lori(נשלטת){ע_מ}
|
לפני 13 שנים •
24 בספט׳ 2011
סופ"ש
רביעי בלילה.
קפה וסיגריה במרפסת. כל אחד מאיתנו מספר על כמה סשנים הכי טובים שהיו לו, לא בהכרח שלנו. הוא מספר לי עליה. צובט. הוא לא מנסה להכאיב לי בנקודה הזו, זו לא נקודה שהוא מכאיב בה. אבל מצד שני אני גם מקנאת בכלב שלנו על תשומת הלב שהוא מקבל. ואני כל כך רוצה לשמוע עליה, הוא כמעט ולא מספר לי דברים ממה שהיה להם ביחד, הרוב זה הדמיון שלי שעובד שעות נוספות. וברגעים מסויימים אני נתלית בכל מילה שהוא מוציא מהפה ומדמיינת את עצמי שם מולו. בכלל, כשהוא מזכיר את שמה לעיתים נדירות, אני מיד עוברת ל"הקשב", דרוכה ומקטלגת כל מילה. שישי בערב, ברכב. אני רגועה אחרי שחמש שעות קודם היה קטע חזק. חוזרים מבילוי וחוזרים לשיחה שהתחילה ברביעי. הוא מחייך כשאני מזכירה לו כמה קטעים משלנו. שבת. לא הרבה זמן אחרי ארוחת צהרים. הקולר והגאג כבר שעה וחצי עליי, שוכבים במיטה ומשחקים יחד במחשב. אני עם נייר סופג לידי, מנגבת מדי פעם את הריר שנוזל דרך הגאג. אני מעדיפה את הגאג השני. הגאג הזה מחזיק את השיניים בצורה לא נוחה ופשוט לא מפסיק לרייר אותי. הוא מדי פעם מדבר, מנסים לפתור את המשחק כמו שצריך – אני מהמהמת ונעזרת בידיים כדי לתאר מה לדעתי צריך לעשות כדי לעבור לשלב הבא. בשלב מסויים יש שיחה נוקבת. לא שיחה. זה הוא מדבר ואני מקשיבה. לא יכולה להוציא מילה. נכנסת לסערה פנימית שלי ובשלב מסויים הוא מורה לי להוריד את הגאג ולהסביר מה הולך. הרבה זמן לא בכיתי וגם הפעם אני לא בוכה. רק דמעות שוטפות לי את העיניים. שבת אחרי הצהרים. הוא נעמד פתאום בהחלטיות ומורה לי לגשת לאמבטיה. "תעמדי על הברכיים. בפנים". הוא מתחיל לזיין לי את הגרון. חזק. בהתחלה נעזר באוזניים שלי כדי לשלוט בקצב. אחר כך הוא תופס את השיער בכוח ומזיין לי את הגרון. בלי להפסיק. זו לא מציצה והוא לא מנסה בכלל להביא את עצמו לגמירה. הוא פשוט טוחן לי את הגרון עם הזין שלו. כל פעם שאני לא יכולה יותר ומושכת את עצמי בכוח אחורה הוא תופס את הפנים שלי בכוח בעזרת השיער וסוטר לי. המון המון המון סטירות. עשרות. הוא אף פעם לא סטר לי כל כך חזק כמו באקט הזה. העיניים שלי מסתכלות עליו, מחכות להסבר או סימן. משהו. בסוף אני דוחפת את הראש שלי חזרה על הזין שלו, מעדיפה את הכאב הצורב בגרון. ושוב. הוא טוחן לי את הגרון. ושוב סטירות. בפעם השלישית שהוא דוחף את הזין שלו עמוק לגרון אני מקיאה את ארוחת הצהרים באמבטיה. הוא מאפשר לי דקה של התאוששות, לשטוף את האמבטיה, לשטוף את הפה ומחזיר אותי לאותה תנוחה. ואותו רטואל חוזר על שוב. הגרון כבר נורא צורב לי. בשלב מסויים, תוך כדי שאני חוטפת את הסטירות ("סטירות". סטירות זה בקטנה. כמו פליק. להשתמש במילה "כאפות" פה גם נשמע לי מוזר. חבטות. זה נשמע לא טוב כי זה על הפנים, אבל ככה זה הרגיש) אז תוך כדי שאני חוטפת את הסטירות/חבטות אני שולחת יד לנסות לרסן אותו מעט והוא ספק שואל ספק אומר: "תעיפי את הידיים! רצית כמוה, לא?" והמשפט הזה שלו מעיף את העיניים שלי ממנו וגורם לי שוב להתרכז בטחינה של הגרון שלי. ושוב אני מקיאה באמבטיה. ובוכה תוך כדי. ושוב חוזרים. |
|
|
בכוח המוח(שולטת)
|
לפני 13 שנים •
24 בספט׳ 2011
"זה מקום שמשגע אותי לגמרי, להתעסק בתכנים מהסוג הזה.
זה כל כך חריף וממכר, ואת כותבת את המקום הזה כל כך טוב, מדויק. אני יודעת שלא במקרה את חותכת את מיקומי הקטעים במקומות מסויימים, אבל אני אשמח אם תגידי ותספרי - איך החוויה הזו השפיעה עליך? השפיעה עליכם? וגם - }{ |
|
|
נזמית לופתת
|
לפני 13 שנים •
25 בספט׳ 2011
כל כך אינטימי שזה עשה לי מתכווץ בבטן (ורוק בפה).
|
|
|
פרלין(נשלטת){ש}
|
לפני 13 שנים •
25 בספט׳ 2011
אוי לורי
זה בלתי נסבל לי.
אני כבר צריכה ללמוד שלא להיכנס לקרוא אותך. את כותבת נהדר וחותכת במקומות לא טבעיים שיוצרים איזה קצב. קצב אחר. אבל אני, כשאני קוראת את זה, בא לי לבכות בשבילך את כל הבכי שאת לא בוכה. להיכנס לתנוחת עובר ופשוט לילל. |
|
|
תמונה כפרית
|
לפני 13 שנים •
25 בספט׳ 2011
קוראת פעם ועוד אחת
ומנסה לדמיין את עצמי בכזו סיטואציה.
ויודעת שלעולם לא אהיה שם לא בגלל מי שאני ולא בגלל מי שהוא אני נרתעת מסיטואציות כאלו הן מכבות אותי, וזורקות אותי למקום רע. |
|
|
Devil's Angel
|
לפני 13 שנים •
26 בספט׳ 2011
וואו. שוב הצלחת לערבל אותי. האינפלציה האמוציונלית שהפסקאות האלו יצרו מונעת ממני אפילו לגבש תגובה קוהרנטית.
|
|
|
|
lori(נשלטת){ע_מ}
|
לפני 13 שנים •
26 בספט׳ 2011
אתם כותבים לי לא פעם שהעצירה שלי מכוונת. זה נכון.
אני בספק אם זה אותו מקום שאתם חושבים. זה לא השיא. השיא אף פעם לא נכתב כאן, איך אפשר בכלל לתאר שיא? איך אפשר בכלל לתמלל את מיליון ואחת הסרטים שרצים בראש כשנמצאים שם ואחרי? אתם מחכים לקרוא את החיבוק שאחרי? אין לי צורך בחיבוק שאחרי, בליטוף או במילה הטובה. או שחיים את זה או שלא. אי אפשר להחליט שבX Y Z אני כן מחליטה וקובעת ובA B C לא. זה לא עובד. אצלנו. זו לא הצגה שכל אחד מאיתנו נכנס לתפקיד שהוא מגלם דמות לזמן קצוב של שעה-שעתיים-שלוש-ארבע. זה לא עכשיו כן ושניה אחר כך לא. זה משהו שהוא יציב ונבנה לאורך המון זמן. לפעמים המבט שלו אומר לי הכל. לפעמים ייקח לי ימים/שבועות לפתוח ולהזכיר את זה באיזו נסיעה. הרבה פעמים הוא משאיר אותי להתבוסס בתוך עצמי ויוצא. אני מתמודדת מאוד טוב עם התהליכים שקורים בי, ולפעמים גם לא. את החיבוקים והליטופים אני צריכה במקומות אחרים. במקומות "הוניליים" של הקשר. ב"בוקר טוב" של הבוקר כשנוסעים יחד לעבודה. לדוגמא. לגבי האקט עצמו. העיסוק בה לא הכאיב לי. לא נורא הכאיב. אני יודעת מה המקום שלי בחייו ומה המקום שלי בכלל. אני לא מפחדת לדון בנושאים האלה. המשפט שלו שם.. שלרגע צרב בי, זה הפך כמעט ברגע לתחרותיות. להוכיח. מעבר לצורך שלי כל הזמן להוכיח את עצמי מולו, הוא זרק לי כאן טיזר מכוון, הוא יודע בדיוק איך זה משפיע על האגו הענק שלי. אנחנו חזק בריסוקים (של האגו). |
|
|
Alice'
|
לפני 13 שנים •
26 בספט׳ 2011
את מדהימה .
מה שאת כותבת זה מדהים . החומרים שלך הם קשים ועם זאת בשבילי הם כמו פנינים , כי הם נדירים . את לא צריכה להסביר לאף אחד/ת למה את כותבת ככה , איך המערכת היחסים שלך איתו בנויה וכו' , כי מי שלא יתחבר הוא לא יתחבר גם לאחר הסבר . ושוב תודה שאת קיימת בכלל ועוד תודה שאת משתפת אותנו ברגעים שלכם . |
|
|
|
פרלין(נשלטת){ש}
|
לפני 13 שנים •
27 בספט׳ 2011
[quote="Alice'"]את מדהימה .
מה שאת כותבת זה מדהים . החומרים שלך הם קשים ועם זאת בשבילי הם כמו פנינים , כי הם נדירים . את לא צריכה להסביר לאף אחד/ת למה את כותבת ככה , איך המערכת היחסים שלך איתו בנויה וכו' , כי מי שלא יתחבר הוא לא יתחבר גם לאחר הסבר . ושוב תודה שאת קיימת בכלל ועוד תודה שאת משתפת אותנו ברגעים שלכם .[/quote] לא יודעת אם להתחבר, אבל זה דווקא עזר לי להבין. ההסבר הזה נתן מימד נוסף של עומק. תודה רבה לורי. |
|
|
| סירופ(נשלטת) |
לפני 13 שנים •
28 בספט׳ 2011
כמו פרלין
גם אני, עם אותה תגובה
חזק, מתמסר, וכואב, ותודה שחלקת |
|
|