יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 13 שנים •
6 בספט׳ 2011
טיצ'ר, זה הכל נשמע נכון, אבל מה שכתבת נשמע לי מעורפל. סיסמאתי משהו.
אפשר את זה בפורמט קצת יותר ארצי? קרה לי שהרגשתי את עצמי מאבדת שליטה. נכון, הייתי צעירה והיום זה אחרת. ובכל זאת, אני מרגישה רוב הזמן שאני צריכה לבחור בין התמסרות מלאה לבין היכולת לשמור על עצמי מהתוצאות ההרסניות שיכולות להיות לטעויות בשיפוט. אני יכולה לומר בכנות שיש הבדל בין אמון מלא לבין אמון עיוור - אבל כשאני רוצה ליישם את זה, זה כבר לא פשוט ואני מוצאת את עצמי מתקשה להיות בסופרפוזיציה הזו, של מצד אחד לא להתעסק ב"האם הוא ראוי", אחרי שהגעתי לנקודה שממנה אני באמת בוטחת בה, ולא להתעסק בלבדוק אותו ולוודא שהוא לא פוגע בי, ומצד שני לשים לב אם הוא משנה את פניו. אפשר בכלל לקיים את הכפילות הזאת? |
|
|
| Jake(שולט) |
לפני 13 שנים •
6 בספט׳ 2011
יולי Yuli כתב/ה: טיצ'ר, זה הכל נשמע נכון, אבל מה שכתבת נשמע לי מעורפל. סיסמאתי משהו.
אפשר את זה בפורמט קצת יותר ארצי? קרה לי שהרגשתי את עצמי מאבדת שליטה. נכון, הייתי צעירה והיום זה אחרת. ובכל זאת, אני מרגישה רוב הזמן שאני צריכה לבחור בין התמסרות מלאה לבין היכולת לשמור על עצמי מהתוצאות ההרסניות שיכולות להיות לטעויות בשיפוט. אני יכולה לומר בכנות שיש הבדל בין אמון מלא לבין אמון עיוור - אבל כשאני רוצה ליישם את זה, זה כבר לא פשוט ואני מוצאת את עצמי מתקשה להיות בסופרפוזיציה הזו, של מצד אחד לא להתעסק ב"האם הוא ראוי", אחרי שהגעתי לנקודה שממנה אני באמת בוטחת בה, ולא להתעסק בלבדוק אותו ולוודא שהוא לא פוגע בי, ומצד שני לשים לב אם הוא משנה את פניו. אפשר בכלל לקיים את הכפילות הזאת? יולי, אני לא חושב שיש דרך לתאר בפורמט כלשהו דינמיקה שמתפתחת בין שני אנשים. כמו בכל מערכת יחסים (לא רק בדס"מית) בין כל שני אנשים שונים מתפתחת דינמיקה שונה. כמו שאומרים - אין שני פתיתי שלג זהים. אם את סומכת על בן זוגך אם לאו - רק את יכולה להחליט. עד כמה את מאפשרת לו לקחת שליטה - גם זאת רק את יכולה להחליט. ואם את מרגישה שאת "מאבדת שליטה" - אולי לא מתאים לך מערכת יחסים בדס"מית עם אותו אדם או במצבך הנפשי הנוכחי. בקיצור - ההחלטה בידייך. |
|
|
נוריתE
|
לפני 13 שנים •
6 בספט׳ 2011
יולי Yuli כתב/ה: טיצ'ר, זה הכל נשמע נכון, אבל מה שכתבת נשמע לי מעורפל. סיסמאתי משהו.
אפשר את זה בפורמט קצת יותר ארצי? קרה לי שהרגשתי את עצמי מאבדת שליטה. נכון, הייתי צעירה והיום זה אחרת. ובכל זאת, אני מרגישה רוב הזמן שאני צריכה לבחור בין התמסרות מלאה לבין היכולת לשמור על עצמי מהתוצאות ההרסניות שיכולות להיות לטעויות בשיפוט. אני יכולה לומר בכנות שיש הבדל בין אמון מלא לבין אמון עיוור - אבל כשאני רוצה ליישם את זה, זה כבר לא פשוט ואני מוצאת את עצמי מתקשה להיות בסופרפוזיציה הזו, של מצד אחד לא להתעסק ב"האם הוא ראוי", אחרי שהגעתי לנקודה שממנה אני באמת בוטחת בה, ולא להתעסק בלבדוק אותו ולוודא שהוא לא פוגע בי, ומצד שני לשים לב אם הוא משנה את פניו. אפשר בכלל לקיים את הכפילות הזאת? גם אני,חשבתי עלזה הרבה. טי ר צודק וגם את,צודקת. החכמה היא למצא את האיזון ולא לוותר עליו.כי במערכות כמו שלנו,קיים עדיין פוטנציאל לסכנה פיזית או לנזק זה או אחר.אסור,אף פעם לעצום עיניים |
|
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 13 שנים •
6 בספט׳ 2011
אוקיי.
זה באמת הכל מובן. אפשר דוגמה? כל ה"את לגמרי שלו, והעינים נותרות פקוחות". תיאורטית זה מובן לי לגמרי. אבל יש מישהו שמסוגל לומר, פרקטית, איך זה עובד? לפחות לתת דוגמה קטנה? או, בעצם, אולי אני צריכה לשאול משהו אחר - יש פה מישהו שמבין על מה אני מדברת? |
|
|
teacher(שולט)
|
לפני 13 שנים •
6 בספט׳ 2011
כבר שנים שאני פה מספר את אותו סיפור. שאין קיצורי דרך, אין מתכונים, והנה את מתעקשת לקבל מתכון. אז זהו שאין. ואת כנראה בחורה מאוד פרקטית וצריכה איזו משוואה או סכמה, אבל אין לי.
אבל דוגמה, זה אני יכול: סמרטוט, זו דוגמה טובה. סמרטוט זו אמונה עיוורת, ציות עיוור, הקטנת ה׳אני׳ עד כדי העלמותו. היית רוצה בן זוג כזה? היית רוצה שבן הזוג שלך ירצה אותך כזו? אני אוהב את הכיבוש. באופן כללי וגם יום יומי. כל יום כיבוש קטן. אני רוצה שמי שתעשה משהו שאני אומר לה לעשות, תבחר לעשות את זה. והיא תבחר לעשות גם אם היא לא הכי אוהבת וגם אם זה קשה, כי היא רוצה לעשות את זה בשבילי. ושתבחר כל יום מחדש. זה לא מובן מאליו. וכן יש פה סתירה פנימית עמוקה (את כבר רואה שהיגיון זה לא הצד החזק שלי) כי את צריכה להיות גם נשלטת וגם שולטת, על עצמך, על מעשייך, על הבחירות שלך. כל יום כל היום וביום שתחשבי שהוא לא ראוי אז תפסיקי. מצד שני, אם תחשבי כל הזמן ראוי או לא ראוי, שזה בסולם שלי קיצוני שחור לבן, הייתי מתייג אותך כ׳תודה אבל לא תודה׳, מסכם עניינים וסוגר את הבאסטה איתך. ולסיכום אני אפריז ואשווה זוגיות בדסמית לזוגיות וונילית - זה פשוט אותו הדבר ל ח ל ו טי ן. וכמו ששם הבעיה הזו לא קיימת ( חשוב לך דוגמאות אז - לא כל יום חושב אחד מבני הזוג שהשני בוגד בו אבל ביום שזה קורה, נגמרים היחסים והופכים ללא ראויים) אותו הדבר אצלנו. אני באמת מקווה שהתשובה שלי מבהירה למה אני מתכוון, אך ברור לי שהיא עלולה לתוצאה הפוכה. |
|
|
nomorenomore
|
לפני 13 שנים •
6 בספט׳ 2011
דיון מעניין ותובנות נחמדות
|
|
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 13 שנים •
7 בספט׳ 2011
teacher כתב/ה: כבר שנים שאני פה מספר את אותו סיפור. שאין קיצורי דרך, אין מתכונים, והנה את מתעקשת לקבל מתכון. אז זהו שאין. ואת כנראה בחורה מאוד פרקטית וצריכה איזו משוואה או סכמה, אבל אין לי.
אבל דוגמה, זה אני יכול: סמרטוט, זו דוגמה טובה. סמרטוט זו אמונה עיוורת, ציות עיוור, הקטנת ה׳אני׳ עד כדי העלמותו. היית רוצה בן זוג כזה? היית רוצה שבן הזוג שלך ירצה אותך כזו? אני אוהב את הכיבוש. באופן כללי וגם יום יומי. כל יום כיבוש קטן. אני רוצה שמי שתעשה משהו שאני אומר לה לעשות, תבחר לעשות את זה. והיא תבחר לעשות גם אם היא לא הכי אוהבת וגם אם זה קשה, כי היא רוצה לעשות את זה בשבילי. ושתבחר כל יום מחדש. זה לא מובן מאליו. וכן יש פה סתירה פנימית עמוקה (את כבר רואה שהיגיון זה לא הצד החזק שלי) כי את צריכה להיות גם נשלטת וגם שולטת, על עצמך, על מעשייך, על הבחירות שלך. כל יום כל היום וביום שתחשבי שהוא לא ראוי אז תפסיקי. מצד שני, אם תחשבי כל הזמן ראוי או לא ראוי, שזה בסולם שלי קיצוני שחור לבן, הייתי מתייג אותך כ׳תודה אבל לא תודה׳, מסכם עניינים וסוגר את הבאסטה איתך. ולסיכום אני אפריז ואשווה זוגיות בדסמית לזוגיות וונילית - זה פשוט אותו הדבר ל ח ל ו טי ן. וכמו ששם הבעיה הזו לא קיימת ( חשוב לך דוגמאות אז - לא כל יום חושב אחד מבני הזוג שהשני בוגד בו אבל ביום שזה קורה, נגמרים היחסים והופכים ללא ראויים) אותו הדבר אצלנו. אני באמת מקווה שהתשובה שלי מבהירה למה אני מתכוון, אך ברור לי שהיא עלולה לתוצאה הפוכה. אני לא רוצה מתכון, אני רוצה שיתוף בנסיון. מה פתאום מתכון, אני הרי לא מדברת על זוגיות דמיונית כלשהי, אלא על דברים שנוגעים לי באופן אישי, על קונפליקטים שאני חווה. אז אולי אני צריכה לשמוע נסיון של *נשלטת* שזה מצליח לה. עם הכפילות ממש אין לי בעיה. אני בכלל מאלה שיש להם בעיה עם דיכטומיות דווקא, אז פה הכל בסדר
ובדרך כלל אני נוטה לקבל את גישת ה"זה כמו בווניל" אבל כל מה ששאלתי קשור דווקא בהבדל: יש רמה של מסירת שליטה שלא קיימת בוניל. פשוט ככה. ואני מנסה כרגע לחפור בהשלכה. האם למסירת השליטה, לא ברמת ה"מי מוביל את הסשן" אלא ברמה יומיומית יותר, ברמה של לתת לזה לחדור לכל רבדי מערכת היחסים, יש השפעה על התודעה הכללית וכושר השיפוט. ואתה עונה לי שאפשר לשמור על כושר שיפוט תקין לגמרי, ואני שואלת איך. ואני שואלת כי אני חווה את זה. כי אני מרגישה שיחד עם השליטה עלי אני מוסרת משהו מהשיפוט שלי. אולי זה סיכון שבא עם החבילה. אתה לא יכול לתת מתכון שלם, ברור, אבל טיפים אני מניחה שכן. אולי באמת צריך להיות נשלטת בשביל לענות על זה מנסיון. זה תהליך ששולט משתתף בו, מניע אותו, צופה בו כל הזמן - אבל עכשיו שאני חושבת על זה, הוא לא זה שיודע איך זה מרגיש מבפנים... (וסליחה על ההכללה, ברור שלא מניחה דבר על מקרים פרטיים וכו', זו רק תהיה). דוגמת הסמרטוט לעומת זה שבוחן אותי כל הזמן היא דוגמה טובה. אבל זה מסביר איך זה נחווה מהצד השולט... וברור שזה מה שאינסטנקטיבית קל לך להסביר, אבל... (כן, אני יודעת שאני קרציה  )
|
|
|
|
nomorenomore
|
לפני 13 שנים •
7 בספט׳ 2011
יולי Yuli כתב/ה: teacher כתב/ה: כבר שנים שאני פה מספר את אותו סיפור. שאין קיצורי דרך, אין מתכונים, והנה את מתעקשת לקבל מתכון. אז זהו שאין. ואת כנראה בחורה מאוד פרקטית וצריכה איזו משוואה או סכמה, אבל אין לי.
אבל דוגמה, זה אני יכול: סמרטוט, זו דוגמה טובה. סמרטוט זו אמונה עיוורת, ציות עיוור, הקטנת ה׳אני׳ עד כדי העלמותו. היית רוצה בן זוג כזה? היית רוצה שבן הזוג שלך ירצה אותך כזו? אני אוהב את הכיבוש. באופן כללי וגם יום יומי. כל יום כיבוש קטן. אני רוצה שמי שתעשה משהו שאני אומר לה לעשות, תבחר לעשות את זה. והיא תבחר לעשות גם אם היא לא הכי אוהבת וגם אם זה קשה, כי היא רוצה לעשות את זה בשבילי. ושתבחר כל יום מחדש. זה לא מובן מאליו. וכן יש פה סתירה פנימית עמוקה (את כבר רואה שהיגיון זה לא הצד החזק שלי) כי את צריכה להיות גם נשלטת וגם שולטת, על עצמך, על מעשייך, על הבחירות שלך. כל יום כל היום וביום שתחשבי שהוא לא ראוי אז תפסיקי. מצד שני, אם תחשבי כל הזמן ראוי או לא ראוי, שזה בסולם שלי קיצוני שחור לבן, הייתי מתייג אותך כ׳תודה אבל לא תודה׳, מסכם עניינים וסוגר את הבאסטה איתך. ולסיכום אני אפריז ואשווה זוגיות בדסמית לזוגיות וונילית - זה פשוט אותו הדבר ל ח ל ו טי ן. וכמו ששם הבעיה הזו לא קיימת ( חשוב לך דוגמאות אז - לא כל יום חושב אחד מבני הזוג שהשני בוגד בו אבל ביום שזה קורה, נגמרים היחסים והופכים ללא ראויים) אותו הדבר אצלנו. אני באמת מקווה שהתשובה שלי מבהירה למה אני מתכוון, אך ברור לי שהיא עלולה לתוצאה הפוכה. אני לא רוצה מתכון, אני רוצה שיתוף בנסיון. מה פתאום מתכון, אני הרי לא מדברת על זוגיות דמיונית כלשהי, אלא על דברים שנוגעים לי באופן אישי, על קונפליקטים שאני חווה. אז אולי אני צריכה לשמוע נסיון של *נשלטת* שזה מצליח לה. עם הכפילות ממש אין לי בעיה. אני בכלל מאלה שיש להם בעיה עם דיכטומיות דווקא, אז פה הכל בסדר
ובדרך כלל אני נוטה לקבל את גישת ה"זה כמו בווניל" אבל כל מה ששאלתי קשור דווקא בהבדל: יש רמה של מסירת שליטה שלא קיימת בוניל. פשוט ככה. ואני מנסה כרגע לחפור בהשלכה. האם למסירת השליטה, לא ברמת ה"מי מוביל את הסשן" אלא ברמה יומיומית יותר, ברמה של לתת לזה לחדור לכל רבדי מערכת היחסים, יש השפעה על התודעה הכללית וכושר השיפוט. ואתה עונה לי שאפשר לשמור על כושר שיפוט תקין לגמרי, ואני שואלת איך. ואני שואלת כי אני חווה את זה. כי אני מרגישה שיחד עם השליטה עלי אני מוסרת משהו מהשיפוט שלי. אולי זה סיכון שבא עם החבילה. אתה לא יכול לתת מתכון שלם, ברור, אבל טיפים אני מניחה שכן. אולי באמת צריך להיות נשלטת בשביל לענות על זה מנסיון. זה תהליך ששולט משתתף בו, מניע אותו, צופה בו כל הזמן - אבל עכשיו שאני חושבת על זה, הוא לא זה שיודע איך זה מרגיש מבפנים... (וסליחה על ההכללה, ברור שלא מניחה דבר על מקרים פרטיים וכו', זו רק תהיה). דוגמת הסמרטוט לעומת זה שבוחן אותי כל הזמן היא דוגמה טובה. אבל זה מסביר איך זה נחווה מהצד השולט... וברור שזה מה שאינסטנקטיבית קל לך להסביר, אבל... (כן, אני יודעת שאני קרציה )הכי קרצייה, אבל תמיד כיף לקרוא אותך
|
|
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 13 שנים •
7 בספט׳ 2011
אוקיי - לדוגמת הבגידה - אם אני אתפוס את החבר שלי בוגד בי, אני אבין שהוא בוגד בי. אני לא אחשוד בו מראש, אבל אם אני אראה משהו חד משמעי יהיה מאד קשה לשקר לי.
אבל אם השולט שלי משקר לי, ייקח לי חודשים לקלוט את זה. כי כשמשהו אינטואיטיבית מרגיש לי לא במקום, אני לא ישר אומרת "לא". אני אומרת לעצמי "תסמכי עליו". אני אומרת לעצמי דברים כמו "זה רק הרצון שלך לשלוט בסיטואציה שמדבר". אני אומרת לו, בלב, "אל תיבהל מזה שאני מתנגדת. אני צריכה שתיקח אותי למרות שקשה לי ואני אודה לך אחר כך". אם הוא יחליט להזנות אותי למשל (במקרה שלי זה גבול אדום, אבל נניח, כי זה מקרה מוכר), אני יכולה להסכים ולומר "זה מה שהאדון שלי רוצה" ולא יהיה לי מושג אם בכלל אכפת לו ממני או לא. אם הוא רק מנצל את האמון שלי ומזלזל בשלומי, אני אגלה את זה רק בדיעבד. אולי יעברו עשרים לקוחות, אולי יידרש לקוח שבאמת יפצע אותי, בשביל שאקלוט שהוא לא במאת שומר עלי. רמת האמון שנדרשת היא אחרת. תגידו לי כל היום שזה כמו בכל זוגיות, אבל גבול הפעולה הלגיטימית נמצא במקום אחר. אם לא היה שום הבדל, אז לא היינו פה ולא היינו מדברים על בדס"מ ולא היה מונח כזה 24/7. נניח שמישהו מנסה להפחיד אותי. נגיד, לוקח אותי לאיזה מקום מבודד וחשוך וקושר אותי, אולי גם מכסה את עיני ונותן לי כמה דקות של שקט, לא עונה כשאני קוראת לו. מה עובר עלי בדקות האלה? כשאני עם מישהו שאני לא לגמרי בוטחת בו, זה מכעיס אותי. קרה לי שמישהו ניסה לעשות לי משהו דומה בדייט השני, זה היה מוקדם מידי, ולא רציתי להמשיך איתו. אמרתי לו - אל תפחיד אותי, כי אם אפחד ממך=ארגיש שאתה עלול לפגוע בי=לא ארצה להיות אתך. כשאני לבד עם המחשבות שלי אני חושבת "עלול לקרות לי משהו רע עכשיו. ומה אם הוא לא מסתכל. ומה אם הוא הלך להביא משהו מהאוטו והשאיר אותי כאן". אחרי דבר כזה, אני כבר לא רוצה איתו שום דבר. אני אגיד לעצמי - אין סיכוי שאני שמה את עצמי בידיים של מישהו שיש ולו סיכוי קטן שיסכן אותי ככה. לעומת זה, נניח שאני באותו המצב עם אדם שאני בוטחת בו. וברגעים האלה של השקט, כשהלב שלי רוצה לפרוץ מהחזה, אני אומרת לעצמי "ששש. הוא כאן. הוא רוצה לעורר בך את דפיקות הלב, אבל הוא מסתכל. הוא לא יתן למשהו רע לקרות לך. את לא יודעת איפה הוא, אבל את יודעת שהוא לא יעשה שום דבר שיסכן אותך. את לא יודעת באיזה אופן, אבל זה לא עניינך. את לא חייבת לדעת הכל. אל תצרחי "הצילו" עכשיו. בטחי בו". מה גורם לי להרגיש שונה? רק האמון שלי. רק השיפוט שלי שהאדם הזה ראוי לאמון שלי. עכשיו, נניח שטעיתי. נניח שבטחתי במישהו שלא הייתי צריכה לבטוח בו. נניח שאמרתי לעצמי "בטחי בו" בזמן שהוא הלך לאנשהו. נניח שכשהוא חזר אחרי כמה דקות חשבתי לעצמי שהוא פשוט שמר על שקט. נניח שרק במקרה לא קרה לי שום דבר רע, וכשהוא חוזר אני אומרת לעצמי "את רואה, הוא כאן, הכל בסדר, סתם דאגת. נו נו נו, ספקנית שכמוך". הרי אני לעולם לא אדע ששיקר לי. הוא יעשה את זה עוד עשר פעמים, ובפעם האחת עשרה יקרה לי משהו. אולי אז אבין שטעיתי. ואולי גם אז לא. אולי הוא ימציא איזה סיפור, ולמרות שהחוש הטבעי שלי אומר לי "ברחי ממנו מהר ורחוק" אני אגיד לעצמי "את צריכה לבטוח בו". מה מגן עלי מכל זה? רק השיפוט שלי *בהתחלה*. רק הבחירה שלי בו. רק השלב ההתחלתי שאני מחליטה אם לסמוך עליו או לא. אחרי שהחלטתי, צריך לקרות משהו מאד קיצוני בשביל להזיז אותי מההחלטה הזו. יכולת הבקרה שלי יורדת לאפס, ולא, זה לא קורה בוניל! כשהחבר הונילי שלי קושר אותי, אני נורא נהנית מזה, אבל אני גם מעירה לו על איכות הקשרים, כועסת אם הוא יוצא מהחדר (להבדיל מלומר לעצמי "הוא בטח רק מעמיד פנים שיצא, הוא בטח מצא זוית להביט ממנה")... יהיה כיף, יהיה תענוג, אבל אין מה לדבר על ספייס. אם הוא יכאיב לי יותר מידי אני לא אתן לעצמי לרחף, אני אומר לו - זה כואב לי. אני אשאר במצב ה"נורמלי" של בני אדם - כאב מאותת על סכנה. כמה נשלטות פה זרמו עם הוספת אשה נוספת למערכת? כמה וניליות, כשהחבר שלהן רוצה לצרף עוד מישהי (לא לנסות שלישיה פעם אחת, אלא ממש להוסיף מישהי קבוע לקשר), לא יעלבו ולא יחשבו שזה פוגע בכבודן? בינתיים התשובה שלי לכל זה היא - זה הסיכון שלוקחים. רוצה לחוות קצוות - קחי סיכון שתפלי מאד חזק. רוצה להיות שם - קבלי את זה שההתרסקות הזו יכולה לקרות לך. אין דרך להגן על עצמך כשאת כבר בפנים. ואני *לא* נחרצת בעניין הזה. זו המסקנה שלי *בינתיים*. ואני מאד מקווה לשמוע משהו שלא חשבתי עליו. לא כי המסקנה לא מוצאת חן בעיני (בשלב זה פשוט השלמתי עם זה שזו המציאות וקיבלתי עלי את תנאי העסקה), אלא פשוט כי זה מעניין. נשלטות - יש לכן משהו? במיוחד אני מקווה שתתעה לכאן מישהו שחוותה התפקחות ואז שוב חוותה אמון קיצוני. מה קורה בפנים. מה התחושה. האם מזדהות אם איך שאני רואה את זה או בעלות זוית אחרת. |
|
|
|
יולי Yuli(לא בעסק){טדי}
|
לפני 13 שנים •
7 בספט׳ 2011
נוריתE כתב/ה: יולי Yuli כתב/ה: טיצ'ר, זה הכל נשמע נכון, אבל מה שכתבת נשמע לי מעורפל. סיסמאתי משהו.
אפשר את זה בפורמט קצת יותר ארצי? קרה לי שהרגשתי את עצמי מאבדת שליטה. נכון, הייתי צעירה והיום זה אחרת. ובכל זאת, אני מרגישה רוב הזמן שאני צריכה לבחור בין התמסרות מלאה לבין היכולת לשמור על עצמי מהתוצאות ההרסניות שיכולות להיות לטעויות בשיפוט. אני יכולה לומר בכנות שיש הבדל בין אמון מלא לבין אמון עיוור - אבל כשאני רוצה ליישם את זה, זה כבר לא פשוט ואני מוצאת את עצמי מתקשה להיות בסופרפוזיציה הזו, של מצד אחד לא להתעסק ב"האם הוא ראוי", אחרי שהגעתי לנקודה שממנה אני באמת בוטחת בה, ולא להתעסק בלבדוק אותו ולוודא שהוא לא פוגע בי, ומצד שני לשים לב אם הוא משנה את פניו. אפשר בכלל לקיים את הכפילות הזאת? גם אני,חשבתי עלזה הרבה. טי ר צודק וגם את,צודקת. החכמה היא למצא את האיזון ולא לוותר עליו.כי במערכות כמו שלנו,קיים עדיין פוטנציאל לסכנה פיזית או לנזק זה או אחר.אסור,אף פעם לעצום עיניים הצלחת אי פעם למצוא את האיזון? אני לא חושבת שהצלחתי. ההצלחות היחידות שלי היו פשוט מזל - כשהיה לי את המזל ליפול על מישהו שלא ניצל לרעה את האמון שלי. זה הכל. אז את, לא עוצמת אף פעם? האם את מרגישה שיש לזה מחיר אבל זה שווה את זה? או שזה אכן פוגם אבל אין ברירה? ואם לא עוצמים, את לא חושבת שזה שם גבול למערכת היחסים? שיש עומק מסויים שהיא לעולם לא תגיע אליו? עכשיו שאני חושבת על זה, ההפסד לא גדול: ההרפיה מהמושכות היא הדרגתית. תוך כדי שמעמיקים עוד ועוד אני ממשיכה לשמור על עצמי. להרפות לגמרי זה שלב מאוחר מספיק בשביל שעד שאגיע אליו, הסיכוי שאני טועה יהיה אפסי. אולי ככה הרבה נשלטות נפגעות - כל כך רוצות את התחושה (הנפלאה!) הזו, שממהרות להיכנס למצב התודעה הזה, ובגלל שנכנסו אליו בשלב מוקדם בקשר איבדו את הבקרה לגמרי, במקום להניח אותה בצד פיסה אחר פיסה, בקצב רוגע. אולי זו הפשרה. הממ. סתם מחשבה מעכשיו. אולי זה העיקוף. בכל מקרה - נורית, האיזון הזה שציינת, את חושבת שהגעת אליו אי פעם? אם כן, מה זה דרש ממך? האם זה דורש לוותר על משהו? האם זה בא על חשבון ההתמסרות, כלומר גורע ממנה, או שיש עיקוף? |
|
|