פעולות תגמול לאורך ציר כיסופים

פעולות תגמול לאורך ציר כיסופים

הפולניה​(אחרת) • 12 במאי 2011

1. קרוסלה וחביתה
זה לא שהוא יפה. בכלל לא. היו לי יפים ממנו, וחטובים ממנו, ובטח שנחמדים, מבינים, רגישים, ספונטניים ובעלי חוש הומור יותר ממנו.
אני יושב מולו בגינה הקטנה שלנו. הוא שקוע בעיתון, מהמהם לעצמו, מרים מדי פעם את עיניו אלי ומקריא לי קטע מהמאמר שלו, לא אכפת לו שאני קורא מאמר אחר. מבחינתו הוא קודם לכל, ועלי להפסיק את כל עיסוקי למענו.
הוא אגואיסט כזה, חושב שכל עולמי סובב סביבו.
לפני כמה ימים הוא חזר הביתה מהסופר ואני לא שמתי לב. הבעת פניו כשנוכח בכך הייתה ראויה למכחולו של אמן – עלבון, תדהמה וסלידה מהתנהגותי, מעורבים בהבעת גינוי ההולמת היטב את פניו הרחבים והבהירים.
עיניו חומות ירקרקות, מצטמצמות מעל דפי העיתון. יש לו משקפים, אבל הוא לא חובש אותן בשעות היום, רק בלילה. קצת גנדרן החבר הזה שלי, ובכל זאת, למרות כל המגרעות שלו, אני איתו כבר עשרים שנה. סובל את הכל ולא עוזב.
למה? אהבה כנראה.
"המזל שלך זה שאני אוהב אותך." הוא אומר לי כל פעם אחרי מריבה, וסוחף אותי לחיבוק.
"למה אתה אוהב אותי?" אני מתפנק, אבל הוא צוחק, לא עונה לי.
הוא לא בנוי לשיחות נפש. אף פעם לא מתנצל, לא מחרטט, לא עושה שיחות סיכום. כזה הוא - חי בפול גז - הולך ישר קדימה, לא מסתכל לאחור. לא מתלבט ולא מהסס.
הוא תמיד הוא וזהו!
ככה הוא היה מהרגע הראשון שפגשתי אותו. תמיד הוא היה כזה גבר, ורק אני, מבולבל נסחב, מתלבט, מהסס, רואה את כל הצדדים של המטבע ולא יודע לאיזה כיוון לפנות.
נפגשנו במילואים. בט"ש ברצועת עזה. אני הגעתי מחיל הנדסה והוא מהשריון.
שירתנו יחד בגדוד מילואים של גולני שעשה פטרולים לאורך ציר כיסופים עוד בתקופה הטובה ההיא, בתחילת שנות השמונים - לפני לבנון, לפני האינתיפדה הראשונה, כשעוד היית צריך ללחוץ על פרטנר מזדמן שישים קונדום, וכשתשובה חיובית הייתה גזר דין מוות.
אחר-כך כבר המציאו את הקוקטייל וכולם כבר הפנימו שקונדום הוא הכרחי, וקלטו ששרון שיקר בקשר ל40 הק"מ ההם, ואז היו סברה ושתילה, ובגין מת, וסקאדים נפלו על רמת גן, ואחר-כך רצחו את רבין, ופתאום התחלף לו המילניום, ומפה לשם עשרים שנה עברו.
האופנות התחלפו, יש מצעד גאווה ואתר אינטרנט להומואים, וילדים שאז עשו פיפי בחיתול מתחילים היום לדאוג בקשר לקמטים, קרחת, כרס, ומחפשים זוגיות יציבה.
העולם דוהר קדימה, הכל משתנה, ורק אני והוא עדיין ביחד. אני מסתכל עליו וחושב על ציר הכיסופים הזה שהוא מחביא בתוך מכנס הטרינינג המהוה שנקנה בזמן מלחמת המפרץ ועבר מאז הרבה כביסות.
הוא תופס את המבט שלי ומחייך. מקפל את העיתון ומשליך אותו על כיסא סמוך. העיתון נופל על הרצפה, אבל למי אכפת?
הוא תופס אותי בחולצה ומושך אותי אחריו ואני הולך, אני תמיד הולך אחריו, מתפעל מהבטחון העצמי שלו, מההחלטיות הזו, מהנחישות בה הוא חותך את האויר לכיוון שהחליט עליו בלי להסס, בלי להביט ימינה או שמאלה, מתקדם ישר למטרה, חסר פשרות כמו קליע שנורה מאקדח.
הוא מטיל אותי על המיטה ונשכב עלי. "מה עובר עליך בזמן האחרון?" הוא נוהם, משפשף את זיפי זקנו האדמוניים בפני.
"איי! זה כואב! די כבר, קיפוד!" אני מוחה.
"לך תנעל את הדלת." הוא נוהם תשובה. זו הגרסא שלו למשחק מקדים.
"ככה ישר, תנעל את הדלת?" אני מתעצבן, "מה עם נשיקה? מה עם מילה טובה? איפה החיבוק?"
"קודם תנעל." הוא מגחך, "ואז תבוא להרוויח את כל הדברים האלו."
אני נועל וחוזר אליו, נפטר בדרך ממכנסי.
הוא מושך אותי אליו, מעביר לשון לחה על צלעותי. "אתה שוב מאבד משקל." הוא רוטן, "אני לא אוהב אותך ככה, מה קורה אתך? שוב נדלקת על איזה כוסון? קדימה, תעיף את הסמרטוט."
הוא מתכוון לגופיה שעדיין נותרה על גופי. אני מעיף אותה ונשכב על בטני, מפנה אליו את התחת שלי, מניח לו למרוח על החור שלי קרם ולהדחף לתוכו.
הוא משעין את ידיו על כתפי ודוהר לתוכי, צובט בכוח את בשרי, גונח ונאנח וגומר מהר מדי.
אני לא מספיק לגמור ונאנח באכזבה. מתאפק לא להגיד כלום, כי מה זה יעזור? אני לא רוצה לעצבן אותו. בפעם הקודמת שאמרתי משהו הוא ייבש אותי חודש שלם וכשהלכתי לחפש השלמות מחוץ לבית... אל תשאלו איזה בלגן זה עשה.
"אתה אשם רוני." הוא אומר, ומתגלגל מעלי, "ייבשת אותי כל השבוע. למה ציפית?"
אני שותק, מכיר באשמה ומנסה לספק את עצמי לבד.
"לא. לא ככה." הוא עוצר את ידי המתגנבת לאבר הזקוף והמשתוקק שלי. "סבלנות, תן לי כמה דקות, עוד מעט ונעשה את זה שוב."
הוא מלטף אותי בעדינות משחק באשכים ובזין שלי מביא אותי עד סף גמירה ונסוג שוב, צוחק חרש מאכזבתי.
מתוסכל אני נושך את כתפו והוא מחטיף לי פליק ואז מנשק אותי. אני נעלב ורוצה ללכת, והוא אוחז בי בכוח, צוחק ממאמצי להשתחרר.
"די, די, בוא הנה, תעמיד לי אותו שוב ונעשה קרוסלה."
ככה הוא קורה לזה כשאני יושב לו על הזין. הוא יודע שבשביל לשבת על הזין שלו אני מוכן לעשות כל מאמץ.
אז אני בא הנה, מנשק, ומלקק ומוצץ, וסוף סוף מצליח להעמיד לו אותו שוב. יש לו זין נהדר, לא חשוב כמה פעמים ראיתי אותו אני מתפעל ממנו כל פעם מחדש. אני מתישב לו על הזין ובעזרת הידים שלו עלי, והזין שלו בתחת שלי, אני גומר בצעקה.
אחר-כך אנחנו הולכים למקלחת. הוא תוקע את הסבון לידי ומצווה עלי לסבן אותו ולא מניח לי להפסיק עד שגם הוא גומר שוב.
"אני הרוס מעייפות." הוא רוטן, "לך תכין משהו לאכול גמד."
אני נמוך ממנו בערך בחמשה ס"מ וזה מקנה לי את התואר גמד, שאולי לא מוצדק כל-כך לגבר שגובהו 1.76, אבל לך תתווכח עם אחד כמוהו.
"גם אני עייף" אני מוחה וחוטף פליק בתחת. "לך כבר נודניק. תכין חביתה עם גבינה צהובה וטוסטים."
עד שאני חוזר עם המעדנים ערוכים יפה על מגש הוא כבר ישן. כשאני מעיר אותו הוא מתעצבן. אם לא הייתי מעיר אותו הוא גם היה מתעצבן.
אצלו אין אפס, הוא תמיד מתעצבן עלי, ובכל מקרה אני תמיד חוטף, וככה זה כבר עשרים שנה.
"נו, די." אני מפייס אותו. "תאכל ותחזור לישון."
"ומה עם הכלים? אתה בטח תרצה שאני ארחץ אותם אחרי האוכל?" הוא מביט בי בחשדנות. תאורטית יש לנו תור, אחד מבשל והשני מדיח, אבל כמו שכל אחד יודע - תיאוריות לחוד ומעשים לחוד.
"לא. חס וחלילה, אני רואה שאתה עייף. אני ארחץ. אתה יודע איציק, אם רק היינו קונים מדיח אז..."
בשביל לשים מדיח צריך להחליף את כל המטבח." הוא חוזר על הטענה הישנה שלו.
"אם נשים מדיח קטן על השיש..." אני שוב מנסה.
"אז הוא יסתום את כל השיש. גם ככה אין מקום לזוז. כל פעם שאני עושה חמין לשבת אין לי מקום לשים שום דבר." הוא מחזיר לי באותה טענה ישנה נושנה.
"אז נעשה מטבח חדש, אז מה?" אני מנסה מהלך מהפכני.
"בשבוע שעבר רצית חדר שינה חדש. עכשיו מטבח. לסדר לך פגישה עם מנהל הבנק שלנו? הוא כבר יסביר לך, אז מה?" הוא עונה לי תשובת מחץ שסותמת את פי ומשלחת אותי נזוף להדיח כלים.
כשאני חוזר הוא כבר ישן על גבו, נוחר. אני מתקלח מהר ונשכב לצידו. מתוך שינה הוא חש בי, מסתובב ומצמיד אותי חזק אליו. אני מנסה להיטיב את תנוחתי ובכך גורם לו להדק את אחיזתו עוד יותר. לא חשוב, אני אוהב את זה ככה, להיות צמוד ומעוך בידיו, וככה, כשהוא שוכב על הצד הוא לא נוחר. אני דוחף את ישבני אל בטנו ואת רגלי אל בין רגליו.
"מספיק כבר גמדון. תפסיק לזוז כל-כך הרבה." הוא רוטן ומניח את סנטרו על שקע כתפי. אני קופא על מקומי, צוחק חרש לעצמי. בדיוק באותו טון ובאותן מילים הוא פנה אלי אז, באותו לילה חשוך, כשישבנו זה לצד זה במארב על ציר כיסופים, מגששים אחד במפתח מכנסיו של רעהו, מתחילים מבלי דעת את דרכנו המשותפת, דרך שנמשכת עדיין עד עצם היום הזה.

2. שלישיות

הפולניה​(אחרת) • 12 במאי 2011

אחרי המילואים ההם בציר כיסופים השתחררנו יחד ונסענו אליו ככה, איך שאנחנו, עם המדים המטונפים והבגדים המלוכלכים בצ'ימידאנים.
אני גרתי אז עדיין אצל אמא בחיפה. אבא שלי נפטר מזמן, כשהייתי קטן, וכשאימא הבינה שאני אוהב גברים היא מיד האשימה את עצמה שלא נישאה שוב ושהחזיקה אותי מתחת לסינור שלה, ושהכל בגללה כי גדלתי בלי דמות של גבר להזדהות איתו.
היא אפילו ניסתה לשלוח אותי לפסיכולוג שיטפל בי ויהפוך אותי לנורמאלי. אתם יודעים איך זה, אבל כמובן ששום דבר לא עזר, אני כנראה כבר אמות כהומו.

במילואים לא הייתה לנו שום פרטיות ובקושי נגענו זה בזה. אז עוד ישנו באוהלים הודיים ענקים כאלו, ולא היינו רגע לבד. רק העיניים דיברו בלי מילים.
גמרתי רק פעם אחת, אז, במארב ההוא הזכור לטוב, ושאר הזמן רק פנטזתי והתחרמנתי. אני זוכר איך חזרנו הביתה באוטובוס 901 מתל אביב לחיפה, (אז הוא עוד יצא מהתחנה המרכזית הישנה. החדשה עוד לא נבנתה), הרגלים שלנו נוגעות קצת זו בזו, המבטים נפגשים, אבל זה הכל, כי בכל זאת, אוטובוס מלא אנשים, לא נעים.
בתחנת אגד של חיפה הוא אחז במרפקי ומשך אותי אחריו לתחנה של קו 59 לקריות. "בוא תישן אצלי הלילה." אמר והושיב אותי על הספסל.
הוא גר אז לבד, בבית הישן של הוריו. האימא עזבה מזמן, עוד כשהוא היה בתיכון, והוא נשאר עם האבא המבוגר שבינתיים חלה מאוד. איציק טיפל בו בעצמו, אבל לקראת המילואים כבר אי אפשר היה להשאיר אותו לבד בבית. בזמנו לא היה מקובל להביא עובדים זרים שיטפלו בזקנים חולים והוא הכניס אותו לבית אבות. הוא לא היה מרוצה כל-כך מהבית אבות הזה ותכנן להעביר את אביו לבית אבות פרטי טוב יותר.
בשמירות הארוכות הוא סיפר לי הכל על החיים שלו, ואני סיפרתי לו על שלי וכל הזמן היינו מסתכלים זה על זה ורוצים נורא, אבל התביישנו. בתחילת שנות השמונים, רק להגיד הומו היה בושה איומה, במיוחד לשני חבר'ה כמונו שגדלו בצפון, רחוק מתל אביב.

עד שהגענו אליו לבית היינו כבר חרמנים בטירוף ונורא רצינו זה את זה. זרקנו את התיקים על הרצפה, קרענו זה מזה את הבגדים, נפלנו על המיטה העתיקה של הוריו וסוף סוף עשינו את מה שחלמנו לעשות במשך חודש שלם ארוך ומייסר.
בהתחלה זה היה מובן מאליו שהוא האקטיבי והוא זה שיזיין אותי. הוא מבוגר ממני, מנוסה יותר, וכמובן בעל אופי כזה, שתלטני. לקח לי הרבה זמן לשכנע אותו שהזין הנהדר שלו לא ייפול ולא יתקצר אם גם אני אזיין אותו מדי פעם. אולי הוא אפילו ייהנה מזה.
השנים הראשונות שלנו יחד היו נפלאות. המון אהבה, המון סקס, ונאמנות מוחלטת, מצידי לפחות. הרעיון להסתכל על גבר אחר כלל לא עלה על דעתי. כל-כך חשקתי בו.
רק הוא היה בראש שלי, אבל אחרי כמה שנים קרה מה שקורה בדרך כלל כששני אנשים חיים יחד. אחרי כמה שנים עם אותו גבר רוצים לגוון - קודם רק מסתכלים, ואחר-כך באיזו מסיבה משתכרים קצת ומחליפים נשיקה שמתחילה כאילו בתמימות ונגמרת בהתמזמזות סוערת עם זר שבעצם לא אכפת לך ממנו, אבל הוא אחר.
תמיד אותו סיפור. אתה מתחרמן בטירוף על גבר אחר ובאותו הזמן פוחד לאבד את האהוב הישן, המוכר והטוב.
חברה שלי אמרה במרירות – "אתה כמו כל הגברים, רוצה לאכול את העוגה ולשמור אותה שלמה, תתבייש!" ואני התביישתי, אבל לא יכולתי להתאפק.
אצל סטרייטים זה בלתי אפשרי לאכול את העוגה ולהשאיר אותה שלמה, אבל אצל הומואים יש פתרונות, ואחרי שאיציק תפס אותי במסיבה אחת מתמזמז במרפסת עם בחור צעיר וחרמן הוא הציע להפתעתי שנלך שלשתינו יחד למיטה.
הייתי כל כך מופתע מזה שהוא לא זרק אותי מהבית ולא הרביץ לי מכות רצח עד שהסכמתי, ובמשך כמה שנים אחר-כך זה היה הפתרון שלנו לרצון הגברי הנלוז הזה, לכבוש כל פעם גוף חדש, לעשות כל פעם סקס עם גבר אחר.
אחד מאיתנו היה מביא מישהו, בדרך כלל צעיר יותר, הביתה, ואז היינו מזיינים אותו ביחד.
מהר מאוד הבנו שהכי טוב זה לקחת אחד חסר ניסיון, פסיבי, תמים, לתת לו לשתות קצת, אולי לעשן כמה ג'וינטים, ואז זה היה הולך חלק. הוא היה מוצץ לאיציק בעוד אני דופק אותו בתחת או ההפך, וכולם היו יוצאים מרוצים ומסופקים.
בתקופה ההיא התחלתי להזדיין תחת השפעת סמים או אלכוהול. מנהג שכיום אני מנסה להיגמל ממנו. רק עם איציק לא הייתי צריך את החיזוק הכימיקלי הזה, אבל עם אחרים הייתי מוכרח להיות מסטול אחרת זה לא היה הולך.
אפשר לחשוב שזה היה אמור לרמוז לי שאני לא הולך בדרך הנכונה, אבל לא. הרבה שנים הייתי עיוור ועשיתי שטויות וכמעט הרסתי הכל, ולמזלי איציק הבין וסלח ותמיד הציל אותי מעצמי והחזיר אותי, לפעמים בעדינות ולפעמים צועק ובועט, חזרה אל הדרך הנכונה, שהובילה אותי תמיד לזרועותיו, ועל הפשלה הכי גדולה שלי שאני מתבייש בגללה עד היום, אני אספר לכם בפרק הבא.

3. התמכרות

הפולניה​(אחרת) • 13 במאי 2011

מתי זה התחיל, הקטע הזה, שאני מסתיר דברים ממנו, בוגד בו, הולך מאחורי הגב שלו, מתנהג כמו חרא?
רשמית הכל התחיל כשאבא שלו חלה בסרטן. הוא שהה ליד מיטתו במשך חודש שלם ארוך ומיוסר, ממתין למוות הרחמן שיגאל את אביו מהייסורים.
אבל שלא תחשבו שאני זבל כזה, שניצל בלי בושה את המצב הקשה של איציק בשביל למצוא זיון. לא. זה לא היה ככה בכלל.
בעצם זה התחיל בערך חודש לפני שאביו התאשפז. הוא חזר הביתה עם אחד, קולגה מחו"ל שבא להתארח אצלנו - גבר גדול וחזק כמוהו - והפעם זה היה התפקיד שלי להיות הצעיר התמים והמסטול שאוכל אותה בתחת ובפה.
פעם ראשונה שהרחתי פופרס, פעם ראשונה שמשהו ניסה לדחוף לי אגרוף לתחת, (מאז עברו המון שנים ועדיין איש לא הצליח), פעם ראשונה שהוא החזיק אותי בכוח כשרציתי שזה יפסק ואילץ אותי... אני שונא להיזכר בזה. ממש שונא.
בואו נקצר ונגיד שהם טחנו אותי עד דק משני הכיוונים.
לקולגה ההוא שלו היה זין ענק, וגם לאיציק לא חסר כלום, והם הצליחו בעזרת הפופרס לזיין אותי ביחד. כן, שניהם ביחד בתחת העדין שלי.
התחת שלי אף פעם לא חזר להיות מה שהיה קודם, אחרי החוויה הזו שנמשכה שלושה ימים ארוכים ומתישים.
לא הכל אני זוכר. המון הדחקתי. לא חושב שהצלחתי אי פעם להסביר לו עד כמה נפגעתי פיזית ונפשית. אז מה עם גמרתי בערך מיליון פעמים? זה עדיין היה נורא!
למה לא ברחתי ממנו אחר-כך? כן ברחתי. ברחתי לעבודה. בדיוק התחלתי פרויקט חדש ועבדתי המון שעות עם בחור מבריק אחד ששמו היה... נקרא לו גל.
כולם אמרו שהוא מטורף קצת, אבל מבריק, וזה תיאור מדויק שלו. מבריק, פיקח, שנון, יפה תואר ומוקסם ממני לגמרי. בדיוק מה שהייתי צריך כדי להרגיש טוב יותר אחרי מה שקרה.
אחרי שאביו נפטר, מוקדם ממה שציפו, איציק חזר הביתה שבור, ובמקום למצוא אותי שם ממתין לו עם כוס תה וחיבוק חם, הוא מצא אותי ואת גל עושים אהבה פרועה במיטה הישנה של הוריו ששמשה גם אותי ואת איציק במשך כל שנות התמימות שעברו ללא שוב.
איציק פתח את דלת חדר השינה, ראה מה שראה וסגר אותה מיד.
גל התלבש במהירות והסתלק, ואני נשארתי איתו לבד.
"אבל למה?" הוא שאל, ובפעם הראשונה בחיי ראיתי דמעות בעיניו. "למה ככה? ולמה דווקא עכשיו?"
אמרתי לו כמה חרא הרגשתי בגלל השלישייה האחרונה שעשינו וכמה הייתי זקוק למישהו שלא יהיה הוא שינחם אותי .
"בסדר." הוא אמר, חיוור מאוד, אבל שולט בעצמו. "טעיתי רוני, וגם אתה טעית. בוא נשכח את העבר. אני הולך לשבת שבעה על אבא שלי עכשיו, אני צריך אותך. אתה מבטיח לי שהקטע עם גל נגמר?"
"כן איציק, אני מבטיח." אמרתי והתכוונתי לזה. כי כשראיתי אותו ככה, רצוץ ושבור אחרי מות אביו, ובכל זאת מוכן לסלוח לי, הבנתי כמה אני אוהב אותו למרות הכל.
התחבקנו ואני הכנתי לו את כוס התה ההיא וביקשתי רשות ללכת ולהיפרד מגל שנקשר אלי מאוד, ולא ידע כלום על התסבוכת.
הוא הסכים ונסע לבית דודתו, שם תכנן לשבת שבעה.

צלצלתי לגל שבכה בהיסטריה בטלפון והתחנן שאבוא לדירתו להיות איתו כמה שעות. באתי ו... עד היום לא ברור לי מה בדיוק קרה. איך התחלתי בנאום פרידה מנומק היטב וגמרתי עומד על ארבע על שולחן הסלון שלו עם הזין שלו בתחת שלי כשאני צורח – "כן! כן! תזיין אותי עוד יותר חזק!"
הייתה לו מין השפעה כזו עלי ש... אני יודע. הוא לא היה לגמרי שפוי, ובטח שלא אהב אותי באמת, אבל הזיונים הפראיים הללו... עד היום הזיכרון של מה שעשינו יחד מעמיד את הזין הבוגדני שלי שאין לו אלוהים, ולא רואה אף אחד ממטר.
למה? שלכם יותר טוב יותר? מוסרי יותר? כן, בטח, ספרו לסבתא. בעצם עדיף שלא אלא אם כן אתם רוצים לגרום לה התקף לב.

איך נודע לו שאני הולך אחרי הביקור אצלו לגל? החברים הטובים שלנו כמובן. בלי שום התחשבות שהבן אדם יושב שבעה הם הלשינו עלי. אתם יודעים איך זה הומואים? פטפטנים חסרי מעצורים, רעי לב ומחרחרי מדון, חראים אחד אחד ואני לא יותר טוב.
ביום האחרון של השבעה איציק לקח אותי הצידה ואמר שהוא צריך לדבר איתי. הוא לא התגלח מעל שבוע ופתאום ראיתי שיש שיבה בזיפי הזקן הסקסי שלו וכל-כך אהבתי אותו בגללם. אני זוכר איך עמדתי והמתנתי לדבריו, מביט בפניו האהובות שנראו מבוגרות ועייפות כל-כך, אוהב אותו, יודע שהוא יודע הכל, ומרגיש עצוב ואומלל בדיוק כמוהו.
הוא אמר לי בשקט שנודע לו שאני וגל נפגשים ושהוא מבקש שאפסיק עם זה או שאסתלק.
עמדנו שם במרפסת הכביסה הדחוסה של הדודה, מביטים זה בזה ושותקים כי כבר לא היו לנו יותר מילים.
"אני לא יכול להפסיק איציק." אמרתי בסוף, מופתע מהמילים שיצאו מפי. לא תכננתי להגיד את זה בכלל, רציתי להבטיח שאני אפרד מגל והכל יחזור להיות בסדר, אבל כמה אפשר לשקר?
"אני מכור לבן אדם הזה. אני מצטער." אמרתי וניסיתי לגעת בפניו, ללטף את זיפי הזקן האדמדם שלו שכתמי שיבה נזרקו בו פה ושם.
הוא העיף את ידי מעליו ואמר לי להסתלק, וזה בדיוק מה שעשיתי. ארזתי את הבגדים שלי ועם דמעות בעיניים ולב קרוע מעצב עזבתי
ואיך הצלחתי להתגבר על ההתמכרות הרעה הזו, ואיך חזרתי אליו בגלל שהוא לא היה מוכן לוותר עלי, ולא יכול היה להפסיק לדאוג לי, אספר בפרק הבא.

4. כשהזין עומד

הפולניה​(אחרת) • 13 במאי 2011

כל אחד יודע מה קורה לשכל כשהזין עומד. גם אני, כמו כולם, נעשה חרמן ומפסיק לחשוב. אם הייתי חושב הייתי מבין עוד מראש שלעבור לגור עם גל זה רעיון רע. הוא תמיד היה מוזר קצת. בהתחלה זה הקסים אותי, אבל אחרי שהתחלתי לגור איתו קלטתי שאני לא אוכל לשאת את הקטע הזה לאורך זמן.
גל היה חזק בענייני שליטה. לא סתם בתור שעשוע לגיוון הסקס מפעם לפעם, דבר שקבלתי ברצון ובהנאה, אלא עמוק בקטע של שליטה והשפלה.
מה של מי? שלי כמובן.
בסדר, אז פליק קטן פה ושם בתחת, או ידיים קשורות בזמן הזיון זה אחלה, אבל הוא הלך רחוק מדי, ממש רחוק.
קודם כל הוא ניסה לבצע בי פיסטיניג, שזה, למי שלא יודע, לדחוף אגרוף לתחת של הפרטנר. זה כאב ולא היה נעים. לא משנה כמה חומרי סיכה וכמה פופרס נשפכו עלי, זה לא הלך ולא היה לי טוב מזה. אולי בגלל שאני לא מוכן להיות עבד של אף אחד? נו, טוב, אולי פה ושם במשחקי סקס, אבל לא כל הזמן.
פתאום הוא התחיל לסחוב אותי למועדוני סקס שאז רק התחילו לצוץ בתל אביב, ורצה שאני אשכב שם במין ערסל מרצועות עור ואקבל מכות בשוט, ועוד אגיד - תודה אדוני.
מה אדוני? כולה גל הפסיכי שבגללו עזבתי את איציק שלי שלא הפסקתי להתגעגע אליו.
חוץ מזה, היו כל הטיפוסים המפוקפקים הללו, שהסתובבו אצלנו בדירה עם חבילות מסתוריות שבאו מאירופה ומהמזרח הרחוק. לא אהבתי את זה בכלל. הוא היה מארח אותם בדירה שלו ולא פעם רמז שהוא מעוניין שהם יזיינו אותי, איתו או בלעדיו.
כאילו, אתה העבד שלי ואני מוסר אותך לאחרים כמו שנותנים למישהו חולצה או זוג כפכפים. לא הסכמתי בשום פנים ואופן. אני לא חפץ של אף אחד ויש גבול.
בקיצור, די מהר הקסם פג, החרמנות עברה, השכל חזר למקומו ואני התחלתי לחפש במודעות דירה להשכרה. ובדיוק אז התקשר איציק, וכשהוא נשמע רציני מאוד ושאל אם אפשר להזמין אותי לכוס קפה.
הסכמתי כמובן. נפגשנו בחיפה, בבית קפה קטן במדרחוב של נורדאו שאז היה חדש ואלגנטי. הוא לבש את החולצה האהובה עלי - זו עם הפסים הכחולים - וגם אני התאמצתי והתלבשתי יפה לכבודו. לקראת הפגישה התגלחתי בקפדנות רבה ושמתי את האפטר שייב היקר ההוא שהוא קנה לי. הקדמתי להגיע, אבל הוא בא עוד קודם, וכשראיתי אותו יושב מתחת לשמשייה מפוספסת, מגונדר כולו, רציני ומתוח, ידעתי שגם הוא עשה מאמצים להראות הכי טוב שאפשר, ועוד לפני שהוא פתח את הפה הבנתי שהוא עדיין רוצה אותי ופתאום הייתי מאושר מאוד.
כמובן שרק הסתכלנו זה על זה ולא אמרנו כלום. אולי לחצנו ידיים, לא יותר. אז עוד לא היה מקובל להתנשק ולהתחבק כל-כך הרבה כמו שעושים היום.

איציק מקושר טוב מאוד. בכל מקום יש לו חברים, והוא מכיר את כולם ויודע הכל על כל אחד בעיר. הוא היה יכול להיות יופי של רחל המרכלת אם היה רוצה.
הוא אמר לי שלמרות שנפרדנו אני עדיין יקר לו מאוד, ושהוא חייב להזהיר אותי שגל הוא טיפוס פלילי עם תיק במשטרה וגיליון הרשעות מפה ועד באר שבע, ושהוא שקרן חולני, ושאם אשאר איתו אסתבך קשות, וחוץ מזה הוא גם שמע שיש לו מנהגים משונים מאוד במיטה ו...
"אני יודע. חשדתי בו כבר מזמן. אתה צריך לראות איזה טיפוסים באים אליו לדירה!" התפרצתי בהקלה לדבריו. " השיגעון הזה של גל עבר לי ואני כבר מחפש דירה חדשה."
החלפנו מבטים ושנינו היינו נבוכים פתאום. הורדנו את העיניים והסתכלנו כל אחד לתוך הקפה שלו.
"אני משפץ את הבית." החליף איציק נושא, "זרקתי את רוב הרהיטים הישנים וכל היום אני מתרוצץ אחרי הפועלים ורב עם הקבלן. נורא קשה לי לעשות הכל לבד."
"אני אשמח לעזור לך אם אתה רוצה" אמרתי והעזתי להסתכל לו בפנים.
"כן אני רוצה" אמר איציק ולשמחתי הרבה חייך אלי ונתן לי יד.
אחזתי בידו מתחת לשולחן וקצת התביישתי כי בכל זאת, חיפה זה לא תל אביב, אבל כל-כך שמחתי.

כבר למחרת חזרתי הביתה. כמה שבועות עוד היה בלגן ולכלוך בבית בגלל השיפוצים, אבל לי לא היה לי אכפת. השקעתי המון זמן ומאמצים וחלק מהחסכונות שלי בשיפוץ הבית והייתי מאושר מאוד.
לקח עוד זמן עד שהיה לנו תקציב לקנות מיטה וסלון. חצי שנה ישנו על מזרן וישבנו על כסאות כתר מפלסטיק, אבל היינו מאושרים.
גל עוד ניסה להיפגש איתי שוב, אבל הפעם הייתי חכם יותר ולא הסכמתי בשום פנים ואופן. הקטע הזה של שליטה בסקס לא מדבר אל איציק בכלל, וגם אני די מתבייש שזה מחרמן אותי, אבל לפעמים אני הולך בכל זאת לכל מיני מקומות... יש בתל אביב וביפו כל מיני מועדונים כאלו... זה רחוק מהבית וזה רק סקס בלי רגש, ולמרות שאני יודע שאחר-כך אני ארגיש רע אני הולך.
למה? אתם לא שתיתם או עשיתם סמים למרות שידעתם שתצטערו על זה מחר?
מה לעשות? השכל שלי עדיין נכנס לתחת כשעומד לי.
אפשר לחשוב שאצלכם זה אחרת.

בכוח המוח​(שולטת) • 13 במאי 2011

נושמת.

אני מעזה להגיב כי ראיתי שאין יותר "פרק הבא".
אלופה את. אין עליך. את ההומו הכי שווה שאני מכירה.
הכתיבה זורמת, עמוקה ובכל זאת מעניינת לכל הקו. מחרמנת גם על הדרך.
את טובה. מאוד טובה.

ואני קוראת ותוהה, כך זה באמת נראה? כך גברים באמת אוהבים גברים?
זה קרוב למציאות? זה לא יותר קרוב לאהבה נשית בכסות גברית?

אבל איך אפשר לדעת באמת?

תודה לך (:

יש המשך, בקרוב

הפולניה​(אחרת) • 13 במאי 2011

ואת הסיפור הזה כתבתי אחרי כמה שיחות שניהלתי עם מישהו שתיאר לי את חייו עם בן זוגו.
גם אני הופתעתי קצת אבל עובדה.
אגב, פגשתי אותו בכלוב, מעניין איפה הוא כיום?

נילי ונילי • 13 במאי 2011

עוד עוד עוד

5. חו"ל

הפולניה​(אחרת) • 13 במאי 2011

החו"ל של הומואים הוא לא כמו החו"ל של הסטרייטים. אצל הומואים אין ילדים ואישה שצריך לבדר, לחנך, לשעשע, ולתת להם זמן איכות עם הבעל והאבא. אצל ההומואים אפשר להתרכז ישר בעיקר – סקס.
אז נכון, כמו כולם גם אני, בפעמים הראשונות שלי בחו"ל, חרשתי בין מוזיאונים, טירות עתיקות, כנסיות מעופשות ושאר מיני נכסי צאן תרבותיים הכרחיים.
קפאתי מקור בקתדראלות מאובקות, ושחקתי את נעלי לאורך מיליון מטר רץ של יצירות אמנות במוזיאונים הכי מכובדים באירופה, ולבסוף החלטתי שדי, שילמתי את חובי לחברה ואני רשאי להשתעשע מעט. מאז כל נסיעה לחו"ל היא רק לדברים שאני באמת אוהב לעשות - לאכול טוב, לבלות ולזיין.
בהתחלה עשיתי את זה עם איציק, וכמובן שחלק גדול מההשכלה שלי, ומהידע לאן כדאי ללכת ואיפה באמת יש פעילות מעניינת למדתי ממנו, ובסוף התלמיד עלה על רבו.
אחרי כמה שנים של נסיעות משותפות החלטנו שעדיף שניסע לחופשות בחו"ל לחוד. לא זוכר מי היה הראשון שהעלה את הרעיון, אבל גם השני הסכים מיד.
למה? כי כשנוסעים כדי לתפוס כמה שיותר סטוצים, ולבלות עם כמה שיותר גברים, עדיף לעשות את זה סולו, בלי בן הזוג.
כמו שאומרים - מה שהוא לא יודע לא יכול להזיק לו.
לאן נוסעים? מקומות להומואים לא חסרים. הומואים הם אמנם רק עשרה אחוז מהאוכלוסייה, אבל הם לא צריכים לחשוב על חסכונות בשביל הילדים והאישה. הם רוצים לעשות גוד טיים עכשיו ומיד, ובלי מחשבות מיותרות על העתיד.
באירופה כבר הבינו ששווה להשקיע בהם בתור קהל יעד מועדף כי זה קהל שאוהב לבזבז כסף על אלכוהול וסמים, והם חובבים נמרצים של נופש פעיל, אם אתם מבינים את כוונתי.
"מה יש לי לחשוב על העתיד?" אמר לי קובי, חברי הוותיק, "גם בעתיד אני אהיה בודד, רק זקן יותר ומקומט יותר. מה שאני לא אעשה היום אני אצטער עליו מחר."
וככה נהגנו במשך כמה שנים טובות. זוג נאמן ואוהב בבית שמבלה לעיתים בשלישיות בתנאי שזה מקובל על שנינו, ובליינים חסרי מעצורים בחו"ל.
עד הנסיעה ההיא שלי לספרד הכל התנהל כשורה. נסעתי לריביירה הספרדית לעיירת נופש נחמדה על שפת הים שהומואים מכל אירופה מתרכזים בה כל קיץ. והפעם לא נסעתי לבד אלא עם זוג חברים.
הם השגיחו אחד על השני, חסכו כסף, התקמצנו, קינאו וסבלו, ואני חגגתי. זיינתי בלי סוף על החוף ובזבזתי כסף על מסעדות ובילויים, ולא עשיתי חשבון לשום דבר.
מדי פעם צלצלתי הביתה ואיציק ענה לי, נשמע קצת מוזר משום מה, אבל לא ייחסתי לזה שום חשיבות. חשבתי שיש לו עומס בעבודה או שאולי הוא מתגעגע אלי באמת.
ברגע שפגשתי אותו בשדה התעופה התנפלתי עליו ונישקתי אותו בשמחה אמיתית, התגעגעתי אליו מאוד, אבל לפי התגובה שלו הבנתי מיד שיש לי בעיה.
עוד באותו לילה, בעודי פורק את המזוודות שלי, הוא הודה שהוא התחיל להיפגש עם עומר, צעיר אחד שזכרתי רק בקושי למרות שעשינו איתו שלישיה קצת לפני שנסעתי לספרד.
הייתי כנראה מסטול מאוד והילד ההוא שבקושי השתחרר אז מהצבא לא עשה עלי רושם מיוחד, אבל איציק הרגיש אחרת כנראה, כי הם המשיכו להיפגש. איציק הודה בקול מבויש שהוא נדלק עליו ושהוא לא יכול להפסיק.
מה יכולתי לעשות? לא הייתה לי זכות להגיד מילה. בשתיקה עברתי לישון בחדר האורחים ונשארתי לישון שם לבד בעוד איציק חוגג לו עם העומר הזה שלו.
בבת אחת, בלי אזהרה מראש הפסקנו להיות זוג, ופתאום נהיינו כמו זרים שגרים באותו בית.
זה היה כבר בדירה הנוכחית שלנו, ששייכת לשנינו, ואף אחד לא רצה להסתלק, וככה נשארנו לגור יחד למרות שהרגשנו נורא ואיום.
אחרי כמה שבועות כאלו, התחלתי להיפגש עם אחרים, אבל כל פעם שהבאתי משהו הביתה איציק היה עושה לי פרצופים וגורם לאי נעימויות. אף אחד לא האמין לי שהוא רק האקס שלי. בקשתי שיפסיק לקלקל לי, מנסה להסביר לו כמה זה לא הגיוני מצידו לקנא, אבל הוא טען שאם הוא לא מביא את עומר הביתה, גם אני צריך להתאפק ולזיין מחוץ לבית.
למרבה המזל פגשתי את מישל שהייתה לו דירה משלו ונעשינו מעין זוג, עד כמה שאפשר להיות בן זוג של בחור שמדבר מעט מאוד עברית וגם היא במבטא צרפתי חזק.
אולי בגלל זה היה לי טוב איתו. הוא לא הבין מה אמרתי, וגם אני מצידי לא הבנתי מילה מדבריו. הסתדרנו מצוין עד שנסענו יחד לסוף שבוע בגליל. בבוקר הראשון אחרי שישנו יחד כל הלילה התעוררתי וראיתי את פניו על הכרית לידי, ובבת אחת הייתה לי הארה - הבנתי שאני עדיין אוהב את איציק ושאני לא רוצה לישון עם אף אחד חוץ ממנו.
זיונים לא אכפת לי, למרות שעם אף אחד לא היה לי טוב כמו עם איציק, אבל לישון עם גבר אחר? בשום פנים ואופן לא.

מישל המסכן. גם אם הייתי מדבר צרפתית שוטפת ספק אם הייתי מצליח להסביר לו למה אני חמוץ כל-כך ולמה אני מתעקש לחזור לתל אביב עוד היום.
בגלל התובנות המפתיעות שלי חזרנו הביתה יומיים לפני הזמן, מוותרים על המשך הבילוי המתוכנן. הוא כל-כך כעס עלי עד שהוריד אותי באמצע הכביש וברח בלי להגיד שלום.
נגררתי עם המזוודה שלי לדירה ומצאתי שם את איציק רותח מכעס. יצאתי לטיול עם מישל בלי להודיע לו שאני נוסע לכמה ימים, והוא דאג לי מאוד, והביע את דאגתו בצעקות שגררו אותנו לריב נורא ואיום.
התחלנו לצעוק זה על זה ואחר כך הידרדרנו למכות, ומשם ישר למיטה. עד היום אני מחייך כשאני נזכר בקטע ההוא - אין כמו סקס פיוס!
אתם בטח חושבים שזהו, הגיע ההפי אנד והכל בסדר?
לא, בכלל לא.
איציק עדיין לא זרק את עומר, דוחה את המעשה הלא נעים בכל מיני תירוצים טיפשיים, ולכן כשכמה ימים אחר-כך מישל התקשר וביקש להיפרד ממני לפני שהוא חוזר לצרפת, הסכמתי.
למה? גם בגלל שכעסתי על איציק וגם בגלל שהרגשתי לא נעים בגללו.
כשאיציק שמע על זה הוא החמיץ פנים מיהר ללכת לפגוש את עומר המגעיל שלו.
אני ומישל נפרדנו באותה פגישה, ותרשו לי לגלות לכם שגם סקס של פרידה, כששניכם יודעים שזו הפעם האחרונה, הוא לא דבר שיש לזלזל בו.
הוא נסע לצרפת והבטיח שיחזור יום אחד, אבל מאז עברו כמעט שבע שנים ועדיין לא שמעתי ממנו כלום.

לצערי איציק ועומר לא נפרדו, ושוב ישנו אני ואיציק בחדרים נפרדים כשהוא רוטן בזעף כל פעם שאני מביא מישהו הביתה, אבל מצד שני ממשיך להיות עם עומר ונמנע בעקשנות מלגעת בי.
מה עשיתי כדי לפתור את הבעיה, ואיך יצאתי מתקופת היובש ההיא של אחרי מישל כשהבנתי סוף סוף כמה אני אוהב את איציק?
את זה אשאיר לפרק הבא.

6. ציר כיסופי
התקופה שבאה אחרי שמישל עזב הייתה מן הקשות בחיי. הרגשתי בודד מדוכא ואומלל. בפעם הראשונה בחיי הרגשתי שהזקנה קרבה והולכת.
מאז שמישל הלך ישנתי לבד. איציק ואני כמעט שלא דברנו זה עם זה. להביא אחרים הביתה לא העזתי, והאמת, גם לא היה לי כל-כך חשק לחפש. איציק המשיך להיות עם עומר, ולפעמים, כשעומר הסתלק לעיסוקיו, גם עם אחרים. היה לו זמן לכולם רק לא אלי.
הכל היה חרא.
חגגתי את יום הולדתי השלושים וחמש בחברת עצמי בלבד. נכון, הייתי עם המון גברים במועדון ההוא, שמאז נסגר, והנחתי לזר מסטול אחד למצוץ לי, ואחר-כך, לא זוכר איך הגעתי לשם, נדמה לי שעשיתי סקס פרוע על גג דירה אחת בצפון תל אביב עם מישהו שדיבר שפה זרה. נדמה לי ששוודית, אבל אולי זו הייתה נורווגית?
קמתי למחרת בבוקר עם כאב ראש מפוצץ ומצאתי את עצמי במיטה זרה לצד שני גברים זרים שחוץ מבוקר טוב לא ידעו להגיד מילה בעברית, גם האנגלית שלהם לא הייתה משהו, ואמרתי לעצמי שהנה מתחיל החלק השני של חיי (אז חשבתי שאחרי גיל שבעים החיים פשוט נגמרים ודי), ויותר נמוך מזה אי אפשר לרדת.
אני חי עם גבר שאני אוהב ושלא מוכן לגעת בי ומעדיף גבר אחר שרק מנצל אותו, אני בודד, אני אומלל ואני זקן בן שלושים וחמש, ואם לא די בכך, כואב לי נורא הראש ואני לא זוכר אם השתמשתי בקונדום.
גרוע מזה אני לא בטוח שהייתה לי סיבה להשתמש בקונדום.
לידיעתכם - אחרי גיל מסוים אלכוהול עם חשיש מתחילים לעשות שמות בזקפה שלך.
החלטתי שאני חייב לשנות את חיי.
דבר ראשון - להפסיק עם סמים, אלכוהול וכדורים.
דבר שני - להפסיק עם הזיונים הסתמיים הללו.
דבר שלישי - לעשות הכל כדי להחזיר אלי את איציק.

אחרי מחשבה מעמיקה והפעלת התאים האפורים שנותרו במוחי אחרי ששנים הצפתי אותם בכימיקלים, הגעתי למסקנה שאיציק כנראה עדיין אוהב אותי ורוצה אותי, אחרת לא היה מתנכל לכל ניסיונותיי ליצור לי זוגיות חדשה, ולכן עלי להעמיד אותו בפני אולטימאטום.
לא העזתי לקחת אותו לשיחה ולהתמודד איתו פנים אל פנים. חששתי שנתחיל לריב ואז הוא פשוט יעיף אותי לכל הרוחות, או ששוב נלך למיטה (אוי, כמה שרציתי ללכת איתו שוב למיטה. גם על הספה הייתי מתפשר), ואחר-כך הדברים יחזרו להיות כמו קודם - אני לבד בחדר האורחים, מקיים יחסי מין פעילים עם כף ידי הימנית, והוא מסתובב אי שם, רודף אחרי עומר החמקמק ומתעלם ממני.
החלטתי שכדי לכבוש שנית את ציר הכיסופים הנכסף שלי עלי לנקוט בפעילות מתוחכמת ולגייס סוכנים שיפעלו מעבר לקווי האויב.

ראשית חוכמה הזמנתי את פרי לארוחת ערב במסעדה צרפתית. פרי הוא הומו מושבע, עליז מקצועי, רכלן בלתי נלאה, מכיר את כל העולם. ידו בכל, ויד כל במכנסיו, והכי טוב, הוא חבר ותיק של איציק.
"אולי אתה יודע על דירה להשכרה פרי?" רכנתי לעברו כממתיק סוד, "אני חייב לעזוב את הדירה שלי. נמאס לי."
פרי רכן לעברי בלהיטות, מוכן ומזומן לשמוע פיסת רכילות עסיסית, ואני מיהרתי לספק את הסחורה ושפכתי לפניו את ליבי. סיפרתי לו על המצב ביני לבין איציק, על הבדידות שלי, ועל הדיכאון של להיות בלי אף אחד בגילי.
"אני עוד לא נראה כל-כך רע." היגגתי, "ואם איציק לא היה מפריע לי הייתי מוצא לי מישהו, אבל הוא לא מרשה לי להביא חברים. אין לי ברירה, אני חייב לעזוב, אני צריך להתחיל לשקם מחדש את חיי."
פרי הנהן בכובד ראש, בולע כל מילה מדברי ושוטף אותם ביין צרפתי משובח.
כבר למחרת דווח לאיציק על כל מילה שנאמרה באותה ארוחה, והתוצאה הייתה מעל ומעבר למצופה. הוא התעשת סוף סוף, העיף את עומר לכל הרוחות והתחיל לחזר אחרי בלהט.
"פתאום ראיתי שבגלל השטויות שאני עושה אני עומד להפסיד את האדם היחיד שאני אוהב." התוודה לפני ברגש, "בוא נחזור רוני. אתה יודע שאני אוהב רק אותך. בוא נשכח את כל השטויות שעשינו, בבקשה רוני?" ליטף את גבי, מחליק בעדינות יד לעבר הקו הזה שמפריד בין סוף הגב להתחלת התחת, מקום רגיש במיוחד אצלי.
הוצאתי לו את הנשמה כמה ימים, טוען שאני צריך לחשוב, לשקול, להרהר במצב, שאני עושה חשבון נפש של חיי, ובקיצור שיגעתי אותו ומתחתי אותו ככל האפשר, נהנה מכל רגע שכרכר סביבי, אבל לכל שבת יש מוצאי שבת, ובסופו של דבר לא יכולתי לעמוד בכך יותר.
אמרתי "כן, בוא נחזור." ונפלתי לזרועותיו באושר.
בקושי הספקנו להתקלח אחרי הזיון הראשון שבא אחרי לא זוכר כמה זמן שלא נגענו זה בזה, וכל החברים שלנו היו אצלנו בסלון עם יין, אוכל ומצב רוח עליז שתוגבר בג'וינטים משובחים.
אחרי תקופה של יובש שוב חזרתי לשתות ולעשן, אבל הפעם לא הייתי לבד אלא עם איציק, ולמשך כמה זמן החיים שוב חייכו אלי עד ש...

7. ילדים זה שמחה?

הפולניה​(אחרת) • 14 במאי 2011

לפני איזה שנתיים שלוש. ממש עם פרוץ המילניום החדש, ילדים נעשו הטרנד החדש בקהילה. פתאום כולם הבינו שזה שאתה הומו לא אומר שנגזר עליך למות בלי בן שימלמל קדיש בארמית מגומגמת מעל קברך.
הטכניקה כבר כאן. צריך רק למצוא רחם, רצוי של לסבית שחיה עם אישה בזוגיות יציבה - וקדימה, לעבודה.
יכול להיות שמי שהתחיל את הטרנד המעצבן הזה זו הדוגמא הקיטשית של 'הכי גאים שיש'? עוד סיבה לסלוד מהתכנית הדבילית והמתיפייפת הזו.
כמו אצל הסטרייטים גם אצלנו הגברים נהנים חמש דקות וממשיכים הלאה, והנשים עושות את כל השאר. בכל אופן זה מהלך העניינים הרגיל אצל רוב הגברים בעולם. לא אצלי ואצל איציק. אצלנו הכל צריך ללכת על העוקם.

מי שהחל בכך היה כמובן איציק היקר שלי שפתאום התחשק לו ילד. הוא טוען בתוקף שזה לא היה רעיון שלו אלא של נוגה שפנתה אליו ביזמתה וביקשה שיעשה לה ילד.
היא לסבית. אישה נחמדה עם חוש הומור משגע וחיוך חם שחיה עם נאווה חברתה כבר כמה שנים טובות במונוגמיות בריאה ורגועה, ומה שחסר להן לאושר המושלם זה תינוק.
איציק הסכים מיד, בלי לשאול אותי בכלל, וכשראיתי כמה הוא שמח וגאה שהן בחרו לערבב את הגנים שלו בשלהן החלטתי להיות פעם אחת בן אדם ולא פולניה ממורמרת, שמחתי בשמחתו ואמרתי לו מזל טוב.
אחר-כך באה מסכת ארוכה ומייסרת של ניסיונות להיכנס להריון. כל חודש איציק היה צריך להימנע מסקס כמה ימים, ואז הם היו נוסעים למכון להפריה. היא הייתה שוכבת על מיטה מקשיבה למוזיקה מרגיעה, נרות ריחניים דולקים סביבה ונאווה יושבת לצידה, אוחזת בידה ומקריאה לה שירי אהבה לסביים בזמן שאיציק היה הולך לעשות ביד לתוך כוס.
לא התבקשתי לתת יד למבצע למרות שהייתי מוכן לתרום לא רק יד אלא עוד כמה איברים, כשהעזתי לצייץ איציק נעץ בי מבט זועם ואני בקשתי מיד סליחה ומאז סתמתי את הפה ונאלמתי דום כל פעם שהם דיברו על הילד שיגיע סוף סוף.
מרוב פחד שהזרע שלו לא ימלא את חובתו כראוי הוא הפסיק לגמרי לזיין אותי. כנראה שלדעתו היה בי משהו שגורם לזרע של הומואים להיחלש והוא החליט להימנע ממני לגמרי כל זמן שמבצע ההפריה היה בעיצומו.
מרוב כעס שהוא מחשיב יותר את התינוק שעוד לא נולד מאשר אותי הלכתי לזיין בכל מיני מועדונים מפוקפקים, ומפה לשם שוב הפסקנו לעשות סקס.
אחרי כמה חודשים של מאמצים סוף סוף קרה הנס וזה הצליח. נוגה הרתה.
בשקט בלב הייתי מאושר עוד יותר מהם. קיוויתי שסוף סוף השיגעון הזה יירגע קצת ואיציק יפסיק להתנהג כמו מטורף ויחזור לחיי מין סדירים איתי אבל זה לא קרה. הוא כעס עלי שחיפשתי סקס מחוץ לבית, ואני כעסתי עליו שהוא לא מבין וכועס עלי, וכמו גברים טיפוסיים לא דברנו על זה אלא כעסנו בשקט.
גם אחרי שנוגה הרתה בשעה טובה ומוצלחת, ואני באמת ובכנות שמחתי ואיחלתי לה הריון ולידה קלים, המשכתי לחפש סקס במועדונים ואצל חברים כי בבית היה יבש.
הוא הפסיק לרצות אותי ואת רוב זמנו הפנוי בילה עם הכרס של נוגה שהייתה מחוברת לנוגה שהייתה מחוברת לנאווה.
אני נשארתי לבד מול המחשב גולש באתרי פורנו עם יד ימין משומנת, או לחילופין, מסתובב שיכור ומסטול באיזה חדר חושך מסריח, מוצץ למישהו בזמן שאחר מוצץ לי, או לא. למי אכפת בכלל?
שנינו היינו אומללים וכעוסים, אבל העיקר שהכרס של נוגה גדלה והתפתחה יפה.
נכון שילדים זה שמחה?

אתם יודעים למה בכל זאת החזקתי מעמד ולא ברחתי ממנו למרות היובש? כי כל לילה הוא היה נכנס למיטה, מחבק אותי בכל הכוח, נצמד אלי, ורק ככה הייתי יכול להירדם. בבוקר הוא כבר לא היה לידי. בדרך כלל הייתי מוצא אותו בסלון, מעשן, או עומד בחוץ בגינה, מעשן ומשקה את העצים שלו.
היינו אומרים בוקר טוב קריר כזה, ופונים איש לעיסוקיו, יודעים שלמרות הכל בלילה אנחנו נישן צמודים. לא יודע מה הוא הרגיש, אבל אני החזקתי מעמד במשך חודשי היובש הארוכים והקשים הללו בזכות החיבוק הלילי שלו.

8. הגנים של היום הם לא הגנים של הלילה
היובש נגמר בלידה.
איציק צלצל אלי, נרגש והיסטרי וצעק שנוגה בחדר לידה ושבבקשה, הוא צריך אותי לידו עכשיו!
עזבתי את העבודה ובאתי.
מצאתי אותו עצבני, מעשן שוב אחרי שנגמל, ולידו נאווה, עצבנית לא פחות.
"ומי עם נוגה בחדר הלידה?" שאלתי, מופתע. מסתבר שהם היו שם, כל אחד כמה דקות, אבל ברחו החוצה ברגע שהייתה פתיחה של עשר אצבעות והלידה האמיתית התחילה.
מילא הוא? אבל היא?
לבשתי את החלוק הצהוב הזה שאמורים ללבוש לפני שנכנסים לחדר לידה ונכנסתי בדיוק ברגע שהרופא אמר שרואים את הראש.
אולי המיילדות התפלאו שפתאום אני הופעתי במקום האבא, אבל הן לא אמרו כלום. ראיתי איך חותכים את נוגה ושולפים ממנה את התינוקת ואפילו לא מצמצתי.
לא האמנתי שאני כל כך אמיץ.
בתור פרס נתנו לי להחזיק את התינוקת היפיפייה שתקרא בר, לחתוך את חבל הטבור ולשים אותה על הבטן של האימא שחייכה אלי חיוך עייף וזוהר.
היה נהדר!

אחר-כך חזרנו הביתה, מאושרים מאוד, ועשינו אהבה כאילו ששוב חזרנו להיות צעירים.
רק אז איציק הסביר לי שהוא היה נורא מתוח ועצבני בגלל הלידה, ומרוב פחד ומתח לא בא לו על סקס, הוא אפילו התנצל שיבש אותי ונשבע לי שבחודשיים האחרונים הוא היה כל-כך בלחץ שאפילו לא עשה ביד.
נו, טוב. אני לא הולך לחבר אותו למכונת אמת כדי לוודא את זה. העיקר שהוא סוף סוף חזר לעצמו.
בחודשים שבאו אחר-כך התהפכו היוצרות, פתאום הוא התחיל להתלונן שאין לי זמן בשבילו, שאני כל הזמן עייף, ושאני כל הזמן עם בר, ומה עובר עלי בכלל?
מה שעבר עלי היה שנעשיתי מבלי משים למטפל העיקרי של התינוקת של איציק ונוגה.
נאווה בת זוגה תמיד הייתה וורקוהולית והמצב עוד החריף אצלה מאז הלידה, וגם נוגה מיהרה לחזור לעבודה אחרי חודשיים של ישיבה בבית.
איציק, למרות שהוא ממש מת על הקטנה, פחד להחליף לה חיתולים, נלחץ כשהיא בכתה, ולא הצליח לתת לה אפילו בקבוק בלי להזיע מרוב פחד שהיא תיחנק או משהו.
פתאום הוא הבין שתינוק זה לא רק רעיון וירטואלי יפה על המשכת העתיד וכל זה, אלא יצור קטן וצרחן שצריך לטפל בו גם כשאתה עייף ורוצה לישון, או לאכול, או סתם לשבת עם עיתון.
למזלי בדיוק אחרי הלידה הבוס שלי הודיע לי שהמשרה שלי התכווצה לחצי בגלל המצב. הוא הופתע מאוד שבמקום להגיד לו שיקפוץ לי וללכת לחפש עבודה אחרת אמרתי לו תודה רבה, וחייכתי חיוך ענקי.
בקושי התאפקתי לא לנשק אותו, אבל אז ההומופוב הזה היה חוטף התקף לב מרוב בהלה, ולא חבל עליו? בן אדם נחמד סך הכל ואבא לשלושה ילדים.

בבקרים אימא של נוגה מטפלת בקטנה, אבל היא כבר לא צעירה והיא אוהבת לחזור הביתה בצהרים לישון קצת, ואז אני מגיע מהעבודה, משחרר את סבתא ומבלה עם הקטנה עד שש שבע בערב, נהנה מהחיים איתה ומקווה שהסידור הזה שאמור להיות זמני ימשך עוד המון המון זמן.
נוגה חוזרת בשש שבע בערב הביתה כשהיא הרוסה מעייפות. אני מכין לה משהו לאכול, משאיר אוכל לנאווה ואז, לפי המצב, חוזר עם הילדה אלינו הביתה או משאיר אותה עם האמהות שלה.
רוב הזמן הן די שמחות שאני לוקח להן אותה כי הן עייפות ועסוקות מאוד.

כיום, במקום לבלות בלילות במועדונים מפוקפקים, לשתות ולקחת כל מיני רעלים שדופקים לי את המוח, אני קם בלילה להאכיל את הקטנה ולהחליף לה. במקום ללכת למכון כושר אני מטייל איתה בגן שעשועים.
מתוסכל? מסתכל בגעגועים על גברים צעירים ויפים? לא. ממש לא.
נגמרו הלילות ההזויים שלי בגנים. מעכשיו אני שם רק בשעות היום, מאושר כמו שלא חשבתי שאפשר להיות.
אתם צריכים לראות אותי, מטייל בגאווה עם העגלה של בר בגן שפעם הייתי פוקד רק בלילות, תיק מלא חיתולים, צעצועים ובקבוקים תלוי על כתפי האחת, הכלב שקניתי לה ליום הולדת הראשון שלה הולך לצידי, בר צוחקת בעגלה שלה ושלושתנו מאושרים עד הגג.
"אני לא יודע איך היינו מסתדרים בלעדיך רוני." אמר לי איציק אתמול בלילה לפני שנרדמנו, "לא האמנתי שתהיה כזה מוצלח עם הקטנה, אתה עושה איתה כל מה שחשבתי שאני אעשה."
"אז למה אתה לא נמצא איתה קצת יותר? מי מפריע לך?" שאלתי.
הוא נאנח. "אני אוהב אותה, אתה יודע, אבל... אולי אחרי שהיא תגדל קצת ותדע לדבר ולא תצטרך חיתולים, בסדר?"
"בסדר מצידי." גיחכתי, מצחיק איך בן אדם מבוגר מפחד כל-כך מחיתול מלא. הוא חיבק אותי חזק וחשבתי שהוא כבר נרדם, אבל איציק המשיך לדבר.
"אז זהו, שנוגה סיפרה לחברה טובה שלה כמה אתה נהדר עם הקטנה ו... אתה לא חייב להסכים רוני, אבל החברה הזו מחפשת בנרות בחור יציב ורציני כמוך שיעשה איתה ילד, אז אולי אתה מסכים..."
מה אתם חושבים? הסכמתי, בטח שכן. הרי הקטנה גדלה על שמרים עוד מעט היא תלך לפעוטון ואני כבר מתגעגע להחזיק שוב תינוק חדש וטרי בידיים.
מחר אני נפגש איתה ועם החברה שלה, ואני מקווה שאני אעשה רושם טוב. ליתר ביטחון אני מתכונן להביא איתי את בר שתעזור לי.
יש לי הרגשה שהימים בהם חיפשתי את ציר הכיסופים שלי בגנים חשוכים נגמרו לתמיד, עברתי את השלב הזה בחיים ואני מוכן לשלב הבא, וכל זמן שאיציק ישן איתי בלילה אני יודע שיהיה בסדר.