בכוח המוח-אשה
|
לפני 20 שנים •
14 ביוני 2004
תמונת מצב זמנית - הכניסה למלנכולים אסורה! מוח בעירום.
תמונת מצב זמנית
ימי שאול שאולים. האדס מתהלך ביננו, מסתבר שהטארטארוס הוא מסדרון ללא סוף, בו שנינו גומעים מרחק באפלה, עייפים כבר מלקוות. אכרון זולג לקוקיטוס, ממכאוב לקינה, ורק קרברוס מסתכל באחד מראשיו אל השדות האליזיים…. ואני מביטה בביתי, זיכרונות טמונים בחריצי מרצפת ואדני החלונות. חלומות שלי נותרו תפוסים בשרעפי האילנות שבחצר. כה גבהו עם השנים, מצלים, מיצרים על התקוות שהופרחו כאן לחלל, ללא כיסוי, ללא גיבוי. ואתה כבר זר אלי, כבוש כולך בכעסיך על עצמי ועצמך, מלהיט את האירניות לחרוץ משפט כעת. משפט אמת. כעת. ללא חסד, ממש כמו שציווה אותן אביהן אז – כשהפקיד אותן על שאול. שאולים הימים, מתמעטים כשעון חול זולג בדממה אל האין, ואיתם אהבתנו, מפוארת מתמעטת עד בלי די. עוד שבועיים שלושה עוד נצא לגינה, ונביט בילדה שצוחקת לקרן ההיא שנשברת בתוך זרם טהור של חדווה. כלו כוחותיי כבר מזמן. לו רק היית מבין שבריחה לעולם של חלום זו הדרך היחידה להימלט מן השאול. זאת כמובן, בהנחה שהסיבילה כבר איננה איתנו כאן, והיא לא תוליכנו לאור. ואתמול חשקתי בך וחשקתי אותך, טעם זיעתך וריח גופך לא לעולם יעמדו כנגדי, כעמוד האש ההולך לפני המחנה. וכן, גם בתוכו ועמוק מיני שאול. והתרפקתי על הזמן הנוזל מאצבעותינו, התרפקתי בך, כאן במקום ובזמן המדויק לכמעט אהבה שחלפה. ואהבת אותי עד כאב, ורווח לי. והיית כולך בתוכי, מעלי, ורציתי לומר אך שתקתי. שכן, אתה צודק, נתת לי מלכות ולא היטבתי בה. אהיה לך שפחה אם כך. והרמתי את ראשי אליך וכל מה שביקשתי זה כאב. גם אז רציתי לומר ושתקתי, שאין כמו כאב שבגוף להקהות את כאבה של הנפש. ואחר כך נרדמנו שלובי ידיים. כאילו שאפשר לסלוח כמו במשחקי ילדות של פעם, בשליחת אצבע מתאימה המבטלת אצבע מאשימה. אתה שומע שם? זו אני. מישהו שומע שם למעלה? זה יוסף בבור, בן פורת. זו אני, לא תזכור? ואני עוד אזכור עד עולם איך היית אומר ברצינות ש לכל אחד יש ייעוד בעולם הזה, ולכל דבר יש תכלית, ותכליתך אחת, האושר שלי. תזכור? התקווה התפרשה אז עד אל האופק, צבעיה קשותים, כרחוצים בגשם רחמים ראשון… הולכים ומתמעטים ימי שאול שאולים, בהם שנינו נגמע מרחקי אפלה, עייפים, כל כך עייפים מלקוות… |
|
|
| נערת כריעה(מתחלפת){מצליף בלשו} |
לפני 20 שנים •
14 ביוני 2004
מושכת תשומת לב.כבר מזמן לא חלקתי מחמאה. אך יקירתי כשקראתי את הפוסט הזה שלך, נצמדתי לכיסא ופלבלתי בעיני וחשבתי לעצמי : דאמנ איט. למה אני לא יכולה לכתוב ככה? ואת כותבת רך ואת כותבת שטויות ואת כותבת מצחיק ואת כותבת רציני. בובה מוכשרת ויקרה שלי. נ.ב. נשיקה 
|
|
|
|
nerissa(אחרת)
|
לפני 20 שנים •
14 ביוני 2004
קטע כל כך עמוס בדימויים עד שהוא ממש "מאלץ" את הקורא לקחת סקלפל ולבצוע את הנטו מתוך הברוטו.. והמאמץ שווה כל שניה.. כי גם הטרה הנשארת מסביב משכרת בעצמה
אוהבת מאוד. תודה |
|
|
זאלופון(שולט)
|
לפני 20 שנים •
14 ביוני 2004
נהדר ונוגע, הן העטיפה המטאפורית והן התוכן הסנטימנטלי השלובים בדייקנות ובכשרון (שזה בערך מה שנריסה אמרה, רק בצורה פחות אלגנטית מזו שלה).
|
|
|
פנתי(נשלטת)
|
לפני 20 שנים •
14 ביוני 2004
וואו...
פשוט מדהים ונודע ללב. כל כך הרבה דימויים, כל כך הרבה משמעות. תודה! |
|
|
MD(שולט)
|
לפני 20 שנים •
14 ביוני 2004
פשוט שירה .... חזק, מזוכך, נוגע ....
|
|
|
loren
|
לפני 20 שנים •
14 ביוני 2004
הייתה לי פעם מורה לספרות שאמרה שהשימוש במטאפורות וטיבן, עושה את היצירה לאיכותית.
אין ספק- כשרון ענק. |
|
|
|
בכוח המוח-אשה
|
לפני 20 שנים •
14 ביוני 2004
תודה לכולכם...
בעיקר כי ראיתם אותי בעירום, אמיתי לגמרי,
בחולשה אמיתית, וליטפתם. |
|
|
קליבר(שולט)
|
לפני 20 שנים •
14 ביוני 2004
זה חזק מדי עבורי ...נכנעתי .
אני רואה פה דברים שאולי לא התכוונת לחשוף ...
ובכל זאת זאת את , כמו שאת . אז ? |
|
|
|
בכוח המוח-אשה
|
לפני 20 שנים •
14 ביוני 2004
קליבר..
התכוונתי לחשוף. המים צלולים, תתבונן.
|
|
|