שבת שלום אורח/ת
עכשיו בכלוב

תואר של כבוד

עלומה​(אחרת)
לפני 12 שנים • 4 בפבר׳ 2012
עלומה​(אחרת) • 4 בפבר׳ 2012
Tom. כתב/ה:
חתול,

אם אתה מעוניין להיכנס בצ'ילי על התנהגותו בסיפור למה לא תעשה זאת בבלוג שלו
בו הוא כתב את הדברים? למה להביא את הסיפור לפה ולרדת עליו דווקא פה?

אתה מחפש קהל?


כן.
ואני לא חושבת שזה רע, לא לאף אחד מהם
נילי ונילי
לפני 12 שנים • 4 בפבר׳ 2012

שמונה שעות וזיון מאוחר יותר, נרגעתי מספיק כדי להגיב

נילי ונילי • 4 בפבר׳ 2012
התלבטתי המון לגבי איך נכון להגיב פה והחלטתי ללכת על סיפור אישי, על אף שהפורומים הם כבר מזמן לא מרחב בטוח והבטחתי לעצמי להפסיק לחשוף מעצמי כל כך הרבה כאן. אני מקווה שהמהלך יצדיק את עצמו וייצר הבנה כלשהי לחומרה שבה אני רואה את המקרה שתיארת, דיינה.


---

אחד המאפיינים של מערכת היחסים הבדסמית שלי ושל ימ"ש יבדל"א היה אלמנט השליטה שחרג מתחומי חדר המיטות. כלומר, אלמנט השליטה שהיה מנטאלי יותר והתעלה מעבר לרמת ה"שני ספאנקים בישבן ימין ושלוש הצלפות בכתף שמאל". הוא היה אדוני ואני שפחתו, ובמערכת המושגים שלנו, זה אומר שנתתי לו את זכות החלטה לגבי החיים שלי, גם מעבר לזכות להרביץ לי,  וסמכתי עליו שלא יעשה שימוש לרעה בכוח שניתן לו.

הייתי מקבלת משימות מדי פעם, כיד הדמיון הטובה עליו. קידורים קטנים שעיצבנו אותי הרבה ושימחו אותו מאד: הייתי נשלחת מדי פעם בפעם לנקות את האסלה במברשת השיניים שלי, לעלות ולרדת את מדרגות הבניין שלי ארבע פעמים, להתעורר כל שעתיים בלילה ולאונן עד לגמירה וכו' וכד' וכיוב'. יום אחד, לא זוכרת איך התחילה השיחה ומה היתה הפרובוקציה שגררה את זה, אבל באחת משיחות המסנג'ר שלנו נחה עליו הרוח והוא שלח אותי למקפיא, להביא נקניקיות של טבעול. את הנקניקיות הצטוויתי להפשיר קצת, עד לטמפרטורת חדר, להניח על הרצפה ולאכול מן הרצפה, ללא עזרת ידיים, כמו כלבה.
 
כל מי שמכיר אותי, ולו רק כמה ימים, יכול להבין מיד שאחד המאבקים הנצחיים שאני מנהלת הוא המאבק בהפרעות אכילה. מי שמכיר אותי טיפה יותר טוב, כמוהו למשל, יודע שמתישהו בתקופת גיל ההתבגרות היתה סכנת אנורקסיה כלשהי, ושאני מתמודדת יומיום עם ההכרח לשים לב שאני אוכלת מספיק, אוכלת מאוזן, מקבלת מספיק קלוריות ושהגוף שלי לא מתדרדר לשם שוב.

זה לא שאני לא אוהבת לאכול. אני פשוט שונאת את זה. אבל יש דברים שעושים כי חייבים. והוא, הוא היה יהיר מספיק באותו יום כדי לא להעניק לזה חשיבות (חולה עליך, מותק). כלומר, גם ככה אני שונאת לאכול בימים כתיקונם, אז עכשיו? בתנאי שדה? נקניקיות פושרות? עם מרקם של פלסטלינה? מהרצפה בלי ידיים? רק אלוהים יודעת מה הוא חשב שהוא עושה באותו רגע [וזה הזמן לשנן את מנטרת פורום הסאביות הסגור: "דומים טועים- סאביות משלמות"] .
 
על הברכיים בסלון, הנקניקיות מולי על הרצפה, ראש מושפל למטה, והציווי "תאכלי" מרחף למעלה בחלל, נאבקתי לא להקיא את נשמתי באותו רגע. לא יודעת אפילו לשים את היד על מה היתה הבעיה, אבל פשוט לא הצלחתי לבצע. הורדתי את הראש ולקחתי ביס אחד וזה לקח לי את כל הכוח שהיה לי כדי לא להקיא הכל החוצה, כי אם יש דבר אחד שאני שונאת יותר מאוכל, זו פעולת ההקאה של אוכל החוצה. שונאת להקיא.

קמתי על הרגליים, הודעתי לו שאני לא מבצעת וכהרגלי בקודש התחלתי לבכות. הריב שהתפתח מזה לא איחר להגיע, אבל אם יש משהו שהוא כבר הספיק ללמוד דאז, זה שאין באמת שום דרך להכריח אותי לעשות שום דבר שאני לא רוצה לעשות. סופו של הסיפור נוהל כמו כל מריבה או וויכוח בינינו- בכיתי עד שנרגעתי, אח"כ דיברנו שוב, בטונים מפוייסים, על הפרעות האכילה שלי, כדי לכסות את הנושא מכל הכיוונים ולוודא שהוא יודע שהוא לא מתקרב לשם יותר. אח"כ אמרתי לו שהוא מטומטם ודפוק ושאני שונאת אותו והוא אמר שהוא יודע. אח"כ השלמנו ואני זרקתי את חבילת הנקניקיות מהמקפיא ולא הכנסתי אותן יותר הביתה מאז ועד היום כי רק הריח שלהן לבדו עושה לי חשק להקיא שוב.
 
חמש שנים עברו מאז. אני עדיין לא מסוגלת להתמודד עם מרכיב שהיה כל כך חיוני בתזונה שלי דאז. חצי שנה חייתי רק על קורנפלקס, כי זרקתי את כל הטבעול מהבית ובעצם לא היה שום דבר אחר שיכולתי לאכול. אחרי חצי שנה החזרתי חלק מהשניצלים אבל הנקניקיות לא חזרו עד היום.




-----



אני כותבת את הסיפור הזה עכשיו מתוך תקווה שהוא ישמש ללמידה מהמקרה הזה ואשמח אם אנשים יוכלו להמנע מלתקוף את ימ"ש. היה שרשור פעם על אחריות של סאביות בתוך כל סיטואציה ואני לוקחת את האחריות על החלק שלי בסיטואציה. לא וידאתי שהוא יודע ומבין, *באמת* מבין, מה עומק הפרעות האכילה שלי ומה בדיוק זה אומר. הזכרתי את זה בחצי פה ולא נכנסתי שוב לנושא, היה לי נוח להניח שהוא מבין מה זה אומר כשבעצם לא היו לו כלים להתמודד עם זה או להבין מה המשמעות האמיתית של זה ולאן אסור לו להכנס.


דיינה:

בפוסט שלך אתה כותב שלא אכפת לך מה קורה עם הבחורה הזו היום. זה מצער מאד. את הטראומה שלי חוויתי בתוך מערכת יחסים אוהבת ומחייבת, והיא היתה טראומה שקשה לי להתמודד איתה עד היום. אני לא יכולה אפילו לתאר לעצמי את חומרת הטראומה שנגמרת למישהי שמתעמתת עם הפרעות האכילה שלה בצורה כזו על ידי מישהו שלא אכפת לו ממנה, ולא נמצא שם לאחר הדמעות כדי לפתוח את זה לשיחה ולהבין, *באמת* להבין, מה הוא עשה לא בסדר.

חייבת להגיד שאני לא מאמינה שרק פסיכולוגים עם תעודת הסמכה רשאים להתמודד עם בחורות עם הפרעות אכילה. אני כן מאמינה באמפטיה, ביכולת הזדהות, ביכולת למידה, וביכולת של אנשים לא מקצועיים לעזור לאנשים שסובלים מהפרעות אכילה. אבל זה חייב לבוא ממקום של צניעות ומתוך הבנה, *באמת* הבנה, של מה זה אומר. זה לא יכול לבוא ממקום יהיר או ממקום של "באתי לתקן אותך". אתה לא באמת יכול לתקן אותה. זה גם לא התפקיד שלך, והגישה הזו יכולה לגרום רק נזק.

אתה מדבר בפוסט על כך שנתת לה מתנה, על כך שנתת לה כלי להתמודד עם הקשיים, על כך שאסור לרחם. אתה מבין עד כמה זה צורם?

אני לא חושבת שנתת לה מתנה. אני גם לא חושבת שעימתת אותה עם הפרעות האכילה שלה לראשונה, לדעתי היא ידעה כבר שנים לפני שהגעת. אנורקסיה היא מצב רפואי שמתאפיין במודעות עצמית ובשליטה עצמית. אנורקטיות (לפחות חלקן) מרעיבות את עצמן מתוך ניסיון לקבל שליטה על הגוף שלהן בתקופה שבה נדמה שהוא משתולל ומשתנה להן מבלי לשאול אותן. יש משהו מאד מספק באנורקסיה- את מחליטה שתרדי קילו תוך שבוע ואת אכן יורדת אותו. זה מנחם, וזה מחזיר לך את התחושה שאת היא זו ששולטת בגוף שלך.

בכך שהעמדת אותה באמצע מסעדה וביקשת ממנה להראות את הגוף שלה בציבור לקחת לה את השליטה בגוף שלה, ובכך החמרת את המצב. הדבר *האחרון* שנשים אנורקטיות צריכות הוא מישהו שמבין יותר טוב מהן מה טוב עבור הגוף שלהן. לקחת לה את האוטונומיה שלה, ואת השליטה שלה בגוף והצגת אותו לראווה מתוך תפישה יהירה שאתה יכול לתת לה מתנה כלשהי של מודעות עצמית שלא היתה לה קודם להגיעך.

בעיניי, זה יהיר. ואני מקווה שלא גרמת לנזק בלתי הפיך.
    התגובה האהובה בשרשור
Dark halo​(אחרת)
לפני 12 שנים • 4 בפבר׳ 2012
Dark halo​(אחרת) • 4 בפבר׳ 2012
Sparafucile כתב/ה:
הו. עוד מעריץ. נגעתי בעצב רגיש?


אהבתי את העוד.....
אולי הגיע הזמן להסתכל במראה ולבדוק למה כול כך הרבה אנשים (עוד ועוד ועוד ועוד) נגעלים ממך ומהמעשים שלך
Mary Jane
לפני 12 שנים • 4 בפבר׳ 2012
Mary Jane • 4 בפבר׳ 2012
חברים, אולי זה לא כל כך הוגן לשפוט בפורום מישהו על מילותיו בבלוג. רובנו כותבים בלוגים ובהם תכנים קשים, מי יותר ומי פחות, וטוב נעשה אם נכבד את המרחב הזה כ'מרחב מוגן', גם אם הדברים שנכתבו מעוררים בנו סלידה. ככה זה, תמיד יהיו כאלו שידברו היישר ללבנו, וכאלו שבכלל לא.
חתול מריר
לפני 12 שנים • 4 בפבר׳ 2012
חתול מריר • 4 בפבר׳ 2012
Mary Jane כתב/ה:
חברים, אולי זה לא כל כך הוגן לשפוט בפורום מישהו על מילותיו בבלוג. רובנו כותבים בלוגים ובהם תכנים קשים, מי יותר ומי פחות, וטוב נעשה אם נכבד את המרחב הזה כ'מרחב מוגן', גם אם הדברים שנכתבו מעוררים בנו סלידה. ככה זה, תמיד יהיו כאלו שידברו היישר ללבנו, וכאלו שבכלל לא.


אני חושב שיש הבדל בין מקרה שבו מישהו כותב בבלוג שלו שהוא אוהב לעשות ביד בזמן שהוא קורא "ישראל היום" ולדעתי זה מעורר סלידה, לבין מצב שבו מישהו מתרברב איך הוא מתייחס לאנשים (היצורים האלה עם רגשות) כמו לניצבים בסרט שבו הוא חי.

חוץ מזה, שימי לב שלא העתקתי את מה שהוא כתב לפה. זה מצב שאולי אפשר לומר עליו שהוא טיפה יותר בעייתי (למרות שאני בדעה שבלוג באינטרנט =/= משהו פרטי) כי אני לכאורה מוציא את השליטה על הטקסט מידיו. אני סה"כ נתתי קישור לבלוג. הרי יש אחד כזה גם בקטגורית הבלוגים של האתר.
Mary Jane
לפני 12 שנים • 4 בפבר׳ 2012
Mary Jane • 4 בפבר׳ 2012
חתול מריר כתב/ה:
[

אני חושב שיש הבדל בין מקרה שבו מישהו כותב בבלוג שלו שהוא אוהב לעשות ביד בזמן שהוא קורא "ישראל היום" ולדעתי זה מעורר סלידה, לבין מצב שבו מישהו מתרברב איך הוא מתייחס לאנשים (היצורים האלה עם רגשות) כמו לניצבים בסרט שבו הוא חי.

חוץ מזה, שימי לב שלא העתקתי את מה שהוא כתב לפה. זה מצב שאולי אפשר לומר עליו שהוא טיפה יותר בעייתי (למרות שאני בדעה שבלוג באינטרנט =/= משהו פרטי) כי אני לכאורה מוציא את השליטה על הטקסט מידיו. אני סה"כ נתתי קישור לבלוג. הרי יש אחד כזה גם בקטגורית הבלוגים של האתר.


אני לא חושבת שיש הבדל מהותי בין שני המקרים שתיארת. זכותו של כל אדם לכתוב כיצד הוא מתייחס לבריות כמו לניצבים בסרט, מבלי שישפטו אותו בפורום. מה גם שמדובר באתר, בו לפחות מחצית מן הבריות, או יותר, מעוניינות להחפיץ באופן זה או אחר את הפרטנרים שלהם ולהתייחס אליהם כ"ניצבים בסרט", כך שדבריי מקבלים משנה תוקף כאן, לדעתי.

העובדה שרק שלחת לינק אינה מורידה או מעלה הרבה. כולם יודעים במי מדובר והנה הולבנו פניו (או שלא, לא יודעת).

אני רוצה לסייג דבריי בעניין זה ולומר, שבמקרי קיצון חריגים מאוד כדאי ורצוי להעלות נושאים מן הבלוג לדיון ציבורי. זה אינו מקרה כזה, לטעמי.
פרלין​(נשלטת){ש}
לפני 12 שנים • 4 בפבר׳ 2012
פרלין​(נשלטת){ש} • 4 בפבר׳ 2012
מסכימה עם מרי. שמתי לייק, אבל חשבתי לחזק.


נערך לאחרונה על-ידי * בתאריך שבת פבר' 04, 2012 9:43 pm, סך-הכל נערך פעם אחת
מUחדת
לפני 12 שנים • 4 בפבר׳ 2012
מUחדת • 4 בפבר׳ 2012
יכולת להעלות שאלה- לגופו/ה של עניין (החשוב לכשעצמו)- ולהשאיר מקום לדיון. להיכנס במישהו בצורה הזאת על משהו שפרסם בבלוג זה עלוב וחוטא למטרה.
FOR GOOD
לפני 12 שנים • 4 בפבר׳ 2012
FOR GOOD • 4 בפבר׳ 2012
Mary Jane כתב/ה:
חתול מריר כתב/ה:
[

אני חושב שיש הבדל בין מקרה שבו מישהו כותב בבלוג שלו שהוא אוהב לעשות ביד בזמן שהוא קורא "ישראל היום" ולדעתי זה מעורר סלידה, לבין מצב שבו מישהו מתרברב איך הוא מתייחס לאנשים (היצורים האלה עם רגשות) כמו לניצבים בסרט שבו הוא חי.

חוץ מזה, שימי לב שלא העתקתי את מה שהוא כתב לפה. זה מצב שאולי אפשר לומר עליו שהוא טיפה יותר בעייתי (למרות שאני בדעה שבלוג באינטרנט =/= משהו פרטי) כי אני לכאורה מוציא את השליטה על הטקסט מידיו. אני סה"כ נתתי קישור לבלוג. הרי יש אחד כזה גם בקטגורית הבלוגים של האתר.


אני לא חושבת שיש הבדל מהותי בין שני המקרים שתיארת. זכותו של כל אדם לכתוב כיצד הוא מתייחס לבריות כמו לניצבים בסרט, מבלי שישפטו אותו בפורום. מה גם שמדובר באתר, בו לפחות מחצית מן הבריות, או יותר, מעוניינות להחפיץ באופן זה או אחר את הפרטנרים שלהם ולהתייחס אליהם כ"ניצבים בסרט", כך שדבריי מקבלים משנה תוקף כאן, לדעתי.

העובדה שרק שלחת לינק אינה מורידה או מעלה הרבה. כולם יודעים במי מדובר והנה הולבנו פניו (או שלא, לא יודעת).

אני רוצה לסייג דבריי בעניין זה ולומר, שבמקרי קיצון חריגים מאוד כדאי ורצוי להעלות נושאים מן הבלוג לדיון ציבורי. זה אינו מקרה כזה, לטעמי.


אני מסכים ולא מסכים.
כי החפצה היא דבר אחד. ו"שוק-תראפי" לחולת אנרוקסיה בחוצות העיר - היא דבר אחר
ואני מבין את הרגישות המוצדקת. של נילי נניח, ובכלל
מאידך - גם לי הסיפור לא נשמע הכי אמין...


והעיקר, כמו תמיד - למעט אולי "מקרי קיצון" באמת - אפשר להגיב לגופו של עניין, ולא לגופו של אדם
חתול מריר
לפני 12 שנים • 4 בפבר׳ 2012
חתול מריר • 4 בפבר׳ 2012
מUחדת כתב/ה:
יכולת להעלות שאלה- לגופו/ה של עניין (החשוב לכשעצמו)- ולהשאיר מקום לדיון. להיכנס במישהו בצורה הזאת על משהו שפרסם בבלוג זה עלוב וחוטא למטרה.


יכולתי. אבל אם קראת את התשובה שלי לטום אז את מבינה שהמטרה העיקרית שלי לא הייתה לעורר דיון.
ומכיוון שלא פרסמתי שום דבר שאותו בחור לא רצה שיפורסם, לא חשפתי מידע כלשהו שאמור להיות פרטי, סה"כ שמתי לינק לבלוג שלו, אני חושב שאין בזה שום דבר פסול.
הרי הוא אפילו יכול היה למחוק את הפוסט המדובר ואז הלינק לא היה מוביל לשום מקום.

אז אם לדעתך זה עלוב, אז כנראה שאני עלוב.