התשוקה לווניל

התשוקה לווניל

סירופ​(נשלטת) • 31 בדצמ׳ 2011

הערה: בז'אנר הזה של כתיבת השפחות המשתפכות על אדוניהן, כמעט אף פעם שאין ביטוי לקונפליקטים וסדקים באוטופיה. ודווקא בזה אני מעונינת לכתוב ולקרא. הלוואי כן ירבו.

התשוקה לווניל,

שבוע שלם פנטזתי על הלילה שיהיה לנו יחד במלון, הינו בעבר במלון זה. מלון יפה, לא מלונית סליזית. מיטה קינג סייז, כריות ענקיות וכבדות, סדינים צחים. דמיינתי את עצמי מלטפת את כל גופו כשהוא נינוח, אולי גם יחבקני. הוא גבר מבריק ויפה תואר, אבל לא זה מה שמושך אותי אלא החושניות האפילה האצורה בו. סוף סוף יהיה זיון אמיתי, ממושך, בדרך כלל המפגשים שלנו קצרי זמן ורוח. אני רכונה ואחורי מולו או אני רכונה ופי בחלציו. כשהגענו הוא החליף השליטה בשלט והתעמק בריאליטי ירוד. הנגיעות שלי בו הציקו לו ו"די כבר, תתאפקי, עוד מעט נגיע לזה".

אבל מה אכפת לך שאני יורדת לך כשאתה צופה בטלוויזיה?

דברי עברית!

שאני מוצצת לך את הזין, תיקנתי בשפלות רוח.

אני גבר, לא יכול שני דברים בו זמנית!


המתנתי בתסכול הסבלני של בנות מיני ואז הוא נרדם, השלט נשמט מידו היפה והעייפה. כיביתי את המיניות שהתגעשה בי כמו נורה מהבהבת, ימים שלא נגעתי בעצמי בשל ההבטחה הכמוסה בלילה זה. להדליק זה קשה אבל בשביל לכבות לא צריך יותר מנשיפה אחת. כיסיתי אותו בשמיכה והתקפדתי בקצה המיטה. אחרי כמה זמן התהפך, רגלו נגעה בשלי, אולי במקרה, אבל מבוצרת היתי בעלבוני ובתנועה קצרה ניתקתי את הרגע החם המשיק בין רגלנו . הוא נזעק באחת , כי כידוע, שפחה לא אומרת – לא! ועשה לי משהו קשה ומרהיב. אני מציינת זאת כי בתוך הקושי איני יכולה להתעלם מן העוצמה הטהורה שהוא מביא עימו.

כשהוא פועל, הרי הוא כנץ החג על טרפו, מהיר כבזק ובלי מילים. הפכני על הגב, הפשיל השמיכה והגופיה וחשף את שדי. אחרי כן התישב על בטני כשרגליו משוכלות בשני צדדי באופן שאסר את ידי אל הגוף, בלי שום אפשרות לזוז. ואז הניח כרית גדולה על פני. הכרית השתיקה אנחותי , ביטלה את פני וראשי, כמו הסדין הירוק שמניחים כירורגים לבודד את האיזור המנותח. ואז הוא זיין את שדי כשהוא סוחט אותן, מושך וצובט בפטמות ברמת סימנים כחולים ואדומים לשבוע.

מידי פעם היטיב והידק את הכרית שעל פני, צמרמורת אמיתית של פחד עברה בי, אין בי הרבה אמון במין הגברי. ומה אם הוא יפריק דווקא עכשיו? פרנזי של היצ'קוק עלה לראשי . זיעה של אימה ניגרת בכפות ידי. כמה דקות של עינוי שדיים ואשה מתפתלת מתחת לכרית גדולה. ואז הסיר הכרית, "פה גדול! יותר גדול!" גמר בפי ועל פני, קם ונפנה למקלחת.

"מיטה גדולה הרבה שתיקה" עכשיו הכר מתחת לראשי ודמעות מרטיבות אותו. ואני מתווכחת עם עצמי, הרי זה מה שרצית? לא רצית ליטופים ונשיקות. סלדת מזה בעבר, מה יש בנו שקודם אנו מוותרות על הקונבנציונלי, נמשכות לרודנות ואלימות ואז מתבכיינות שאין שם רכות וחיבה? אולי צודקים המלעיזים כאן שבידיאסאם הוא סיפור כיסוי עבור כמה נשים אפרוריות לחלומות הזוגיות הכי שגרתיים? אולי זה ענין של מינונים ואיזונים? אולי התשוקה למבעים וונילים מגיעה מתוך הקיצוניות השניה? ואולי הוא זה שחורג, ואותות הרכות הם הטבעים והנורטיביים, הסגירה הנכונה של כל אקט אלים?

כך או כך, בוקר שבת, אני ממתינה לאות חיים ממנו, כוססת ציפרניים, מייחלת שיפציע

...

Perplexed • 31 בדצמ׳ 2011

אני מתנצלת מראש שאני פוסחת בכוונה על הקלישאה: בדס"מ זה מה שמתאים לכל אחד. לא שזה לא נכון אבל זה מטה לפעמים את חץ המציאות מכך שלעיתים... ובכן... לעיתים בדס"מ הוא מסווה לאגואיזם/נרקיסיסיזם (משני הצדדים: שולט/נשלט).

בעיני: כן שליטה, לא שליטה - מי שמתעלם מצרכי בן/בת זוגו, שלא כחלק ממשחק, אילוף או כל הגדרות החרטה הללו, כלומר כשהתעלמותו נובעת אך ורק כ***חלק מאי-ראיית האחר***, הוא אגואיסט. יענו דרעק. אין לזה קשר לשאלה אם הוא השולט הגדול עלי אדמות.

זו לא שאלה של כמיהה לווניל או התמקדות ביחסי שליטה, זו שאלה של אנושיות, אינטימיות והדדיות, גרידא.

לא חיוויתי דעתי על הפרטנר שלך, חלילה, לא מכירה. זו ההזדקקות שלך לרוך..שצועקת שיביטו בה, ולא היה מי שיביט... שעוררה את תגובתי.

והדמעות שלך... על הכר הלבן...רגע אחרי הסערה....כל כך אנושיות.

יולי Yuli​(לא בעסק){טדי} • 31 בדצמ׳ 2011

אני חושבת שתשוקה להרגיש שאכפת לו;
והאופן בו אנחנו רוצות לחוות עונג גופני -
לא חייבים להתאים.

פרלין​(נשלטת){ש} • 31 בדצמ׳ 2011

אני שמחה שכתבת על הסדקים.

זה קרה לי גם, לא פעם אחת, עם סטוצים וגם עם האיש שלי.
בסטוצים תמיד יכולתי להאשים את הסיטואציה, את האופי המחורבן, את היעדר יחסי הקרבה. כך או כך, הכאב היה גדול.
אבל כשזה קרה לי עם בעלי, עם האיש שאני יודעת שהוא נהדר, שמה שיש בינינו הוא לא פחות מאהבה, כשהיחסים שלנו הם יחסי קירבה כאלה, עמדתי בפני שוקת שבורה, לא הצלחתי להבין מה קרה והכאב היה עצום, מהדהד.

בקטע היפה שלך הוא אומר לך שם, במפורש, שהוא גבר. למה אני נצמדת לזה? כי יש גברים מסוימים, כך למדתי, שמוחם הנהדר הוא מאוד מוכוון מטרה וכשהוא נמצא במסלול מסוים מאוד קשה לו לסטות ממנו. אני לא חושבת שהוא היה אנוכי, אני חושבת שהוא לא העלה בדעתו שמה שאת מחפשת עכשיו זו ״נגיעה אחת רכה״. למה? כי אצלו בראש אלו לא היחסים שלכם ונורא קשה לו לעשות סוויטצ׳ בראש למשהו אחר. זה לא אומר שהוא לא יכול, זה אומר שאת צריכה לדבר. דיברת?

אני חייבת להגיד עוד משהו. כשאני הבנתי, באחד מהיחסים האינסטרומנטליים שהיו לי שמה שאני מחפשת עכשיו זה גם רוך, זה היה מהפכני עבורי. הרגשתי כאילו התרחבתי, כאילו אני אומרת ליקום ולעצמי שמגיע לי יותר. זה שינה את חיי. אני מאחלת לך את זה גם, מבלי להכיר אותך, כי זה היה שינוי אדיר, פנטסטי.

כתבת מאוד פתוח אז הרשיתי לעצמי להגיב פתוח גם. אני מקווה שזה בסדר.  

מUחדת • 31 בדצמ׳ 2011

התיאור הזה, של רגלו הנוגעת ברגלך- אולי בטעות- וזה משתק אותך, ומכאיב ומתסכל עד שאין לך מה לעשות אלא להזיז טיפה את שלך, כי זה צורב, מגע-לא מגע, בדיוק כשאת נאלצת לכבות אצלך את הצורך-
נגע בי במיוחד. כי הוא מוכר לי.
במיוחד לאור השורה הזו: "סוף סוף יהיה זיון אמיתי, ממושך, בדרך כלל המפגשים שלנו קצרי זמן ורוח".
(התבאסתי בשבילך, נו)


זה לא קשור לווניל או לשליטה. זה קשור ברבדים השונים שאת צריכה שיתקיימו במקביל כדי להרגיש מלאה. נכונה.
אני מדברת ב"את" אבל אני אומרת גם "אני".
כשמשהו מסוים הופך לעיקר זה בסוף ישליך על כל השאר ויאיר על הפינות החשוכות, הריקות, האחרות, ה"טפלות". הן לא באמת טפלות ולעולם לא ריקות ותמיד ימצאו דרך להזכיר.
מספיקה נגיעה אחת רכה שניתנה או לא ניתנה.

סוררת בשקט​(אחרת) • 31 בדצמ׳ 2011

פרלין כבר אמרה את זה, לפעמים הציפיות שלנו הופכות לאכזבות רק כי לא הפכנו אותן למילים.
זה משהו שחוזר על עצמו בכל הבדיחות והספרות המגוחכת על הבדלים בין המינים- נשים אוהבות לדבר רק על הדברים הפחות חשובים וגברים לא מבינים רמזים ולא קוראים מחשבות. זו כמובן הכללה, אבל היא לא באה מן הריק.
אני לומדת עם השנים שאם אני רוצה להגשים משהו, אני צריכה קודם כל לתת לזה שם.

מUחדת • 31 בדצמ׳ 2011

ולפעמים הפוך, לא? הניסיון להגדיר במדויק לא תמיד צולח, לא כל תחושה יכולה להגדיר את עצמה במילים ולפעמים האכזבה העצמית מזה שאת לא מצליחה לדייק אפילו לעצמך מבאסת כפליים.
יש דברים שמותר לנו להניח שיכולים להגיע פשוט גם בלי להסביר, לא? איזו נחמה שמעבר להסבר מפותל על צרכים, רצונות, בדס"מ ותיאום ציפיות.

במקרה הזה דובר בזיון לא ממומש. לא מילים, משהו פיזי לגמרי. הגוף שלה בוער מציפייה.
מה יש עוד לבקש חוץ מנחמת מגע?

הכול במידה • 31 בדצמ׳ 2011

התיאור שלך כל כך מוכר לי, כמעט מוכר מדי הייתי אומרת.
לדעתי, על מנת שיווצר החיבור המופלא הזה, אותה סיטואציה אינטימית שבה אני מרגישה שאין מחיצות בינינו ואנחנו שקופים לגמרי, צריך פשוט מזל. אני באמת חושבת שאין שום טעם בתיאום ציפיות או בדיבור על רצונות וצרכים, הן מפני שלא תמיד אפשר להעביר אותם למילים והן משום שאז יש לי תחושה שאני מזמינה לעצמי אירוע ידוע מראש, בעוד שאני רוצה דווקא להיכנס לתוך יער חשוך ולא מוכר.
ו"המזל" הזה, כך אני קוראת לו, תלוי בהמון המון גורמים חיצוניים ופנימיים, שלי ושלו, שאין שום דרך לדעת מראש אם הם מתקיימים ואי אפשר לגרום להם להתקיים. ואני לפחות חשה מהר מאוד אם יש את הרטט הזה באוויר, ומרגישה אם זה "נכון לגמרי" או רק "בערך".
ולכן למדתי לא לתכנן ולא לפתח ציפיות ולא לוותר על משהו בהווה תמורת עתיד לא ידוע. למדתי שאי אפשר להזמין רגעים קסומים ואי אפשר לתכנן אותם. אני שמחה מאוד כאשר הקסם מתרחש והחיבור בינינו מעיף אותי (ואותו) למעלה, ואם זה לא קורה אני משתדלת למצוא משהו טוב להיאחז בו בכל זאת.

נולי • 31 בדצמ׳ 2011

אבללמה לא פשוט לבקש חיבוק? הרי הכי נורא זה להענות בשלילה שממילא כבר שם, אבל יש סיכוי שיעתר.

לא תמיד

הוא​(שולט) • 31 בדצמ׳ 2011

ניתן לבקש או מתאים אבל תמיד יש אפשרות וחשוב איכשהו לדבר על כך לידע .
אבל מה שיותר בולט כאן הוא הפחד מוניל מכל גילוי פרומילי של אמפטיה וחיבה
פחד מלחרוג מהתפקיד שכביכול קורא לדגל ומקפיץ "לטפל" בקשיחות כל נסיון של הבעת כמיהה
בין אם זה פחד אמיתי "לאכזב" את הפרטנרית שכן זו מצפה לסנקציה כזו או אחרת.
ובין אם זה פשוט חוסר יכולת להתחבר או להעניק אמפטיה אמיתית. או סתם חוסר מחשבה יתרה.
זה מתרשם רק מהטקסט מהסיטואציה ויתכן שמחוצה לה זה אחרת.

מאפים רבים צורכים טיפה של תמצית וניל או מקל. גם כאן אפילו מינון של פרומילים יכול לנסוך ככ הרבה בטחון ככ הרבה אינטימיות כמו גם דמעות של אושר. אפשר לחרוג ולצאת מהקבעון הזה.
זה "סבל" אדיר בפני עצמו למזוכיסטיות לחוות עונג או חום.