קצת על ריכוזיות: נוחי דנקנר והישראלים

ידידי

Dark Artist​(שולט) • 8 בספט׳ 2011

הרי ברור שאורוול הגזים בסיפרו 1984 בכוונה,ולכן גם משייכים אותו לז'אנר ספרי המד"ב.
בוודאי שאנחנו לא נמצאים שם. אבל אורוול בסיפרו האפוקליפטי רצה להאיר את הנקודות הבעייתיות שעלולות לצוץ,כשיש יותר מדי כוח המחולק בין מעט אנשים. ופה בארץ כרגע זה מה שקורה.

נוחי דנקנר והישראלים: כתבה שניה בסדרה

המלט • 8 בספט׳ 2011

קצת על ריכוזיות: נוחי דנקנר והישראלים.
כתבה שניה בסדרה.
הדברים הבאים לקוחים ישירות מתוך הרצאה שנשא ירון זליכה במכללת קרית אונו בעיצומן של הפגנות המחאה האחרונות. ההרצאה נמצאת ביו-טיוב ומומלץ לכל מי שרוצה לקבל תמונת מצב עדכנית ומקצועית, ובמידה רבה נטולת פניות וחסרת אינטרסים לצפות ולהקשיב.
מה מצבו של המשק הישראלי?
מצבו הוא כזה שאנחנו המדינה הענייה ביותר במערב. שיעור העוני בישראל הוא מהגבוהים במערב. (קו העוני הוא בערך 5000 ₪ ברוטו למשפחה ממוצעת) 24.7% מהאוכלוסיה חיים מתחת לקו העוני בישראל. מתוך זה למעלה מחמישית מהקשישים בישראל, ולמעלה משליש מהילדים בישראל. ההכנסה הממוצעת לנפש היא בין השלוש הנמוכות ביותר במערב. החלוקה של ההכנסה הנמוכה הזו היא כל כך קיצונית ומפלה שלמעט ארצות הברית אין עוד מדינה מערבית אחת שמחלקת את ההכנסה בצורה כל כך אי-שוויונית. אבל זה לא נכון להשוות לארה"ב כי ההכנסה הממוצעת בארה"ב כמעט הכי גבוהה בעולם וגם אם היא מחלקת באופן לא שוויוני עדיין הממוצע לנפש גבוה.
מהו מעמד הביניים בישראל?
מעמד הביניים מתחיל בדיוק מ 5000 ₪ למשפחה ממוצעת עם שני ילדים. מי הגאון הפיננסי המסוגל לממן תחבורה, דיור ושני ילדים עם 5001 ₪? 70% מהאוכלוסיה חיה עם פחות מ 13 אלף ברוטו. מספר מקומות העבודה בישראל הוא הנמוך במערב. רק 53% מכח העבודה מועסק לעומת למעלה מ 60% בעלובות שבמדינות המערב. והממשלות מעדיפות לנופף לנו במספרים שהן יודעות שאינם נכונים. דיזראלי, מי שהיה ראש ממשלת בריטניה באמצע המאה התשע-עשרה, אמר שיש שלושה סוגי שקרים: שקר רגיל, שקר מרושע וסטטיסטיקה. והממשלות זו אחר זו מעדיפות לבוא ולומר לנו ששיעור האבטלה בישראל הוא בין הנמוכים במערב. כש 47% מהאוכלוסיה אינה עובדת בכלל, אז מתוך אלה שכן רוצים לעבוד, האחוז באמת נמוך. במילים אחרות, אם לא סופרים את רוב המובטלים, אז אחוז האבטלה נמוך. יש שני מדדים מקובלים למדידת שיעור אבטלה: המדד הבסיסי שסופר רק חלק, ומדד העומק שסופר את כולם. ברוב מדינות המערב אין הבדל גדול בין המדד הבסיסי למדד העומק, ולכן אפשר להשוות בין מדינות על פי המדד הבסיסי. יש רק מדינה אחת בה הפער בין המדד הבסיסי למדד העומק הוא עצום. אנחנו.
באוסטריה, מדינה בסדר גודל דומה לזה של ישראל, ליטר דלק עולה 6.5 ₪ לעומת 7.22 אצלנו. שקית ניוקי מיובאת מאיטליה עולה באוסטריה 5 ₪. בישראל: 20-22 ₪. ליטר חלב עולה באוסטריה 4.20 ₪. בישראל: 6 ₪. שוקולד מילקה – 6 ₪ באוסטריה. 10 ₪ בישראל. קילו עוף – 25-30 ₪ בישראל, 20 ₪ באוסטריה. רכב – עשרות אחוזים פחות באוסטריה. ההכנסה הממוצעת לנפש שלנו היא מהנמוכות במערב. החלוקה היא הכי קיצונית במערב, אבל סל ההוצאות הוא הכי יקר! לא רק שהתחלנו עם עוגה קטנה; לא רק שחילקו לרובנו פרוסה מאד קטנה; אז בסוף שאנחנו באים לשלם על הפרוסה הקטנה, המחיר שאנו נדרשים לשלם עבורה הוא הכי יקר. אח"כ מתפלאים שמעמד הביניים קורס?
מנווטי המחאה נגררים לדו-שיח חסר שחר
בין ראשי המחאה לממשלה מתנהל דו-שיח חסר שחר. דו-שיח שעיקרו בזירה הלא-נכונה. בזירה של התקציב. תקציב הממשלה מצומצם, כיון שהמשק שלנו מצומצם. ובתקציב המצומצם הזה רובו ככולו משוריין, לשכר עובדי הממשלה, לתקציב הבטחון, חינוך, בריאות, רכש, תשלומי ריבית על איגרות חוב שהנפיקה הממשלה. יכולת הממשלה לשנות משהו בתקציב היא לכל היותר בהיקף של 10 מיליארד ₪, שזה 2% בלבד מהצריכה השנתית של משקי הבית בישראל. אם נמשוך את השמיכה ונכסה את רגל שמאל אזי תיחשף יד ימין. הבעייה היא לא איזה רגל השמיכה מכסה אלא למה היא כל כך קצרה. התקציב הוא תוצאה של הבעייה ולא המקור. ראשי המחאה - מחוסר ידע - מנווטים לתוך דיון זה. לממשלה מאד נוח להעביר את הדיון לזירה התקציבית. ראשית כי אין מה לעשות הרבה שם, ואם אין הרבה מה לעשות אז המצב הוא כנראה גזירת שמיים ותבוא הממשלה ותגיד 'מה אנחנו אשמים? אם ניקח שני מיליארד מהבטחון זה לא ישנה הרבה'. אבל זה בכלל לא הנושא. זו בכלל לא הבעייה. בוודאי שיש מה לשפר בתקציב. אבל זה התוספת, לא הבסיס של השינוי. אז מהו הבסיס של השינוי? מהו הבסיס שגורם לעוגה להיות קטנה, למקומות העבודה להיות כל כך ספורים, למחירים להיות כל כך גבוהים, כך שהשורה התחתונה היא הכנסה נמוכה מצד אחד, חלוקה מעוותת מצד נוסף, הוצאה גבוהה מצד שלישי ובצד הרביעי פנסיה שגם שם שודדים אותנו? הבסיס מצוי בבעייה היסודית של הכלכלה בישראל: חוסר תחרותיות.
לב הבעייה -
לב הבעייה הזו חוסר התחרותיות של הענפים שבמסגרתם אנחנו משקי הבית צורכים 500 מיליארד שקל שנה בענפים מאד מאד לא תחרותיים. עד כמה הם לא תחרותיים? מבין 30 המדינות המערביות אנחנו במקום 79. שבעים ותשע! לא רק שכל המערב יותר תחרותי מאיתנו, יש מדינות באפריקה, אמריקה הלטינית ואסיה הרבה יותר תחרותיות מאיתנו. המשמעות היא שבמדינות אלה הרבה הרבה יותר זול לצרוך מוצרים ושירותים מאשר בישראל. כל אחוז מעבר למחיר הזול באותן מדינות שהמונופולים והאוליגופולים והדואופולים שמוכרים מוצרים ושירותים גבו מאיתנו, שווה חמישה מיליארד שקל לשנה. כל שנה. אתם לא חושבים שבין המקום ה 79 ל 15 , נגיד, – לא מדברים על מקום ראשון – חבוי אחוז? שניים? אולי חמישה? היזכרו במוצרים והשירותים באוסטריה. בואו נהיה נהיה צנועים ונעמיד את הפער בין המחירים בישראל לשאר העולם על 5%. 25 מיליארד שקלים בשנה. כל שנה. זה לא כמו 10 מיליארד של תקציב שלוקחים מהבטחון והחינוך ונותנים למישהו אחר. זה מיליארדים שכרגע כלל לא קיימים. הם על הריצפה. רק צריך שניקח אותם, כי מישהו לוקח אותם.
שישה יצרני קוטג'?
בואו נבין רגע איך הדברים הללו מתקשרים. בואו נחשוב שיש לנו שישה יצרנים של קוטג'. כל יצרן צריך כמה מאות עובדים כדי לייצר, לשווק, למכור. בדרך לא דרך יצרני הקוטג' מתחילים להתמזג אחד עם השני. מי מאשר את המיזוגים? הממשלה. הממשלות. מתמזגים ומתמזגים, עד שנשארים שני יצרני קוטג'.  שני יצרנים אלה אומרים לעצמם (אסור לדבר ביניהם, אז בטלפתיה. חלילה שלא נאשים אף אחד בשחיתות. בכל זאת מדינת ישראל) כל אחד אומר לעצמו, זה שנשארנו אחד משניים, בואו ננצל את זה. איך? מה הגוף העסקי רוצה למקסם? את הרווחים. אם נגדיל את המכירות, נגדיל את ההיקף. קודם ייצרנו 100 אלף קופסאות קוטג' ביום. עכשיו נייצר 200 אלף. מה יקרה למחירים? ירדו. לא טוב לנו. צריך להעלות מחירים כדי להרוויח. אבל איך נעלה מחירים? רק אם נקטין את הייצור לפחות מהביקוש. היצרן בא לצרכן ואומר לו: רוצה קוטג'? תעלה מחיר. רק במצב שהמוצר במחסור אפשר להעלות מחיר כדי לנצל את אלה שמוכנים ויכולים לשלם יותר.
תוצאה ראשונה של המיזוגים: עליית מחירים.
עכשיו יצרני הקוטג' מייצרים פחות מאשר קודם. נגיד, 30%  פחות. מה עושים עם העובדים? צריך 30% פחות עובדים. צריך לשחרר משרות. יש 30% שילכו הביתה. מי יעוף? מי שלא יהיה מוכן להקטנת משכורתו. בא בעל השליטה, הטייקון, אל העובד שהרוויח, נגיד, 10 אלפים בחודש ואומר לו: מוכן לעבוד בשבעת-אלפים? אחרת אני מעיף אותך. מי שמוכן נשאר. מי שלא, עף. נניח שקודם היו לטייקון 1000 עובדים שכל אחד הרוויח 10 אלף בחודש. עשרה מיליון ₪ בחודש. עם המשכורות האלה הלכו העובדים וצרכתו וגלגלו את הכסף. הכסף מייצר מכפיל של כח שמתגלגל ומגדיל את היצע המשרות במשק. כולם מגדילים צריכה וצריך יותר עובדים והמשק צומח. עכשיו מה קורה? זרקתי הביתה 30% מהעובדים נזרקו הביתה, ול 70% הנותרים משולמות משכורות נמוכות יותר. לכן גם השכר מאד נמוך. אם הטייקון הצליח להוריד את השכר ל 7000 ₪ ל 70% עובדים הוא משלם כבר פחות מ 5 מיליון לחודש עבור שכר.
תוצאה שניה של המיזוגים: היקף המשרות הוקטן, והשכר הוקטן. הצריכה הפרטית יורדת.
יבוא השואל, למשל sparafucile, וישאל: מה איכפת לי אם הכסף נמצא אצל בעל ההון? מה זה משנה בראייה משקית אם הכסף מתפזר בין הרבה עובדים או מתרכז אצל בעלי הון אחדים? זה משנה מאד. לכולנו. ככל שההכנסה של אדם גבוהה יותר, הנטיה השולית שלו לצרוך נמוכה יותר. המשמעות היא שאם למישהו שיש לו 5000 ₪ יתווספו עוד 1000 ₪ הוא יצרוך יותר מאשר אם בעל הון שיש לו 100 מיליון שקל ומלון בווגאס יתווספו עוד 1000 ₪. הראשון ילך ויצרוך ב 1000 ₪ הנוספים. השני לא יעשה כלום, או שאולי כן יעשה משהו – למשל, יקנה עוד ברז מוזהב למלון שלו בווגאס. הוא לא יגדיל את הצריכה בארץ, ולא יתרום לצמיחה המקומית.
מה עשתה הממשלה בעשורים האחרונים? ייצרה לחץ על העסקים הקטנים דרך המדיניות שמקטינה צריכה פרטית באמצעות מסים עקיפים מעוותים ששוחקים כח קניה. הממשל גרמה להקטנת ביקוש לשירותים ומוצרים בעסקים קטנים. הממשלה אישרה כל הזמן מיזוגים ומיזוגים ועוד מיזוגים. הארץ הזו מלאה במשרדי עורכי דין המתמחים במיזוגים. בכל ענף יש לנו הרבה פחות מתחרים מכל מדינה אחרת. כמעט בכל הענפים. ומה אומרים לנו? 'נעשה רפורמות'. אנחנו "מסירים חסמים" כאילו מאחורי הדלת יש עשרות שחקנים שמתים להיכנס לתחרות וכל מה שמפריע הוא איזשהו "חסם" שהממשלה צריכה להסיר. והרי החדשות: אין שם אף אחד. אף אחד לא רוצה להתחרות במונופולים מקומיים שנתמכים על ידי הממשלה.אם כך, התקציב לא מאפשר כל פתרון. הסרת חסמים לא מאפשרים כל פתרון. מהו הפתרון?
אדם סמית, שאנשים בטעות חושבים שהוא אבי הקפיטליזם, אמר: "אם תתנו לכל השחקנים להתחרות תחרות חופשית בלי התערבות הממשלה תגיעו למינימום עוני ומקסימום רווחה ובלבד שכל השחקנים שווים בכוחם" – הרבה אנשים מצטטים רק חצי מהמשפט, ללא החלק "ובלבד שכל השחקנים שווים בכוחם". ואם הם לא שווים בכוחם? או אז התחרות החופשית תגרום למקסימום עוני ומינימום רווחה. ומי תפקידו למנוע שהשחקנים יהיו חזקים פחות? הממשלה. רבותיי, כמו שהממשלה במשך שלושים השנים האחרונות גרמה לאוגופוליזציה של המשק, למיזוגים ענפיים בלתי נגמרים, עכשיו התפקיד שלה השתנה. כמו שהיא יודעת לאשר מיזוגים, היא צריכה לדעת לחייב פיצולים. לא תריך להמציא שחקנים חדשים שייכנסו. הקיימים, שיתחילו להתפצל.
 
על האיוולת שברפורמת בכר
לפני חמש שנים, שש שנים. מינה שר האוצר את וועדת בכר. יוסי בכר, היום יו"ר בנק דיסקונט (!), איש יקר. יקר מאד. מה רצה יוסי בכר לעשות בתמיכתו של שר האוצר דאז ביבי נתניהו? הוא רצה לקחת את גופי הפנסיה שמנוהלים על ידי הבנקים ולהכריח אותם למכור. למכור למי? לחברות הביטוח ולגופים אחרים אם יקומו. תחרות עושים מזה שלוקחים חמישה שחקנים והופכים אותם לעשרה. לא מזה שלוקחים חמישה, מוציאים אותם מהמשחק ונותנים לחמישה אחרים. וזה חמישה גרועים יותר. למה גרועים יותר? כי אף אחד לא מפקח עליהם. אלה הגופים שמנהלים את הפנסיה של אזרחי ישראל, כן? הפיקוח על הביטוח נופל באיכותו מהפיקוח על הבנקים. אין מספיק נסיון בתחום זה. זה לא שהאנשים רעים, פשוט אין ידע מספיק בתחום. חוץ מזה, מישהו חושב שענקי הביטוח קיבלו את הקרנות בחינם? הם שילמו תמורתן כסף רב. חברות הביטוח אינן מוסדות ללא כוונת רווח. הן לא מוציאות אף שקל מכיס אחד בלי שידעו איך יכניסו שקל ורבע חזרה לכיס שני. ואיך הם החזירו לעצמם את הכסף? רק מהעלאת דמי ניהול. אין דרך אחרת. איך יצדיקו העלאת דמי ניהול? רק אם יגדילו סיכון על התיק. רק אם ישקיעו במקומות מסוכנים יותר, יוכלו להצדיק דמי ניהול גבוהים יותר. מהי, אם כן, התוצאה של רפורמת בכר?
- דמי ניהול גבוהים יותר.
- כספי פנסיה מושקעים בנכסים מסוכנים יותר.
- פיקוח פחות טוב על כספי הפנסיה וניהולם.
 
מה צריך לעשות? מחזירים את הבנקים לתמונה. מגדילים את התחרות. יוצרים עשרה שחקנים במקום חמישה. איך עושים את זה? בחוק. כל בנק או חברת ביטוח לא יכול להיות יותר מ 10% משוק הפנסיה. אתה יותר מ 10%? תמכור חלק. נכריח אותך לפצל פעילות. יש לך 20%? תמכור 10%. מה תהיינה התוצאות?
- חברות הביטוח לא יוכלו לגבות דמי ניהול כל כך גבוהים, כי הבנקים יגבו פחות. תהיה תחרות.
- חברות הביטוח לא יוכלו להשקיע בנכסים מסוכנים, כי הבנקים ישקיעו בנכסים הרבה יותר סולידיים.
- חברות הביטוח יצטרכו להתחרות בבנקים גם בדמי ניהול, גם באיכות הנכסים, וגם באיכות השירות.
- כולנו נרוויח מזה.
 
 

הסבר מאלף המלט וציטוט מצויין

Dark Artist​(שולט) • 8 בספט׳ 2011

באמת כל הכבוד
רק חבל שרוב מנהיגי המחאה לא טרחו מספיק לקרוא אותו.
רצוי באמת שכל אחד יקדיש את הרבע שעה לקרוא את המאמר ולא יתעצל
על מנת להבין באיזה בסיס כלכלי אנחנו עומדים ולאן אנחנו צריכים לשאוף לשנות

Re: נוחי דנקנר והישראלים: כתבה שניה בסדרה

מUחדת • 8 בספט׳ 2011

לקרוא, לבכות, להפנים. תודה המלט.

advil • 8 בספט׳ 2011

באמת באמת שאני אוהב את זליכה.
העירקי מחונן.
אוהב במיוחד שלא דפק חשבון לדודו פואד בהיותו החשב הכללי.

אך מר זליכה היקר המשתכר מילוני שקלים בשנה במכללה ראוי שיסתכל קודם על עצמו.

advil • 8 בספט׳ 2011

מה עוד שזליכה מכר את צים ועוד הרבה נכס מדינה בתקופת כהונתו.....

ואם כבר איוולת.

ניר גלעד סגנו של זליכה, בסיום כהונתו בתפקיד ממשלתי , החל לעבוד בצים.

זה הרבה יותר גרוע מריכוזיות....

סוליסט • 8 בספט׳ 2011

כבר כתבתי באחד הפוסטים את דעתי עליו, אכתוב שוב
מבחינתי הוא דוגמא ל "הרצחת וגם ירשת", הוא היה החשב במשרד האוצר ב 2003 , מינוי אישי של ביבי נתניהו בתקופה שבה נגזרו הגזירות הקשות ביותר על המעמד הנמוך ומעמד הביניים, ונפרץ השוק הישראלי לקפיטליזם החזירי שאנו רואים היום.
בנוסף, הוא קיבל שכר מאוד גבוה במכללה, לא יודע אם מליונים כמו ש advil כתב, אני הבנתי שזה מיליון שקל לשנה, מה שבטוח לא עזר להוריד את שכר הלימוד של הסטודנטים, אותם סטודנטים שהתבוננו בו בעיני עגל בזמן נאומו.
הוא איש נבון וחכם, אבל הוא תפס פה טרמפ על המחאה החברתית, בעודו בונה על הזכרון הקצר של הציבור שלא יזכור לו איך הוא עצמו תרם למצב.

זאת​(שולטת) • 8 בספט׳ 2011

המלט אישי היקר,
כשאתה כותב טקסטים כאלו ארוכים, העיניים שלי עושה סנפלינג
כשאתה מדבר על מספרים, מתמתיקה וסטטיסטיקה המזרח עובר דרומה והמערב מחסיר עטרה ליושנה (והטעות בכוונה)
בקיצור, לא מסוגלת לקרוא את כל זה, בטח לא להבין או להפנים.
אבל היות ואני קצת יודעת, אני בטוחה שמה שכתבת יש בו הרבה תבונה.
באה אנוכי, בשם מחלקת הפיצוחים להגיד, שלא משנה באיזה צורה אתה סופר, מפרש או מפרשן
ה-5000 ש"ח שאני מרוויחה כיום (בשתיים וחצי עבודות יש לציין) אינם שווים לאותה חמישיה שהרווחתי (ואף יותר) לפני רק 5 שנים.
אז כן, קח את אנשי ההוקוס פוקוס האלו שכתבת אודותם ושלח אותם לממשלה.
ואם אפשר, שגם תביאו איזה שר או שניים (עדיף זה של התחבורה שאין לי מושג ירוק מה שמו) לראות עד כמה "מעולה" הרפורמה החדשה בתחבורה כשאני חוזרת כל ערב 3/4 שעה מאוחר יותר הביתה (על חשבוני הפרטי בקיזוז הריבית של החמישה שאני מרוויחה) ...
אז דפני או כל מי שעומד בראש המהפכה, אני ממש לא מתפלאת למה עוד בשנות התשעים החברים הכי טובים שלי עשו עלייה (לקנדה) ולמה ברחו לנו מיטב המוחות, ולמה נסגרות פקולטאות, ואיך קרה שאני מכירה אנשים שיש נגדם תביעות בגין חובות (המשכנתא... אויה)
וכל מה שנותר למחלקת המלוחים בדיעבד להגיד, יש לנו חרא מדינה אבל בחרתי לראות את האור בקצה המנהרה, את הדור הצעיר!!! ולפיכך לקום ולהחליט, לקום ולשנות, לקום ולעשות ולהיות חלק ששייך לאותם זעטוטים זבי חוטם שעוד יותירו את שובלם על ההיסטוריה הישראלית.
כי אנשים יקרים, יש פה דור עתיד.
בוטן מתנצלת על האורך, אבל ממש לא על האופטימיות שזחלה לה לתוך החיים.

המלט • 8 בספט׳ 2011

אתה יודע, צריך להפריד בין הבשורה למבשר. כשגילו שדפני ליף שיקרה בנוגע לשירותה הצבאי, רבים ניצלו את ההזדמנות וקראו לא לתמוך בה משום שאינה ראויה לדרוש זכויות כל עוד אינה מקיימת חובות ושאר בלה בלה בלה. העניין הוא שדפני ליף הניעה מהלך חשוב, וזה לא באמת מעניין אם היא משתמטת או לא. כנ"ל גם כאן. אכן, ירון זליכה אינו טלית שכולה תכלת, אבל קשה, קשה מאד אפילו - להתווכח עם עובדות ומספרים. אם יש משהו ענייני בדברים שלו שלדעתך שגוי מהיסוד, אנא האר את עיניי. אם לא, אז מה זה משנה מי אמר את זה?

סוליסט • 9 בספט׳ 2011

מסכים איתך שצריך להפריד בין הבשורה למבשר, אבל עדיין צורם לי לשמוע אותו.
ולגבי דבריו, יש שם כמה דברים שגויים, לא מספרים ועובדות אלא ניתוח שלהם, מה שהוא אמר זו לא תורה מסיני, אתן דוגמא אחת :
ועדת בכר והשלכותיה. הוא טוען שהוצאת ניהול הקופות והקרנות מהבנקים והעברתם לבתי השקעות פרטיים וחברות ביטוח גרמה להעלאת דמי הניהול וזה לא נכון. צריך לראות מה קרה עוד עקב הרפורמה.
כבר שוכחים מה היה קודם, את הריכוזיות של הבנקים ובעיקר את ניגודי האינטרסים שלהם.
פעם הייתה רק קופה אחת בכל בנק, לא היה מסלול השקעה, לא היה דו"ח רבעוני, לא היה שירות לקוחות, לא היה ייעוץ בבחירת הקופה (בחור צעיר בן 20 ואישה בת 65 קיבלו את אותו מסלול השקעה), ועדת בכר באה ודאגה שהלקוחות יקבלו דוח פעם בשלושה חודשים, שיישב איתם מישהו וייעץ להם בבחירת הקופה, שבעל רשיון יעשה זאת, שיהיו מבחר מסלולי השקעה, הגדילו את הרגולציה, ואז, במדינת ישראל כמו במדינת ישראל, נזכרו שהדברים הללו עולים כסף, ומי ישלם אם לא החוסך ?
כל הרגולציה תרמה להעלאת דמי הניהול ולא העברת הקופות לחברות הביטוח ובתי השקעות. גם אם הקופות היו נשארות בבנקים והבנק היה צריך למלא את כל הדרישות הנ"ל, דמי הניהול היו עולים.
הנה דוגמא אחת על כך שאולי המספרים נכונים, אבל הניתוח שלהם שגוי.