ילדה טובה

ילדה טובה

en1 • 9 ביוני 2004

אחרי תקופה ארוכה שלא היינו בקשר (זה קורה לנו כל הזמן), פתאום אס. אמ. אס.
מאז השיחה האחרונה שלנו עברו עליי כל כך הרבה דברים. הייתי בקשר עם אדון אחד שהיה די טוב. אבל "די" זה לא מספיק בשביל אדון. הוא חייב להיות מדהים כל הזמן. אני יודעת, משימה קשה. ואולי זו סתם משאלה ילדותית שלי, אבל ככה אני. הוא גרם לי להתרגש בפגישות הראשונות, אבל לא הצליח לשמור על הריגוש גם בהמשך. ואם לא דופק לי הלב לפני כל פגישה, אז כלום לא שווה.
ונפגשתי עם אחד ותיק שלי. כזה שמטריף אותי בסשן, אבל בין סשן לסשן אני לא חושבת עליו בכלל. שוב, עוד אחד די טוב.

ואז פתאום אס. אמ. אס.
כאילו נשכח בבת אחד שלא היינו בקשר תקופה ארוכה.

"מה את בשבילי?"

ואני מחייכת, מכירה היטב את השאלות האלה. שאלה די בנאלית, אני מגחכת לעצמי. בקלות דעת אני מהרהרת בין "שפחה שלך", "בובת מין שלך", "זונה שלך"… אתם יודעים, השטנץ הרגיל. לבסוף "זונה שלך" נבחר. הוא הכי מאפיין את הקשר שלנו.
מרוצה מעצמי, אני חוזרת לעיסוקיי. מעניין אותי איך תגיב. כל האחרים היו מגיבים לכזו תשובה בשמחה רבה, ובמה אתה שונה מכולם?
כרגיל, לוקח לך המון זמן לענות.
אני בעבודה, לכאורה עסוקה, אבל העיניים כל כמה שניות מחפשות את מסך הפלאפון, לראות אם כבר ענית.
והצליל לבסוף הגיע.
אני פותחת.

"הילדה שלי".

אני בהלם.
איזה ביטוי תמים, אך בהקשר המדובר כל כך מעוות וחולני.
ידעתי שהוא זוכר את השיחה שלנו לגבי איך הגעתי לאיפה שאני.
ידעתי שהוא זוכר שאמרתי לו שהכי מרגש אותי בסוף סשן לשים את הראש על הברכיים שלו ושהוא ילטף לי את השיער בעדינות.
וידעתי שהוא כל כך צודק.

ילדה שלו.

צמרמורת.
כבר יש לי אבא, לא צריכה עוד אחד. והביטוי הזה גורם לי להרגיש מלוכלכת יותר מכל ביטוי אחר.
אבל הוא גם הכי מרגש אותי.
איך שתי מילים יכולות לגרום לבטן שלי להתהפך?

1/12/03, 13:20

((והיום אני תוהה אם הקסם אבד. זה יהיה מאוד עצוב, אבל ייתכן שהמלך עירום))

"מלוכלכת"

נערת כריעה​(מתחלפת){מצליף בלשו} • 9 ביוני 2004

בייב בכל יום כמעט יוצא לנו להרגיש כל פעם מחדש
אנשים מלוכלכים,
מילים מלוכלכות.

ואפילו אנו עצמנו לפעמים מלכלכים את עצמנו
ואת הסובב

כל כך צודק
כל כך לא פייר שמה שמדליק אותנו
עושה לנו גם עצוב
כנראה שאלו חוקי המשחק.
הכל תלוי בנו.

מותר לשאול משהו?

מהססת100 • 9 ביוני 2004

זה כמובן בסדר אם לא תעני.

הביטוי הזה הכי מרגש אותך בגלל שהוא גורם לך להרגיש מלוכלכת יותר מכל ביטוי אחר?
או שאלה שתי הרגשות שמתקיימות זו לצד זו בלי קשר ביניהן?
(או אולי הוא גורם לך להרגיש הכי מלוכלכת בגלל שהוא הכי מרגש אותך?)


השאלה שלי לא נובעת מסתם סקרנות. היא חלק מהמאמץ שלי לתת מובן לבלגן שבתוכי.


במחשבה נוספת אולי מה שאני שואלת הוא כזה:
האם ההרגשה שלך שאת מלוכלכת היא הרגשה "טובה" (במובן הבדסמי) או הרגשה רעה (בכל המובנים)?
האם יש בכלל מקום להבחנה כזאת, או שכל הרגשה "רעה" הופכת ל"טובה" בקונטקסט הבדסמי?

lain • 9 ביוני 2004

על הברכיים - מאוד מתחברת למילותיך.

אני מאלו שמתחברות אל המאסטר האבהי גם כן (יקומו כל חסידי פרויד ויזעקו - תסביך דמות אב )
אבל זה מעולם לא שינה לי וגם לא גרם שארגיש "מלוכלכת" או בזויה על אהבתי זו.
מבינה ומקבלת שלא כולם מרגישים בנוח על כל סטיותיהם וכולי תקווה שיבוא יום ונתחבר יותר לסטיותינו ולצרכים החבויים עמוק בתוכנו שבעקבותם הן מגיעות לתודעתנו ואצל חלקם אף מגיעות לידי מימוש.

אהבתי ...

en1 • 9 ביוני 2004

מהססת -
הריגוש אינו נובע רק מהתחושה שיש כאן משהו לא ראוי. המילים האלו מרגשות אותי בפני עצמן. זה שמישהו מבין אותי יותר משהצלחתי לנסח זאת בעצמי, ופגע בול, זה גם חלק מהריגוש.
אבל נכון, גם ההרגשה עצמה של לאהוב משהו שנחשב מעוות מרגשת בפני עצמה.
אז למעשה שניים (או שלושה?) חלקים המרגשים כל אחד בנפרד וביחד יש להם עוצמה גדולה אף יותר.

ולאיין -
גם לפני שזה נוסח במילים, הרגשתי שאני נמשכת לדמות חזקה, גדולה וסמכותית.
אמנם את הקישור בין מחסור בדמות אב לבין הצורך הזה עשיתי בעצמי, אך לא העזתי לומר זאת באופן כל כך בוטה, שאינו משתמע לשני פנים. ולכן נדהמתי.
בתור חובבת פרויד בפרט ופסיכואנליזה בכלל, אני לא קמה וזועקת. להפך, קל לי יותר לתת מובן לתחושות האלה.
ואני לא מצטרפת לתקווה לקבל את כל הסטיות שלנו באהבה. כל עוד יש איתן אי נוחות, נשמר הריגוש ונשמר הרצון להעיז עוד. אצלי לפחות.

מהססת100 • 10 ביוני 2004

שניים מתוך השלושה נשמעים לי ריגושים "וניליים" לגמרי:




(שלא לדבר על כמה ריגוש מצפה לך על ספת הפסיכואנליזה... )

en1 • 10 ביוני 2004

יש לך בעיה עם ריגוש "ונילי"?
אהממ... לא אוהבת את ההגדרה. למה בכלל את עושה את ההבחנות האלה?
התרגשות זו התרגשות, מה זה משנה באיזה טעם היא?

מהססת100 • 10 ביוני 2004

להיפך, ואני ממש שונאת את המושג "ונילי".

למה אני עושה את ההבחנה זו שאלה מורכבת.

למה היה לי צורך במקרה המסויים הזה לסווג את הריגושים כ"וניליים"? נראה לי שהשתמשתי במה שכתבת לצורך ויכוח פנימי שאני מנהלת עם האתר הזה והאנשים שבו כקולקטיב (שברור לי שקיים רק בראש שלי).
ניסיון כביכול להגן על העוצמות והחיוניות שיש בקשר "ונילי" כנגד תפיסה שאני קוראת כאן לא פעם (ואולי מקצינה אותה עכשיו) ש"ונילי" = נחמד, נעים, כבודו במקומו מונח, אבל גם חיוור, שטחי, משעמם, פחות אותנטי, פחות עמוק, פחות חי.
ואת נתת לי כאן על מגש תיאור של ריגוש כתוצאה מסיפוק צורך (או נגיעה בצורך) מאד עמוק, שאיננו צורך מזוכיסטי, ושאיננו מסופק באופן מזוכיסטי (לפחות כך ניסחת את זה: מישהו מבין אותך לעומק ומספק לך מילים עבור החוויה שלך.).

מאחורי זה נמצאת שאלה שלי עם עצמי שהטרידה אותי מהיום הראשון שנכנסתי הנה, ושלא קהתה עם הזמן:
האם העוצמות של קשר שליטה לא באות על חשבון משהו אחר שיש בקשרים אחרים, ושקשה לי לתת לו שם. ושהוא לא פחות חי, חזק וממשי.
זו לא שאלה תיאורטית. זו שאלה קיומית עבורי.
לפעמים, וסליחה אם זה נשמע מתנשא, אני תוהה אם יש בכלל טעם לשאול את זה כאן. לפעמים עוברת בי המחשבה שהאנשים שבוחרים (או זקוקים) להיות בקשרים בדסמיים אולי לא מסוגלים לחוות את החיוניות והעוצמות של הקשרים ה"וניליים", חוו אותם אחרת כשהם התנסו בהם, ולכן לא יודעים על איזה ויתור אני מדברת (החוויה האחרת את ה"וניליות" היא באנלוגיה גסה להבדל שיש בין האופן שהומו חווה קשר עם אישה לאופן שסטרייט חווה אותו).

זה נשמע אולי כאילו אני כותבת מבחוץ - ואני לא. אני בו זמנית גם בפנים.

(ואגב, הקריאה הראשונה של ההודעה הזו שלך מאד זעזעה אותי.)

en1 • 10 ביוני 2004

מהססת, אני מסכימה איתך מאוד.
גם לי לפעמים יוצא לחשוב מדוע כא כל כך מזלזלים בעולם הונילי - העמוק, המרגש, המספק שהוא יכול להיות.
פעם מזמן, מישהו כתב אפילו שאהבה ונילית זה בלעעע (זה לא יוצא לי מהראש). ואני חשבתי, שכשאהבה היא נכונה, יש בה את כל הדברים שכל חובב בדס"מ זקוק להם.

"האם העוצמות של קשר שליטה לא באות על חשבון משהו אחר שיש בקשרים אחרים, ושקשה לי לתת לו שם. ושהוא לא פחות חי, חזק וממשי."
זו שאלה מדהימה שעד כה לא חשבתי עליה. קשה לי להאמין שמישהו יעיז לשחוט פרה קדושה ולהגיד שכן. אני עוד צריכה לחשוב על זה...

ואגב, מפתיע אותי שזועזעת

lain • 11 ביוני 2004

"בתור חובבת פרויד בפרט ופסיכואנליזה בכלל, אני לא קמה וזועקת. להפך, קל לי יותר לתת מובן לתחושות האלה...

ואני לא מצטרפת לתקווה לקבל את כל הסטיות שלנו באהבה. כל עוד יש איתן אי נוחות, נשמר הריגוש ונשמר הרצון להעיז עוד. אצלי לפחות."

אז קודם כל אחדד את כוונת דברי בהקשר פרויד - התכוונתי ל"זועקת" ... במובן של אנשים העושים לנו פסיכולוגיה בגרוש ומנסים לנתח את סטיותינו בצורה מאוד שטחית לטעמי...כך שדברי נאמרו בנימה משועשעת משהו ולא בנימת תוכחה כלפי אותם "זועקים"

שנית כשאמרתי שאני מקווה שאנשים ילמדו לקבל את סטיותיהם לא היתה כוונתי לכך שמעכשיו הם יוכלו לממשן בנוחות או אפילו קלות כלשהי, הרי כמה שאאמין כי סטייה מסויימת שאותה אני בוחרת לאמץ תהיה נכונה בשבילי ואממש אותה בלב שלם ....עדיין.. כשזה מגיע לידי מעשה - נוחות זה הדבר האחרון שאני חשה באותו הזמן.
ומסכימה עימך על הברכיים שחלק מן הריגוש נובע דווקא מחוסרה של נוחות זו, מן הקושי שבמעשה (המנטלי או הפיזי), מן הבושה, מעצם אכילת הפרי האסור...ולסיכום הריגוש נובע מכל אותם דברים אשר גורמים ,לי לפחות, להרגיש כל כך טוב.

ונחזור לכוונתי במשפט (שאנשים ילמדו לקבל את סטיותיהם למקרה שאיבדתם אותי )
התקווה היתה שאנשים לא ישפטו עצמם בצורה שלילית על כך, שלא יתביישו או יחששו מדעת הקהל והכי חשוב - שיאמינו בעצמם וידעו שמשהו שעושה להם טוב (ולא פוגע באף אחד) לא יכול להיות רע...