lori{ע_מ}
|
לפני 13 שנים •
4 בספט׳ 2011
חוב (יולי 2011)
באותו יום, יצאנו לחברים.
היה קטע שם שהסברת להם כמה אני מפונקת."כזה תחת גדול יש לה" סימנת עם שתי ידיים "ובכל זאת, נשאר לי בקושי מקום להצליף בו עם כל ההתבכיינות שלה. זה גב, זה גב, זו ירך.. מתוך כל הדבר הזה נשאר לי רק הפילה". חזרנו הביתה לקראת חצות, שלחת אותי להתארגן. בחדר השינה, חיכיתי לך דקות ארוכות על המיטה על ארבע. שאלת אותי - איפה הנעצים? ולמרות שהיה ברור לי לאיזה נעצים אתה מתכוון עניתי "המחטים? הן פה בחוץ". הבהרת. "לא המחטים, הנעצים" וסימנתי לך בלי קול שהקופסא נמצאת במגירה של השידה שלי. "אז תוציאי אותם". התחלת להצמיד את הנעצים עם הראשים הצבעוניים - פתקים שכתבת קודם. אולי 20-25 פתקים.אני זוכרת שהיו המון. והם כיסו את כל התחת, הירכיים וחלק מהגב שלי. חלקם אחד על השני, עד כמה שיכולתי לשים לב. וכל פעם שאלת "זה תחת?" "זה גב?" "זו ירך?" "אז מה זה פה?" והמשכת לנעוץ את הפתקיות אחת אחת בלי קשר לתשובות שלי. אני זוכרת את הבכי שהתערבב עם הצחוק אחרי כל פתק ששלפת החוצה והנחת מול העיניים שלי. יש תובנה אחת שנשארה מאוד חזקה מהרגע ההוא. כששלפת את הנעצים והמחטים והנחת את הפתקים מולי, בכיתי וחייכתי וצחקתי אחרי שקראתי כל פתק.. למרות האוירה המחוייכת והציפייה שלי לקרוא כבר את הפתק הבא, עדיין היה לי ברור לגמרי באיזה סטטוס אנחנו עומדים. פעם זה היה כל כך קל לתת לעצמי לצאת משם, לשכוח מי אני ומה אני בשבילך. ולמרות שקשה לקרוא לזה דיסטנס, יש מתח באויר כשאנחנו אחד מול השניה. מתח שנובע בעיקר מהידיעה שאתה יכול להוריד ולהכניע אותי בשניה. שאתה יכול להכאיב לי, להנמיך אותי, להשפיל אותי. לאפשר לי לעמוד ב400 הצלפות או להתקפל לגמרי אחרי 2-3. זה לגמרי בידיים שלך. |
|
|
בלוסום(לא בעסק)
|
לפני 13 שנים •
4 בספט׳ 2011
עוצרת לקחת אוויר,
ולומר לך, שאחרי קריאת הקטע הזה, ואחרי כשלוש שנים ו-9 חודשים בבדסמ, זו הפעם הראשונה שאני רוצה, בזכותך ובזכות הקטע הזה, לרצות לבדוק את גבול המחטים... אז נראה לי שאני בחוב אלייך, לורי..
|
|
|
ימה(נשלטת)
|
לפני 13 שנים •
5 בספט׳ 2011
הקטע הזה...
ריגש אותי עד דמעות... |
|
|
נזמית לופתת
|
לפני 13 שנים •
6 בספט׳ 2011
חרכים קטנים של אינטימיות גדולה
אוף לורי, כמעט ואין לי מילים להגיד לך כמה זה מרגש שאת מאפשרת כל פעם הצצות מבעד לחרכים קטנים של הנוף שלך/ם. מרגש, עוצמתי, מלא בכנות וברגש. וסקסי, אוח כמה שזה סקסי
מעניין אותי מה שכתבת על המתח הזה. תגידי, איך זה בא לידי ביטוי? זה פחד מתמיד? או שהיית קוראת לזה יראה? האם את משתמשת בזה במעין סוג של טיזינג כזה, שבו בכל דבר חצוף/שובב/מסוכן אחר שאת אומרת את מצפה לתגובה? |
|
|
מישלי
|
לפני 13 שנים •
6 בספט׳ 2011
טקסט שמשלים תמונה.
* מזלנו שאת עומדת (או כורעת) בחובות שלך 
|
|
|
Bent
|
לפני 13 שנים •
7 בספט׳ 2011
נדירים
שניכם, מהרבה הרבה סיבות, אבל כול הזמן את על יכולת ההבעה, והוא על המקוריות.
שניכם על הדוגמא
|
|
|
Devil's Angel
|
לפני 13 שנים •
9 בספט׳ 2011
אוי לורי, לורי
מסכימה עם בנט, כל מילה.
ובאמת, הייתי שמחה לדעת בעצמי - התחושה הזו, המתח הזה, ההפרדה המעמדית - מלווים אותך כל הזמן? |
|
|
|
lori{ע_מ}
|
לפני 13 שנים •
11 בספט׳ 2011
Devil's Angel וחד"פ -חשבתי על השאלות שלכן כמה ימים, אני אנסה להסביר ואני מקווה שזה כן יצליח להבהיר משהו.
בוס ועובד שלו, מורה ותלמיד, מפקד בצבא ופקודיו - נכון שיש סימנים שמבהירים בדיוק את ההיררכיה, אבל (לרוב) אין יראה מתמדת. (אלא אם כן מדובר במורה גועלית או בוס מנייאק). ברור לכל אחד מה מעמדו מתוקף מעמדו, לא צריך שכל אחד יתלה שלט שיבהיר מי הוא ומה הוא בשביל האחר. זה די דומה אני מניחה. |
|
|
Artemis^
|
לפני 13 שנים •
12 בספט׳ 2011
לורי חמד
אם זה קטע ככתוב אז זה אחלה. אם זה משהו שהיה אז אני מאד מקווה שהיה שם חיטוי ודאגה גם לשלומך. נכון שהיה ולא כתבת כי זה לא נראה לך חשוב??
וחוץ מזה מה היה כתוב בפתקים?? |
|
|
מד ו י ק
|
לפני 13 שנים •
14 בספט׳ 2011
לא בקי בקטע המדיקלי וזה גם לא משהו שמעניין אותי במיוחד. מחטים אני יודע מה זה. זה דבר די דק ולא נעים, מי כמוני יודע. אפילו הצלחתי לעלות למשפט מג"ד על סירוב לקבל אינפוזיה בתרגיל (תרגיל בו יריתי נ"ט ופגעתי והתודה שקיבלתי מהמפקד היתה: פול פצוע). אבל נעצים? העבים האלה? אבל במחשבה שניה, נזכרתי שראיתי כאן מישהי שתלו אותה עם קרסים עבים מדי, שננעצו בגבה, על עץ.
ובכל זאת, נעץ רגיל? פשוט דחף אותו עד הסוף כמו שעושים על לוח שעם? |
|
|