פרץ רגשנות, או - חרמנית מחפשת משמעות

kasandra​(מתחלפת){jegularis} • 28 באוג׳ 2011

אני מאוד מזדהה עם מה שכתב וגם לי יצא לא מעט לשמוע אמירות כוללניות בסגנון "מתחלפים זה בעצם סהך ונילים הם פשוט נהנים לשחק בזה" ועוד כול מיניי כאלה ואחרים.

יצא לי גם לפגוש כמה שופעי משמעות בדסמית עמוקה ,ברמה שזה החיים שלהם וכך הם מאמינים ,ועוד כול מיניי באמצע.
בשיא היושר הרבה פעמים כול השופעי משמעות האלה למיניהם מרגישים לי כמו ילדים תקועים בפאזה מסוימת ועסוקים בשיחזורים כרוניים של מסלול אחריי החיפוש של מה שקוראים לו אני, בזמן שאין שם שום דבר שמרגיש להם באמת בבטן שהוא "האני " הזה (ולא לרוב הם גם לא באמת מוכנים להודות בזה לעצמם).
אני מרגישה שבנאדם שהוא הוא עצמו שמרשה לעצמו לחיות לחוות לגדול להשתנות להתפתח מתוך החויות שלו בסופו של דבר חיי את החיים שלו ומגשים את עצמו, בזמן שמרביצי תורה למיניהם עסוקים לפצות על חסכיהם האישיים שלא באמת קיבלו אי פעם טיפול או מענה.

אין דבר כזה נכון אולטימטיבי לכולם , כול אחד נמצא היכן שהוא בקשת הרגשות והתחושות האישיות שלו , כמה שהקשת הזאת יותר רחבה בחייו של בנאדם לבסוף הוא אנושי יותר , הוא פשוט יותר הוא, ולא מה שהיו רוצים ממנו, מקובל, מצופה או צריך להיות.
את בינך לבין עצמך מרגישה את?
את מרגישה אותו כמי שהוא ערום מולך נפשית ורגשית לא משנה באיזה צד הוא נמצא?
עצם זה שאת יכולה להרגיש ולהכיל את זה זה כבר הרבה יותר מהממוצע .מרבית האנשים לא כאלה אלסטיים נפשית ורגשית.
תחשבי שיכולות הכלה קבלה הדדיים מהסוג הזה זה לוקסוס נדיר מאוד בעולמנו המודרני, ואין מזה הרבה בזוגיות היום יומית הרגילה וגם לא הקיצונית של היום.
אחריי כול זה את רוצה להגיד לי שיש אמת שלהם שאת צריכה כביכול לחיות לפיה?
או שהחיים בגבולות מסודרים וממוסגרים (שלרוב לא באמת מגיעים מתוך תובנה רגשית אמתית) נשמעים לך כמו הפסד?

אני מיש.

מישלי • 29 באוג׳ 2011

ואני מתחלפת. (גאה). ונשלטת של הבעלים שלי... בלבד.

( :

בבקשה, כולם ביחד... We love you Mish

חניבעל • 29 באוג׳ 2011

אבל איפשהוא את כן מאבדת את המשמעות. לפעמים אולי קצת רחוק מהבדסמ.
הרי זאת לא הבעיה שאת מתחלפת.
זאת לא הבעיה שאת גם המלכה וגם הנשלטת.
זאת בעיה שאת המלכה והנשלטת של אותו בן אדם.
אני מניח שהתחושות שלך היו אחרות אם היית נשלטת טוטאלית לאדון אחד ומלכה כמובן טוטאלית למישהו אחר.
הרי בואי נהיה כנים, אנחנו הרי מחפשים פה משהו שהוא מעבר להצלפות, שעווה וקשירות. כך אנחנו סתם קינקיים שאוהבים להתלכלך במיטה.
אנחנו מחפשים הרי את המשמעות. מאחורי כל זה. מתחת להכל. אי שם בשורש.
האם באמת אפשר להגיע לשם ללא הטוטאליות?
והטוטאליות לדעתי היא התמסרות. להתמסר באופן מוחלט. לאדון. למטרה. לכל המוסד הזה בעצם.
והתמסרות מוחלטת אפשרית לדעתי רק בהגדרה ברורה של התפקיד.
להיות נשלטת מוחלטת של מישהו אחד. מלכה מוחלטת של מישהו אחר.
כשרגע אחד את מצליפה ורגע אחר את כבר מוצלפת וזה עדיין בסדר גמור ,את לא יותר מקינקית
שאוהבת להתלכלך במיטה.

פרלין​(נשלטת){ש} • 29 באוג׳ 2011

אני לא מחפשת שום משמעות עמוקה יותר בבדסמ.

זהו, רציתי להגיד את זה.

חניבעל, כתבתי לך את זה פעם בבלוג, אבל הי, כיף לראות אותך בפורומים! שלום!

בקיצור, אני חושבת שיש אנשים שמממשים את עצמם דרך המיניות שלהם. במקרה הזה, אכן, למיניות יש המון משמעות. כי היא הדרך לחקור את העולם ואת עצמך.
כל מי שקורא אותך יכול לראות שאתה נמנה על האנשים האלה.

כשאני רואה אדם שמתייחס למה שהוא עושה עם המון רצינות ועומק, הוא יזכה בהערכתי המלאה. זה תמיד מרגש ומשמח. יחד עם זאת, עם המבנה הנפשי שלי, אני חושבת שאם הייתי מתייחסת בכזו רצינות ועומק לבדסמ, הייתי בסכנה גדולה. זה מגרה, אבל מסוכן. למזלי גם די בלתי אפשרי בשבילי.

ועוד משהו, הדברים על רצף. זה לא כאילו יש רק טוטאליות בצד אחד וקינקיות בצד השני, יש גם המון אמצע. הרבה גוונים של אפור. אבל יותר מזה, זה לא נמצא רק על מימד אחד של השוואה.
מה שיולי מדברת עליו, בכלל לא נמצא על המימד הזה. אני חושבת. כי היא כן מדברת על טוטאליות, פשוט מסוג אחר. התמסרות מוחלטת לאדם שאת איתו והתמסרות מוחלטת לרגע.

אני הרבה פעמים חושבת שלמרות שכולנו תחת מטרייה אחת, בעצם אין באמת מה להשוות בין מיילדום לפמדום. עכשיו, בעקבות מה שיולי כתבה, אני חושבת גם שלמתחלפים יש נישה משלהם וגם קשה להשוות את ההתחלפות עצמה למי שבוחר לעצמו תפקיד אחד ומתמסר לו.

שלגי • 29 באוג׳ 2011

חניבעל
זה נכון לך (וגם לי)

זה עדיין לא הופך את זה לאמת מוחלטת.
יש משהו שמרגיש לי פה כמו סוג של קנאות דתית ולא רק בתגובה שלך, גם אצל אחרים משתי ה״אסכולות״ - ולא רק בדיון הזה.
כל היופי (בעיני כמובן) הוא להבין שישנם גוונים שונים שמתאימים לאנשים שונים - ואין כאן נכון ולא נכון ובידיאסאם ״אמיתי״.



ולסיום מצטרפת לפרלין - כיף לקרוא אותך כאן.

בטי בום​(שולטת) • 29 באוג׳ 2011

פעם חשבתי שמתחלפים הם אנשים שלא מוכנים להודות בסאביות שלהם, אח"כ הייתה לי תקופה שחשבתי שמתחלפים הם אנשים שמתמסרים לאקט ולא לאדם (מה שמתאים ל80% מהאנשים פה)
כרגע אני חושבת שזה נורא תלוי במתחלף שמולי.

בתקופות שפחות מתאים לי לתחזק מתחלפים הם בדיוק מה שבא לי טוב.
אבל פה את מדברת על התמסרות אמיתית מתוך זוגיות וזה פשוט נראה מקסים
בדס"מ היא בהחלט לא דת ולי בכלל קשה עם קנאות דתית, יש פה סקאלה כנראה שמתחלפים נמצאים איפה שהוא באמצע ומרחב התמרון שלהם יותר גדול.
רוב המתחלפים שהיו לי היו מתמסרים לא פחות מסאבים אמיתיים והרבה פחות פסיב אגרסיב מהם

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 29 באוג׳ 2011

NOW, THAT'S WHAT I CALL A GOOD IDEA!!!

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 29 באוג׳ 2011

משהו כזה האמת היא, שאני ממש לא בטוחה שהם אכן לא מגיעים מתוך תובנה רגשית אמיתית, אולי כן, קטונתי מלדעת מאיפה מגיעים מצבים נפשיים של אחרים.
אבל בשבילי, במציאות שלי, כשאני בוחרת צד אני מרגישה שזה מגביל אותי. וזה יחד עם זה שאני מבינה כמה זה יכול להיות משחרר לבחור צד אחד, כמה מופלא זה יכול להיות. זה פשוט לא מתאים לי. אני זקוקה לכל הדרכים.
בשבילי, לומר "אני נשלטת ומול אדוני אין לי גבולות" מרגיש לא נכון. כי ברגע שאמרתי "נשלטת" אז לשלוט בו הופך לגבול. ברגע שאמרתי "שולטת", להישלט על ידו הופך לגבול. ואני לא רוצה שיהיו לי גבולות מולו.

וממש לא חושבת שזו "הדרך". אבל זו דרך.

לחיות בין לבין/

השרלילית​(פמית מתחלפת) • 29 באוג׳ 2011

אני חיה בין לבין. בין לבין מגדרים, כי יש בי גם אישה וגם גבר. בין לבין ההגדרות המיניות השונות - כי אני בערך 4/5 לסבית, אבל יש גם את החמישית האחרונה. בין לבין שולטת לנשלטת. לפעמים בא לי להתמסר. לפעמים בא לי להרגיש מישהי מתמסרת לי. לא אכפת לי לקבל את השוט שזה עתה סיימתי להצליף בו, לא אכפת לי להתמרד ולנשוך חזרה. לא מעניין אותי מי מתחילה ומי גומרת, העיקר שיהיה רטוב ושמח. וזה איכשהו נכון על כל המגדרים כולם, מבחינתי.
אני יודעת המון דברים שאנשים שלא בילו בשני הצדדים, בקצוות, לא יכולים לדעת.
מעולם לא יכולתי להתמסר באופן מוחלט, כמו שלא יכולתי לשלוט באופן מוחלט. זה לא איך שאני יכולה להיות.
אני צריכה להיות בטלטלה התמידית המתוקה הזו. אני צריכה שהרכבת תעלה ותרד ושוב תעלה.
אני מכורה לאדרנלין של הערבוביה, של לא לדעת אם אני עם בן או בת, ומה אני בכלל באותו רגע, מלבד למעלה או למטה. את זה אני אזכור גם באמצע ההוריקן-אש הזה.
עבורי בדס"מ הוא הזהות המינית הראשונה שהיתה לי אי פעם, מגיל 14. עוד לפני שהבנתי שאני בעיקר נמשכת לנשים. עוד לפני שידעתי משהו על עצמי. זה היה ברור, זה היה שם תמיד.
זה בסיס. למעלה או למטה, זו העובדה האחרונה שאני אזכור אחרי שיתר התגיות נשרו ונשארתי לרעוד או לחבק משהו רך אליי.
זה הבדס"מ שלי. והוא עמוק כמו הפער שבין לבין. ואמיתי וחסר פשרות לא פחות.

הערת שוליים
להיות מתחלפת עבורי זה חלק בלתי נפרד מהזהות המינית שלי. ולו כי את המחיר על הזהות הזו מבחינה חברתית ואישית כבר שילמתי, המחיר שכולל בתוכו את תסביכי ההתבגרות של "קשה להכיל אותי" כי אני סוטה ולכל הכיוונים, לא פחות מתסביך ה"אני שונה" שמלווה יציאה מהארון כלסבית או הומו. ומישהו באמת חייב לחקור את זה ודחוף.

תודה יולי. פשוט תודה. את השראה.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 29 באוג׳ 2011

זה בסדר אם אכתוב בסעיפים? יש לי הרבה תשובות ויהיה לי יותר קל לארגן את המחשבות ככה. סדר הסעיפים לא חשוב, זה פשוט עוזר לי להפריד את המחשבות המקבילות זו מזו.

1. אני שמחה שכתבת את זה כאן, בין השאר כי זה מקל עלי להראות את התפיסה אליה סוג של בערך הגבתי כאן.

2. אני מבינה מה אתה אומר. ואני איתך ב"הטוטאליות היא התמסרות", רק שאתה ואני חווים אותה באופן שונה. המטרה, אצלי, היא לחצות את כל הגבולות. אני זקוקה ל-לזהות אצלו כל מחסום קטן ולפרק אותו. אני רוצה לקחת אותו לכל פסגה שניתן לדמיין. לא משנה מה הפעולה, לאיזה "צד" היא כביכול שייכת, אני צריכה להפוך אותו למסוגל לכל. אני צריכה לנצח אותו כל הזמן, לכבוש אותו כל הזמן מחדש. לאתגר אותנו כל הזמן מחדש. האם זה הופך אותי לשולטת?
כי אני זקוקה לכך שאקבל את אותו הדבר ממנו.
אני לא מתחלפת כי אני לא רוצה ללכת עם שום דרך עד הסוף. אני מתחלפת כי על אף אחת מהדרכים אני לא מסוגלת לוותר.

3. לגבי - דומית וסאבית של אותו אדם. מבחינתי, זה כל העניין. ברגע שאני בוחרת, יש עומקים אליהם אני לא יכולה להגיע איתו. זה הכרחי בשבילי שזה יהיה עם אותו האדם. ניסיתי לחוות את זה כמו שאתה מתאר, להיות משהו עד הסוף, ותמיד אחרי כמה זמן אני מתחילה להרגיש כבולה. אני מתחילה להרגיש שיש עלי כל מיני מגבלות שלא מתאימות לי. שמנסים לסרס בי משהו.

4. עכשיו כשאני כותבת את סעיף 3, אני עוד יותר מבינה למה התכוונת (נראה לי). אני מבחינה בכך שאני מסכימה אתך יותר משחשבתי כשהתחלתי לענות. כי אני חושבת על כך שאחד הרגעים החשובים הוא בדיוק שם - כשזה מתחיל להיות מאתגר. כשהמשימה ללכת עם משהו עד הסוף מפסיקה להיות פשוטה.
מה שקשה להסביר הוא שאני לא באמת עוצרת שם.

קשה להסביר את זה: אני לא יום ככה ויום ככה (בקשרים אקראיים הייתי, אבל מדברים על זוגיות מתמשכת כרגע). אני הכל, כל יום. אני מבינה שלא כל אחד יכול, או צריך, או רוצה, או טוב לו, להכיל דואליות כזאת. להכיל מצבים נפשיים כמעט סותרים.

5. מה שבעצם ניסיתי לומר, בין השאר, הוא שיש יותר מדרך אחת לחוות עומק. כי בשבילך הדרך היא להיות השולט שלה. כך אתה חווה את העומקים שלכם. זה מה שמרגיש לך הכי חזק, הכי מחייב, הכי מוביל את שניכם לפסגה או לתחתית.
אני, לעומתך, חווה את הבחירה הזאת כגבול. דווקא הדואליות היא שמרגישה לי הכי מתמסרת, הכי מחייבת. דווקא בגלל שכל מה שקורה הוא דו כיווני. דווקא בגלל שאני משאירה את כל האפשרויות פתוחות. זה מה שמרגיש לי הכי רחוק.

אני מניחה שאתה רואה את זה כאמצע. כאילו אני עומדת באמצע, לא בוחרת שביל ללכת בו עד הסוף וכך לעולם לא מגיעה לקצה. נדה לכיוון זה או אחר של האמצע. הכך?
ולי זה מרגיש שאם אשאיר את הקו ואלך בו, בכל הליכה לצד אחד אני מתרחקת מהצד האחר וההתרחקות קשה לי, ואני תופסת את השביל בשני קצותיו ומחברת אותם למעגל, ומתוך המעגל מתחילה לרדת ולרדת בספירלה, כמה שיותר עמוק.

אתה מבין, חניבעל?
אנו לא פוסעים בדרכים שונות באותו השביל. אנחנו על שבילים שונים בכלל.

זה שאני לא בוחרת - נראה שבעיניך זה ויתור. ובעיני, לבחור זה ויתור. ת'מבין?

אני לא באמת חושבת שאני מרוויחה לעומתך.
אבל לא ייתכן שיש רק דרך אחת לחוות "וואו, אין גבולות". הצגתי את שלי.
בדיוק בגלל שלפעמים היא לא מובנת. בגלל שמאיפה שאתה מסתכל זה נראה שויתרתי על המשמעות. ולתפישה הזאת ניסיתי להגיב. להסביר גם את הדרך הזאת.

אז אני מאבדת את ההתמזגות המוחלטת עם התפקיד. ומרוויחה את הפריצה הפראית של הגבולות.
אם זו הבחירה... אני לא מאמינה שהברירה האחת טובה מהאחרת.