התמסרות

התמסרות

בכוח המוח​(שולטת) • 26 באפר׳ 2011

עכשיו הוא יושב וחושב. חושב ומשחזר. מצבים ושיחות. עכשיו כשהוא לא לגמרי בטוח אם היה יכול לעמוד בה או לא. הוא יודע שבאותו זמן כבר לא יכול היה לעמוד בכך. עד לאן אפשר ללכת, לאיזה עומק ניתן להכנס. ובשביל מה. אבל האובדן שלה מילא את ישותו בריקנות גדולה, עד כמה שריקנות היא מילוי.

הוא זכר את המילים ההן שלה כשהוא דיבר על כך שהם ישארו יחד לנצח. המילים שלה עוד הדהדו:
"בוא אני אספר לך את האמת. בוא נתחיל מהסוף. יום אחד אני לא אהיה כאן יותר. מי יודע מהי הסיבה. סיבות הן חשובות מאוד, אני לא אומרת, אבל הן לא משנות את העובדות. העובדה היא שיום אחד אני לא אהיה כאן יותר. אתה יכול להרגיש אותה, ללקק את העובדה הזו, לערסל אותה אליך. אפילו לנסות לפגום בה, לצלק אותה. זה לא באמת ישנה אותה. יום יבוא ולא אהיה כאן יותר. יש לך את עכשיו, יש לך את עכשיו איתי, כל מיני סוגים של עכשיו איתי. אף אחד מאיתנו לא מקבל הכל לכל הזמן. אתה מבין? תגיד לי שאתה מבין"

***

במקרה היא מצאה אותו. מצאה ומייד זיהתה. אולי זה כמו לזהות ילד מגן הילדים שהיית בו. כלום לא דומה שם באמת, ובכל זאת, התחושה המכה בך, הריח המוכר הנהדף אל נחיריך הרגשיים, מבט העיניים שלרגע מצביע על אותה הנפש שהכרת אי אז. ובכן, היא מייד זיהתה אותו.

בפעם הראשונה הם הלכו לשתות יין יחד, היא לא חדלה לספר סיפורים, מעצבת בהינף יד תפאורה ובהינף קול את הדמות עליה סיפרה. הוא ישב, הקשיב וחשב לעצמו, אולי בעזרת היין ששטף את דמו, שאפשר לשזור שרשרת של אלפי חיוכים ממנה, ולא יהיה בו אחד הדומה למשנהו.

הוא ליווה אותה הביתה. משהו במקצב הליכתה או בריח שלה עשו אותו מאושר, והוא לא התעמק בסיבה באופן מיוחד, כי הוא כבר ידע שכשנוגע בך האושר זה נגיעות קצובות כל כך שחבל לבזבז את זה על מחשבות.

כשהם הגיעו היא הסתובבה אליו ונעצה בו עיניים נוצצות, היד שלה החליקה על זרועו כשהיא אמרה: "אתה שמח שמצאתי אותך, נכון?" והוא הנהן, כי זה לא היה משפט צפוי כל כך, אבל מאוד מדויק. הוא שמח שהיא מצאה אותו, והוא גם שמח שהריח שלה היה נעים ועם זאת כמעט מוכר, כשהוא הניח את הפנים שלו בשקע הצואר שלה, והיא ליטפה את הלחי שלו כאילו שהיא עושה את התנועה הזו כל יום.

היא היתה נשמה חופשיה. ישר ראו את זה כשהם עלו לדירה שלה, עם כל האבנים והאנרגיות, וההתחברות ליקום. לא היה אכפת לו, בעיקר כשהזין שלו מילא את תפקיד היקום חלק מהזמן, ובחלק האחר היקום גמל לה טובה בדמות ליקוקים. ליקוקים רחבים ורטובים, ממש כמו שהראתה לו. ליקוקים רטובים ונהמות. היא השמיעה לו את הנהמות וביקשה שיחזור אחריה. הוא כבר הבין שהיא קצת מטורפת, אבל זה לא באמת היה אכפת לו כשהוא נהם אל בין ירכיה את הליקוקים הרחבים והרטובים שלו, והיא נרדמה ככה מחייכת.

לא היה שם רגע דל, והטירוף שלה רק הלך והידק את האחיזה שלו בצואר שלו. הפעם הוא עמד מבוייש מולה כשהיא מנענעת בראשה. לא, לא ככה. ככה היא יכולה לקבל מכולם. הוא לא כולם. היא רוצה שיבקש, שיתחנן אליה. לא ככה, להתחנן, להתחנן ממש. והוא עמד שם חסר אונים, מתבונן בירכיה שדוק עדין של זיעה עוטה אותן, אצבעותיה נעות בין ירכיה במקצב קבוע כשהוא מתחנן אליה ומבקש לחפון את פניו בין ירכיה וללקק אותה בנהמות שידע כבר לנהום טוב כל כך. היא התרוממה לרגע, קרבה את פניו אליה, התבוננה בהן בריכוז לשניה, והנחיתה לו סטירה.

הוא נשלח לישון בסלון, ואיכשהו מתוך חלקיקי האושר בקע איזה עצב גדול, שהוא לא הבין עד סופו. הוא שוב אמר לעצמו שהיא מטורפת, כשהוא שמע מהחדר את הייללות הכל כך מוכרות לו, כאשר היא הביאה את עצמה לידי גמירה. הוא חשב לרגע מדוע הוא מסכים לזה, אבל החליט שזה מסוג השאלות שכדאי לענות עליהן כשאתה במצב שפוי קצת יותר, ועם זין עומד פחות. הוא החליק את ידו על הזין המתפוצץ שלו, מנסה להבין איך זה קורה שדווקא עכשיו, ואם זה אומר שהוא מטורף לא פחות.

עכשיו הוא כבר למד הרבה כל כך: לנהום וללקק ולהתחנן. לפעמים היא ביקשה ממנו לא לזוז. לא לזוז ולא להרגיש, כי היא רוצה להתרכז רק בעצמה. גם את זה למד יפה. הוא היה עוצם את עיניו ונושם נשימות קצובות ככל יכולתו, כשהיא עולה ויורדת על הזין בדחיקות הקצובות שלה, מניעה את האגן פנימה לתוכו, עד שלפעמים היה מדמיין שלא בזין שלו הוא מזיין אותה, אלא בשלה היא מזיינת אותו. הוא היה מגרש במהירה את המחשבה הזו, כי באחת הפעמים הוא גמר רק מהריגוש המוזר שתקף אותו לרגע, והיא שוב שלחה אותו ליומיים בסלון.

אבל הנה אתם חסרים חלקים. הנה אותו ערב שחזר מדוכא כולו אחרי ש"דברים לא הסתדרו". הוא לא תמיד סיפר לה על מנת שלא להעציב אותה, אבל היא תמיד הרגישה. היא סימנה לו לבוא אליה, והפעם בלי מילים הצמידה אותו אל חזה, ובעודה מנענעת אותו ניעות קצובות, שפתיו יונקות אותה, דמעו עיניו לרגע, אולי מגודל המחווה, או אולי כי עבר עליו יום לא פשוט. מכל מקום הוא כבר למד לא לחפש סיבות, ואושר מהול בכאב דק ועדין מילא אותו, אושר אשר לא נפסק כל עוד המשיך לינוק אותו ממנה.

ואחר כך גם זה - בעיניים נוצצות היא סיפרה לו עליו. גבר חדש. אחר. מקסים כל כך. כף רגלה דשה חסרת סבלנות בין שפתיו, והוא הבין שהוא פשוט הפסיק. לשונו שוב נלפפה סביב הבוהן הגדולה ומשהו כהה וכבד עלה מבטנו אל עבר צלעותיו ואיים ללפוף את ליבו. היא משכה את רגלה ממנו והתבוננה בו: "זה בסדר, נכון? אתה לא יכול להיות הכל, אתה יודע" הוא הנהן. הוא לא יכול להיות הכל. הוא יודע. היא התבוננה בו שוב: "אני אוהבת אותך, וזה לא קשור לזה שאתה לא יכול להיות הכל. אני אוהבת אותך. אני פשוט רוצה הכל, לפעמים. לא תמיד. אבל עכשיו אני רוצה. וזה בסדר. נכון שזה בסדר?" הוא התבונן בה. דווקא עכשיו היא היתה יפה כל כך עד שהוא דימה שהיופי שלה הוא שמכאיב לו. היא מטורפת, אבל הוא כבר ידע את זה ממש מההתחלה: "כן.. אני חושב שזה בסדר." היא חייכה אליו, שולחת אותו למלא אמבט בעבורה, ולהכין את חדר השינה. הוא קם, מלטף אל ליבו את הכאב שמתקתקות קלה נשזרה בו. הוא כבר זכר לא לחפש סיבות לתחושות שלו. לא כאן. הוא נשם נשימה עמוקה, סגר את הברז, והלך להכין את חדר השינה.

הדורבנים​(נשלט) • 26 באפר׳ 2011

זה מאוד מאוד יפה.
זה אפילו קצת העציב אותי בהתחלה. כי פתאום הרגשתי שכתבת את סיפור חיי כולל פרטים. תחושת של "מה, כל הזוגות המאוהבים הם אותו הדבר? היא חושבת אותו דבר, הוא מפסיק לחשוב באותה צורה. מה, אין שום דבר מיוחד במה שעברתי? אז מה זה שווה?"

אבל כשהמשכתי לקרוא זה נפתר, אז נרגעתי מזה קצת

בכוח המוח​(שולטת) • 26 באפר׳ 2011

תודה פוג. }{

מסקרן אותי, אתה כמובן לא חייב, אבל במה זה דומה לסיפור שלך?

פוג ספר לה בבקשה

Aציבעוני​(אחר) • 26 באפר׳ 2011

למה הסיפור יש קווים מקבילים לשלך

ביג לייק

SWAY • 26 באפר׳ 2011

אני מודה לך ואם הייתי יכול הייתי גם משתחווה לך על הסיפור הקצר המצויין הזה,
אהבתי מאוד

SWAY

בסופו של דבר....

abir • 28 באפר׳ 2011

בסופו של דבר ....הוא לא יכול הכל ואילו לא אין ככל הנראה כלום

איזה יופי

TomToy​(נשלט) • 28 באפר׳ 2011

כל הכבוד על כושר הכתיבה והרגישות ישר כוח אביר

פשוט

אתנה • 28 באפר׳ 2011

נהדר

קסם הוניל

ראובן • 28 באפר׳ 2011

בכוח המוח,

תודה שהזכרת לנו את קסם הוניל.
לשוטט, לחפש את ריח הבדידות, לצוד, להדיח ולשעבד -
להמם את הטרף עם הרעל המתוק, המשכר והממכר.

את כותבת את חוסר האונים הגברי יפה, יפה מאוד אפילו,
אבל עדיין סיפורך מוסרי מדי. התביישי לך. נסי שוב.

R

Re: קסם הוניל

בכוח המוח​(שולטת) • 28 באפר׳ 2011

ראובן (:
אל תגלה לי, אני יודעת לבד - זו המחמאה הדיכוטומית, נכון?

ולמי שלא מזהה להלן הציטוט המלא -

"נ.ב
אני זוכר שאתם עבדים חסרי עמוד שידרה, אבל לנועזים ממש מביניכם, אציע את הגירסה המלאה - המחמאה הדיכוטומית - כלומר מחמאה שבה מקופל עלבון. זה סוג המחמאות שגורם להינע הרגשי החזק ביותר אצל נשים, והרי נשים זקוקות להינע רגשי כמו אוויר לנשימה: ''סליחה שאני אומר את זה, אבל לרגליים נהדרות כאלה מגיעות נעליים הרבה יותר מחמיאות''.