QriS(מתחלף)
|
לפני 20 שנים •
1 ביוני 2004
המזוכיזם האישי שלי
יש לי הכל. אישה יפה, טובה, אוהבת, חכמה...
איפושהו התגנב איכשהו משהו לתוכי ממש בלי שהרגשתי ואז.. אז היה מאוחר מדי.. כבר אי אפשר היה להתכחש לזה יותר. אבל זו רק ההקדמה. שאלות "למה עשיתי" "למה לא עשיתי" מטרידות אותי בקצב גובר. כמובן שאני לא אובייקטיבי אבל בכל זאת, נמשכתי לדבר הכי בלתי אפשרי, הכי מסוכן, מערער והרסני ואני שואל את עצמי למה? למה נלכדתי? ולמה דווקא במלכודת כל כך אכזרית? ואיך חיים עם הפצע? עם הצלקת? אפשר להניח לזה? כדאי? ומה ממכר במרירות הייסורים? ההלכאה העצמית? רגשי האשם? החרטה, האובדן... פולניה יקרה, אני יודע שזה עוד פעם מעורפל.. אבל זה מזוכיזם אני אומר לך. פיור מאזו! 
רק שבחיים אין מילת ביטחון. רק עוד יום ועוד יום ועוד לילה.. עוד חלום.. בקיצ, תקראו למישהו שיעזור לי להעמיס את הלב השוטט המפרפר שלי על אלונקה וייקח אותי לנקסט וויסקי בר... |
|
|
| en1 |
לפני 20 שנים •
1 ביוני 2004
הרס עצמי יכול להיות דבר מאוד ממכר.
גם בלי שאף אחד ידע או ירגיש. על פני השטח הכל נראה בסדר. הרבה פעמים הוא תירוץ לעצמך, לחברים - למה לא הספקתי לעשות את זה ואת זה..? טוב, ההרס העצמי הזה. אין לי שליטה עליו. מותר לי. ואז יש אנשים - "איזה שטויות, את חזקה, את מסוגלת". לך תסביר להם. אני מסכימה איתך שלזה מתכוונים כשאומרים מאזוכיזם. לא למכה משוט. כאב מסוג אחר. כאב שאתה גורם לעצמך ואין לך שליטה עליו. מבינה אותך. |
|
|
זיקית
|
לפני 20 שנים •
3 ביוני 2004
לפעמים
התשובה היחידה שאפשר לענות היא לתת חיבוק (בנתיים וירטואלי) ולהציע כתף ואוזן קשבת.
ואפשר להכביר מילים ולומר שיש אנשים שצריכים את הפרפור הזה בלב, להרגיש גדולים ולהתרגש ולצחוק כאילו אין מחר. הם צריכים את הרגשת העילוי מדי פעם בפעם..והצורך הזה שנשאר רדום 8,9 שנים מתעורר ודורש שיקשיבו לו. ואם הם בורכו בבת/בן זוג מבינים, הם יוצאים יחד איתם להרפתקאות האלה..ואם \הם עם מישהו פחות מבין - אבל אוהב מספיק - הבן/בת זוג יפרגנו וישחררו מעט את הרצועה ויאפשרו לזה שאהבה נפשם לשתות ולרוות מעט מן ההתרגשות הזאת שהם כל כך צריכים, ואז ישובו הביתה. ולפעמים אין ברירה..וצריך לגדוע את העץ הקטן...ולצאת לזרוע שתילים חדשים, עם עלים צבעוניים יותר, גדולים יותר, מרגשים יותר. אז בנתיים חיבוק..ונשיקה (אפילו שאני לא עובדת בדוכנים בגני התערוכה..  ).
|
|
|