נפגשנו כך...

נפגשנו כך...

לילימיי​(שולטת) • 22 במאי 2011

הבוקר הזדמנתי לתל אביב, לסידורים.
בזמן שנותר לי, קפצתי אליו לקפה במשרד.
אנחנו יושבים, מתלוצצים, מדברים.
יודעים שיש לנו לפחות עוד שעתיים ביחד.
יושבים משני צידי השולחן המשרדי.
אחד מול אחת, טורפים עם העיניים.
הוא קם, מושיט לי יד, מושך אותי אליו.
בבת אחת, מפשיל את הטייץ שלבשתי...
ודוחף אותי לשבת, על כיסא המנהלים.

ההדיפה הזאת,
מפילה אותי אחורה, בדיוק בתנוחה שאני אוהבת.
הגב התחתון צמוד לריפוד,
התחת באוויר, הרגליים למעלה
ואני, אוחזת חזק בטייץ המופשל.
זה העוטף את מגפיי...ומושכת אליי.
מפשקת את עצמי, מולו.
"נראה לי, שהכוס שלי מסריח היום", אני מודיעה לו רישמית.
"הכוס שלך, אף פעם לא מסריח", הוא עונה לי נחרצות.
מרייר, כשמותח לצדדים באצבעותיו
את השפתיים הרטובות.
מוציא לשון, להוטה וחמה
ומלקק אותי. טובע בי.
בעסיס תאוותי.

פתאום, צלצול טלפון.
הוא חייב ללכת לפגישה דחופה.
ואני, אלופה במעברים בין סיטואציות מישתנות...
צ'יק צ'ק, על הרגליים
הטייץ חוזר למקומו, מהדק המון רטיבות מתחתיו.
התיק עליי ויוצאים.
מחכים למעלית, אחד מול אחת
טורפים עם העיניים.
דלתות המעלית נפתחות ובתוכה, עומד בחור צעיר.
"יש לך מזל שהוא פה", הוא זורק לחלל המעלית
ואני מצחקקת לי, כולי מלאת חרמנות וזימה
מביטה בבחור שמולי, בולע את הרוק
ומחייכת.
8 קומות מביטה בו מחייכת.

למטה, כשנפרדנו בנשיקה
טעמתי את הכוס שלי, משפתיו.
י א מ י...איזו פגישה!