שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

מציאות דמיונית

מ '​(נשלטת)
לפני 12 שנים • 19 בינו׳ 2012

מציאות דמיונית

מ '​(נשלטת) • 19 בינו׳ 2012
1. מכתב ראשון
שפחה!
ביום שלישי אשתמש בך. הזמיני לנו חדר במקום הקבוע, משעה ארבע עד שבע.
נוהל הכנות - קבוע.
מאסטר

2. תשובה ראשונה
מאסטר,
הזמנתי את החדר כפי שביקשת.
אני מאוד מתרגשת לקראת הפגישה.
אילו הרשית לי, הייתי כותבת לך ארוכות על הרגשות, הנפשיים והגופניים, המציפים אותי לקראתה.
שפחתך

3. מכתב שני
שפחה!
מחר, יום שלישי, עלייך להתיצב מחר בארבע בתחנת הרכבת.
לגופך: מעיל, גרביים, מגפיים ותיק עם חפצייך האישיים.
מן השעה חמש בבוקר ואילך את בצום מוחלט -- אסור לך להכניס אל פיך כל דבר משקה או מאכל.
מלבד -- שלושה בקבוקי מים של ליטר וחצי כל אחד שאותם עלייך לשתות עד תומם, וזאת, מן השעה אחת ועד השעה ארבע.
את תחכי מול הכניסה, ליד תחנת המוניות.
אאסוף אותך משם.
מאסטר

4. תשובה שניה
כן, מאסטר.
שפחתך

5. פגישה - חלק א'

חיכיתי כמו שביקשת, מול הכניסה הראשית של תחנת הרכבת, רועדת כולי, עירומה מתחת למעיל, אשר הגיע בקושי עד אמצע הירכיים. הרוח הקרה התגנבה מתחתיו וליטפה בלי בושה את כל אברי החשופים. דימיתי לראות את העוברים והשבים נועצים בי מבטים, כאילו יודעים הם את סודי. השפלתי את עיניי והתפללתי שאף אחד לא יפנה אליי בתואנה זו או אחרת. הגעתי למקום קצת לפני השעה ארבע, ועל כן הספקתי כבר ללכת פעם אחת לשירותים, אבל הקור וכמויות המים ששתיתי עשו את שלהם והרגשתי את השלפוחית מציקה לי שוב. לא העזתי לרוץ שוב לשירותים למרות שהשעה ארבע חלפה לה זה מכבר ועדיין אין ממך סימן.
סוף סוף הגעת. חנית קצת רחוק, ונאלצתי לצעוד אל המכונית כשהמעיל מתנפנף בלי שליטה ברוח הקרה, והגשם מרטיב את ראשי ואת שערותיי. מן התסרוקת עליה עבדתי כמעט שעה לא נותר זכר. כשהגעתי למכוניתך, סימנת לי להיכנס אל המושב האחורי. בדרך כלל, אתה מחבק אותי בחום כשאנחנו נפגשים; אבל הפעם - אף לא מילה. פנית ויצאת מהתחנה, נסענו בשתיקה.
הקול שלך הקפיץ אותי פתאום: "לידך, שפחה, על המושב, כן?, לידך יש שקית. פתחי אותה! הוציאי מה שבתוכה! את יודעת מה זה, לא כן?"
בידיים רועדות מהתרגשות ומקור פתחתי את השקית והוצאתי מתוכה פלאג אנאלי.
"כן מאסטר", גמגמתי בעוד שיניי נוקשות מן הקור, "זה פלאג אנאלי."
"נכון, ומה עושים איתו?"
"מכניסים אותו ל...ישבן, מאסטר"
"לישבן?"
"לתחת, מאסטר"
"יפה! אם כך, עשי זאת."
"אבל..."
"יש בעיה?"
"הוא יבש, מאסטר... ואין כאן ג'ל או משהו..."
"את חושבת שאת יכולה למצוא פתרון לבעיה הזו בעצמך, שפחה?"
הסמקתי קצת כשעניתי: "כן, מאסטר."
"טוב מאוד, אם כך, את רשאית להרטיב אותו בכל דרך שנראית אם כי לא בפיך, שפתייך או לשונך."
בלית ברירה הכנסתי את הפלאג עמוק אל הפתח הקדמי שלי על מנת לשאוב ממנו את מיציי. ואז, משלוחלח היטב, הבאתי אותו אל בין אחוריי. התפללתי שאף נהג חולף איננו מנסה להציץ מהחלון אל הבחורה המתפתלת במושב האחורי של מכוניתך והודיתי על הגשם שהיווה סוג של מסך. הפלאג התיישב היטב במקומו ומילא אותי. הרגשתי מושפלת ומגורה מאוד בו זמנית. משום מה, כבר לא היה לי כל כך קר. השלפוחית לעומת זאת, שלחה עכשיו אותות מצוקה ברורים -- קיוויתי שהנסיעה לא תארך עוד זמן רב.
משום מקום שלפת בקבוק מים: "קחי, תשתי", אמרת בקול רך ומגונן, "את נראית לי צמאה."
"אני מעדיפה שלא, מאסטר -- גם ככה אני חייבת להתרוקן כבר...", אך עוד לפני שסיימתי את המשפט כבר ידעתי שעשיתי טעות.
"סליחה" פלטתי במהירות, נטלתי לידי את הבקבוק ושתיתי לגימה.
"עוד", אמרת, "עד הסוף! יש לך לא יותר מחמש דקות לגמור אותו."
לא העזתי לחשוב מה יקרה אם לא אציית לך עכשיו. לגמתי מהמים בנחישות המתעלמת מתחושת המלאות והנפיחות שכמעט חנקה אותי. כשנזכרתי להסתכל סוף סוף בחלון, גיליתי שאנחנו בכלל לא נוסעים לחדר שהזמנתי יום קודם- מתישהו עלית על איזה כביש צדדי שהוביל אל תוך חורשה מבודדת. אחרי עוד כמה מאות מטרים, עצרת. הגשם פסק בינתיים, אבל הרוח הקרה המשיכה לייבב בחזקה.
"פשטי את המעיל! חלצי את המגפיים, ואז פשטי גם את הגרביים. העבירי הכל למושב הקדמי שליד הנהג. כולל התיק, כמובן. עשי זאת בזריזות!"
לא היה צורך לזרז אותי. חשבתי שעוד רגע אתפוצץ. פשטתי הכל במהירות, מתעלמת מהקור הנושך ועד שגמרתי כבר עמדת לידי כשהדלת פתוחה וחיברת שרשרת לצווארי.

"החוצה, כלבה. את צריכה להתרוקן, לא?"
ניסיתי לצאת ולעמוד על שתי רגליי, אבל שתי סטירות הבהירו לי ששוב עשיתי טעות. על כן הנחתי את שתי רגליי הקדמיות על הקרקע, וזחלתי החוצה מן המכונית היישר אל האדמה על ארבע רגליי.
"רגלי!"
הצמדתי ראשי לרגלך הימנית, ופסעתי בעקבותיך, נזהרת אך לשווא שלא להישרט מהאדמה הקשה, מהקוצים והאבנים. התפלאתי כיצד זה, למרות שירד קודם גשם זלעפות היתה פה האדמה יבשה וקשה, אבל לא מצאתי הסבר מניח את הדעת. הלכת בקצב מהיר, פנימה, עמוק אל תוך החורשה. הרגשתי קפואה, ברכיי וארבע כפות רגליי בערו מכאב, ותחושת הדחיפות היתה בלתי נשלטת. התחלתי לייבב מרוב תסכול ומצוקה.
רק לאחר כמה דקות מתישות כאלה עצרת סוף סוף: "קדימה! למה את מחכה? אין לנו כל היום לפנינו!"
ניסיתי לנתק את ידיי מן הקרקע, ולקום לעמידת כריעה. אבל משיכה בשרשרת ו-"אייין!!!" שלך הצמיתו אותי חזקה לאדמה. ניסיתי לכרוע אחורה על עקביי, לחץ כף רגלך על בטני ו-"עמדי!" שלך הבהירו לי את התנוחה הרצויה. עמדתי זקופה וישירה על ברכיי וארבע כפות רגליי, וככה שחררתי. לזוועתי הרגשתי איך אני כולי נרטבת ...
בדממה הובלת אותי חזרה. כשהגענו למכוניתך, פתחת את תא המטען והורית לי להכנס פנימה: "את מלוכלכת לגמרי. נצטרך לנקות אותך היטב עכשיו..." סגרת את תא המטען ויצאנו לדרך שלא היתה ארוכה.
כשהגענו לאשר הגענו, פתחת את תא המטען והורית לי לצאת ולעמוד על הקרקע. הובלת אותי פנימה לחדר ושם כיוונת אותי אל תוך האמבטיה. פתחת את זרם המים הקרים, ושטפת אותי היטב בזרם דוקר מכל הכיוונים. אחר כך הורית לי לצאת ולעמוד על ארבע רגליי במרכז החדר נוטפת מים ורועדת כולי. לפטמותיי חיברת מצבטים, ובלי אזהרות מרובות התחלת להצליף בישבני הצלפות חזקות וכואבות בשוט המפותל שלך. כיוון שהכאבים גרמו לי לזוז ללא שליטה, עצרת לרגע על מנת לקבע אותי אל השולחן באמצעות כמה חבלים. הלחץ של המצבטים על הפטמות כנגד השולחן היה בלתי נסבל אבל גאג שתחבת אל פי באותה הזדמנות מנע ממני להתלונן.
רק אחרי שהשארת בי 25 סימנים מכאיבים עצרת, הוצאת את הפלאג, ובלי הרבה הכנות -- שכן, אם להודות על האמת, אחרי הכל, החור עצמו כבר זה מכבר מוכן לשימושך -- חדרת אליי מאחור בכל עוצמתך. באת בתוכי מספר פעמים ואז פרקת את עצמך באחוריי. השארת אותי כפי שאני, והלכת לך לנוח קצת על המיטה הגדולה.

אני מקווה שלא תכעס אם אומר אודה שאך טבעי הדבר שזרם מחשבות שליליות הציף אותי. אבל בה בעת אני מקווה שתסלח לי אם אספר לך שהצלחתי במהרה לסלק אותן ממוחי באמצעות המחשבה הטהורה על המתנה שנתת לי בהותירך בגופי ובנשמתי חלק ממך.
    התגובה האהובה בשרשור
הכול במידה
לפני 12 שנים • 22 בינו׳ 2012
הכול במידה • 22 בינו׳ 2012
גם בהנחה שהכול דימיוני, מה הטעם לקפוא בקור, להירטב בגשם, לספוג מקלחת קרה או לשתות 5(!) ליטר מים?
רק לי זה נראה טיפשי וסתם מבאס?
שלגי
לפני 12 שנים • 22 בינו׳ 2012
שלגי • 22 בינו׳ 2012
הכול במידה כתב/ה:
גם בהנחה שהכול דימיוני, מה הטעם לקפוא בקור, להירטב בגשם, לספוג מקלחת קרה או לשתות 5(!) ליטר מים?
רק לי זה נראה טיפשי וסתם מבאס?


זה בדיוק כמו שמישהו ישאל אותך אם זה לא טפשי להקשר או לחטוף מכות או השפלות או ווטאבר..

גם אני לא התחברתי לסיפור מי יודע מה, אבל היא התחברה וגם כל אלו שהגיבו לפנייך.

זה לא נראה לך טפשי לחשוב שרק מה שמוצא חן בעיניך הוא סבבה והיתר טפשי וסתם מבאס?
נוריתE
לפני 12 שנים • 22 בינו׳ 2012
נוריתE • 22 בינו׳ 2012
היא גם משלמת על החדר? icon_rolleyes.gif
הכול במידה
לפני 12 שנים • 22 בינו׳ 2012
הכול במידה • 22 בינו׳ 2012
זה בדיוק כמו שמישהו ישאל אותך אם זה לא טפשי להקשר או לחטוף מכות או השפלות או ווטאבר..

גם אני לא התחברתי לסיפור מי יודע מה, אבל היא התחברה וגם כל אלו שהגיבו לפנייך.

זה לא נראה לך טפשי לחשוב שרק מה שמוצא חן בעיניך הוא סבבה והיתר טפשי וסתם מבאס?[/quote]


אין לזה קשר לכך אם זה מוצא חן בעיני או לא. ישנן סיטואציות שאינן מוצאות חן בעיני, או אפילו מזעזעות אותי, אבל יש בהן עוצמה, יש בהן "משחק מוחות" או איזו אינטרקציה אחרת בין שני אנשים שמעידה שמתרחש שם משהו אמיתי מעבר לטקסים משומשים, אמירות ריקות מתוכן, כינויים כאלה או אחרים וריטואלים נדושים לעייפה.
זה הכול.
dn46​(שולט)
לפני 12 שנים • 24 בינו׳ 2012

נו, חלק יכול להיות גם מציאותי ;)

dn46​(שולט) • 24 בינו׳ 2012
הכל עניין של שותפים מתאימים
אלריק!
לפני 12 שנים • 27 בינו׳ 2012
אלריק! • 27 בינו׳ 2012
icon_cool.gif ספור מענין מאוד, אלמנטים חזקים של שליטה פיזית
ומנטלית , גם נושא ההשפלה היה חזק לדעתי.
אהבתי.

(נ.ב.: מה זה חשוב מי שכרה או שכר את החדר? זאת השאלה כאן בכלל?)י