמע על העבודה החדשה של רני וגם השכר שהוא עמד להרוויח לא ממש הרשים אותו, אבל את הנעשה אין להשיב, רני התחייב לעבוד במשרד פרסום בעיר, וזהו.
הוא נרגע מעט כשעניתי בחיוב להצעתו להמשיך לעבוד אצלו גם על החוזה הבא, וככה עברו להם עוד שבועיים מאושרים.
רני נסע כל בוקר בעניבה ובחליפה למשרד, בעוד אני מטפס על גגות, דופק מסמרים ברעפים ומתקין מרזבים, ומדי פעם נוסע עם אחמט לדירתו הקטנה כדי לשתות קצת בירה, כמו שנהגנו לכנות את מה שעשינו זה לזה בחדר השינה החשוף והקר שלו.
בלילות המשכתי לישון בזרועותיו של רני שהמשיך לחבק ולנשק אותי ברוב חיבה, אבל התחמק כל פעם שניסיתי להרחיק מעט יותר לכת ולגעת בו בצורה קצת פחות תמימה.
משום מה לא דיברנו על מה שלא קורה ביני לבינו. למרות שהיה ברור שמשהו השתנה לא היה לנו חשק לפתוח את הנושא.
תירוצים לא חסרו - היינו עייפים מדי, עסוקים מדי, מוטרדים מדי - כל פעם שניסיתי בכל זאת להגיד משהו הוא היה מוצא תירוץ קלוש אחר ודוחה את השיחה.
התביישתי להודות בפניו במעללי עם הטורקי עב השפם שהיה מבוגר ממני בעשרים שנה לפחות ולכן לא התעקשתי והשתיקה נמשכה.
למעשה חיבבתי את אחמט, אם כי לא ממש הכרתי אותו, והוא לא הכיר אותי, וגם לא רצה להכיר אותי. היה כמובן מחסום השפה, אבל זה לא היה רק זה, השתמשנו אחד בגופו של השני ביעילות ובזריזות, ודי היה לנו בכך.
ידעתי שזו התנהגות מכוערת ומבישה, אבל הייתי זקוק לפורקן המיני, והוא פשוט היה שם, גבר להוט ומשתוקק שרצה אותי ונתן לי מה שרציתי בפשטות ובלי סיבוכים.
זה היה כל-כך נוח ופשוט, לא ידעתי עליו דבר - משפחתו, רגשותיו, עברו והתכניות שלו לעתיד היו מסתורין בשבילי, וככה העדפתי שזה יישאר, וגם הוא הרגיש אותו דבר.
ביום האחרון לעבודתנו רצה אחמט להזמין אותי באמת לשתות איתו בירה, וכשהודיתי שאני לא אוהב לשתות ומעדיף מים או מיץ על פני אלכוהול הוא פרץ בצחוק רם וגילה לי שגם הוא לא חובב גדול של אלכוהול.
שוב הלכנו לדירה שלו ועשינו סקס בפעם האחרונה. אחר-כך התלבשנו ונפרדנו זה מזה בלחיצת יד רשמית שהייתה מוזרה מאוד בהתחשב בכך שרק לפני כמה דקות הזין שלו הלם בכוח בתוך גופי.
"אתה ממשיך לטייל עם הבן של הבוס?" שאל אחמט כשיצאנו יחד מדירתו - הוא היה צריך ללכת לפגוש מישהו בבית הקפה ממול.
"כן, בטח. הוא חבר שלי." עניתי בהיסח הדעת.
אחמט נשף באפו בבוז וסיפר לי שהחבר שלי נפגש כמעט כל יום לארוחת צהרים עם גבר אחר.
"אולי זה משהו מהעבודה שלו?" העליתי השערה.
"לא, הם מדברים עברית והם נמרחים אחד על השני, כל הזמן קוצי מוצי." אמר אחמט בבוז. כבר הכרתי אותו מספיק כדי לדעת שבשבילו גילויי חיבה, נשיקות וליטופים, או כל דבר אחר שלא היה אך ורק סקס נכלל במסגרת הקוצי מוצי המאוס שאותו שומרים רק לנשים ולילדים.
מוזר עד כמה דעותיו היו דומות לשלי כשהייתי צעיר יותר. אין לי מושג איך רני סבל אותי אז. אני שיניתי את השקפתי בינתיים, אבל אחמט שהיה כבר בן למעלה מארבעים וקיבל חינוך שמרני ונוקשה עוד יותר מזה שאני ספגתי כבר בטח לא ישתנה יותר.
אני שואל את עצמי כמה שנים הוא עוד ימשיך לחיות רחוק ממשפחתו בתירוץ שהוא מנסה להבטיח את עתידם הכלכלי של ילדיו ורק בגלל זה הוא חי רחוק מאשתו האוהבת - מצב מצער אך מחויב המציאות שמאלץ אותו למצוא את סיפוקו המיני עם גברים?
מי יודע? אולי הוא יצליח לשקר לעצמו כל חייו, ואולי גם הוא יתאהב לפתע ויבין שהוא בעצם מעדיף גברים?
"איך אתה יודע מה הוא עושה בעיר?" שאלתי בחוסר אימון.
"החברה של הבן דוד שלי עובדת בבית קפה מול העבודה של החבר שלך וכשהוא בא לאסוף אותה הוא רואה אותם כל יום יחד." הסביר אחמט, "לבחור הזה שמלטף את החבר שלך קוראים תום." הוסיף לפני שפנה והלך לו לדרכו.
חזרתי הביתה עם ראש הומה משאלות ותמיהות. רני שכב על הספה הנפתחת ששימשה לנו כמיטה וקרא בנחת ספר בעברית.
"אתה לא אמור לארוז?" השתוממתי, "מחר בבוקר אנחנו יוצאים לברצלונה."
רני התיישב והביט בי במבט מרוכז נושך את שפתו התחתונה בעצבנות. "אני מצטער בני, אבל אני לא נוסע. ארזתי את הדברים שלך והזמנתי לך מונית לשדה התעופה, אבל אני נשאר פה."
התיישבתי על הכסא מולו והבטתי בו בשתיקה, מצפה לשמוע הסברים, אבל הוא התמיד בשתיקתו, ומאחר וידעתי שהוא חזק בשתיקות יותר ממני החלטתי לעבור למתקפה.
"אני רוצה לדעת רק דבר אחד," אמרתי בשלווה מעושה, משלב את ידי על חזי, "אתה ותום, תכננתם את הכל מראש, או שנפגשתם שוב במקרה?"
פניו של רני האדימו וכל העמדת הפנים האדישה שלו התמוטטה באחת. הוא אפילו לא ניסה להכחיש ומיד הודה שאת רעיון הטיול להולנד הוא העלה לא בגלל אבא שלו אלא בגלל תקוותו שתום יגיע גם להולנד.
"היית איתו בקשר כל הזמן?" נדהמתי.
"קשר עקיף מאוד דרך חברים משותפים, הוא טייל בכל אירופה וסיים את הטיול בהולנד כי יש לו פה חברים טובים שמנהלים קופי שופ, ואני תכננתי... רציתי... חשבתי ש..."
"אני יודע שאתם שוב יחד." התפרצתי לדבריו.
"כן." הסמיק רני, "אני והוא... אנחנו מאוהבים. איך ידעת?"
"אחמט סיפר לי. הבן דוד שלו ראה אתכם יושבים בבית קפה ומתלטפים יחד."
"אהה, אחמט. אתה מזדיין איתו?"
"כן. הייתה לי ברירה? אתה לא רצית לגעת בי."
"אני נורא מצטער בני, מאוד השתדלתי שאני ואתה... רציתי שזה יצליח, אבל... באמת הייתי מאוהב בך כשהיינו בצבא, אבל נורא השתנית מאז... נעשית נחמד כל-כך ומתחשב כזה ואני..."
הוא התחיל לבכות והפציר בי לא לכעוס עליו כי הוא מאוהב בתום והוא לא יכול לעשות שום דבר נגד זה.
"אז אני הייתי סתם ריבאונד בשבילך." אמרתי בכעס, ולכמה דקות באמת חשתי פגוע מאוד. נכון שלא הייתי מאוהב ברני, אבל לא נעים שמעיפים אותך ככה, ולמרות שגם אני בגדתי בו הרי לא הייתי מאוהב באחמט ואילו הוא... חשתי פגוע, אני מודה שזה לא היה הגיוני, אבל ככה הרגשתי.
כל-כך השתדלתי להיות בסדר עם רני, לכפר על התנהגותי בעבר, לפתוח דף חדש, לשכוח את נתי, והכל התקלקל, חלק באשמתי, אבל לא רק ו... חשתי פגוע.
"גם אני הייתי ריבאונד בשבילך." העיר רני בתבונה, "ואני יודע שאתה עדיין מתגעגע לנתי, אתה מדבר מתוך שינה בני."
"אני לא אחראי למה שאני עושה כשאני ישן." מחיתי, "ולמה אתה מתכוון שהשתניתי? אני אותו בן אדם שהייתי אבל חכם יותר ובוגר יותר, מה רע בזה? כל-כך השתדלתי להיות בסדר אתך רני, אני מאוד כועס עליך, אתה..."
ואז שמעתי רעש של פסיעות כבדות על המדרגות, מישהו רץ במסדרון הכניסה ופתאום הדלת שלנו נפתחה בפראות וגבר צעיר, בהיר שער בעל עיניים כחולות זועמות ופנים חדות ומלאות בוז התפרץ פנימה והדף אותי בכוח עז כל-כך עד שכשלתי והתיישבתי המום על הספה, מביט חסר אונים איך הוא מתייצב ביני לבין רני בהבעה של אביר אמיץ העומד להנחית מכת מוות על הדרקון המאיים על נסיכתו הענוגה.
"אני תום." הודיע לי בקול פסקני, "ורני הוא החבר שלי." הכריז והניח יד בוטחת על כתפו של רני שקרן כלפיו ונראה מאושר מאוד מהכרזת הבעלות הזו.
ואכן, אחרי שכולנו נרגענו מעט וישבנו על המרפסת עם שתייה – בירה לתום, יין לבן לרני ומיץ מנגו בשבילי – התברר לי למה התכוון רני כשהתלונן שהשתניתי.
הוא רצה אותי כמו שהייתי פעם – חסר התחשבות ומגעיל. רצה שאנהג בו כמו תום שאחז בו כאילו היה רכושו, לא מניח לו לסיים משפט, נוהג בו בשתלטנות מקוממת שמלאה את רני אושר רב.
ואני הטיפש שניסיתי להיות עדין מתחשב וסבלני כלפיו... הוא לא רצה התחשבות, הוא רצה מישהו שיחקה את התנהגותו של אביו כלפיו - יחלק לו הוראות בהתנשאות מעצבנת ויתנהג כלפיו כאילו הוא ילד חסר דעה.
"מה דעתך עליו?" שאל בשמחה כשתום יצא לרגע לשירותים.
"הוא סנוב קטן מעצבן ומרגיז, מתחשק לי לבעוט לו בתחת." עניתי בכנות, "איך אתה סובל אותו רני? הוא מתנהג אליך כמו אבא שלך."
"לא נכון." מחה רני, "אבא שלי שונא אותי. תום אוהב אותי ואני אותו, אני יודע שלפעמים הוא עושה רושם של בן אדם חסר התחשבות, אבל זו רק הצגה לעשיית רושם על אחרים, כשאנחנו לבד הוא בכלל לא כזה, כשהוא איתי לבד הוא כל-כך..." ואז תום חזר לחדר ומעולם לא נודע לי מה הוא כל-כך כשהם לבד, ולמה רני העדיף את הטיפוס העוקצני וחסר הנימוס הזה על פני, אבל זה מה שהוא רצה, וזה מה שהוא קיבל, ואם הטיפוס הזה גרם לו אושר מי אני שאפריע?
נסעתי לברצלונה לבד ובמשך כמה שבועות חוויתי שכרון חושים חסר מחשבה. הנחתי לעצמי להתפרק לגמרי מכל ערכי מוסר והגיון. החלטתי שבחופשה הזו אני מפסיק לדאוג בקשר לעתיד, חי את הרגע בלבד ועוסק רק בזיונים ובבילויים.
כמה ימים לפני פרוץ החגים קמתי בוקר אחד בחדרי שבמלון חמשת הכוכבים המהודר, הבטתי בגבו החלק של איזה אלמוני שחום ושרירי שישן איתי באותו לילה והרגשתי שדי, אני לא יכול לשאת זאת יותר. עייפתי.
זיינתי וחגגתי וביליתי באותם שבועות יותר מאשר עשיתי אי פעם בימי חיי, וידעתי שאני לא יכול לעמוד בכך יותר. נתקפתי גועל ומיאוס רק מעצם הרעיון שאגע שוב באדם לא מוכר ושאניח לזרים לגעת בי ולחדור לגופי. לא רציתי יותר סמים, שתייה, מוזיקה רועשת וגופות צעירים או צעירים פחות שיסתחררו סביבי, יגעו בי ויניחו לי לגעת בהם.
יש גבול. הגעתי אליו ולא רציתי לחצות אותו. מיציתי עד תום את זמן ההוללות וההפקרות שלקחתי לעצמי וכעת רציתי להפסיק, לחזור הביתה, למצוא לי אהבה, מישהו שיהיה יקר ואהוב, מישהו כמו... כמו נתי.
כן, למרות הכל ואחרי הכל, שוכב לצידו של זר בחדר מלון שחללו הדחוס הריח מסיגריות ובירה הבנתי שכל אותו הזמן לא הפסקתי להתגעגע ולרצות את נתי. כל מה שעשיתי מהרגע שקראתי את המכתב הארור ההוא שלו היה ניסיון לא מוצלח לחנוק, למחוק ולהשתיק את הגעגועים שחשתי אליו.
היה לנו חשבון לא סגור ועד שלא אסגור אותו סופית ואדע לבטח שזה נגמר לא אוכל להמשיך הלאה.
הגעתי הביתה יום לפני ערב ראש השנה ולמראה המבוכה על פני הדיירים בדירה שלי ידעתי מיד שצדקתי - הקבלן לא גמר לשפץ את ביתם כפי שהבטיח.
"זה ייקח עוד חודש." גמגם הבעל במבוכה, "היו עיכובים ובעיות, אני ממש מצטער... אני מבין שאתה רוצה לחזור לדירה שלך, אבל..."
"אולי תוכל לגור קצת אצל החבר הנחמד שלך, הבחור השחום הזה, המתולתל שכל הזמן בא לראות מה נשמע, ותמיד שאל אם שמענו ממך?" הציעה אשתו והגישה לי מעטפה, "הנה, הוא השאיר לך מכתב."
הפעם המכתב היה בכתב יד, ונעים הרבה יותר לקריאה. נתי הביע תקווה שנהניתי מהטיול שלי, סיפר ששלומו טוב, שאימו מרגישה הרבה יותר טוב אחרי הניתוח, ושהוא גר כעת בקרוון שכור על שפת ימה של נהרייה - הוא תמיד אהב את הים - והשאיר מספר טלפון ומספר סלולרי, הוסיף גם את מספר הטלפון שלו בעבודה וביקש בכל לשון של בקשה שגם אם אני כועס עליו מאוד והמשכתי הלאה, ויש לי כבר חיים אחרים, שבכל זאת, אעשה עימו חסד ואצור קשר ברגע שאשוב הביתה.
יושב במטבח שלנו שעיצבנו יחד, מרפקי מונחים על השולחן שקנינו יחד אחרי יום מתיש של שוטטות בחנויות רהיטים, התקשרתי לנייד שלו.
הוא ענה מיד, כאילו ישב והביט במכשיר בציפייה שיצלצל.
שמעתי את נשימתו נחטפת בהתרגשות כששמע את קולי. "חזרת." אמר בחמימות ששטפה את גופי כמו מקלחת חמה ביום חורף קר.
"מה שלום רני?" שאל בקול חביב להפליא, הקול המזויף ששמר לאנשים שלא חיבב.
"חזר לתום שלו, הם עדיין בהולנד, ואל תנסה אפילו להגיד שאתה מצטער." הקדמתי לחסום את הבעת הצער המזויפת שלו.
הוא גיחך חרש, מעין גרגור חתולי מצחיק - קול שהיה מוכר לי היטב והעיד שהוא משועשע מהערתי. "אני לא מצטער." הודה בכנות.
"למה לא?" התנפלתי עליו.
"ככה, כי... ככה. יש לך איפה לגור?"
"אני יכול ללכת לגור אצל אחי."
"אל תדבר שטויות, אשתו לא סובלת אותך והילדים שלו ישגעו אותך. בוא אלי."
"השתגעת? מה פתאום? שכחת שאתה האקס שלי?"
"אז מה? יש אצלי מקום פנוי ו... בבקשה בוא."
"אבל נתי... תראה, אני לא בטוח ש..."
"אני בא לקחת אותך, חכה לי."
חצי שעה אחר-כך ישבתי לצידו במכונית שלו, מזוודותיי מאחור וידו הפנויה מונחת על ברכי.
"תנהג עם שתי ידיים נתי." פקדתי עליו והחזרתי את ידו אל ההגה.
הוא חייך והחזיר אותה אל ברכי.
"נתי!" נזפתי, למרות שאהבתי את מגעו, "תפסיק!"
בתגובה נתי סטה לדרך צדדית שהובילה למטע אבוקדו. ברגע שהיינו חבויים בין העצים הסתער עלי בחיבוקים ונשיקות.
לא הדפתי אותו מעלי, אבל ישבתי קפוא (זה עלה לי בבריאות), מניח לו להפגין אותות חיבה, שמחה וחרמנות בלי שום תגובה הולמת.
אחרי כמה דקות הוא קלט שאני אדיש והניח לי. ישבנו זה לצד זה, מביטים דרך החלון אל שורת עצי אבוקדו עטורי עלים כהים, ושתקנו.
"אז ככה זה." אמר נתי לבסוף בקול עייף, "הרסתי הכל, נכון?"
"אני מצטער נתי, אולי עדיף שתחזיר אותי לבית של אחי."
נתי לא היה שייך לסוג הבחורים שמוותרים בקלות. "לא. הצעתי לך לגור אצלי והתכוונתי לזה." הוא הניע את האוטו וחצי שעה אחר-כך כבר שכנתי לבטח בקרוון הקטן שלו שעמד בחצר וילה מפוארת שנבנתה ממש על שפת הים.
הים נשקף מחלון חדר השינה הקומפקטי בו שוכנתי, מזמין וקורץ לי. עטיתי על עצמי בגד ים ורצתי למים, כשיצאתי נתי המתין לי על החוף עם מגבת חוף ענקית.
הוא לבש בגד ים חדש שלא הכרתי ונראה מדהים.
ישבנו על החוף, אני רטוב ועטוף במגבת והוא שהעדיף לא להיכנס למים נשאר יבש, שחום ויפה עוד יותר מכפי שזכרתי אותו.
אין לי מושג איך הצלחתי לא להתנפל עליו, אולי כי ידעתי שפה, במקום ובזמן הזה, אנחנו קובעים את המשך דרכנו בעתיד, ועל פי התנהגותי והתנהגותו יקבע אם הוא ימשיך להיות האקס שלי מהגיהינום או שנחזור להיות זוג אוהב.
לכן נשכתי שפתים, הזכרתי לעצמי שאם זיעה חוסכת דם, התאפקות חוסכת דמעות והתאפקתי.
צפינו בשקיעה ורודה זהובה ששטפה את עורו השחום בזוהר נפלא ובמקום לבצע בו את זממי העדפתי לדבר על חוויותיי על חופי ספרד שטופי השמש והזימה, ולהלל את יופיים וקלות דעתם של התיירים שמגיעים לשם מכל רחבי אירופה כדי לפרוק מטעני חרמנות שאגרו כל החורף.
נתי הקשיב בשתיקה רועמת, ופניו הלכו וקדרו ככל שהפלגתי בתיאור מעללי שחלקם - אני מודה - היו מצוצים מהאצבע.
"די!" צעק לבסוף כשהתחלתי לספר לו על סאונה אחת סודית ש... (מעולם לא הייתי בה אבל שמעתי מחבר ששמע מחבר ש...) "מספיק כבר עם זה בני, לא רוצה לשמוע יותר. ורק שתדע לך שמרגע שנפרדנו ועד עכשיו לא נגעתי באף אחד, שלושה חודשים לא הייתי עם אף גבר או אישה. כל הזמן רק התגעגעתי אליך וחשבתי עליך ו..."
"נפרדנו?" צעקתי עליו, "נפרדנו? אתה זרקת אותי! ואפילו לא היה לך אומץ לעשות את זה כמו גבר, להסתכל לי בעיניים כשאתה זורק אותי, ברחת כמו גנב, אז אל תגיד לי נפרדנו."
הוא הביט בי במבט טראגי, עיניו הכהות נראו ענקיות ועצובות להפליא, ולחרדתי הרבה החלו דמעות לזלוג מהן.
"סליחה בני." לחש, "אני מבקש שתסלח לי, טעיתי, נכנעתי ללחץ שלהם. אני לא אעשה את זה יותר, בבקשה, בוא נחזור, אני מתחנן לפניך, בבקשה."
כל תכניותיי להאריך את סבלו, לענות אותו לפחות עוד שבוע כדי שיטעם מעט מטעמו של הסבל שידעתי עם עזיבתו התפוגגו למראה בכיו.
ברגע שראיתי כמה הוא אומלל נמוג כל כעסי, פרשתי אליו את זרועותיי והוא התכנס לתוכן, מתייפח ורועד, והניח לי להוביל אותו למיטה.
"באמת לא היית עם אף אחד אחר?" שאלתי אחר-כך, כששכבנו חבוקים במיטה, שבעים ומאושרים עד בלי די.
"טוב, אז האמת היא שהרופא של אימא היה נורא מתוק ו..."
"נתי!" צרחתי עליו ומעכתי אותו תחתי.
"מה אתה חושב, שאתה תספר לי על סאונות זיונים בברצלונה ואני אשתוק לך?" החזיר לי נתי מנה אחת אפיים וצבט את ישבני, "וחכה, עוד לא סיפרתי לך על האח החמוד הזה שלקח אותי לחדר הכביסה לעזור לו עם הסדינים ו..."
"טיפש אחד," חסמתי את פיו בנשיקה, "טיפש חמוד שכמוך, חכה, אני כבר אלמד אותך לקח."
"בוא, תלמד אותי לקח." חייך אלי נתי ומשך אותי אליו, "אני מחכה לזה כבר המון זמן."
אז זהו, תגידו שאני חסר עמוד שדרה, שאין לי אופי, תשאלו איך יכול להיות שבאותו יום שבו נפגשנו נפלתי חזרה לזרועותיו של האקס שלי מהגיהינום שזרק אותי בצורה כל-כך מבישה?
מצטער לא יכולתי אחרת. אם הייתם במקומי הייתם עושים בדיוק אותו הדבר.

אפילוג
אחרי החגים הדירה שלנו התפנתה ואנחנו חזרנו לגור בה יחד כמו קודם. אני עדיין עובד באותה עבודה וממשיך להיות בארון כשזה נוגע לקולגים שלי, ונתי ממשיך לפלרטט עם העובדות הצעירות במקום העבודה שלו ועדיין רץ לבית הוריו כל פעם שאימא שלו נאנחת ומתלוננת.
רני עדיין חי עם תום בהולנד, נהנה לספוג ממנו גערות ואילו אחמט בטח ממשיך לזיין בחורים צעירים ויפים ולשלוח כסף למשפחתו בטורקיה מהמשכורת שהוא מקבל מאבא של רני שממשיך להיות משוכנע שמי שיודע לטפס על גגות ולהניח רעפים לא יכול להיות הומו.
זהו, זה סוף הסיפור שמספר איך אהבנו ונפרדנו, ניסינו לחיות אחד בלי השני והיינו אומללים, סבלנו לחוד, אבל גם למדנו דבר אחד או שתיים על עצמנו, ואיך בסוף חזרנו לחיות יחד והפסקנו לסבול. וכן, אנחנו עדיין רבים מריבות מטורפות שמסתיימות בסקס פיוס נהדר.

ואני נהניתי מכל מילה

Efrati​(שולטת) • 4 במרץ 2011

ו.................
מהאפשרות....

ialda​(נשלטת) • 4 במרץ 2011

את כותבת כל כך כל כך יפה!!!