מרחוק

מרחוק

בלו ריי • 26 ביוני 2011

עכשיו אני כורע מולה…ואני בחרתי מרחוק. כן, בחרתי.

אז איך מראים לה? ככה מרחוק...
איך גורמים לה לראות מבעד לקהל הזה שמתאסף ומתקבץ לידה ולרגלייה?
איך חודרים אותו קצת? את מה שמקיף אותה? מעריץ אותה? את כל מה שחוסם ומסתיר אותי?
איך גורמים לה להביט בי? להבין כמה אני רוצה לקרב ולהקריב?

איך מסבירים לה ללא מילים שזה כבר היה ברור לי בפנים, עוד מהמשפטים הראשונים שכתבה שם בבלוג שלה.
(: זוכר שאמרתי לעצמי שזה לא יכול להיות כל כך מהר. מה פתאום. הרי אם זה כל כך ברור, וקל, ומההתחלה, אז איפה בדיוק הייחוד? שלי? שלה?
ושאז התיישבתי וקראתי אותה עוד. ועוד. ימים ולילות. בלעתי כל מילה שכתבה אי פעם. כל תו שאצבעותייה הקישו. כל חיוך. כל סימן שאלה.
וגם כל נקודה. כי נקודות אומרות המון. הן מספרות לי מתי היא בחרה לעצור. מתי די לה עם הרצף. מתי ציפתה שזה יהיה ברור ומובן.
יושב לי שם ככה שעות ולוגם מהבריאה הזו שהתרחשה בראשה. חווה אותה וממנה קצת…מרחף בחדרי המוח שלה.

אז איך?
איך רומזים מבלי להגיד מפורשות שאני כבר מזמן ולגמרי שלה. הרי אסור להגיד מפורשות. בטח שלא כל כך מהר.
ואיך מרגיעים לה שאני אוהב שם הכל. ממש הכל. גם את הכוח והעוצמה שבה כמו גם את החולשות והפחדים. את האדם.
היא מבינה שאני לא מגיש עצמי לדמות? שאי אפשר באמת לדמות? שאני מגיש לה. בלי תארים, רק שמות…שמות שמהדהדים לי בבטן ומברווזים לי את העור.

אז כורע מרחוק. ומשתוקק שתראה ותבחין. כן. תבחין גם בי קצת…אפילו רק קצת. מה יש?
ושאולי תחליט שזה לא רק איזה חטיף קטן…שאולי מדובר בארוחה של ממש…או אולי אפילו מטבח עם צוות.
יומרני מצידי? יהיר? אולי…אולי אני גם כל אלו איפשהו.

ואני לא רוצה שתסרב…זה לא בא בחשבון הרי. אי אפשר. אבל זה כן…כי תמיד זה אפשרי.
לפעמים מעדיף שרק תתבונן בי מרחוק אפילו בלי ממש לגעת אבל לא תרחיק לגמרי. שלא תהרוג.
כי אפילו הכריעה המרוחקת מול העוצמה הזו שבה, שווה כל כך הרבה יותר מאשר רמיסת התקווה הזו שבי.
עדיפה אולי על הידיעה שלה, וגם שלי, שאולי אין בי את כל מה שהיא זקוקה לו.
וכשהיא מביטה בי במבט הזה…ו(הבת זונה) יודעת להביט…ככה בעיניים שלא מניחות לנשמה.
וסורקות. ומעשנות אותך למוות. אני כל כך רוצה להתקרב…
אפשר? רק קצת?

אלייך...

Miss X​(שולטת) • 26 ביוני 2011

כתבת ממש יפה ומרגש.

בלו ריי • 26 ביוני 2011

תודה מיס...זה מחמיא לי.