יהלום נא |
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
חוצפה
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
יהלום נא • 4 באפר׳ 2011
הוא קורא לי לבוא אחריו. התיק עם הציוד על הגב, אני משתרכת אחריו, מפלסים דרך בין כל האנשים ברחבה ומגיעים אל הצלב.
מהרגע בו קרא לי לבוא אחריו אני מתחילה להתנתק מהסביבה. מהמציאות. גולשת ברכות לעולם שכולו שלי, ושלו. נעמדים אצל הצלב. דמות מסוימת ניגשת אלי, נעמדת לצידי. אולי החלפנו כמה מילים פעם. אבל היא לא מה שהייתי מכנה חברה, או קרובה אלי. הנוכחות שלה פוגמת בניתוק שלי. אני בוהה בה והיא אומרת שהיא באה לתת חיבוק, והולכת כלאומת שבאה. בלי לחבק. טוב שכך. אדוני מסובב אותי אל הצלב, גבי אליו. מצליף בי בעצמה הולכת ומתגברת. מנתק אותי מהעולם ומחבר אותי לעצמי. אל גופי. אל תוכי. מצחיק, הגוף הזה שלי. כמה כוח נדרש כדי לחבר אותי אליו. איזו הצפה תחושתית נדרשת בכדי שאוכל להנות בו. אני מתחילה לרחף, להינתק מהקרקע. הכאב זורם בי, ואנו הופכים לאחד. הכאב ואני. אני והכאב. ובתוך כל זה, בתוך הרקמה השברירית של הספייס הראשוני, דמות נעמדת מול פרצופי. אני קולטת שזו היא, ההיא ממקודם. באחת הכל מתפוגג. אני יורדת אל הרצפה, מן סימן מוסכם שלנו לעצור לרגע. מבקשת ממנו שיעיף אותה ממני. במילים אלו ממש. היא הולכת, אני נעמדת, הוא ממשיך. זה קשה לי יותר עכשיו. הגוף כבר ספג די הרבה וכל הצלפה קורעת. אבל הניתוק, שגם מאפשר לי לספוג כאב עצום יותר, אבד. יקח זמן לחזור למקום הזה. אני מרגישה את הגוף שלי מתפתל על הצלב. אני לא קשורה אליו, לא פיזית לפחות. כשהוא מתקרב אני מבקשת להיות. יודעת כמה זה יעזור לי למצוא שוב את אותו הניתוק. אבל התפס של האזיקים שלנו לא מתאים לטבעות הרחבות שעל הצלב, והם חוזרים אל התיק. אני נאחזת בצלב חזק יותר. נושמת. סופגת. אט אט מחליקה חזרה למקום הזה, לשקט שלפני הסערה. ופתאום, לא יכולה לנשום. זאת אומרת, משהו חונק אותי, וזה לא אדוני. אני כמו מתעוררת ומגלה שמול הפרצוף שלי תחובה סיגריה. יד, אוחזת סיגריה (וגם כוס מים) נתחבת לי מול הפרצוף. בלי לחשוב הרבה דוחפת אותה ממני, בשאט נפש אדירה. זו שוב היא. ההיא. אחרי שהיא יוצאת לי מהפריים אני כבר לא מצליחה לחזור חזרה לשם. כמה שהכאב היה עצמתי אחרי זה, כמה שזה נמשך המון זמן, כמה שזה הגיע כל הזמן כמעט כמעט, זה כבר לא חזר. הישבן שלי, ורוב האזור שסביבו, צבעוני ומנוקד. בימים שאחרי קשה לי (קצת, באמת שרק קצת) לשבת על משטחים קשיחים. הכאב הכרוך בהפשלת המכנס בכל פעם שאני הולכת להתפנות מזכיר לי את הערב ההוא על הצלב, את כל מה שהצטבר בי, נבנה והתעצם, ולא נפרק. אני יודעת, סשן פומבי הוא לא נחלת הפרט. אני מבינה שיש בפומביות גם את החסרונות שלה. אבל - וזה באמת חתיכת אבל גדול - גם בסשן פומבי יש גבול. עובדה היא שאף אחד אחר לא מעז לדחוף את עצמו בפרצוף שלנו (לפחות לא בזה שלי) לפני, ובטח שלא אחרי. אין שום סיבה להתערב ולהפריע (אלא אם יש חשש לשלומו של הנשלט, כמובן). אין שום זכות לאף אחד אחר להגיש לי שתייה, חוץ ממנו. אם הוא החליט שזו נקודה להפסקת מים, אשתה. ואם לא, אמתין עד שתגיע נקודה כזו או אבקש בעצמי. אם יש לך מה לומר/לשאול/להציע - מי שעל הצלב הוא לא הכתובת לכל אלה. מרגיז אותי חוסר הכבוד הזה. חוסר הכבוד למרחב הפרטי של האחר, גם אם הוא בתוך "פומביות". ומעניין אותי, גם, איך היא היתה מגיבה אילו כך היה נעשה לה, או לשלה? |
|
digi's foxy |
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
עצוב
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
digi's foxy • 4 באפר׳ 2011
זה עצוב
שבמקום שאנשים יהנו ויכבדו את הכבוד שחולקים להם כשעושים למולם סשן הם פוגעים והורסים את החוויה זה עצוב שחברים של אותם מסשנים צריכים לעמוד ולשמור במקום לחלוק חוויה מיוחדת עם אנשים יקרים להם |
|
I'm God |
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
?
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
I'm God • 4 באפר׳ 2011
איפה ש' היה בכל הסיפור הזה ?????
|
|
MasterKey(שולט) |
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
Re: ?
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
MasterKey(שולט) • 4 באפר׳ 2011
קאלי כתב/ה: איפה ש' היה בכל הסיפור הזה ?????
אולי בדומספייס? |
|
בלוסום(לא בעסק) |
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
כמה דברים בנושא:
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
בלוסום(לא בעסק) • 4 באפר׳ 2011
את צודקת, יהלום. אמנם הסשן פומבי, אבל גם לזה יש גבולות. עובדה - כמעט כל האנשים שאני מכירה מכבדים ומתרחקים, ובטח ובטח שלא דוחפים ידיים וכופים את עצמם על המסתשנים בלי שום התחשבות ולו אפסית לכמה הם מפריעים.
לגבי סיגריות, זה קטע מסריח בעליל, אבל במועדונים כולם מעשנים בכל מקום - זו רעה חולה ואי אפשר לבטל את זה. אולי זה נכנס תחת הסעיף שאותה דמות היתה חסרת רגישות טוטאלית ובמקום לתת מקום וספייס רק התקרבה כל הזמן. גם אני חוויתי משהו דומה במסיבה שהיתי בה, היתי בחדר אחורי על המיטה עם בן זוג, וידיים נשלחו כאילו אני רכוש ציבורי! איכסה! אי אפשר לשים די אמים בכל מקום - צריך לכבד זה את זה, ולהבין שאי אפשר לדחוף ולכפות את עצמך לכל סיטואציה שבא לך. לדעתי אנשים כאלה צריכים לקבל על תנאי - אם לא ישתתפו באיזושהי פעילות הכשרה והסברה לכללים בסיסיים בבדס"מ - לא יוכלו להשתתף במסיבות. אני מניחה שקשה לאכוף את זה או לא נעים, אבל הכרחי. |
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי} |
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
יולי Yuli(לא בעסק){טדי} • 4 באפר׳ 2011
יודעת *בדיוק* איך את מרגישה וכועסת איתך.
אין לגיטימציה להתנהג ככה, וכל מי שיאמר לך אחרת (ויהיה, משום מה) אינו אלא טועה. יש הרבה דברים שאנחנו עושים במרחב הפומבי, אפילו דבר כמו ללכת ברחוב וגם בחלל המשותף יש דבר שנקרא מרחב אישי, שלא חודרים אליו. דרך ארץ בסיסית. ועל אחת כמה וכמה יש לכבד מרחב אישי של אדם שנמצא בתוך איזו חוויה. מקווה שתתגברי במהרה על הטעם הרע. |
|
L איה |
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
בפרץ הזדהות שכזה...
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
L איה • 4 באפר׳ 2011
בסד"ו
מדוע לא הבהרת לה בעצמך שעליה להניח לך בפעם השניה? אני מבינה שאת נשלטת, אבל ראשית -את בת אדם שעליה לעמוד על צרכיה ועל מרחב ההתנהלות שלה בעצמה. די היה לי באירעים מן הסוג הזה, ועל כן קיבלתי החלטה. בפעם האחרונה שמישהו ניסה לשבש לי הופעה זה נראה כך: הוא רכן על קדמת הבמה צרח ללא הפסקה ודחף את זוגתו אל הבמה, כאשר אני תלויה מרגלי האחת אל המנוף. זה הרתיח אותי ברמות שקשה לתאר. (טוב, אולי את דווקא תיארת את זה לא רע...) שאגתי:"בוא לכאן חזרזיר, אתה חזיר על תשומת לב?" מחמצי הפסיק את הסשן ומיהר להעביר לי את המיקרופון, הפנתי איליו את המיקרופון והכרחתי אותו לחרחר כחזיר להנאת/חלחלת הנוכחים. רדיתי בו על נחירותיו העלובות,והוספתי:"כך יעשה לאיש שדוחף את האף", תחבתי את אצבעי לאפו,והוריתי לו לחרחר יותר בחן. עד שלא הייתי מרוצה הקהל הקשיב לנחירותיו. רק לאחר שניתרצתי מן ההשפלה הפומבית שלו, ביקשתי מהקהל למחוא כף לחזיר תשומת הלב. לאחר נחירת ההדרן, הסשן המשיך ללא כל הפרעה. ממליצה לך בחום לאמץ תגובה מידית וברורה, לכל קרציית סשנים שעלולה להידבק. רק בתענוגות, ליבנת נ.ב נקמתי לא נסתיימה בזאת, ראי ערך 'קציצות חזיר' באלבומים. |
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי} |
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
יולי Yuli(לא בעסק){טדי} • 4 באפר׳ 2011
ליבנת, אני לגמרי בעד כל מה שאמרת, אבל אני מאד מבינה את יהלום, גם לי היה פעם קטע כזה והתחושה שלי הייתה מאד דומה. אם זה היה קורה בזמן שאני בהופעה על הבמה, שזה זמן שאני בפוקוס מלא ובשליטה מלאה על עצמי, אני מניחה שלא היה לי קשה להגיב מיד, אבל עשו לי קטע כזה דווקא בזמן שהרשיתי לעצמי להתרפות ולתת לערפול המחשבות הנעים הזה לאפוף אותי, זה מצב תודעה מאד מסויים שבו זמן התגובה שלי איטי בהרבה מהרגיל, עיקר הרוגז הוא על כך שפלשו לי לבועה שבדיוק התענגתי עליה והתחושה המיידית היא של דרופ. כשאני במודע נכנסת למצב של חולשה, אז מה לעשות, בזמן הזה אני חלשה וקשה לי מיד להתאפס ולתקוף חזרה.
להיות נשלטת לא אומר להיות כל הזמן חסרת אונים, אבל יש סשנים מאד מסויימים שמביאים אותי בדיוק למקום הזה של ההישלטות התודעתית ומתוך התודעה הזו לכי תשלפי תגובה מהירה. חוץ מזה, בלי קשר למה שאני יכולה, זה פשוט מרגיז שמתנהגים ככה. זו באמת חוצפה. |
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי} |
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
Re: בפרץ הזדהות שכזה...
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
יולי Yuli(לא בעסק){טדי} • 4 באפר׳ 2011
ליבנת כתב/ה: בסד"ו
מדוע לא הבהרת לה בעצמך שעליה להניח לך בפעם השניה? אני מבינה שאת נשלטת, אבל ראשית -את בת אדם שעליה לעמוד על צרכיה ועל מרחב ההתנהלות שלה בעצמה. די היה לי באירעים מן הסוג הזה, ועל כן קיבלתי החלטה. בפעם האחרונה שמישהו ניסה לשבש לי הופעה זה נראה כך: הוא רכן על קדמת הבמה צרח ללא הפסקה ודחף את זוגתו אל הבמה, כאשר אני תלויה מרגלי האחת אל המנוף. זה הרתיח אותי ברמות שקשה לתאר. (טוב, אולי את דווקא תיארת את זה לא רע...) שאגתי:"בוא לכאן חזרזיר, אתה חזיר על תשומת לב?" מחמצי הפסיק את הסשן ומיהר להעביר לי את המיקרופון, הפנתי איליו את המיקרופון והכרחתי אותו לחרחר כחזיר להנאת/חלחלת הנוכחים. רדיתי בו על נחירותיו העלובות,והוספתי:"כך יעשה לאיש שדוחף את האף", תחבתי את אצבעי לאפו,והוריתי לו לחרחר יותר בחן. עד שלא הייתי מרוצה הקהל הקשיב לנחירותיו. רק לאחר שניתרצתי מן ההשפלה הפומבית שלו, ביקשתי מהקהל למחוא כף לחזיר תשומת הלב. לאחר נחירת ההדרן, הסשן המשיך ללא כל הפרעה. ממליצה לך בחום לאמץ תגובה מידית וברורה, לכל קרציית סשנים שעלולה להידבק. רק בתענוגות, ליבנת נ.ב נקמתי לא נסתיימה בזאת, ראי ערך 'קציצות חזיר' באלבומים. בסוף אני אתחיל לבוא למסיבות רק בשביל לראות הופעה שלכם |
|
נוריתE |
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
Re: ?זאת גם השלאה שלי
לפני 13 שנים •
4 באפר׳ 2011
נוריתE • 4 באפר׳ 2011
MasterKey כתב/ה: קאלי כתב/ה: איפה ש' היה בכל הסיפור הזה ?????
אולי בדומספייס? האחריות היא עליו,להשגיח. היה לי כזה קטע,לפני הרבה שנים עוד בדאנג'ן ,שאחד השאיר אותי קשורה לצלב, והלך (!)לשתות משהו(לא-לא גדול) ומשיהי נדחפה לי אל מול הפרצוף,קרוב מידי ממה שבכלל מקובל אם בכלל אפילו בסשן פומבי אז קודם כל "נבחתי"עליה,שתעוף לי מהפנים ואז כשהוא חזר,הסברתי לו,בעודי קשורה,שלא עזובים אישה לבד על הצלב.,בשום מצב ומשום סיבה וביקשתי ממנו גם שילך להסביר לה שלא מתקרבים בצורה כזאת,כי ההיא,מעבר ללגשת אלי גם היה לה מה להגיד לי על ה"הופעה" שלי ,שזה כבר היה מוגזם ברמות ומעבר לזה,אחרי שהירדתי ממנו,אמרתי גם לעמוס שיעיר לה ואז בבית העלתי את זה בפורום (לא באתר הזה דווקא) רק בכדי להוציא אותה,החוצה.ונתתי מספיק רמזים שיבינו בדיוק מי היא בלי לחשוף שם,כדי לבייש אותה. מיותר לאמר,שההיא לא התקרבה לפאראמטר שלי מאז. אנשים צריכים לדעת,לתת כבוד.ואם לא,אז צריך ללמד אותם. |
|