איימי , זה בשבילך

איימי , זה בשבילך

Lolita​(שולטת) • 18 ביוני 2003

קראתי וחשבתי עלייך

"התעוררתי בבוקר ומיד שני שומרי הראש שלי הם לצידי המיטה.
שניהם גדולים , חזקים ומסוכנים .
הנאמנות שלהם לביטחוני , הנטייה שלהם לנקוט ברוטינות בטוחות וקבועות , להיכנס ביני לבין כל דבר שאינם מכירים ובכך לנסות להגן עלי , הם כולם דברים שאני ער להם וחייב לשים לב אליהם .
צעד ראשון מחוץ לבית ופחד מיד נדחף ביני ובין הכביש – מסוכן לעבור כביש בלי לשים לב .
פחד חכם , שומר גוף טוב.
אז אני מפחד,מתעורר,שם לב,ולא נדרס.
לאחר שעברתי את הכביש עברה מולי מישהי שרציתי שתגיד לי שלום ולא אמרה .
כאב הופיע ביני לבינה ופתאום הייתה יפה יותר והרגע נעשה קסום יותר, והאובדן....עמוק יותר.
נושם לעומק , מרגיש כמה אני חי , אני ממשיך ללכת , ובכל רגע פחד , כאב ואחרים באים להגן עלי משעמום , מרוטינה מעיסוק רק בעצמי , מכבדות , מחשיבה עצמית , מעיוורון ומשינה,
משקיעה בתוך הביצה של עצמי" .

}{

אהבתי

רויטל • 18 ביוני 2003

זה מזכיר לי משהו שכתבתי פעם

התעוררתי, זה עוד אחד מהבקרים האלה שאת יודעת שאת צריכה לקום, אבל בו זמנית את כל כך רוצה להישאר במיטה, מתחת לפוך, ובחוץ גשם וקר, השעון צילצל והעיר אותי, וידעתי שזה הולך להיות יום מחורבן, מאותם ימים כאלה שפתאום שכלום לא מסתדר לך, ויש עצבים..
עוד יום ראשון עמוס, ומציק שעמד בתחילותו של שבוע, אני שומעת את הציפורים מצייצות באושר מופגן, ומיחלת לעוד שעת שינה עמוקה במיטה, בלי סיגריה, בלי רעש של הגשם שלא מפסיק להקיש על חלוני..
אז קמתי וזרקתי על גופי בגד סתמי, כי את מי בעצם יש לי להרשים?? והלכתי בצעדים לכיוון המטבח להכין את הקפה של הבוקר, עם סיגריה ראשונה, שעליה אני לא מוכנה לוותר.
מתישבת על הכורסא עם הקפה ביד, וקריין הטלויזה מדבר בפנים זעופות, שיו איזה יום הולך להיות לי, ואז עוצמת את עיני והולכת לאיבוד בין קולו של הקריין וריח הקפה של הבוקר..
ואז מחשבות עוברות בראשי, מה שממזמן ניסיתי לשכוח, אך בתור ילדה קטנה הייתי הולכת לאיבוד תמיד, אפילו שכחו אותי פעם, והנה היום בת כמעט 28 ושוב עדין לא מוצאת את עצמה..ובטח עוד כמה שנים אני אלך לפסיכולוג שיסביר לי למה אני הפסיכית וכל העולם מושלם, והסיבה שכלום לא מסתדר לי, זה אני בלבד..
אנשים יגידו "היא מתוסבכת, מודחקת, שהיא ממש שונה," ובסוף אני עוד יאמין לזה..
החיים? , כותבת כל היום, מילים על גבי מילים, משפטים ועוד משפטים, סיפור כאן סיפור שם, כותבת על החיים ועל כל מה שעבר,יש דברים שאיני כותבת לא רוצה להיזכר, כדי לא ללכת לאיבוד, שלא יגידו אנשים.."היא אבדה את עצמה בדרך אי שם"
אז נסעתי למצוא את עצמי, אבל כל פעם שאני נוסעת אני רק אובדת יותר ויותר.
החורף המעצבן הזה שכמעט ולא הוריד גשם, ופתאום דווקא היום החליט לפתוח את ארובות השמים, וקר לי הרבה, העצמות שלי קפואות כמו גופה מתה,,,אבל זאת סיבה להתחמק מביקורים אצל ההורים, אז מי אמר שאין טוב בגשם שדופק על החלון שלך?...
והנה שבוע נוסף חלוף ועבר לו, משליך אותנו הישר אל תוך החיים שלנו

אחרי התחמקות מביקור אצל ההורים, כשאני משתפת את הדילמה הפרטית שלי, למחשבות שלי, ומתלבטת בקול רם, ובכן, רוב החברים שלי בגלאי השלושים פלוס מעדיפים להזדקן מול המרקע בשלווה, והם אף טורחים להעיר את עיני עם העובדה שהצורך שלי לפגוש אנשים חדשים ולעבור הרפתקאות, וכמובן האינטרנט, עושה אותי פאתטית לדעתם, ייתכן שהצדק איתם, מה שמאלץ אותי להפנים ולהשלים עם האמת העגומה...
במשך כל חיי חשבתי שהכל מתנהל אצלי כשורה, אבל לא כך הדברים באמת, עם השנים עולה ומזדחלת לאט לאט אל תוך גופי, אל הבועה שיצרתי לעצמי, החיים החשוכים של תחושת ההחמצה, וכשהיא מתנחלת בפנים, מצטעף לו מבט עגמומי שגורם לי לבהות, בירח שעות, בסלעים שפזורים להם על החוף, ובעצי הברוש שלא אומרים לי כלום,,ואני מתענגת על יופיים, את האנשים שמביטים בי ולו לרגע קט..ורק מייחל לזה שינעץ מבט ויתקרב אלי בקידה כדי לומר שלום, ולמה הוא לא עשה את זה.... את המציאות שמעוררת השלווה אני דוחקת בברוטאליות על ידי אלפי תמונות שצצות בזכרוני.. אני נאנחת בכאב.
יש כל כך הרבה דברים שאני מנסה להבין, שמנסה ללמוד, ויש כל כך הרבה דברים שאני לא רוצה לדעת, מספיק שגורם אקראי אחד, יאמר לך שטעית, ויוריד לך את האמון שלך באנשים...ואז אתה אדם בלי ערך וחיים..
הזכרונות הקשים קבורים עמוק בתוכי, גם שאני רחוקה, כאילו אלפי שנות אור מפרידים בין המציאות לדימיון, ויש את השנים שעברו, ועלי להוכיח שאכן כך, אני לא שוכחת כלום ולא דבר אחד קטן, בניגוד לאנשים אחרים..

אני מתבוננת בעצמי במראה תמיד, ולא בגלל שאני יפה, אלא כדי לא לשכוח את הדרך הארוכה שעשיתי עד היום, כמו מסע שאין לו סוף, תמיד חשבתי שאני לא יכולה ללכת לדרכי, וזו כבר לא בחירה כי אם גזירה גורל, שעדיין שמורים בזכרוני..

יושבת בבית קפה ליד החוף, נזכרת בכל מיני דברים שקרו פעם, לפעמים מחיכת או סתם שקועה בעצמי, חיה לפעמים בבועה, בועה כזאת שאף אחד לא יוכל לפוצץ..
תמיד הייתי מודעת לעובדה שהחופש שאני מפגינה, הישירות והאמיתיות שבהם אני משתמשת, אהבה שאני מעניקה, הסגנון העצמאי והבלתי מרוסן בהתנהגות שלי לפעמים, אבל למזלי אני יודעת לבחור את חבריי בקפידה, בעלי ביטחון עצמי אשר לא הרגשו מאוימים מעצם קיומי, ונהנו אפילו מאתגרים שהצבתי, אבל מה לעשות כל אדם טועה וכך גם אני, לא תמיד יכולים להישמר מאנשים לא רצויים וגם אם נשמרים מהם, אין להם מודעות וכלים להגן על עצמם..

אין אדם בעולם שיודע אותי חוץ מעצמי, שאני רואה את עצמי כל כך ברורה לפעמים ואילו כל כך לא מובנת לפעמים, ואין אדם שמפחד ממני כמו שאני מפחדת מעצמי..האנשים שסבבי, שלא חיים את חיי לא מבינים מה זה אומר שיש אדם אחר בעולם כולו שלגעת בו גורם להרגיש שהגעתי סוף סוף, אחרי שנות נדודים ארוכות ומפרכות הגעתי הביתה
אבל אני, שתמיד דגלתי בסובלנות ובשליטה עצמית, כביטוי לעוצמה וכוח, הפכתי מאישה עצמאית לשפחה.."חלק שאני לא היכרתי, למרות שהרגשתי שיש מצבים מסוימים עלול להתעורר" ..