בית המשפט !

בית המשפט !

the rain song • 25 ביוני 2011

שאלת תם: למה בעצם לא לשפוט? מה בעצם לא בסדר בזה ומדוע כולם נזעקים כשזה קורה?
ועוד שאלה: למה אנחנו שופטים? מה גורם לנו לשפוט אחרים?

התחלתי להרהר בעניין הזה לאחר שקראתי שתי תגובות של מישהי בשני שרשורים. באחד היא כתבה איך זה שדווקא כאן יש שיפוטיות כל כך גדולה ובשני היא כתבה שכל מי שלא חושב כמוה הוא בעצם דביל וטפש. (לא ציטוט מדוייק)

אנשים אף פעם לא רואים את החסרונות של עצמם. וטוב שכך בעצם, אחרת המושג "שנאה עצמית" היה נפוץ אפילו יותר ממה שהוא היום.

כל אחד חושב שהוא יודע הכי טוב והוא לא מצליח להבין איך יכול להיות שמישהו חושב אחרת. ובתכלס, לפי דעתי, לשפוט מישהו זה בסך הכל זריקת רענון לאגו שלנו.
כי הרי אם מישהו הוא דביל, מטומטם, לא מבין מהחיים שלו וגם מתלבש נורא ואיום, זו הוכחה שאני נהדר ומצויין, חכם ונבון וכמובן עם שיער מקסים.

נגיד ומישהו מוצא לנכון לשתף את העולם באיזו חוויה שעבר. כל עוד הוא יקבל תגובות בנוסח "וואו, איזה מהמם אתה, שיואו, איזה חמודים אתם וכד'.." הכל בסדר. אבל אם מישהו יחשוב שהחוויה הזאת מזעזעת ואף יגיד זאת בקול רם מייד יתחיל השיח והלהג הנפוץ: "מי אתה שתשפוט, מי אתה שתחליט מה כן ומה לא וכל השאר..."

זכות האדם לאהוב משהו וזכותו לא לאהוב. מה הבעיה?

קראתי כאן לא פעם אנשים שמתמרמרים על צירוף המילה סטייה לבדסמ.
זה די משעשע בעיני כי דווקא המילה סטייה אין בה שיפוטיות כלל.
יש תקן, נורמה מסויימת וממש לא חשוב מי החליט על כך. ויש סטייה מהתקן. למדתי את זה לבגרות במתמטיקה בכיתה יב'.

ניקח את הכאב לדוגמא, הטבע משתמש בכאב לצורך השרדות. זו הכוונה הראשונית. דבר ראשון התראה על כך שמשהו לא בסדר ואחר כך שלל פעולות שיעזרו לנו לעבור את זה בצורה קלה וטובה יותר - כל מה שצריך כדי לשרוד.
הגיע אדם וחשב לעצמו, אולי ניקח את התופעה הזאת ונהפוך אותה למשהו שאפשר להנות ממנה בלי קשר להשרדות. נעבוד קצת על אמא טבע, נרמה את הגוף שלנו, נכאיב לו במכוון, והוא בתמורה יפעיל את המנגנונים הטבעיים שלו ואנחנו בינתיים נהנה ואולי אפילו נגיע לאורגזמה.

סבבה - האדם יצור חושב ובעל זכות בחירה
אבל לא צריך להתמם - יש כאן סטייה מסויימת מהתקן שאליו התכוון הטבע. ושוב, זו לא מילה שיפוטית. חלק משתמשים בה לצורך הומור וגם זה נחמד וחביב.

איך אומרים אצלנו בפולניה - תעשו חיים.

בבדסמ יש מגוון רחב של פעילות. חלק הפכו לסוג של תקן, נורמליות בבדסמ אם אפשר לקרוא לזה כך. קשירות למשל. יש כאלה שמסתפקים בצעיפים או גרביונים ויש שלומדים בשקדנות רבה שיבארי ואף כותבים בשבחי החבל לסוגיו וכולם נורא מתפעלים. מגניב.
גם הצלפות זה לא ביג דיל. (עם רשימה קפדנית איפה מותר ואיפה אסור כמובן), השפלות כאלה ואחרות.
כל זה בסדר.
אבל שמישהו מגיע עם קטע קצת יותר נדיר, קהל הכלוב מתחיל לזוז באי נוחות.
אין מה לעשות. יש אנשים עם פנטזיות, חשקים וצרכים שונים ומשונים.
יש לי חברה שנדלקת מהקאות. אני אומרת לה שזה מגעיל נורא והיא צוחקת ואומרת "מה את מבינה, זה נורא מדליק". (אני בשלי - איכס)
העניין הוא שמה זה משנה בעצם?
מה אכפת לי שזה מה שמדליק אותה?
למה זה ענייני שמישהו מפנטז על קניבליזם? או שמישהו נהנה ממשחקי סכינים? מחטים בכל מיני מקומות? תפירות?
(רק מלכתוב על זה כואבת לי הבטן בחיי)
העניינים האלו הופכים לענייני הפרטי רק כשמישהו מנסה ליישם אותם עלי.
חוץ מזה? תעשו חיים חברים

וזו הסיבה שאני בדרך כלל לא מגיבה לשרשורים שמדברים על דברים כאלה.
אני באופן אישי לא מסוגלת להתחבר ולהבין את ההנאה מזה. אני חושבת שזה מזעזע
אבל זה לא אומר שהאנשים עצמם מזעזעים. הם יכולים להיות אנשים נחמדים מאוד, חכמים, מקסימים ונהדרים לגמרי.
ואני חושבת לעצמי: מה אכפת לי מה הם עושים? ולמה אכפת להם מה אני חושבת? (התשובה היא "לא אכפת" לשתי התהיות)
אז כל עוד לא שאלו אותי לדעתי אני מעדיפה לשתוק.
לספר לאנשים זרים (ונחמדים מאוד אני בטוחה) מה אני חושבת על ההנאות שלהם מיותר לגמרי.
בדיוק כפי שאני מסרבת שיתערבו לי בחיים כך אינני מתערבת לאנשים אחרים בחיים.
אז כן, אני שופטת מעשים מסויימים. אבל את מי זה מעניין בכלל?
וכמובן וברור שכל דיעה לגיטימית ויש דרכים שונות להגיד.

מילים זה כמו ילדים. כל עוד הם בבטן יש אי נוחות מסויימת, בחילות וצרבות לפעמים
אבל כשהם יוצאים החוצה מתחיל הבלגן.
בקיצור, תשפטו כאוות נפשכם, רק בנימוס בבקשה.

איך אתם תופשים את השיפוטיות כאן?
לתגובתכם אודה

המדריך :P

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 25 ביוני 2011

אני חושבת שאנחנו חייבים להפעיל שיפוט, זה האופן בו החשיבה שלנו עובדת. אנחנו רואים משהו, ומיד חושבים "אז מה אני חושב על זה". זה מודגש במיוחד בפורום, כי פה כל האינטרקציה היא מילולית. גם "לא אכפת לי" זה מעין שיפוט.
אנחנו גם רוצים להביע את השיפוט שלנו, כי ככה אנחנו מתקשרים פה. מביעים את דעתנו על דברים, כלומר, את השיפוטים שלנו.
גם "שיפוט" זו מילה לא שיפוטית, כמו שתארת את "סטיה".
(אגב, מי פה מכיר קצת את קאנט? אחרי שמכירים את המושגים שלו, הרבה יותר קל להשתמש במילה "שיפוט" בלי להילחץ).

ועם כל הפשטות הזאת, גם אני יכולה לגעור במישהו שהוא שיפוטי. למה? יש פה הנחה מובלעת. כולנו שיפוטיים. השימוש ב"שיפוטי" כגערה, כוונתו, שהבעת השיפוט הייתה לא מתחשבת. גם דעה שלילית אפשר להביע. לפעמים קטע שנכתב פה מזעזע אותי, ועדיין לא גערו בי שאני שיפוטית (כמה אני פה? ארבע שנים ככה?), אז כנראה שאני מצליחה להביע את זה באופן נימוסי מספיק.
לא חייבים להגיד "איזה יופי". אפשר להגיב תגובות אמיתיות, עמוקות יותר. אז כשכתב פה משהו שלשיפוט שלי הוא "מזעזע, נורא, מפחיד, מגעיל, מטורף" ואני חשה צורך להביע את זה, אני קודם כל שואלת את עצמי - האם יש לי מה להגיד, בעצם? הדחיה שאני חשה, האם יש לה ערך בכלל, כאמירה? האם זה יתרום משהו לשרשור? האם זה לא יעורר דחיה בקוראים? האם זה לא ידרדר את השיח לשרשור מרמור? אם אני מחליטה להביע את זה, אני אביע את השיפוט שלי באופן מתחשב. אני אזכור שגם אם אני מרגישה ככה, זה בסדר שאחרים מרגישים אחרת ואני צריכה למצוא דרך להתבטא שמכבדת אותם.

נניח שחברתי כתבה "בלה בלה בלה ידה ידה ידה בום בום בום". נניח שאני, בעקבות הטקסט הזה, חשה גועל. נניח. לפני שאני מגיבה, אני חושבת, אוקיי, מה מפריע לי פה? איך אני יכולה להגיד את זה באופן שיעניין את חברתי או קוראים אחרים?
אגב, גם אם נורא אהבתי את זה: אני מנסה לכתוב מה אהבתי במיוחד, לא סתם לתקוע "אהבתי" משעמם. אמנם, במקרה שבאמת אין לי מה להגיד מלבד "אהבתי", אני כן אומר משהו, כי לאמירה חיובית סתמית כן יש ערך, בניגוד לאמירה שלילית סתמית.
אוקיי, אז אני רוצה להביע את הגועל שלי. ואז, יש הבדל בין "זה מגעיל אותי" או "אתם מגעילים" לבין -
אני מאד לא מתחברת ל"בלה", קשה לי לקרוא את "ידה" וזה שזה אפילו "ידה ידה" גורם לי להזדעזע. אני חשה שב"בום" יש סכנה של ממש, המחשבה הראשונה שלי היא "וואו זה לא שפוי".

אבל אני אכתוב את זה רק אם יש לי שאלה או משהו מעניין להוסיף. זה תמיד יהיה הקדמה ל"אבל כן התחברתי ל-" או "כיצד את מרגישה לגבי-" או "למרות שאיני מתחברת לפעולה הזו זה היה מאד מעניין".

ואם חשבתי וחשבתי ובאמת, באמת אין לי שום דבר מעניין או תורם להגיד, אז אני אשתוק.
לזה מתכוונים כשאומרים, "אם אין לך משהו טוב להגיד אז אל תדבר". משהו טוב לא חייב להיות שבחים. אבל זה חייב להיות משהו שאיכשהו בא בטוב. הבעת עניין, תשובה לשאלה שעלתה וכו'.

* * *
ריין, כתבת מאד, מאד יפה.
אהבתי את הפתיחה, את האופו שבו ניגשת לזה.
אני לא חושבת שזה טוב, לא לראות את הדבשת שלנו. אני חושבת שדווקא לדעת שיש לנו דבשת יעזור לנו להיות רגועים יותר, ולדעת להתכופף כשעוברים בדלת במקום בכל פעם לקבל מכה ולהיות בשוק מזה. אפשר בלי שנאה. מודעות עצמית רק גורמת לנו להיות נעימים יותר. מודעות, לא ביקורת שוחטת. יש הבדל, אה?
גם הגישה "אם הוא מכוער אז אני יפה", היא לא הכרחית. זו חשיבה של בריון וכשמתבגרים אפשר להרפות ממנה. אני מניחה שכתבת את זה קצת ב"שיהיה" ואת לא באמת פועלת ככה. כלומר, נראה לי שאת דווקא לא צריכה כיעור של אחרים בשביל להרגיש יפה. אני טועה?

אה, השיפוטיות *כאן*. יש פה את מה שיש בכל פורום, יש רק מילים ואז באות ההשתלחויות וכל זה. אבל יש פה עוד משהו: אנחנו טיפה מפחדים מעצמנו. אנחנו עושים פה דברים שאפשר להפצע מהם. דברים שאפשר לחטוף תלונה במשטרה עליהם. דברים שיש סיכוי להתחרט עליהם. אנחנו מתסכנים למען העונג. זה מהמם, לדעתי. עונג כה חשוב לנו שאנחנו מוכנים להסתכן עבורו. אני חושבת שזה נהדר. אני חושבת שאם כבר להסתכן למען משהו, עונג זו מטרה יחסית ראויה.
אבל מה לעשות שכולנו קצת שופטים את עצמנו, כולנו מזכירים לעצמנו, ולחברינו, כל הזמן, שצריך להיזהר. שיש פה משחק באש. נפוץ לראות פה צירופים כמו "נבהל מעוצמת הרגשות". בדס"מ זה כיף אבל קשה לגשת לזה בחדווה של ילד. אנחנו יודעים שזה מסוכן. הזהירות הזאת לפעמים מבלבלת ומכניסה אותנו למגננה מתמדת.
ועוד משהו שקורא דווקא כאן. בגלל שמכות זה לפעמים כואב, כמעט לכולנו היו תקלות בעניין הזה. כולנו חטפנו חזק יותר ממה שהיינו מוכנים באיזו פעם, כולנו בטעות החטפנו יותר ממה שהוזמנו. ובבקשה, אל תיצמדו למילה ותגידו ש"אני לא מחטיף". זו רק דוגמה. כל אחד עשה טעות מתישהו. כל אחד נפגע. כל אחד התאכזב. ואנחנו סוחבים את המטען שלנו.
פעם (האמת שזה לא היה כזה מזמן אבל ששש) כשהייתי צעירה ותמימה וחשבתי שקשירה זה דבר כיפי ונחמד ולא עלה על דעתי שיש ונילים שזה מפחיד אותם", התמזמזתי עם איזה בחור, אחרי שיצאנו כמה פעמים והיה נהדר וכבר היה קטע פיזי והרגשנו נוח יחד, ונכנסנו לאיזה משחק כזה שאני מזיזה לו את היד והוא מחזיר ואני מזיזה והוא מחזיר, סתם בצחוק כזה, ואני אומרת לו "אויש, די, אתה רוצה שאקשור אותך?" והוא אומר שלא. אמרתי "נו, יאללה, בוא, תארגן איזה צעיף" והוא אמר שלא. הנחתי לזה והמשכנו להתמזמז. מאז הוא לא התקשר יותר. מה למדתי? שזה לא כזה פשוט. שיש אנשים שזה מרתיע אותם. שלפעמים אפשר להרחיק ככה אנשים. בפעם הבאה שמישהו כותב בפורום "אני רוצה לקשור את החברה שלי, מה אתם אומרים, לשאול קודם?" אני נזכרת ואומרת - אולי היא לא תאהב את זה. אבל אני, כי אני כזאת סובלנית, לא אומרת "עזוב, היא תחשוב שאתה פסיכי" אלא "קח בחשבון שהיא עשויה להתנגד. תהיה מוכן במקרה הצורך להרגיע ולהסביר. הנה טיפ לגבי איך אפשר להעלות את זה בעדינות ובאופן לא מאיים".
------------------------------

חכמים ממני נהגו, בתום פוסטים ארוכים, לכתוב תקציר. אני אשא עיני אליהם ואסכם את התורה כולה:
הכל בגישה. ענווה, התחשבות, סובלנות, דרך ארץ, ולחשוב לפני שמדברים.
אם נשתלט על המיומנויות האלה, נוכל לשפוט זה את זה כל היום ואף אחד לא ייפגע.

the rain song • 25 ביוני 2011

יולי אמרת כל כך הרבה ואני לא יודעת לגזור ולצטט כמו שראוי היה עכשיו לעשות אז אשתדל להגיב לפי סדר.
השיפוטיות היא אכן חלק מטבע האדם. ונמנעתי מלצטט את חז"ל אבל אצטט עכשיו "אל תדון את חברך עד שלא תעמוד במקומו". חוץ מזה הרב נחמן מברסלב מדבר שוב ושוב "לדון את חברנו לכף זכות". כלומר דבר ראשון מבקשים מאיתנו לא לשפוט כלל. ואחר כך, אם אנחנו חייבים לשפוט - לשפוט לכף זכות.
תראי, אני משתדלת מאוד, ובהחלט עובדת על עצמי הרבה מאוד, לא לרכל ולא לשפוט אנשים. הערכתי העצמית לא תלוייה בזה שאחרים לא ראויים או כן ראויים. אבל גם אני מרגישה טוב שמחמיאים לי ומתבאסת שחולקים עלי (תלוי כמובן באיזה נושא וכל זה - הדברים תמיד מורכבים). אבל אני עדיין חושבת שרוב האנשים נהנים מרכילות כי זה גורם להם להרגיש טוב יותר עם עצמם. כמובן שהקצנתי את העניין במשפט ההוא אבל הכוונה את יודעת...

בעניין ההתנהלות כאן - אנא סלחי לי אבל את לא דוגמא
את חכמה, רהוטה, מנומסת וחושבת - את לא נחשבת

בעניין הקשירות - אני באופן אישי לא הסכמתי מעולם שיקשרו אותי - זה לא ברור מאליו בווניליות אבל זה די מאסט ושגרה בבדסמ ולזה התכוונתי.
את מדברת על פחד - ואני חושבת על זה, ואולי אנשים מפחדים מפנטזיות פרועות מידי. קניבליזם זו לא בהכרח פנטזיה שמישהו יממש (מקווה שלא) אבל אפשר לכתוב סיפורים ולפרסם - אין בזה שום רע - אבל התגובות עלולות להיות אכזריות משהו...
ובעניין הענווה - מי כמוני דוגלת שמעט ענווה לא מזיקה לאיש. הלוואי על כולנו.

חלק הפכו לסוג של תקן!

נסיך הכתר • 25 ביוני 2011

בבדסם ישנם מגוון רחב של פעילויות, שחלקן הפכו לסוג של תקן!
פותחת השירשור שחכת רק לציין איזה סוג של תקן?
הרי ישנם בעולמנו כמה סוגי תקנים מ- iso 9000 ועד iso 90004 שהוא התקן המחמיר ביותר!

the rain song • 25 ביוני 2011

הרשה לי לחדד את דברי
התכוונתי לסוג של נורמה, משהו שרוב האנשים עושים, הבסיס של הבדסמ, ההתחלה של הרוב.
אולי אני טועה. לא בדקתי את העניין בסקר רב משתתפים - זו ההתרשמות שלי. אנא, תקן אותי אם אני טועה.

daniel222 • 25 ביוני 2011

שיפוטיות מגיעה מהפחד מהשונה.
השאלה היא מתי כן לשפוט.
לדעתי כל עוד השונה לא מהווה סכנה לעצמו או לסביבתו, אינני רואה מקום לשפוט.
כאשר אדם או קבוצה מסויימת שופטים אדם או קבוצה שניה רק בגלל שהם שונים, מתחילות רוב הבעיות שיש בעולם.
זה מוביל לאפלייה, שינאה, אלימות ובהמשך גם מלחמות בין עמים.

the rain song • 25 ביוני 2011

אני מסכימה. אבל יש שפיטה על מעשים ויש שפיטה על רעיונות, העדפות ונטיות.
כאן יש העדפות ונטיות, איך לומר, משונות לפעמים , חריגות קצת.
האם יש מקום להגיד זה בסדר וזה לא בסדר?

רציתי להאיר את דברייך באור קצת אחר -

בלוסום​(לא בעסק) • 25 ביוני 2011

מרגישה שהתחלת ללכת בדרך שבה אני חושבת אך משום מה באמצע פנית לכוון המעשים - ואני רוצה להשאר בתגובות בפורומים.

כמו שאמרת, יש תקן - זה נכון מאוד! יש פה תקן ל"איך צריך להגיב לאנשים שעושים בדס"מ", "איך להגיב לאנשים שכותבים על הבדס"מ שלהם בפורומים לא משנה מה הם עשו". הענין הוא, שנוצר פה קונצנזוס חד משמעי, ויש רק נסחים קבועים איך חייבת תגובה כזו להראות, וכל מי שלא עומד בתקן - מוקיעים אותו. וככל שהוא צודק יותר בתגובותו - כך הוא מוקע יותר.
בעצם, יש פה אבסורד - מצד אחד אמור להיות פה מקום לשונה, לאחר - אבל בפועל זה נכון אך ורק למי שהרוב רוצה ביקרו, למה שהרוב רוצה ביקרו. מי ששונה מהשונה כבר לגמרי מוקע ועושים עליו עליהום.
בעיני, זו משמעות דבריה של הכותבת הנ"ל.

Re: רציתי להאיר את דברייך באור קצת אחר -

the rain song • 25 ביוני 2011

וואו - זה ממש לא מה שהתכוונתי.
כל שאמרתי הוא "שפטו כאוות נפשכם, רק בנימוס בבקשה"
לא חושבת שהבנתי למה את מתכוונת:/

Re: רציתי להאיר את דברייך באור קצת אחר -

בלוסום​(לא בעסק) • 25 ביוני 2011

אני אנסה להסביר את עצמי: את התגובה שציטטת כתבה מישהי ישירות כתגובה למשהו שאני כתבתי - והצדיקה אותי. זו היתה כוונת התגובה ההיא במקור. אני פשוט המשכתי את הדיון ההוא כי ראיתי שציטטת אותה גם פה (רק לקחת את זה למקום אחר, למקום המעשי - אני נשארתי ברמת הדיון).
מקווה שעכשיו אני יותר ברורה.. (: