צהריים טובים אורח/ת
עכשיו בכלוב

להרים את הכפפה - חלק א

Artemis^
לפני 13 שנים • 21 באוג׳ 2011

להרים את הכפפה - חלק א

Artemis^ • 21 באוג׳ 2011
מזמן לא כתבתי, אשמח לשמוע מה יש לכם לאמר






זו היתה אמורה להיות נסיעה ארוכה ומעצבנת. יום לפני התארחה אצל הוריי הדודה מבאר שבע, שעה אחרי שיצאה מביתם גילינו ששכחה את הטלפון הנייד שלה מאחור. לא היתה ברירה, הייתי צריכה לנסוע לבאר שבע כדי להחזיר לה אותו. זה לא היה כל כך נורא לו יכולתי לנסוע דרך כביש 6, אבל "על הדרך" נתבקשתי לעצור אצל איזה בת דודה ולאסוף מאצלה אלבום תמונות שרצתה לתת לדודה. הבעיה היתה ש"על הדרך" יצר עיקוף ענק דרך העיר , מה שהכריח אותי לוותר על כביש 6 לפחות עד אחרי חדרה. אני שונאת לנסוע דרך כביש החוף, זה כביש משעמם ומעצבן.

זה היה מצב הרוח שאיתו יצאתי לדרך, בביתה של בת הדודה לקחתי את האלבום סיננתי כמה מילות נימוס (וגם כמה מילים לא מנומסות שעליהן אשלם בהמשך על בטוח) ויצאתי משם. השמש התחילה לשקוע, לפחות ליוותה אותי שקיעה מרהיבה.

קצת לפני הכניסה לכביש המהיר, בתחנת האוטובוס, היא עמדה. חולצה שחורה צמודה ומכנסי שלושת רבעי שחורים. רגל אחת על הכביש , רגל אחת על המדרכה וידה מונפת באוויר. 'היא לא שפויה' חשבתי לעצמי ועצרתי לידה: "אני נוסעת לבאר שבע אם זה עוזר לך"
"אני צריכה לירושלים"
"תעלי, נדאג לך"

אמרה תודה, את התיק שלה זרקה מאחור והתיישבה לצידי. סרקתי אותה במבטי וחשבתי 'איזה מעדן'. נראית בשנות ה-30 לחייה שיער אורך חלק ושופע עוטף את פניה, עיניים כחולות וגדולות מביטות במבט גדול, שפתיים אדומות מצויירות 'בובה, היא ממש בובה'. חשבתי והתחלתי לנסוע. מדי פעם מגניבה מבט אליה, אל החזה השופע אל יריכיה העגלגלות. דגדוג קטן דגדג לי בבטן. אף פעם לא הסתכלתי כך על אישה, משהו בה עורר את תאבוני.
נופפתי בידי, מרחיקה ממני את המחשבה כמו זבוב טורדני.
"אז לאן את נוסעת?" התחלתי שיחת חולין
"לחברה, בירושלים, לישון אצלה"
"בטרמפים? לא שמעת על רכבת?"
"פיספסתי אותה ובטרמפים יש משהו... מעניין"
"כן, אם מעניין אותך להאנס ולהרצח"
"לא, זה לא זה. תראי, הנה אני איתך ברכב וכבר יודעת שמעניין לי, ברכבת זה לא היה קורה"
"כן אבל הרפתקאות כאלה יכולות..." עצרתי את עצמי, מה אני מטיפה לה מוסר, יש דברים אחרים שמעניינים אותי.
שתקתי. וגם היא.

"אני מכירה את הסמל הזה" אמרה פתאום והצביעה על מחזיק המפתחות שלי. הרמתי גבות.
"זה לא הסמל של יין ויינג"
"אני יודעת, זה סמל הבדסמ, אני מכירה אותו היטב" הופתעתי אבל חיוך קטן התגנב אל שפתיי
"אכן כן"
"מפתיע למצוא אותו כך אצל מישהו"
"רוב האנשים חושבים שזה סתם מחזיק מפתחות יפה"
"כן , רוב האנשים"
"אבל את לא רוב האנשים"
"לא"

בחצי שעה הבאה התוודענו זו אל זו. סיפרנו קצת היסטוריה, החלפנו חוויות, זיהינו חברים משותפים, אתרים משותפים, צחקנו. הזמן והדרך עברו מהר ואני כבר החלטתי. כשהגענו לכביש מס' 1 ירדתי מהכביש ונסעתי לכיוון ירושלים.
"זו לא הדרך שלך" אמרה
"עכשיו זו הדרך של שתינו" אמרתי וליטפתי באצבע את זרועה
"כן נראה לי שאת צודקת"
"אני חושבת שעכשיו זה זמן טוב ללמד אותך שטרמפים יכולים להיות מאד מסוכנים"
אותתי ופניתי לכיוון יערות ירושלים...

"מחכים לי... ידאגו לי..."
"אני בטוחה שידאגו לך ויש להם סיבה טובה." עצרתי את הרכב בצד הדרך, התכופפתי אל המושב האחורי ומתוך התיק שלי שלפתי 2 מטפחות וכיסוי עיניים.
"תפתחי את הפה" היא פתחה את פיה ואני מילאתי אותו במטפחת, את המטפחת השניה קשרתי סביב. את כיסוי העיניים הנחתי על עיניה. היא ניסתה למלמל משהו "שששש" לחשתי לה לתוך האוזן כשאני מלטפת את שיערה. היא נרגעה, משעינה את ראשה על ידי.

חייגתי
"אהלן, מה קורה? הגעת כבר?" ענה לי מהצד קולו העליז
"תירגע. אני ביער ירושלים. אתה יודע איפה"
"כן גבירתי"
"להתראות"
ניתקתי.

הדרך התחלפה מדרך סלולה לדרך עפר והרכב היטלטל מצד לצד. רציתי לראות יותר, שוב עצרתי את הרכב, התרתי את חגורת הבטיחות שלה, "תרימי ידיים", הסרתי מעליה את החולצה ואחר כך גם את החזיה. שדיה הגדולים נשפכים אל כפות ידיי ואני חופנת אותם היטב. היד שלי לא מכסה אפילו חצי מהחזה שלה, אני מנסה לאסוף כמה שיותר. צובטת פטמה, מרגישה את היא נענית לי ומזדקרת. אני עוזבת את שדיה, חוגרת אותה שוב ונוסעת שוב. עכשיו כשהרכב מטלטל ושדיה מטלטלים, אני יכולה לראות.

הגעתי. האמת די מפחיד כאן. מזל שהתיק נמצא ברכב מאחור ויש לי בו כל מה שאני צריכה. הוצאתי פנס מהרכב וניגשתי להוציא את התיק. סגרתי את הדלת מאחוריי, משאירה אותה ברכב. מולי נמצא מבנה נטוש, לפני כחודשיים מצאו זוג חברים את המבנה הזה והחליטו לטפל בו, להסב אותו למרתף עינויים מאולתר, שניתן לאבזר אותו בקלות. המבנה נוקה, טבעות ברזל נקבעו בקירות הבטון והמקום הפך לפנינה בלב היער. הדלקתי נרות והנחתי אותם במעגל בתוך החדר. באור נרות המקום נראה מזמין מתמיד.

ניגשתי אל הרכב, פתחתי את הדלת שלה, מושיטה יד ומושכת אותה אלי. היא יצאה מהרכב, ידה האחת נתונה בידי וביד השניה היא מגששת באוויר. אחזתי גם בידה השניה ואזקתי את שתי הידיים לפניה. היא חייבת להעזר בי עכשיו. הובלתי אותה לתוך המבנה, מזהירה אותה מפני המדרגה בכניסה, מעמידה אותה במרכז מעגל הנרות שמאירים אותה מלמטה. היא כל כך יפה. ליטפתי אותה, את שדיה, אספתי אותם אל פי מכניסה את הפטמה לפה וינקתי. הרגשתי איך היא מתקשה בתוך פי, מדגדגת את לשוני. שלחתי יד ופתחתי את כפתור מכנסיה, אחר כך את הרוכסן. לא מוותרת על הפטמה סיננתי בין שיניי "תורידי". היא ניסתה להתרחק ממני כדי להענות משכתי אותה אלי חזרה, נושכת את פטמתה. אנקה נפלטה מפיה, היא הבינה אותי. בידיה הקשורות החלה למשוך את מכניסה למטה כשהיא דואגת לא להתרחק ממני מדי ואני לא הרפיתי משדיה, טועמת פעם פטמה ימין ופעם פטמה שמאל. היא סיימה להוריד את המכנסיים ועצרה. נשכתי חזק את הפטמה שבפי וזעקת כאב פרצה , היא הבינה מה רציתי והתחילה להתפתל שוב, הפעם מורידה את התחתונים. כך עמדה מולי במלוא תפארתה, עסיסית, עגלגלה. חפנתי את ישבנה והצמדתי אותה אלי, ידי האחת על ישבנה וידי השניה אוחזת בשערה, הצמדתי את שפתיי אל שפתיה, פערתי אותה מולי, שלחתי לשון חמה ללכוד את לשונה, התנשקנו במשך דקות ארוכות. התנתקתי ממנה והעפתי מבט בשעון. חלפה כבר שעה ולא הרגשתי בכלל.
"את לא זזה, את לא מורידה את הכיסוי" לחשתי באוזנה.
יצאתי מהמבנה, נכנסתי לרכב, טרקתי את הדלת ונסעתי משם.

.[B]בתוך המבנה עומדת עירומה. 'לא לזוז' היא אמרה. לבד. המכונית נסעה מכאן. אולי חזרה כבר? יש רעשים מחוץ למקום הזה, מישהו הולך שם? זו בטח היא או אולי זו חיה. רוצה להוריד את כיסוי העיניים, לראות. היא אמרה 'לא לזוז'. לא זזה. היא אמרה לא להוריד את כיסוי העיניים. רכב מגיע? מתקרב? מתרחק? זה בכלל קרוב?
יש כאן עצים מסביב. אפשר להריח אותם. וחיות? יש חיות? מנסה לזהות קולות. צרצרים... הנהמה הזו, זו תנשמת? לאן היא הלכה? היא תחזור? מה אם היא לא תחזור? מה זה היללה הזו? יש כאן תנים? מה אם יש כאן תנים? זאבים? איפה המקום הזה נמצא? יש אנשים מסביב? כל כך עירומה, כל כך חשופה.
לא לזוז, לא להוריד את כיסוי העיניים, לא לזוז.
העמידה הזו במקום אחד בלי תנועה, הרגליים מאובנות. רכב מתקרב, שומעת אותו מתקרב. הבלב פועם במהירות. זו ודאי היא. רכב נעצר בקרבת מקום. דלתות נפתחות ונסגרות. יותר מדלת אחת! מי מגיע? אולי זו לא היא... צעדים מתקרבים, יותר מאדם אחד מתקרב! לא לזוז! לברוח! לא להוריד את כיסוי העיניים! להתלבש מהר!
מה זה הריח הזה באוויר? זה הריח שלה? לא בטוחה שזה הריח של הבושם שלה. מישהו עומד כל כך קרוב..
    התגובה האהובה בשרשור
נולי
לפני 13 שנים • 21 באוג׳ 2011
נולי • 21 באוג׳ 2011
וואו.
ואיפה ההמשך?
חייב להיות המשך!